תרבות תקשורתית בישראל - עיתונות במשבר

מרגישים שמצב התקשורת הישראלית בכי רע. אפילו רע מאוד. לא רק בגלל הניהול הלקוי וההרפתקאות הפיננסיות המשוללות כל היגיון כלכלי, אלא בעיקר בשל טיב החומר האנושי הירוד המועסק בתקשורת הישראלית הכתובה והאלקטרונית (כמובן שזו הכללה גסה מאוד). ברור שיש אנשים מעולים בתקשורת הישראלית, אולם הבעיה נעוצה באיכותם הירודה של אלה הניצבים בחזית התקשורת הישראלית בגלל כל מיני סיבות שהשד יודע מה הן. כנראה שרדידות אינטלקטואלית והתלהמות הם שני הכישורים העיקריים הדרושים כדי להיות עיתונאי חשוב או שדרן חשוב בישראל. זאת בדיוק הייתה התחושה שהתקבלה במהלך הראיון שנערך עם ראש-ממשלת ישראל שענה לשאלותיו של הכתב המדיני אודי סגל מערוץ 2, ולשאלותיה של איילה חסון מערוץ 1 - ראיונות שהתקיימו בנפרד ושודרו ב-8 במרס 2014 בשני הערוצים. קטעים מהראיונות הובאו יום קודם לכן במשדרי החדשות העיקריים של יום שישי.

מצב התקשורת בישראל רע מאוד: עיתון הארץ נמצא בקשיים עצומים; עיתון מעריב עומד להיסגר; ערוץ 1 עומד להיסגר; את ערוץ 10 היה אפשר לסגור מזמן; העיתון ידיעות אחרונות נמצא בקשיים לאור התחזקותו של העיתון "ישראל היום", משום שרבים מקוראי העיתון ידיעות אחרונות מבינים שהעיתון מנסה לקדם אג'נדה פוליטית מובהקת הנעשית במסגרת מלחמת-הרייטינג נגד כלי-תקשורת אחרים. בקיצור, אלפי עובדי תקשורת ישראלים עומדים להיות מובטלים משום שהתקשורת בישראל עוסקת בנושאים שאין להם שום קשר ל"תקשורת" ולעיקרון המדבר על "זכות הציבור לדעת". כשעוסקים בהסתה יומיומית ובהמצאת חדשות או בהפיכתו של העיתונאי למוקד של החדשות בשל יוהרה אישית - זאת התוצאה. במילים אחרות, כש"חופש הביטוי" הפך ל"חופש השיסוי", אין הרבה על מה להתאבל לאור המצב הנוכחי.

אנחנו טובים מאוד בהייטק, אנחנו טובים מאוד בכלכלה, אנחנו מעולים במדע, אנחנו גם יודעים להפיץ את בשורת המחול הישראלי ברחבי-העולם, אנחנו אפילו מצוינים בנטיעת עצים ואנחנו גם יודעים לשחק מטקות יותר טוב מכולם. מה לעשות, אבל אנחנו ממש לא טובים בתקשורת עיתונאית. בזה אנחנו לא טובים. אנחנו לא יכולים להצטיין בכל דבר. מה לעשות חברים, אולי, אנחנו דורשים מעצמנו יותר מידי. מה? שנצטיין גם בתקשורת עיתונאית? עד כאן!  יש גבול לכול דבר.

כדי להדגים את גודל האיוולת השוררת בתקשורת הישראלית, הינה קטע קטן שהתפרסם במוסף יום שישי של העיתון ידיעות אחרונות, בעמוד 16, בטור השבועי של יגאל סרנה. שימו לב לסגנון הכתיבה בנוגע לתפיסת הספינה האיראנית שניסתה להעביר טילים לידי טרוריסטים מוסלמים בעזה. גם המילים בסוגריים הובאו במקור:

"אחת משש יצואניות הנשק הגדולות בעולם (ישראל) לכדה השבוע (פיראטית) לקול תשואות עצמה באמצעות מאות לוחמים ספינת מלט ונשק קטנה של יצואנית אחרת (איראן) שנשאה נשק (לסודאן) או לשכנה זעירה (עזה). תארו לכם פיראטים סודנים מטפסים על אחת מעשרות אוניות המכולה הנושאת טילים ישראלים או אמריקאים מפה או לפה. ימים מביכים ללוחמי הדממה". אין ספק שאלה הם ימים מאוד מביכים לתקשורת הישראלית. אכן, כמו שרבים חושבים בישראל, העיתון הפך ל"אידיוט אחרונות".

פרשן כורסא אחר טען, בעקבות תפיסת הספינה האיראנית, שלא היה טעם רב במאמץ שהושקע, משום שברצועת-עזה יש כבר אלפי טילים, וכי עוד כמה עשרות טילים לא ישנו שום דבר. מסתבר שגם מצבם של הפרשנים בטלוויזיה הישראלית לא משהו. לפחות, מדובר על אחדים מהם.

נחזור לרגע לשני הראיונות שהעניק ראש-הממשלה לערוץ 2 ולערוץ 1: לצערנו הרב, הכתב המדיני של ערוץ 2 נשמע כמו איזה פרחח מגודל שניסה להרשים בעיקר את חבריו למקצוע, והשדרנית של ערוץ 1 נשמעה כמו איזו תגרנית בשוק הסובלת מבעיה קשה של קשב וריכוז. לעיתים נדמה שהתהפכו היוצרות בתקשורת הישראלית. דהיינו, עיתונאים רבים מידי חושבים שהציבור הישראלי ממש משתוקק לדעת מה הם חושבים גם במהלך ראיון עם ראש-הממשלה המקיים ביקור מדיני בארה"ב. אז זהו, שלא. עיתונאים אחדים מתבכיינים על כך שראש-הממשלה לא העניק ראיונות לתקשורת הישראלית במהלך השנה אחרונה. טוב, אז, כעת הכל ברור.

כרגיל, ראש-הממשלה עשה חיל בארה"ב גם בביקור של חודש מרס 2014:  הוא נפגש עם אובמה, הוא נשא נאום באיפא"ק, הוא התראיין לרשתות אמריקאיות, הוא נפגש עם הצמרת ההוליוודית, וכן הוא ניסה בכל דרך לעודד השקעות אמריקאיות נוספות בישראל. אז יש לנו ראש-ממשלה שמכיר על בוריה את ההיסטוריה האמריקאית ואת ההיסטוריה הישראלית. אה, כן, הוא גם מתנהל באנגלית מושלמת. בקיצור, יש לנו ראש-ממשלה שהוא גם "המסביר הלאומי" הכי טוב שיש לנו כרגע. כשמסתכלים מסביב, לא רואים הרבה מועמדים מטעם עצמם שיש להם כישורים כאלה היכולים לסייע בידם לייצג את ישראל במלוא מובן המילה. אפילו לא בוז'י הרצוג שיש לו נטייה להתבכיין על כל דבר.

ב-9 מרס 2014, התקיים דיון על מצבה של התקשורת הישראלית במסגרת התוכנית של דוד ויצטום ששודרה בשעה 20:30 בערוץ 1. ראוי היה לקיים דיון כזה לאור ההחלטה שהתקבלה לא להדפיס את העיתון מעריב בשל קשיים כספיים. אלא, שבמקרה הזה הופיעו שלושה אנשים שלא הפסיקו להתנצח האחד עם השני בסגנון מתלהם - עד שקשה היה להבין מה הם הפתרונות הראויים לאור הנסיבות הנוכחיות. כמובן שנזרקו סיסמאות ש"התקשורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה", וכי "מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתקיים ללא תקשורת". והינה, דווקא דוד ויצטום סיפק את ההוכחות, באייטם השני של התוכנית, שדמוקרטיה כן יכולה להתקיים ללא תקשורת.

לאחר הדיון המתלהם שנערך בנוגע למצבה העגום של התקשורת הישראלית, ויצטום פתח את האייטם השני בנוגע לתפיסת הספינה האיראנית ולהצגתם של הטילים לעיני התקשורת במילים האלה, פחות או יותר, ש"זה היום הגדול של יועצי ההסברה של בנימין נתניהו". לכאורה זהו משפט תמים. אולם המשפט הזה חושף פעם נוספת את הנטייה לפרסונאליזציה של האירועים המרכזיים המתרחשים בישראל, כאילו חשיפת הספינה האיראנית היא עניין פרטי בלבד של ראש-הממשלה ולא גם של דוד ויצטום שהוא אזרח במדינת-ישראל. פעם נוספת, התקשורת הישראלית מתנהגת כאילו היא רק יושבת על הטריבונה הבינלאומית, וכי איומיה של איראן כלפי ישראל ממש אינו נוגע לה. כשרוצים להבין מדוע התקשורת קורסת בישראל, כדאי מאוד לזכור שהתקשורת הישראלית היא לא עוד סניף נוסף של האו"ם הממומן בידי תושבי ישראל. סניפים מוזרים כאלה יש מספיק.

==

מאת: יוחאי סלע, "שני עיתונאים ניסו לראיין את ראש-ממשלת ישראל", מגזין המזרח התיכון, 10 במרס 2014.