הסכסוך הערבי-ישראלי בעיני גרמניה - תעמולה ועיוות היסטורי

המאמר נוכחי עוסק בסכסוך הערבי-ישראלי, ובמיוחד זה הפלסטיני, מתוך נקודת-מבט גרמנית. זהו סכסוך המשמש כלי תעמולתי שתפקידו, בין היתר, לעצב את הזיכרון הלאומי של גרמניה לאחר 1945 ללא קשר ישיר לתוכנית-ההשמדה הגרמנית שהביאה לחיסולה של יהדות אירופה. ארבעת המאמרים הקודמים היו: א) גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית. ב) התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית. ג) תפקדיה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הגרמנית. ד) התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני.

מידי פעם, בתזמון כמעט ידוע מראש, מתפרסם מאמר בתקשורת הגרמנית המבקש בתחינה מהממשלה הגרמנית לסיים את עידן "היחסים המיוחדים" עם ישראל כדי ש"הציבור האינטלקטואלי הגרמני" יוכל להטיל ביקורת נגד המדיניות הישראלית בעיקר בכל מה שקשור ליחסיה של מדינת-ישראל עם העולם-הערבי ובמיוחד עם הפלסטינים. כבר כעת אני יכול להרגיע את הקוראים בישראל - אף אחד לא באמת מונע מאיזשהו "אינטלקטואל גרמני" להטיל ביקורת נוקבת על המדיניות הישראלית. מאז איחוד גרמניה בשנת 1990, התקשורת הגרמנית מוצפת במאמרי ביקורת נגד ישראל באמצעות כותרות נבובות, ביטויים שגורים ומובנים, צילומים, סרטים, ספרים, מצגות, הצגות, תערוכות וקריקטורות. כמעט כל נושא יכול להוות קרקע פורייה לביקורת גרמנית נגד ישראל: כך למשל, כמו הבנייה בשטחים, תהליך-השלום, בדואים, אתיופים, ערביי-ישראל, נוצרים, ברית-מילה או אפילו בנוגע לסדרת הבדיקות שהנשים הישראליות עוברות בזמן ההיריון, שהוא תהליך, על-פי טענתה של התקשורת הגרמנית, הנעשה במסגרת המדיניות ל"השבחת הגזע היהודי". קוראים לזה "אאוגניקה" - תורה שגרמניה אימצה בכל ליבה רק לפני כ-70 שנה. לצערנו הרב, הרבה מאוד ישראלים משתתפים - חלקם ללא ידיעתם -  במסע התעמולתי הזה המתנהל נגד ישראל והממומן בעזרת תקציבים אדירים הניתנים בשם הממשלה הגרמנית. ובכן, מה המטרה שעומדת מאחורי העניין הזה? אך ראשית, קצת רקע היסטורי על המימד המשותף בין התרבות הערבית לתרבות הגרמנית.

ללאומיות הערבית וללאומיות הגרמנית יש הרבה מן המשותף. למעשה, אינטלקטואלים ערבים, שעסקו בניסוח האידיאולוגי של לאומיות הערבית, שאבו את השראתם מהלאומיות הגרמנית של ביסמארק - עם כינונו של "הרייך השני" בשנת 1871. המושג הלאומי הערבי " עוּרוּבה" (ערביוּת), לקוח מהמושג הלאומי הגרמני "דוייטשטום" (גרמניוּת) - שהתפתח לכדי בשלות רעיונית באמצע המאה ה-19. גם החברה הערבית וגם החברה הגרמנית מבססות את ההכרה-הלאומית על סגידה לכוח, על עוצמה ועל יצירת מבנה-צבאי קשוח שיש לו השפעה עממית אפקטיבית על החברה כולה. הן בחברה הגרמנית והן בחברה הערבית המושג "היררכיה" נועד להסדיר את היחסים בתוך החברה למבנה קשוח, מארגון ומסודר. בשתי החברות הללו - הערבית והגרמנית - "הסגידה למוות" הוא כלי לאומי אפקטיבי המבטא נאמנות מוחלטת של הפרט כלפי הלאום. אין תימה איפה, ששתי החברות הללו אינן מצליחות להבין את רעיון "קדושת החיים" המהווה יסוד-מוסד של החיים במדינת-ישראל. "חשיפת האמת" בשתי החברות הללו מעוררת אי-נחת משום ש"האמת" עלולה לערער את היציבות החברתית ולערער את התהלך התקין של ההיסטוריה. גם בחברה הגרמנית וגם בחברה הערבית קיימת תחושת עליונות-גזעית שיש לה ערך היסטורי רב. דהיינו, לקיום הערבי ולקיום הגרמני יש תפקיד היסטורי בעיצוב ההיסטוריה האנושית כולה. מתוקף התפקיד הזה, החברה הערבית והחברה הגרמנית יזכו להובלה של האנושות כולה בשם "התהליך ההיסטורי הנכון". מאידך, בגלל שהמציאות ההיסטורית אינה פועלת כמצופה, קיימת בשתי החברות הללו תחושה מסוימת של מרירות הבאה לידי ביטוי ב"תודעה עצמית של קורבן" הנובעת בעיקר בשל מעשיהם של "אחרים" ולא בשל מעשיה או מחדליה של מדינת הלאום הערבית או זו הגרמנית. לא לחינם, בקרב חלק מהציבור "האינטלקטואלי" הגרמני קיימת משיכה עזה לארגונים אסלאמיים המבצעים פיגועי התאבדות, משום שהמעשה הזה מבטא, יותר מכל, את המחויבות המוחלטת של הפרט כלפי החברה בה הוא חי. אם הטרוריסט-המתאבד הוא פלסטיני, ללא כל ספק הוא זוכה להכרה כלוחם-חופש מן המעלה הראשונה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסרט הפלסטיני-הגזעני "גן עדן עכשיו" שהופק בין-היתר בעזרת קרנות גרמניות בשנת 2006. הינה כי כן, גרמניה, בעזרת תעמולה הממומנת היטב, מנסה להעביר את "החטוטרת הנאצית", לידיה של ישראל - וכול האמצעים כשרים לכך. אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו בהמשך המאמר.

כאשר הכוחות האמריקאים נכנסו לגרמניה בפברואר 1945, הם מייד החלו לתור אחרי כאלה שניהלו את המנגנון הגרמני הענק שהמיט אסון כאוטי ורצחני במקומות רבים ברחבי-העולם. בשעה שהכוחות האמריקאים נכנסו לאיזשהו כפר גרמני, בדרך-כלל ראש-הכפר היה יוצא עם דגל-לבן כדי לדבר בשם תושבי-המקום. כאשר ראש-הכפר נשאל בידי האמריקאים האם יש ביישוב קצינים נאצים או בכירים מהמנגנון של המפלגה הנאצית, האיש היה השיב באופן אוטומטי "כאן אין נאצים. אין בכלל. אך אולי תמצאו בכפר השכן". זאת הייתה התשובה השכיחה בכל כפר שאליו נכנסו הכוחות האמריקאים עד לסיומה של המלחמה במאי 1945. כך, "החטוטרת הנאצית" עברה מכפר לכפר, מעיר לעיר ומאזור לאזור. אף אחד לא ראה - אף אחד לא שמע - אף אחד לא ידע. על-מנת להבין מעט יותר טוב את התוצאות הנובעות ממנגנון ההדחקה הגרמני שפעל מאז שנת 1945, סקר שנערך באיחוד האירופאי יבהיר לנו את הנושא שעל הפרק.

בסקר שנערך באיחוד האירופאי בשנת 2003 נמסר שכ-65 אחוזים מהציבור הגרמני ראו בישראל "סכנה לשלום העולם". את הנתון הזה צריך גם להבין בקונטקסט הנכון. בחודש מרס 2013, ארה"ב החלה את פלישתה לעיראק. רוב הציבור הגרמני התנגד למהלכיה של ארה"ב בנוגע למיגור שלטונו של סדאם חוסיין. במקביל לכך, התקשורת הגרמנית ניהלה מסע התעמולתי נגד הפלישה האמריקאית לעיראק בעזרת המותג "ישראל". בעיני התקשורת הגרמנית, המלחמה בעיראק לא רק שירתה את המדיניות הישראלית, אלא המלחמה הזו החלה למעשה בעידודה של ישראל. אולם, למען האמת, ישראל ניסתה לשכנע את בכירי הממשל האמריקאי שאת מאבק האמיתי צריך לנהל נגד איראן ולא נגד עיראק. על-פי תיאורי שטנה אחדים שהופצו בתקשורת הגרמנית, היה אפשר לחשוב שיש גבול משותף בין ישראל לעיראק. כמובן, שאף אחד בתקשורת הגרמנית לא טרח לתקן את הרושם הזה. מבחינתה של התקשורת הגרמנית, את המותג "ישראל" צריך להכניס לכול דיון העוסק במזרח-התיכון כמותג שלילי, וזאת כחלק ממערכת שלמה של הסתה המתנהלת נגד ישראל במישורים שונים ומגוונים. מבחינת הציבור הגרמני, הסכסוך הערבי-ישראלי, הוא הכלי הנוח ביותר שלתוכו יוצקים את ההיסטוריה הגרמנית הגזענית שנועדה להעביר את "החטוטרת הנאצית" לקורבן האמיתי של ההיסטוריה הגרמנית הגזענית, זאת אומרת למדינת-היהודים. במסגרת הזו נוצר "השילוש-הקדוש" בתודעה הגרמנית, דהיינו: א) הנאצים עשו רע ליהודים. ב) בגלל שהנאצים עשו רע ליהודים, הוקמה מדינת-ישראל. ג) בגלל שהוקמה מדינת-ישראל על חשבון הפלסטינים המסכנים, עלינו להעניק תמיכה איתנה לפלסטינים משום שגם הם קורבנות של הנאציזם. על-פי התיאוריה הזו, מדינת-ישראל הוקמה, למעשה, באושוויץ. לצערנו הרב, ישראלים רבים, רבים מידי, משתתפים בתרגיל התעמולתי הגרמני הזה עבור בצע-כסף שנועד לממן כל מיני "פרויקטים תרבותיים" הזויים לחלוטין. התרגיל התעמולתי הזה אינו מתנהל רק בגרמניה, אלא הוא מתנהל גם בישראל בעוצמות כאלה ואחרות בעזרת המוסדות הרשמיים של גרמניה הפועלים בישראל. האם יש קשר ישיר בין התעמולה הגרמנית המתנהלת בשנת 2014 לתעמולה הגרמנית של שנת 1933 בנוגע לקיום היהודי בארץ-ישראל? קטע שהתפרסם בעיתון "דר שטירמר" שהתפרסם בסוף ינואר 1933 יעניק לנו רמז עבה במיוחד על-כך (באדיבות האתר של ענת פרי).

וכך נכתב במאמר שהתפרסם בעיתון "דר שטירמר": "היהודים חיים מעמלם של העמים שבקרבם הם שוכנים. על-כך מתבסס מושג המולדת היהודי; 'היכן שטוב לי, שם מולדתי'. מסיבות מחושבות היטב, היהודים טוענים שפיזורם על-פי כדור-הארץ לא נעשה מרצונם החופשי, אלא הוא כפוי. אולם, על-פי מה שמתרחש בפלשתינה, הדבר מוכיח את ההיפך. למרות הצהרתו של לויד ג'ורג' (ראש ממשלת בריטניה) עוד במהלך מלחמת העולם (הראשונה) שבה (הצהרת בלפור) העניקה את פלשתינה ליהודים כארץ התיישבות, הם (היהודים) ביקושי עושים שימוש בזכותם המוכרת. במידה שהיהודים נענים לקריאה 'הציונית', הם אינם עושים זאת מתוך כוונה להישאר ולזכות מחדש בארץ-המובטחת באמצעות עמל כפיהם. הם באים לפלשתינה כדי לקנות להם ארץ בכך שהם מחזיקים את האסיאתים- השמיִים או את המונגולים כעבדי-אדמתם. אם אין למהגר היהודי אפשרות הכנסה ללא עבודה בפלשתינה ה'ציונית', הוא חוזר לעמי התרבות שמהם הוא הגיע כדי לחיות כטפיל. מן הסקירה החודשית של העיתונים ה'ציוניים' אפשר להיווכח, ששיבת המהגרים מפלשתינה כמעט משתווה מספרית להגירה אליה.

על-הבסיס הזה אפשר להבין את הבטחתו של אדולף היטלר לחאג' אמין אל-חוסייני בנובמבר 1941, כי עם כיבוש המזרח-התיכון בידי גרמניה, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים". תוכנית ההשמדה של הליגה-הערבית שהתגבשה לפני הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948, נובעת מאותו קשר היסטורי עמוק עם גרמניה ועם הנאציזם (כפי שאיים מזכ"ל הליגה-הערבית בראיון לעיתון "אחבאר אל-יום" ב-11 באוקטובר 1947).

מסתבר, שיש איזשהו רצף הגיוני בין התעמולה של 1933 לזו של 2014. אולם, אנחנו יכולים "להתנחם" בעובדה שגם בגרמניה של 1933 ידעו על הצהרת-בלפור משנת 1917 שהכירה למעשה בזכותו ההיסטורית של העם-היהודי על כל ארץ-ישראל. ועם זאת, מהעבר השני, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, מהו הבסיס הלגיטימי לקיומה של גרמניה במתכונתה היום? והאם יש לכך ההצדקה היסטורית ומוסרית? הרי גרמניה לא הייתה קיימת כמדינת-לאום עד לשנת 1871. יתרה מזאת, על-פי ממצאים ארכיאולוגיים מוצקים שהתגלו בשנים האחרונות, היהודים התגוררו באזור העיר קלן החל מהמאה הראשונה לספירה עוד לפני שבכלל הייתה לגרמנים תודעה "גרמנית". הם די בנתונים הללו כדי להפקיע את זכותם של הגרמנים לחיות במדינה המכונה "גרמניה" שהיא יצירה מלאכותית לכול הדעות?

בעוד שנים אחדות יקום מוזיאון ענק לזכרם של "הקורבנות הגרמנים" שהתגוררו בטריטוריות המזרחיות (בפולין ובצ'כיה) שאבדו במלחמת העולם-השנייה ולא נכללו במסגרת "המדינה הגרמנית" שהוקמה בעקבות התבוסה של 1945. האם הקמתו של המוזיאון הזה, מנסה לאותת לאירופה על כוונותיה הלאומיות והטריטוריאליות העתידיות של "גרמניה החדשה"? יש כאלה שישיבו על-כך תשובה חיובית. אך מעבר לכך, גרמניה עסוקה באופן אובססיבי בהקמתן של אנדרטאות לזכרם של קורבנות "הפאשיזם" שבמסגרתו נכללים ה"קורבנות" של הסטאליניזם, של גרמניה המזרחית, של השטאזי (המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית) ושל הקומוניזם - ואלה כמובן כוללים את כולם, יהודים, צוענים, רוסים, פולנים, גרמנים, הומוסקסואלים ועוד ועוד. במסגרת המושג "פאשיזם", גרמניה מנסה ליצור מימד שווה בין גרמני שמת בגלל ידו הקשה של השטאזי לבין יהודי שנשרף יחד עם משפחתו באושוויץ על-פי התכנון הגרמני הידוע להשמדתו של העם-היהודי ברחבי-העולם. לצערנו הרב, גם במקרה הזה, ישראלים אחדים משתתפים בתרמית הזו בשל שיקולים פוליטיים ותועלתניים מוטעים מן היסוד.

המאמר הבא יעסוק גם בדמותו של "הישראלי הממוצע" המוצגת בעיני מכון גתה הממוקם בישראל בכל הקשור ללימודי השפה הגרמנית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים", מגזין המזרח התיכון, 27 במרס 2014.