התקשורת הגרמנית ותפקידה בעיצוב התודעה הלאומית

שני המאמרים הקודמים עסקו ב"טרנספורמציה ההיסטורית התודעתית" המתחוללת בגרמניה, וב"שיכתוב של ההיסטוריה הגרמנית" באמצעות התרבות הגרמנית. המאמר הנוכחי הוא חלק ראשון מתוך שניים העוסק ב"עיצוב התודעה הלאומית" באמצעות התקשורת הגרמנית שהתפתחה לאחר מלחמת-העולם השנייה.

פריס נכבשה בידי הצבא הגרמני ב-14 ביוני 1940. מאות-אלפי חיילים גרמנים הציפו את צרפת והם אף יכלו להתרשם מכלי ראשון משכיות-החמדה של העיר ושל צרפת כולה. אחד מאותם חיילים גרמנים שהיו מוצבים בצרפת כתב לאימו את הדברים האלה: "הייתי בהרבה מקומות בצרפת ובאירופה כולה. אך, אני יכול להגיד לך שלא מצאתי מקום אחד שהוא נקי, מטופח ומאורגן כמו גרמניה". המשפט הזה, שנכתב לא רק מתוך יוהרה לאומנית גרמנית, היה אחד ממאפייני החשיבה הגרמנית בשנים הראשונות שלאחר מלחמת-העולם השנייה בנוגע לשיקומה של גרמניה. מייד לאחר המלחמה, הגרמנים פשוט החליטו "להפוך דף" בכל מה שקשור לחיסולה השיטתי של יהדות אירופה בידי גרמניה - הן בידי חייליה, הן בידי תושביה והן בידי בעלות-בריתה. לצד השיקום הפיזי של גרמניה, החברה הגרמנית עברה במהירות מ"אשמה קולקטיבית" בנוגע לחיסולה של יהדות אירופה "לאשמה אינדיבידואלית" של יחידים שפעלו מתוך שיקול-דעת לקוי בלבד ולא מעבר לכך, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסרט "נער קריאה". בהתאם לכך, חיילי ה"ורמאכט" (הצבא הגרמני), נטו להאשים את חיילי ה-SS בהתנהגות ברברית בשטחי-הכיבוש. אולם, האמת היא, שחיילי הצבא הגרמני לא היו פחות ברברים מחיילי ה-SS. הדבר בא לידי ביטוי בולט לאחר 1941 במיוחד בשטחים, בהם התגוררו סלאבים, שנכבשו בידי הצבא הגרמני שהיה בדרכו למוסקבה ולסטלינגרד. הסרט הרוסי "צא וראה", שיצא לאקרנים בשנת 1985, מדגים היטב, ללא כחל וסרק, את התנהגותו הברברית של הצבא הגרמני ושל חיילי גרמניה כלפי האוכלוסייה הסלאבית. למרות הזוועות הקשות שחוותה האוכלוסייה האזרחית בעקבות הכיבוש הגרמני, לסרט הרוסי יש בכל-זאת מסר הומאני אוניברסאלי.

ככול שחלף הזמן, החל להתגבש הרעיון האינטלקטואלי ש"גם גרמניה נכבשה בידי הנאציזם", ולפיכך אי-אפשר להפריד בין הסבל של "האחרים" לבין הסבל של הגרמנים לאורך כל שנות המלחמה - ובמיוחד לאחר שהמלחמה הסתיימה וגרמניה כולה נכבשה בידי רוסיה וארה"ב. את התקופה שבה גרמניה הייתה כבושה בידי כוחות זרים, הניאו-נאצים מכנים "האונס של גרמניה". סרט בשם זהה, שהופץ באתרי אינטרנט של ניאו-נאצים, ניסה לתאר את התנהגותם האלימה של חיילי רוסיה כלפי נשות גרמניה לאחר המלחמה. בסרט הזה הופיעה לפחות תמונה אחת של יהודיה שדווקא נאנסה בידי פורעים בפולין מייד לאחר כיבושה בידי גרמניה בשנת 1939, כך שאין לה שום קשר למה שאירע בברלין של 1945. זוהי רק דוגמא אחת קטנה לאימוץ מאפיינים הקשורים לשואת יהודי אירופה והכללתם לתוך "הסיפור הטרגי הגרמני". התופעה הזאת הולכת מתחזקת ככול שעובר הזמן הן בספרים, הן בסרטים, הן בסרטים דוקומנטריים והן בעצרות-זיכרון המתקיימות לזכרם של אלפי אזרחים גרמנים שנהרגו בהפצצות של בעלות-הברית.

השבועיים הראשונים לאחר כיבוש ברלין ב-2 במאי 1945 וכניעת גרמניה ללא תנאי ב-8 במאי 1945, התאפיינו בעיקר בכאוס אחד גדול שהשתרר בכל רחבי המדינה הגרמנית: הרס עצום, רעב, הרוגים רבים, מיליוני חיילים גרמנים נפלו בשבי ומיליוני פליטים גרמנים שגורשו מהמזרח הציפו את גרמניה. אך שבועיים לאחר שוך הקרבות, הופיע העיתון הראשון בעיר ברלין. ימים אחדים לאחר מכן החלה לפעול משטרה המקומית שתפקידה היה לשמור על הסדר הציבורי. במקרים רבים, חיילים גרמנים שנלחמו אך לפני ימים אחדים, פשטו את מדיהם במטרה להתערות בחברה האזרחית הרחק מעיניהם של כוחות הכיבוש הסובייטים והאמריקאים. אחד מאותם חיילים גרמנים שנלחמו בברלין אמר, שנים רבות לאחר מכן, ש"המעבר ממצב של מלחמה למצב של שלום היה קל יותר ממה שהוא שיער מלכתחילה". לטענתו, הוא הופתע מכך שהחשמל פעל במקומות רבים כאילו מאומה לא התרחש זמן קצר לפני כן. התיאור הזה מעט חוטא לאמת בנוגע לברלין ובנוגע לערים נוספות בכל רחבי גרמניה שלאחר 1945.

תמונת המצב של העיר ברלין במאי 1945 נראתה כך: יותר מ-600,000 דירות נהרסו, 2.8 מיליון תושבים נותרו בעיר מתוך אוכלוסייה של 4.3 מיליון, בעיר שרר רעב קשה, תושבים נאלצו לעמוד בתור לחלוקת מים, ביזה קשה, התחבורה הציבורית שותקה כליל, ומעל הכל ריחפה תחושה של תבוסה בלתי-נתפסת. אחד מהחיילים הגרמנים שנפל בשבי הרוסי, כמו מאות-אלפי חיילים גרמנים אחרים, אמר בשמץ של מרירות גדולה את הדברים האלה: "אצלנו אין מיליציה ופרטיזנים. אצלנו יש רק מפקדים ופקודות". בכך הוא רמז על הקלות הבלתי-נתפסת בה נכנעו חיילי גרמניה לכוחות האמריקאים והרוסים במאי 1945. סביר להניח שהם נכנעו ברצון גם מתוך תחושה של הקלה גדולה לאור הנסיבות.

את הימים של מאי 1945, אפשר לכנות "גרמניה שנת אפס" כאילו היה צריך לאתחל מחדש את המדינה הגרמנית לאור מה שהתרחש עד לאותה עת. סרט איטלקי בשם זהה, של רוברטו רוסליני, שיצא לאקרנים בשנת 1948, כיוון בדיוק למטרה הזו שריחפה כענן שחור מעל לכול אזרח גרמני של אותה עת. הביטוי "שנת אפס", למעשה שימש כלי-עזר ברמה הפסיכולוגית וכלי בעיצוב התודעה הלאומית הגרמנית שנים רבות לאחר מכן. את ההתמודדות של גרמניה עם השואה היהודית אפשר לחלק לארבע רמות עיקריות: א. התעלמות, בעיקר בשנים הראשונות; ב. התכחשות; ג. כפרה ומתן הסברים רציונאליים לכאורה למה שאירע; ד. השלב האחרון המתחולל בימנו אנו, אימוץ התפיסה האישית והלאומית של קורבן שמעמדו שווה לקורבנות אחרים של המלחמה. מתוך גישה היסטורית ארוכת-טווח שנועדה לשרת את המטרה בהפיכתה של גרמניה "למדינה נורמאלית", כל המוסדות המרכיבים את החברה הגרמנית - הפוליטיקה, התרבות, התקשורת והאקדמיה - פעלו למען השגתה במהירות האפשרית. במילים אחרות, בתודעה בגרמנית שררה התחושה שהזמן בכל זאת משחק לטובת גרמניה למרות מה שאירע.

קצין בכיר אמריקאי, שעסק בהכנות לקראת פתיחתן של האוניברסיטאות הגרמניות, ניהל שיחות ערות עם סטודנטים גרמנים בנוגע להיבטים החיוביים שיש בשיטה "הדמוקרטית". אחדים מהם טענו שהם לא יודעים מה זאת "דמוקרטיה", אך הם בהחלט מוכנים לנסות את השיטה. כפי שתושבי מערב-גרמניה אימצו את השיטה הדמוקרטית, כך תושבי מזרח-גרמניה אימצו את השיטה הקומוניסטית (עם קשיים לא קטנים). סביר להניח שאם היו מציעים להם, באותם זמנים גורליים, שיטת-משטר המשוללת כל היגיון מוסרי, סביר להניח שהם היו נוטים לאמצה לחיקם.

אלפי פרופסורים נאצים חזרו ללמד באוניברסיטאות כאילו מאומה לא התרחש. עד לתבוסתו של "הרייך השלישי" במאי 1945, רובם ככולם היו עוסקים במחיקת הסימנים היהודים המעידים על תרומתם לתרבות הגרמנית בפרט ולתרבות האירופאית בכלל. אלפי מאמרים נכתבו בידי "טובי הפרופסורים" של גרמניה על נחיתותם של היהודים, על צורתם המעוות, על מוסריותם העלובה ועל ההיבטים הגנטיים המבדילים אותם משאר העמים האחרים, הראויים יותר. אותם פרופסורים היו עסוקים במחיקת על רמז של תרומה יהודית כלשהי בתחום כלשהו לחיי "התרבות הגרמנית המהוללת" של הרייך השלישי. לאחר המלחמה, אלפי המאמרים האלה הוחבאו היטב בארונות נעולים למשך שנים רבות כדי לא לקלקל את שמם הטוב של "טובי הפרופסורים" של גרמניה של אותה עת.

אחד מהפרופסורים האלה היה הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (1976-1889) שאימץ את האידיאולוגיה הנאצית על כל המשתמע מכך. בשנת 1950 הותר לו להמשיך ללמד למרות היותו נאצי ואנטישמי (עם קרטוב של לוליינות מילולית) עד לסוף חייו. האיש, שניסה להיות המנהיג הרוחני של היטלר, העלה את הגיגיו הגזעניים על הכתב ב"מחברות שחורות" שיצאו לאור בחודש מרס 2014. היידגר, אפילו קבע בצוואתו מתי הן יצאו לאור. לא מפתיע, אך שני פילוסופים יהודים, חנה ארנדט (שהייתה אהובתו) וז'אק דרידה, טרחו להמציא מסגרת אפולוגטית שרלטנית המסתמכת על לוליינות לשונית מתחכמת כדי להכשיר את השרץ בעיני הקהילה האקדמית בנוגע ל"כשרותו הפילוסופית" של מרטין היידגר למרות היותו נאצי מוצהר. מעניין מה הגרמנים היו עושים בלי חנה ארנדט ובלי "אנשי רוח" יהודים נוספים שטרחו להמציא סיבות מקלות בנוגע לאנשים מסוימים ששיתפו פעולה עם האידיאולוגיה הרצחנית של גרמניה מתוך הזדהות עמוקה. להיות נאצי, משמעותו הייתה גם הזדהות מלאה עם המטרה בנוגע להשמדתה של האומה היהודית.

בשנים הראשונות לאחר המלחמה הופיעו ברחבי גרמניה מודעות של עורכי-דין שהציעו את כישוריהם המקצועיים לגרמנים ששירתו במסגרת המשטר הנאצי. אחת מהמודעות האלה התפרסמה בברלין בפברואר 1948 בזו הלשון: "דוקטור למשפטים, שיש לו ניסיון רב בכל מיני עניינים עדינים, ומומחה לטיהור מהאשמות שהזמן גרם להן - מציע את שירותו במשפטי הדה-נאציפיקציה מבלי שתחול הפרעה בעבודתו המקצועית של הנאשם. תמיד עומדות לרשותנו הוכחות המעידות על שהנכם חפים-מפשע. במקרה של צרות זמניות - פנו אלינו במלוא האמון".

הניסוח המעניין הזה, בעצם, חושף את הרובד הסמוי של המשמעות האמיתית של "שואת העם היהודי" בעיני הציבור הגרמני בשנים הראשונות לאחר המלחמה ועד לימינו אנו. השואה, היא עניין טכני, מכאני, ולא עניין שיש בו מימד הומאני רחב-ידיים הנמדד על-פי אמות-מידה מוסריות החודרות לעומק, לתוך כל שכבות החברה כולה, כסוג של לקח ראוי המשמש מגדלור מוסרי בזמן ובמרחב. לימוד השואה הוא עניין טכני של הצגת עובדות; הזיכרון הוא עניין טכני על-ידי הקמת אנדרטאות; הלקח הוא עניין טכני בלבד של איסוף מכאני של תעודות ומסמכים מהתקופה הנאצית; והדיון בתקופה הנאצית הפך לנושא תרבותי-אמנותי הנעשה במסגרת דיון אקדמי לכאורה המשודר ביומני-התרבות של הטלוויזיה הגרמנית. על האידיאולוגיה שעומדת מאחורי המהלך הזה, הקשור לתפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית, במאמר הבא.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית", מגזין המזרח התיכון, 13 במרס 2014.