הסכסוך הערבי-ישראלי בעיני גרמניה - תעמולה ועיוות היסטורי

המאמר נוכחי עוסק בסכסוך הערבי-ישראלי, ובמיוחד זה הפלסטיני, מתוך נקודת-מבט גרמנית. זהו סכסוך המשמש כלי תעמולתי שתפקידו, בין היתר, לעצב את הזיכרון הלאומי של גרמניה לאחר 1945 ללא קשר ישיר לתוכנית-ההשמדה הגרמנית שהביאה לחיסולה של יהדות אירופה. ארבעת המאמרים הקודמים היו: א) גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית. ב) התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית. ג) תפקדיה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הגרמנית. ד) התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני.

מידי פעם, בתזמון כמעט ידוע מראש, מתפרסם מאמר בתקשורת הגרמנית המבקש בתחינה מהממשלה הגרמנית לסיים את עידן "היחסים המיוחדים" עם ישראל כדי ש"הציבור האינטלקטואלי הגרמני" יוכל להטיל ביקורת נגד המדיניות הישראלית בעיקר בכל מה שקשור ליחסיה של מדינת-ישראל עם העולם-הערבי ובמיוחד עם הפלסטינים. כבר כעת אני יכול להרגיע את הקוראים בישראל - אף אחד לא באמת מונע מאיזשהו "אינטלקטואל גרמני" להטיל ביקורת נוקבת על המדיניות הישראלית. מאז איחוד גרמניה בשנת 1990, התקשורת הגרמנית מוצפת במאמרי ביקורת נגד ישראל באמצעות כותרות נבובות, ביטויים שגורים ומובנים, צילומים, סרטים, ספרים, מצגות, הצגות, תערוכות וקריקטורות. כמעט כל נושא יכול להוות קרקע פורייה לביקורת גרמנית נגד ישראל: כך למשל, כמו הבנייה בשטחים, תהליך-השלום, בדואים, אתיופים, ערביי-ישראל, נוצרים, ברית-מילה או אפילו בנוגע לסדרת הבדיקות שהנשים הישראליות עוברות בזמן ההיריון, שהוא תהליך, על-פי טענתה של התקשורת הגרמנית, הנעשה במסגרת המדיניות ל"השבחת הגזע היהודי". קוראים לזה "אאוגניקה" - תורה שגרמניה אימצה בכל ליבה רק לפני כ-70 שנה. לצערנו הרב, הרבה מאוד ישראלים משתתפים - חלקם ללא ידיעתם -  במסע התעמולתי הזה המתנהל נגד ישראל והממומן בעזרת תקציבים אדירים הניתנים בשם הממשלה הגרמנית. ובכן, מה המטרה שעומדת מאחורי העניין הזה? אך ראשית, קצת רקע היסטורי על המימד המשותף בין התרבות הערבית לתרבות הגרמנית.

ללאומיות הערבית וללאומיות הגרמנית יש הרבה מן המשותף. למעשה, אינטלקטואלים ערבים, שעסקו בניסוח האידיאולוגי של לאומיות הערבית, שאבו את השראתם מהלאומיות הגרמנית של ביסמארק - עם כינונו של "הרייך השני" בשנת 1871. המושג הלאומי הערבי " עוּרוּבה" (ערביוּת), לקוח מהמושג הלאומי הגרמני "דוייטשטום" (גרמניוּת) - שהתפתח לכדי בשלות רעיונית באמצע המאה ה-19. גם החברה הערבית וגם החברה הגרמנית מבססות את ההכרה-הלאומית על סגידה לכוח, על עוצמה ועל יצירת מבנה-צבאי קשוח שיש לו השפעה עממית אפקטיבית על החברה כולה. הן בחברה הגרמנית והן בחברה הערבית המושג "היררכיה" נועד להסדיר את היחסים בתוך החברה למבנה קשוח, מארגון ומסודר. בשתי החברות הללו - הערבית והגרמנית - "הסגידה למוות" הוא כלי לאומי אפקטיבי המבטא נאמנות מוחלטת של הפרט כלפי הלאום. אין תימה איפה, ששתי החברות הללו אינן מצליחות להבין את רעיון "קדושת החיים" המהווה יסוד-מוסד של החיים במדינת-ישראל. "חשיפת האמת" בשתי החברות הללו מעוררת אי-נחת משום ש"האמת" עלולה לערער את היציבות החברתית ולערער את התהלך התקין של ההיסטוריה. גם בחברה הגרמנית וגם בחברה הערבית קיימת תחושת עליונות-גזעית שיש לה ערך היסטורי רב. דהיינו, לקיום הערבי ולקיום הגרמני יש תפקיד היסטורי בעיצוב ההיסטוריה האנושית כולה. מתוקף התפקיד הזה, החברה הערבית והחברה הגרמנית יזכו להובלה של האנושות כולה בשם "התהליך ההיסטורי הנכון". מאידך, בגלל שהמציאות ההיסטורית אינה פועלת כמצופה, קיימת בשתי החברות הללו תחושה מסוימת של מרירות הבאה לידי ביטוי ב"תודעה עצמית של קורבן" הנובעת בעיקר בשל מעשיהם של "אחרים" ולא בשל מעשיה או מחדליה של מדינת הלאום הערבית או זו הגרמנית. לא לחינם, בקרב חלק מהציבור "האינטלקטואלי" הגרמני קיימת משיכה עזה לארגונים אסלאמיים המבצעים פיגועי התאבדות, משום שהמעשה הזה מבטא, יותר מכל, את המחויבות המוחלטת של הפרט כלפי החברה בה הוא חי. אם הטרוריסט-המתאבד הוא פלסטיני, ללא כל ספק הוא זוכה להכרה כלוחם-חופש מן המעלה הראשונה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסרט הפלסטיני-הגזעני "גן עדן עכשיו" שהופק בין-היתר בעזרת קרנות גרמניות בשנת 2006. הינה כי כן, גרמניה, בעזרת תעמולה הממומנת היטב, מנסה להעביר את "החטוטרת הנאצית", לידיה של ישראל - וכול האמצעים כשרים לכך. אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו בהמשך המאמר.

כאשר הכוחות האמריקאים נכנסו לגרמניה בפברואר 1945, הם מייד החלו לתור אחרי כאלה שניהלו את המנגנון הגרמני הענק שהמיט אסון כאוטי ורצחני במקומות רבים ברחבי-העולם. בשעה שהכוחות האמריקאים נכנסו לאיזשהו כפר גרמני, בדרך-כלל ראש-הכפר היה יוצא עם דגל-לבן כדי לדבר בשם תושבי-המקום. כאשר ראש-הכפר נשאל בידי האמריקאים האם יש ביישוב קצינים נאצים או בכירים מהמנגנון של המפלגה הנאצית, האיש היה השיב באופן אוטומטי "כאן אין נאצים. אין בכלל. אך אולי תמצאו בכפר השכן". זאת הייתה התשובה השכיחה בכל כפר שאליו נכנסו הכוחות האמריקאים עד לסיומה של המלחמה במאי 1945. כך, "החטוטרת הנאצית" עברה מכפר לכפר, מעיר לעיר ומאזור לאזור. אף אחד לא ראה - אף אחד לא שמע - אף אחד לא ידע. על-מנת להבין מעט יותר טוב את התוצאות הנובעות ממנגנון ההדחקה הגרמני שפעל מאז שנת 1945, סקר שנערך באיחוד האירופאי יבהיר לנו את הנושא שעל הפרק.

בסקר שנערך באיחוד האירופאי בשנת 2003 נמסר שכ-65 אחוזים מהציבור הגרמני ראו בישראל "סכנה לשלום העולם". את הנתון הזה צריך גם להבין בקונטקסט הנכון. בחודש מרס 2013, ארה"ב החלה את פלישתה לעיראק. רוב הציבור הגרמני התנגד למהלכיה של ארה"ב בנוגע למיגור שלטונו של סדאם חוסיין. במקביל לכך, התקשורת הגרמנית ניהלה מסע התעמולתי נגד הפלישה האמריקאית לעיראק בעזרת המותג "ישראל". בעיני התקשורת הגרמנית, המלחמה בעיראק לא רק שירתה את המדיניות הישראלית, אלא המלחמה הזו החלה למעשה בעידודה של ישראל. אולם, למען האמת, ישראל ניסתה לשכנע את בכירי הממשל האמריקאי שאת מאבק האמיתי צריך לנהל נגד איראן ולא נגד עיראק. על-פי תיאורי שטנה אחדים שהופצו בתקשורת הגרמנית, היה אפשר לחשוב שיש גבול משותף בין ישראל לעיראק. כמובן, שאף אחד בתקשורת הגרמנית לא טרח לתקן את הרושם הזה. מבחינתה של התקשורת הגרמנית, את המותג "ישראל" צריך להכניס לכול דיון העוסק במזרח-התיכון כמותג שלילי, וזאת כחלק ממערכת שלמה של הסתה המתנהלת נגד ישראל במישורים שונים ומגוונים. מבחינת הציבור הגרמני, הסכסוך הערבי-ישראלי, הוא הכלי הנוח ביותר שלתוכו יוצקים את ההיסטוריה הגרמנית הגזענית שנועדה להעביר את "החטוטרת הנאצית" לקורבן האמיתי של ההיסטוריה הגרמנית הגזענית, זאת אומרת למדינת-היהודים. במסגרת הזו נוצר "השילוש-הקדוש" בתודעה הגרמנית, דהיינו: א) הנאצים עשו רע ליהודים. ב) בגלל שהנאצים עשו רע ליהודים, הוקמה מדינת-ישראל. ג) בגלל שהוקמה מדינת-ישראל על חשבון הפלסטינים המסכנים, עלינו להעניק תמיכה איתנה לפלסטינים משום שגם הם קורבנות של הנאציזם. על-פי התיאוריה הזו, מדינת-ישראל הוקמה, למעשה, באושוויץ. לצערנו הרב, ישראלים רבים, רבים מידי, משתתפים בתרגיל התעמולתי הגרמני הזה עבור בצע-כסף שנועד לממן כל מיני "פרויקטים תרבותיים" הזויים לחלוטין. התרגיל התעמולתי הזה אינו מתנהל רק בגרמניה, אלא הוא מתנהל גם בישראל בעוצמות כאלה ואחרות בעזרת המוסדות הרשמיים של גרמניה הפועלים בישראל. האם יש קשר ישיר בין התעמולה הגרמנית המתנהלת בשנת 2014 לתעמולה הגרמנית של שנת 1933 בנוגע לקיום היהודי בארץ-ישראל? קטע שהתפרסם בעיתון "דר שטירמר" שהתפרסם בסוף ינואר 1933 יעניק לנו רמז עבה במיוחד על-כך (באדיבות האתר של ענת פרי).

וכך נכתב במאמר שהתפרסם בעיתון "דר שטירמר": "היהודים חיים מעמלם של העמים שבקרבם הם שוכנים. על-כך מתבסס מושג המולדת היהודי; 'היכן שטוב לי, שם מולדתי'. מסיבות מחושבות היטב, היהודים טוענים שפיזורם על-פי כדור-הארץ לא נעשה מרצונם החופשי, אלא הוא כפוי. אולם, על-פי מה שמתרחש בפלשתינה, הדבר מוכיח את ההיפך. למרות הצהרתו של לויד ג'ורג' (ראש ממשלת בריטניה) עוד במהלך מלחמת העולם (הראשונה) שבה (הצהרת בלפור) העניקה את פלשתינה ליהודים כארץ התיישבות, הם (היהודים) ביקושי עושים שימוש בזכותם המוכרת. במידה שהיהודים נענים לקריאה 'הציונית', הם אינם עושים זאת מתוך כוונה להישאר ולזכות מחדש בארץ-המובטחת באמצעות עמל כפיהם. הם באים לפלשתינה כדי לקנות להם ארץ בכך שהם מחזיקים את האסיאתים- השמיִים או את המונגולים כעבדי-אדמתם. אם אין למהגר היהודי אפשרות הכנסה ללא עבודה בפלשתינה ה'ציונית', הוא חוזר לעמי התרבות שמהם הוא הגיע כדי לחיות כטפיל. מן הסקירה החודשית של העיתונים ה'ציוניים' אפשר להיווכח, ששיבת המהגרים מפלשתינה כמעט משתווה מספרית להגירה אליה.

על-הבסיס הזה אפשר להבין את הבטחתו של אדולף היטלר לחאג' אמין אל-חוסייני בנובמבר 1941, כי עם כיבוש המזרח-התיכון בידי גרמניה, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים". תוכנית ההשמדה של הליגה-הערבית שהתגבשה לפני הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948, נובעת מאותו קשר היסטורי עמוק עם גרמניה ועם הנאציזם (כפי שאיים מזכ"ל הליגה-הערבית בראיון לעיתון "אחבאר אל-יום" ב-11 באוקטובר 1947).

מסתבר, שיש איזשהו רצף הגיוני בין התעמולה של 1933 לזו של 2014. אולם, אנחנו יכולים "להתנחם" בעובדה שגם בגרמניה של 1933 ידעו על הצהרת-בלפור משנת 1917 שהכירה למעשה בזכותו ההיסטורית של העם-היהודי על כל ארץ-ישראל. ועם זאת, מהעבר השני, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, מהו הבסיס הלגיטימי לקיומה של גרמניה במתכונתה היום? והאם יש לכך ההצדקה היסטורית ומוסרית? הרי גרמניה לא הייתה קיימת כמדינת-לאום עד לשנת 1871. יתרה מזאת, על-פי ממצאים ארכיאולוגיים מוצקים שהתגלו בשנים האחרונות, היהודים התגוררו באזור העיר קלן החל מהמאה הראשונה לספירה עוד לפני שבכלל הייתה לגרמנים תודעה "גרמנית". הם די בנתונים הללו כדי להפקיע את זכותם של הגרמנים לחיות במדינה המכונה "גרמניה" שהיא יצירה מלאכותית לכול הדעות?

בעוד שנים אחדות יקום מוזיאון ענק לזכרם של "הקורבנות הגרמנים" שהתגוררו בטריטוריות המזרחיות (בפולין ובצ'כיה) שאבדו במלחמת העולם-השנייה ולא נכללו במסגרת "המדינה הגרמנית" שהוקמה בעקבות התבוסה של 1945. האם הקמתו של המוזיאון הזה, מנסה לאותת לאירופה על כוונותיה הלאומיות והטריטוריאליות העתידיות של "גרמניה החדשה"? יש כאלה שישיבו על-כך תשובה חיובית. אך מעבר לכך, גרמניה עסוקה באופן אובססיבי בהקמתן של אנדרטאות לזכרם של קורבנות "הפאשיזם" שבמסגרתו נכללים ה"קורבנות" של הסטאליניזם, של גרמניה המזרחית, של השטאזי (המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית) ושל הקומוניזם - ואלה כמובן כוללים את כולם, יהודים, צוענים, רוסים, פולנים, גרמנים, הומוסקסואלים ועוד ועוד. במסגרת המושג "פאשיזם", גרמניה מנסה ליצור מימד שווה בין גרמני שמת בגלל ידו הקשה של השטאזי לבין יהודי שנשרף יחד עם משפחתו באושוויץ על-פי התכנון הגרמני הידוע להשמדתו של העם-היהודי ברחבי-העולם. לצערנו הרב, גם במקרה הזה, ישראלים אחדים משתתפים בתרמית הזו בשל שיקולים פוליטיים ותועלתניים מוטעים מן היסוד.

המאמר הבא יעסוק גם בדמותו של "הישראלי הממוצע" המוצגת בעיני מכון גתה הממוקם בישראל בכל הקשור ללימודי השפה הגרמנית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים", מגזין המזרח התיכון, 27 במרס 2014. 

הפוליטיקה האמריקאית בעיני התקשורת הישראלית

לאור ההתבטאויות של שר-הביטחון, משה יעלון, בנוגע למעמדה המעורער של ארה"ב תחת שלטונו של ברק חוסיין אובמה, ניתנת לנו הזדמנות נוספת לראות איך התקשורת הישראלית רואה למעשה את הפוליטיקה האמריקאית. דרך ההתבטאויות הללו, יש לנו הזדמנות מעולה להביט על הפוליטיקה האמריקאי דרך הפריזמה של התקשורת הישראלית ושל כאלה הרואים את עצמם מומחים לענייני ארה"ב.

נכון, ארה"ב היא מדינה מאוד חשובה בעיני ישראל. יתרה מזאת, אם נפשט את הדברים עוד יותר, נוכל גם לציין שמעמדה הבינלאומי של ארה"ב הוא חלק ממרכיב הביטחון הקיומי של מדינת-ישראל לאור ההתפתחויות המתחוללות במזרח-התיכון בעשורים האחרונים. הדברים נכונים בעיקר לאחר מלחמת ששת-הימים של שנת 1967, שהעלתה את רמת היחסים בין שתי המדינות לדרגה אינטימית החורגת הרבה מעבר ליחסים את מעצמה גדולה למדינה קטנה. היחסים האלה אינם חד-צדדים. אלא, הם נבנו, גם בעזרת חוכמתה של ישראל, כמערכת יחסים דו-צדדית שיש לה היבטים שונים ומגוונים - החל מזהות בערכים וכלה באימוץ אוריינטציה תרבותית אמריקאית. ארה"ב כמדינה זוכה להערכה רבה בעיני הישראלים באחוזים גבוהים מאוד בהשוואה למדינות אחרות בעולם, כולל כאלה הנחשבות למדינות ידידות מאוד לעם האמריקאי ולתרבות האמריקאית.

דווקא בשל הדברים האלה, ראוי היה להתייחס קצת יותר בכובד ראש לדבריו של יעלון. אלא שבמקרה הזה, מה שיותר מעניין הוא התגובות בתקשורת הישראלית לדבריו, ולאו-דווקא ההתייחסות שלו כלפי ארה"ב, משום שהן חושפות איך אחדים מכלי התקשורת בישראל תופסים את הפוליטיקה האמריקאית. במילים אחרות, האם הגישה של התקשורת הישראלית בנוגע לפוליטיקה האמריקאית היא חד-ממדית? האם התקשורת הישראלית מוסרת מידע נכון בנוגע לפוליטיקה האמריקאית כשהיא מציגה אותה כאילו היא גוש מונוליטי המנוהלת כאיש-אחד בדייקנות שאין דומה לה בעולם? ובכלל, את מי משרת הרעיון התקשורתי הזה להציג כך את הפוליטיקה האמריקאית בכל פעם שמתגלע וויכוח בין ישראל לארה"ב על נושאים שונים ומגוונים - ולא בפעם הראשונה.

שורה שלמה של כלי-תקשורת בישראל הגיבו לדבריו של יעלון בנוגע לחולשתה של ארה"ב - חולשה המקרינה על בעלות-בריתה ברחבי-עולם, וזאת בהתאם להבנתו של יעלון. הם באמת יעלון טעה? האם יעלון הגזים? האם יעלון כשר-הביטחון של ישראל אינו צריך להציג תרחיש בינלאומי הקשור לישראל אך התרחיש הזה אינו בגדר של סוד ביטחוני כמוס? האם יעלון, בדומה למדינאים אחרים בעולם, אינו רואה את מה שמתחולל בארה"ב בתחום ניהול מדיניות-החוץ תחת שלטונו של אובמה? כרגיל, גם במקרה הזה, התקשורת הישראלית הגיבה די בהיסטריה לדבריו של יעלון ולנוכח התגובה האמריקאית לדברים שיעלון העלה פעמים אחדות בחודשים האחרונים. "האמריקאים מחכים להתנצלות" זעקו הכותרות הראשיות בתקשורת הישראלית, והיו אף כאלה שקראו לפטר את יעלון לאלתר. היו כאלה שקראו לו "טיפש". אולם יעלון אינו טיפש. הוא בוחן את המציאות הבינלאומית כמו מישהו שהיה פעם ראש אמ"ן.

זאת לא הפעם הראשונה שהתקשורת הישראלית בכללותה מאבדת את הראש בכל פעם שיש איזה פוליטיקאי ישראלי שמשחרר הצהרה בעייתית כלפי ארה"ב. אולם, כל אמירה כזו מעניקה הזדמנות פז לכמה מומחים "לענייני אמריקה" לקפוץ לבמה התקשורתית כדי להסביר עד כמה הפוליטיקה האמריקאית אינה סלחנית כלפי ביטויים כאלה. כרגיל, בקרב אותם מומחים קיימת הנטייה לצייר את הפוליטיקה האמריקאית כגוף מסודר, מאורגן, המנוהל למופת, וכי יש כללים רבים מובחנים המבדילים בין הפוליטיקה האמריקאית "המתוחכמת" לעומת זו הישראלית "המתלהמת". בקיצור, בקרב המומחים לענייני אמריקה, כל פסיק קטן הוא אות ומופת לקפדנות האמריקאית המתנהלת על-פי כללים נוקשים, כך שאין מקום לפשרות בשל האופי הקפדני של הניהול הפוליטי האמריקאי הן ביחסי החוץ והן בענייני הפנים. אולם, למען האמת, בסך-הכל הפוליטיקה האמריקאית היא ברדאק אחד גדול המנוהלת ברשלנות של מעצמה שאיבדה את חוש הכיוון שלה.

כאשר אובמה החל את כהונתו, התקשורת הישראלית הייתה מלאה בכתבות היסטריות על כל אמירה מטופשת של הנשיא האמריקאי כאילו כל סדרי-העולם הידועים לנו הולכים להשתנות בגלל איזה נאום שנוסח כהלכה בעזרת יעצים מוכשרים. זאת בדיוק הבעיה של הפוליטיקה האמריקאית וזאת כנראה גם הבעיה הגדולה של המומחים לענייני ארה"ב: "המילים" הפכו לדבר העיקרי כאילו הן התחליף היחיד והראוי למעשים-מחייבים של מדינה המתיימרת להיות מעצמה בינלאומית. אובמה התמכר לנאומים, והמומחים התמכרו לתת פרשנות לנאומיו המיותרים החוזרים על עצמם פעם אחר פעם. הבעיה הגדולה של אובמה מתבטאת בכך שהוא שכח שהוא מכהן כנשיא של מעצמה, וכי הוא לא קיבל מינוי להיות הפרשן המדיני של אחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים בארה"ב. אובמה כפרשן מדיני, צייר "קווים אדומים" מתוך תקווה שהמציאות תתיישר עם תחזיתו (כמו פרשן מדיני). אלא שלמציאות יש דינאמיקה משלה והיא מתפתחת אחרת ממה שמצפים. אך ראו איזה פלא, הפרשנים המומחים לענייני אובמה הסבירו את "הקווים האדומים" של הנשיא בנחישות רבה בכל פעם שהוא העלה את הקווים הללו. אולם, באותה נחישות מילולית ובשכנוע עצמי רב, הם גם מיהרו להעניק הסבר "הגיוני" לפשר נסיגתו מ"הקווים האדומים" שרק לפני זמן קצר שורטטו ביד נשיאותית רמה.

 "רוח המפקד" מקרין גם על שאר בעלי התפקידים הבכירים בארה"ב - כולל כאלה האמורים לנהל את מדינות-החוץ של ארה"ב. מילים הפכו למדיניות העיקרית של ארה"ב מאז שהחלה כהונתו של אובמה שנבחר לנשיאות עם ציפיות גבוהות. אולם, לנסיבות שהביאו לעלייתו של אובמה יש שורשים עמוקים הנטועים היטב בתרבות האמריקאית המבוססת על התמכרות למילים ולא למעשים. לאמור, "ככול שנאריך במילים, כך המציאות תשתנה ותתנהג בהתאם למה שאנו מצפים או בהתאם למה שמכרנו לציבור". כך למשל, חוק הבריאות הממלכתי של אובמה, הוא רק סימפטום לתרבות האמריקאית המקדשת את הברברת - דהיינו, להגיד הרבה דברים, כמה שיותר מסובך, על נושא עקרוני האמור להיות פשוט להבנה. מדובר בסך-הכל על חוק בריאות ממלכתי, נושא המובן לכול ישראלי בר-דעת, ולא על פענוח של אלגוריתמים מסובך.

בעקבות העימותים המתוקשרים בין ארה"ב לישראל, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של אובמה, חלק מהפרשנים הישראלים הפכו את עצמם לדוברי הבית-הלבן. יש כאלה שמדקלמים את דף המסרים היומי של הבית-הלבן ללא כל ביקורת או הצגתה של אלטרנטיבה אינטלקטואלית לדברים הנאמרים או הנעשים בארה"ב. הרי רק לפני כמה שנים היה קשה לתאר את המפולת האמריקאית בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בסוריה, באפריקה, באירופה ובמקומות נוספים. היו כאלה שראו - לא רבים - מה עלול להתחולל בזירה הבינלאומית לאור "מדיניות הנאומים" של אובמה.

אם אנחנו סוקרים בקצרה רבה את התדמית של הפוליטיקה האמריקאית (הקפדנית כל כך) המתוארת בתקשורת הישראלית, לאור העימותים המתוקשרים הללו, אפשר לציין שאפילו האמריקאים עצמם לא מאמינים למה שכתוב עליהם בעניין הזה בתקשורת הישראלית. אם הכל היה באמת נכון, היום היינו רואים מעצמה אמריקאית אחרת לגמרי, ולא מדינה המתנהלת על-פי החיזיון ההוליוודי שמה שחשוב זה "איך הדברים נראים" ולא "איך הדברים נעשים באמת". גם כאן, הפרשנים הישראלים נפלו קורבן לתדמית שחלק מהאמריקאים אוהבים לתאר את עצמם ללא כל בסיס עובדתי. הרושם הוא חזות הכל; נאומים הם תחליף למעשים; ופנטזיות הן כלי הגיוני לגיבוש מדיניות-חוץ ומדיניות-פנים כאחת.  חמש שנים עברו מאז שאובמה תפס את מקומו בבית-הלבן. למרות יחסי-הציבור המעולים להם זוכה אובמה, אפילו האמריקאים עצמם החלו להבין, סופסוף, על מה מבוססת המדיניות הבינלאומית של אובמה. בסך-הכל, יעלון אמר את מה שרבים בעולם חשובים ואומרים כבר שנים אחדות. רבים בישראל חוששים שאנו עלולים לאבד את הידידה הגדולה ביותר שלנו. אולם האמת היא, שארה"ב תחת שלטונו של אובמה עוללה לאבד את הידידה האחרונה שלה שעוד מוכנה בכלל להקשיב לה. אולם, אנחנו חיים במדינה עם קורטוב של אופטימיות. לפיכך, סביר להניח שהבית-הלבן יתפור סוף אופטימי לפרשה הזו בסגנון הוליוודי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת יעלון - הפוליטיקה האמריקאית בעיני התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 24 במרס 2014.

הפוליטיקה של עיצוב הזיכרון הלאומי בגרמניה

המאמר הנוכחי הוא המאמר הרביעי במסגרת הפרויקט המחקרי העוסק בעיצוב הזיכרון הלאומי של גרמניה לאחר 1945. שלושת המאמרים הקודמים היו: א. גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית; ב. התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית; ג. תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית.

בתחילת חודש מרס 2014, התפרסמו "המחברות השחורות" של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר שהיה יודע באהדתו הבלתי-מסויגת לאידיאולוגיה הנאצית. שאיפתו של היידגר הייתה להיות המורה הרוחני של היטלר משום שמאחורי כל מנהיג דגול עומד פילוסוף דגול לא פחות.  מאות מאמרים התפרסמו בתקשורת הגרמנית על "הגילויים" החדשים שעלו מתוך היומנים שהיידגר כתב בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. "להפתעתה הרבה" של התקשורת הגרמנית, היידגר התגלה מתוך יומניו כאנטישמי מהסוג הנחות ביותר. במילים אחרות, אימוץ התפיסה הנאצית, חובק בתוכו גם את הרעיון המתייחס לחיסולם הפיזי של היהודים באופן שיטתי. היידגר, ללא כל ספק, היה מודע לכך. ולכן, בשל היותו אנטישמי מובהק הוא לא התנגד לרעיון הגרמני המדבר על "הפתרון הסופי של היהודים".

כולם ידעו מה היו דעותיו האמיתיות של היידגר בתקופה הנאצית ולאחריה. כולם, ללא יוצא מהכלל, יכלו להתרשם מהנאום הנאצי של היידגר משנת 1933 לרגל מינויו לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. ובכן, איך יכול להיות שהתקשורת הגרמנית שוב "מופתעת" מהגילויים המרעישים הללו? זאת בדיוק הבעיה של גרמניה לאחר 1945: היא כל הזמן "מופתעת" ממה שכבר יהיה ידוע בנוגע לתפקידם המכריע של האזרחים הגרמנים בתוכנית שהביאה לסילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים בגרמניה ועד לפיתרון הסופי של הבעיה היהודית בכל מקום שכף-רגלו של חייל גרמני דרכה (על-פי הניסוח של היטלר). הטקטיקה הזאת של "הפתעה" מכל גילוי נאצי, החלה למעשה כבר מייד לאחר המלחמה בסגנון של "לא ראינו, לא ידענו ולא שמענו". בקיצור, הפתעה גמורה. הינה כי כן, לתקשורת הגרמנית יש חלק מכריע בעיצוב הזיכרון הלאומי שיש לו השפעה ניכרת על עיצוב התודעה הלאומית-העצמית של גרמניה כפי שהיא באה לידי ביטוי בשנים האחרונות.

בגרמניה יש יותר מ-300 עיתונים יומיים ועוד עשרות מגזינים העוסקים בכל תחום אפשרי. הטלוויזיה הגרמנית הציבורית על כל תחנותיה האזוריות פועלת תחת קורת-גג-אחת והיא מעסיקה יותר מ-20,000 עובדים. כדי למנוע ניצול לרעה של הטלוויזיה לצורכי תעמולה, השידור הציבורי מורכב מ-30 תחנות שידור אזוריות המופעלות בהתאם לחלוקה הפדראלית של גרמניה המורכבת מ-16 מדינות. כל התחנות האזוריות בגרמניה מעבירות חומר חדשותי לערוץ הארצי של גרמניה שהוא "הערוץ הראשון" שהחל לפעול בגרמניה-המערבית בשנת 1950. מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, המשודרת בשעה 20:00, נחשבת ל"מהדורת השבט" של גרמניה. לצידו של הערוץ הראשון קיימות תחנות טלוויזיה ארציות נוספות כמו ZDF שנוסדה בשנת 1961; תחנת הטלוויזיה סאט3 - המיועדת בעיקר למדינות דוברות גרמנית; וכן תחנות הטלוויזיה המסחריות RTL ו"סאט 1" שנוסדו בינואר 1984 - תחנות אלו נקלטות היטב במדינות רבות באמצעות הלוויין.

כאשר בוחנים מעט את שידורי החדשות של התחנות הללו, לעיתים נדמה שיד-מכוונת אחת מכתיבה את הנושאים המסוקרים לזמן מוגדר מראש. כך למשל, כל מהדורות החדשות נמשכות לא יותר מ-15 דקות שבמהלכן אסור לשדר פרסומות. משדר-החדשות נפתח בנושא מרכזי אחד הנוגע לגרמניה - כמו עניין פוליטי או כלכלי. הנושא השני, בדרך כלל, מתייחס לנושא מרכזי בינלאומי. לאחר מכן, מסוקרים בקצרה עניינים הנמצאים בשולי החדשות כמו ספורט, כלכלה, פוליטיקה, עניינים בינלאומיים, שביתות ותחזית מזג-האוויר. לעיתים נדירות, נושא כלשהו מקבל שידור העולה על דקות בודדות בלבד. אך יש מקרים יוצאים-מהכלל המקבלים סיקור נרחב, כמו הפלישה הרוסית לחצי-האי קרים של חודש מרס 2014 - נושא שקיבל סיקור של 12 דקות תמימות במרבית ערוצי החדשות. הטון המלווה את הנושאים החדשותיים נועד להציג את העובדות העיקריות שעל הפרק ללא התלהמות מיותרת וללא יצירת היסטריה מלאכותית. אירוח של פרשנים במהלך משדרי החדשות הארציים הוא אירוע די נדיר. המטרה היא להציג לציבור הרחב תמונה אובייקטיבית ככול שניתן בנוגע לנושא שעל הפרק. המגבלה של 15 דקות של משדרי-החדשות המרכזיים, אינם מאפשרים לפתח נושא כלשהו, לדיון העלול לגלוש להתלהמות מיותרת.

(לשם ההשוואה, ב-30 הדקות הראשונות של משדר החדשות של ערוץ 2 הישראלי, של השעה 20:00, משודרות פרסומות במשך כ-18 דקות המתחלקות לשני חלקים בני 9 דקות לפחות. מתוך מהדורת חדשות של 60 דקות, משודרות פרסומות באורך של 27 דקות תמימות. אם מורידים את הברברת האין-סופית של הכתבים והפרשנים, אנחנו מקבלים מהדורת חדשות סבירה של 10 דקות לכול היותר הנמתחות באופן-מלאכותי לשעה תמימה).

מרבית המדינות בעולם אינן אוהבות שמחטטים להן יותר מידי בקרביים. גרמניה, בדומה למדינות הנורדיות, אינה אוהבת במיוחד להציג את הכביסה המלוכלכת לעיני-כל. בגלל המודעוּת לעוצמה של הטלוויזיה, נושאים כמו רצח, אונס, בעיית המהגרים, אלימות של מהגרים, רצח של מהגרים, התחזקותם של הארגונים הניאו-נאצים, הפגנות אלימות, בעיות דיור קשות, הזנחה, בירוקרטיה איומה, אבטלה קשה במקומות מסוימים ועוולות קשות של השלטון, אינם באים לידי ביטוי הולם במשדרי החדשות, אך הם מקבלים אזכור כלשהו במגזינים טלוויזיוניים לצד נושאים נוספים כמו אופנה, חדשות על סלבריטאים, איכות-חיים ומיחזור אשפה.

הקו-המנחה של הטלוויזיה הגרמנית, בעידודה הנמרץ של הפוליטיקה הגרמנית, נועד להציג לציבור הגרמני תדמית ש"שום דבר מיוחד לא קורה בגרמניה". יתרה מזאת, הציבור הגרמני עצמו מעוניין בהצגת התמונה הזו המתיימרת להציג את גרמניה באור משעמם במיוחד כאילו הכל הולך על מי-מנוחות. אין תימה איפה, שהציבור הגרמני בכללותו מאוד מרוצה מהטלוויזיה הגרמנית - הן זו הציבורית הן זו המסחרית. השילוב הזה של תקשורת, פוליטיקה ודעת-קהל המזינים אחד את השני ברצון-משותף, סולל למעשה את הנתיב בו גרמניה רוצה ללכת - למרות שאף אחד לא מדבר על כך באופן גלוי. "הרצון המשותף" הזה מכתיב באופן ברור את התכנים אליו הציבור הגרמני רוצה להיחשף. לפיכך, "הצגה נבונה" של אירועי מלחמת-העולם השנייה ואחריותה הבלעדית של גרמניה למלחמה זו - על כל המשתמע מכך - נועדה לספר סיפור שיתאים לדרישות של הציבור הגרמני בכללותו. התקשורת הגרמנית מתפקדת במחזה הזה ככלי שנועד לשרת את המטרה העליונה הזו, משום שגם היא חלק מה"סיפור הגרמני ההיסטורי" בעבר, בהווה ובעתיד. אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו בהמשך המאמר בנוגע לשחזור העיר ברלין.

גרמניה רוצה לראות את עצמה כמדינה "רב-תרבותית", פלורליסטית, ליבראלית, שקטה ושלווה. הטלוויזיה הגרמנית בהחלט מנסה להציג את הצדדים האלה באורח-מודגש. אולם מתחת לפני השטח מתחוללים תהליכים אחדים העלולים לקלקל מעט את התמונה המושלמת הזו. בשנת 2013 התפרסמו שלושה ספרים העוסקים בחברה הגרמנית מהיבטים שונים ומגוונים. הספרים הללו זכו לאזכור מסוים בתקשורת הגרמנית, אך הם לא עוררו סערה גדולה, וגם לא הייתה כל כוונה לעורר סערה גדולה בנוגע לפרסומם. הספר הראשון נקרא "מדינת הבושה" העוסק במימדי העוני האמיתי הקיים בגרמניה בשנים האחרונות; הספר השני נקרא "מדינה פראית" העוסק בהתרופפות של המשמעת האזרחית והאלימות הגוברת ברחבי גרמניה - הן כלפי הרשויות, הן כלפי האזרחים והן בתוך המשפחה. כך למשל, רק בשנת 2013 היו יותר מ-6,000 מקרים בהם הותקפו שוטרים בידי עבריינים; הספר השלישי עסק ב"גידול ילדים בגרמניה" שנכתב לאור העובדה שברחבי גרמניה מתים 3 ילדים מידי שבוע בשל הזנחה קשה מצד קרוביהם. התייחסות ל"עניינים משפחתיים", כמו גילוי-עריות ואלימות במשפחה, עדיין נחשבת לטאבו לאור התפיסה המסורתית בנוגע לרעיון ה"משפחה" בעיני הגרמני הממוצע - למרות שמתחולל שינוי כלשהו בשנים האחרונות. חלק מהשינויים הללו מתחוללים גם בשל הגירה מוגברת המשפיעה הן על הדימוי העצמי הגרמני והן על הזיכרון ההיסטורי המוצגים לצופה הגרמני.

מתוך אוכלוסייה של יותר מ-80 מיליון נפש, כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית אינם נחשבים ל"גרמנים". במילים אחרות, כ-16 מיליון נפש הם מהגרים שהגיעו לגרמניה מאירופה, מאסיה, מאפריקה ומאמריקה במהלך עשרות השנים האחרונות. כ-4 מיליון מוסלמים מתגוררים בגרמניה - רבים מהם ממוצא טורקי המרוכזים בעיקר באזור העיר ברלין ובערים גדולות נוספות השוכנות בחלק המערבי של גרמניה. רבים מהמהגרים הלא-מוסלמים נטמעו היטב בתרבות הגרמנית מתוך כוונה ברורה להתערות בזרם המרכזי של החברה במהירות האפשרית. במילים אחרות, לחלק גדול מאוד מהחברה הגרמנית אין כל קשר לעבר ההיסטורי האפל של גרמניה והם גם לא שופטים את גרמניה על הבסיס הזה בלבד. מהבחינה הזו, מספרם הגדול של "לא-גרמנים" מצריך התייחסות אחרת מצד התקשורת המנסה להתמודד עם הצגתה של ההיסטוריה הגרמנית עד לשנת 1945. לצד הצגתם של הגרמנים כ"קורבנות" של מלחמת-העולם השנייה, החלה להתפתח מגמה חדשה המתבטאת בהצגתה של "שואה לייט" בכל הנוגע לפיתרון הסופי של העם היהודי שנעשה בידי גרמניה, חייליה ותושביה. ובכן, איך עושים את זה? והתשובה היא, לא נוגעים בשואה בהיבט המוסרי-גזעני (שהוא לב ליבו של הרעיון), אלא שמים דגש על ההיבט האנתרופולוגי ועל ההיבט האמנותי של התקופה הנאצית. עיסוק כזה, שהוא לכאורה אינטלקטואלי, יוצר דיסטנס מתבקש בין גרמניה של אז לגרמניה של היום, המעניק מענה נאות לצרכים האידיאולוגיים של הפוליטיקה הגרמנית, כאילו מדובר על "ישות חייזרית" שהשתלטה בכוח על גרמניה משנת 1933 ועד לשנת 1945. הגישה הזו למעשה מכתיבה את בנייתו של הזיכרון-ההיסטורי-הפיזי כפי שהדבר מתבטא היטב בשיקומה של העיר ברלין לאחר האיחוד בין מערב-גרמניה למזרח-גרמניה שהתבצע בחודש אוקטובר 1990.

בשנת 1991, ממשלת גרמניה החליטה להעביר את עיר-הבירה מבון לעיר ברלין. בכך סולק השריד האחרון של התבוסה הגרמנית של מאי 1945 שהביאה לסיומה מלחמת-העולם השנייה באירופה. "הרייכסטאג", שהפך לסמל של הניצחון על גרמניה, שוקם לחלוטין בהשקעה רבה תוך כדי הקפדה על שחזורו המקורי כפי שהרייכסטאג היה עד לשנת 1933. בחודש באפריל 1999, הפרלמנט הגרמני (הבונדסטאג) החל לפעול מהרייכסטאג. המבנה הענק והמרשים הזה, עם הכיפה השקופה והמיוחדת, לא נועד להפגין רק את עוצמתה של גרמניה הדמוקרטית - כפי שרבים טוענים או חושבים. אלא, מטרתו היא להציג את עוצמתה האדירה של מדינת הלאום-הגרמני שבמסגרתה הפוליטיקאים הם רק ה"משרתים" של הסיפור ההיסטורי הגרמני הגדול המנותק לגמרי מהאירועים האפלים של ההיסטוריה הגרמנית עד לשנת 1945. שיקומה של הקהילה היהודית בברלין ונהירתם של אלפי ישראלים לעיר - הנעשית כחלק מאיזה זרם אופנתי - משרתים את הרעיון המרכזי של גרמניה שאפשר לדלג על התקופה האיומה והקשה של 1945-1933 כאילו מאומה לא קרה. במקרה הזה, הקהילה היהודית-ישראלית היא בסך-הכל כלי-משחק במתודה הגרמנית העוסקת בשכתוב ההיסטוריה ובעיצובה לפי הכללים שנועדו לשרת את התדמית הלאומית החדשה והמקובלת על מרבית הציבור. לפיכך, "תפיסת הקורבן", עם הזמן, הפכה לחלק מהזרם המרכזי של החשיבה ההיסטורית בגרמניה - המוצגת בעזרת סרטים עלילתיים, בסרטים דוקומנטריים, בספרים, במאמרים, בכינוסים אקדמיים ובערבי-זיכרון המוקדשים רק לקורבנות הגרמנים של המלחמה.

במסגרת הזו, גרמניה עוסקת בבנייתו של מתחם היסטורי ענק בברלין שיאפיל לחלוטין על כל סימני-ההיכר של העבר הקומוניסטי והנאצי. כשמסתכלים על המתחם האדיר הזה, אי-אפשר שלא לקבל את ההנחה שגרמניה מנסה לבנות מחדש את קווי-המתאר של הקיסרות הפרוסית שעצבה את התפיסה המיליטריסטית של גרמניה כולה עם כינונו של "הרייך השני" של שנת 1871. במילים אחרות, קצת יותר מדויקות, הגרמנים בסך-הכל עסוקים בלהיות גרמנים.

המאמר הבא יעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי מנקודת-מבט גרמנית - סכסוך, המשמש כלי לזיכוך הנפש הגרמנית לאור העבר ההיסטורי הרצחני של גרמניה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני", מגזין המזרח התיכון, 20 במרס 2014.

לאן נעלם הנס הכלכלי של טורקיה

באמצע חודש מרס 2014, נפל דבר בטורקיה: איגוד הרופאים של טורקיה פרסם דיאגנוזה רפואית מעניינת מאוד על ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן, בזו הלשון: "אנחנו מודאגים מאוד ממצבו הנפשי של ארדואן. אנחנו דואגים לו, לעם ולמדינה. אנחנו חולקים את הדאגה עם העם". הדיאגנוזה הזו אינה נתפסת כדיאגנוזה רפואית בלבד, אלא יש לה משמעות פוליטית מרחיקת-לכת החורגת הרבה מעבר למדינה הטורקית עצמה.

לאורך השנים האחרונות כתבנו ממגזין זה מאמרים רבים על טורקיה תחת משטרו של ארדואן, ואף הזהרנו ממה שעלול להתחולל בטורקיה - בעיקר בכל מה שקשור ליחסיה של מדינה זו עם מדינת-ישראל.

לצערנו הרב, מרבית ההנחות שלנו התאמתו אחת לאחת. ויחד עם זאת, פקפקנו מעט ביכולתו של העם הטורקי להבחין בכל הסימנים הללו לכדי תמונה בהירה אחת בנוגע להתנהלותו של ארדואן הן ברמה המקומית והן ברמה הבינלאומית.  והינה, ארגון רופאים טורקי - שיש לו חשבון ארוך אם ארדואן - פרסם הצהרה רפואית בסגנון פוליטי מובהק כחלק מהמאבקים המתנהלים בטורקיה בכל תחום ועל כל תחום המרכיב את החיים הריבוניים של המדינה הטורקית. ההכרה האינטלקטואלית השוררת בציבור הרחב, שהדברים אינם מתנהלים בטורקיה כיאות, החלה להתגבש לכדי הבנה כללית בחודשים מאי-יוני 2013 בעת שפרצה מחאתם של עשרות-אלפי טורקים שהתכנסו בכיכר "טקסים" שבאיסטנבול כדי להפגין נגד תוכניתו של ארדואן להרוס את פארק גֶזי (הסמוך לכיכר) במטרה לבנות מסגד וקניון מרשימים. שבועות אחדים נמשכה המחאה שגרמה להריגתם של מפגינים אחדים ולפציעתם של מאות רבות בידי כוחות-הביטחון של טורקיה.

לאורך השנים האחרונות, רבות נכתב על הכלכלה המרשימה של טורקיה. כך למשל עיתונאים ברחבי-העולם התרשמו מאוד מהצמיחה של טורקיה שהגיעה לרמה של יותר מ-8 אחוזים בשנים 2011-2010.  אם אני לא טועה, מעט מאוד מהם באמת ניסה לבדוק מהו מקור העושר הפתאומי שנפל על טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן. נראה היה שהמשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 דילג מעל טורקיה והניח לה להתנהל באורח מושכל לשמחתם של תושביה ומנהיגיה האסלאמיסטים.

בחודש דצמבר 2013 התפרסמה שורה ארוכה של מעשי שחיתות בצמרת הטורקית שהגיעה אפילו עד לבנו של ארדואן. ב-17 בדצמבר 2013 הלירה הטורקית החלה לצלול כלפי מטה עד לנפילה של כ-14 אחוזים מערכה. בשל כך, הבורסה הטורקית הגיבה במהירות לידיעות הללו והיא איבדה מערכה יותר מ-12 אחוזים. לאור ההתרחשויות הללו, הבנק המרכזי של טורקיה נאלץ להעלות את ריבית לרמה של עד 12 אחוזים כדי לבלום את הפיחות של המטבע המקומי ולבלום את האינפלציה שהגיעה לרמה של 7 אחוזים לפחות.

ובכן, נשאלת השאלה, "מה היה מקור העושר" של טורקיה תחת משטרו של ארדואן עד למפולת של 2013? גם בנושא זה, מעטים שמו לב ל"חגיגית האשראי" של ארדואן שלווה כספים מכל-הבא-ליד. הכסף לא הושקע בתחומים היכולים להניב פירות לטווח ארוך, כמו טכנולוגיה ותעשייה, אלא הושקע בשני מגזרים עיקריים: א) בנדל"ן. ב) בהלוואות לציבור הרחב שניהל אורח-חיים פזרני. העושר המדומה הזה התפוצץ לבסוף משום שגם ארדואן שכח שהלוואות חייבים להחזיר.

בואו נראה מה קרה למדיניות המכונה "אפס בעיות" של ארדואן שהתגבשה בעזרתו של שר-החוץ הטורקי אהמט דבוטולו. כך למשל בנושאי פנים: משבר כלכלי; צנזורה על התקשורת; צנזורה על האינטרנט; צנזורה על הפייסבוק; צנזורה על הטוויטר; עשרות עיתונאים בכלא; מאות קציני צבא נכלאו או פוטרו; מאות שוטרים פוטרו או נכלאו באשמות שווא; הסכסוך מתמשך בין הזרם האסלאמי לזרם הליבראלי העמיק ביתר-שאת; ושחיתות שלטונית עמוקה.

בנושאי חוץ - שעליה הושתתה התוכנית "אפס-בעיות" דבוטולו: סכסוך מתמשך עם ארמניה; סכסוכי דמים עם סוריה; כישלון בלוב בעקבות נפילת קדאפי; סכסוך עם מצרים לאחר סילוקם של "האחים המוסלמים"; מתח עם האיחוד האירופאי; סכסוך עם יוון; סכסוך עם ישראל.

מ"אפס בעיות" של ארדואן, טורקיה נותרה עם אפס ידידים. אין תימה איפה, שארדואן החל לחזר במרץ אחרי עיראק, איראן ומדינות-המפרץ העשירות - אולי מהן הוא יוכל לשאוב השקעות לפרויקטים כלכליים בטורקיה כדי לכסות את ההלוואות הקודמות שנלקחו כדי לממן את "האימפריה העות'מאנית" המתחדשת של ארדואן.

מן הראוי הוא לשים-לב להיבט נוסף הקשור לארה"ב ולנשיא אובמה: "המדיניות האסלאמית" של ברק חוסיין אובמה נשענה על טורקיה האסלאמית של ארדואן, על מצרים תחת הנהגתם של "האחים-המוסלמים" ועל ייצובה של עיראק תחת המטריה השיעית של איראן. בעיראק שוררת מלחמת-אזרחים עקובה-מדם. במצרים התבצעה הפיכה צבאית נגד מוחמד מורסי - איש תנועת "האחים המוסלמים". וטורקיה מתנהלת על-פי גחמתו של איש אחד, לא יציב במיוחד, שהחליט להפוך את מדינתו לחצר ביזנטית בנוסח הסורי של שנת 2011 - שנה שבה פרצה מלחמת-האזרחים בסוריה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "רג'פ טאיפ ארדואן - לאן נעלם הנס הכלכלי של טורקיה", מגזין המזרח התיכון, 17 במרס 2014.

התקשורת הגרמנית ותפקידה בעיצוב התודעה הלאומית

שני המאמרים הקודמים עסקו ב"טרנספורמציה ההיסטורית התודעתית" המתחוללת בגרמניה, וב"שיכתוב של ההיסטוריה הגרמנית" באמצעות התרבות הגרמנית. המאמר הנוכחי הוא חלק ראשון מתוך שניים העוסק ב"עיצוב התודעה הלאומית" באמצעות התקשורת הגרמנית שהתפתחה לאחר מלחמת-העולם השנייה.

פריס נכבשה בידי הצבא הגרמני ב-14 ביוני 1940. מאות-אלפי חיילים גרמנים הציפו את צרפת והם אף יכלו להתרשם מכלי ראשון משכיות-החמדה של העיר ושל צרפת כולה. אחד מאותם חיילים גרמנים שהיו מוצבים בצרפת כתב לאימו את הדברים האלה: "הייתי בהרבה מקומות בצרפת ובאירופה כולה. אך, אני יכול להגיד לך שלא מצאתי מקום אחד שהוא נקי, מטופח ומאורגן כמו גרמניה". המשפט הזה, שנכתב לא רק מתוך יוהרה לאומנית גרמנית, היה אחד ממאפייני החשיבה הגרמנית בשנים הראשונות שלאחר מלחמת-העולם השנייה בנוגע לשיקומה של גרמניה. מייד לאחר המלחמה, הגרמנים פשוט החליטו "להפוך דף" בכל מה שקשור לחיסולה השיטתי של יהדות אירופה בידי גרמניה - הן בידי חייליה, הן בידי תושביה והן בידי בעלות-בריתה. לצד השיקום הפיזי של גרמניה, החברה הגרמנית עברה במהירות מ"אשמה קולקטיבית" בנוגע לחיסולה של יהדות אירופה "לאשמה אינדיבידואלית" של יחידים שפעלו מתוך שיקול-דעת לקוי בלבד ולא מעבר לכך, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסרט "נער קריאה". בהתאם לכך, חיילי ה"ורמאכט" (הצבא הגרמני), נטו להאשים את חיילי ה-SS בהתנהגות ברברית בשטחי-הכיבוש. אולם, האמת היא, שחיילי הצבא הגרמני לא היו פחות ברברים מחיילי ה-SS. הדבר בא לידי ביטוי בולט לאחר 1941 במיוחד בשטחים, בהם התגוררו סלאבים, שנכבשו בידי הצבא הגרמני שהיה בדרכו למוסקבה ולסטלינגרד. הסרט הרוסי "צא וראה", שיצא לאקרנים בשנת 1985, מדגים היטב, ללא כחל וסרק, את התנהגותו הברברית של הצבא הגרמני ושל חיילי גרמניה כלפי האוכלוסייה הסלאבית. למרות הזוועות הקשות שחוותה האוכלוסייה האזרחית בעקבות הכיבוש הגרמני, לסרט הרוסי יש בכל-זאת מסר הומאני אוניברסאלי.

ככול שחלף הזמן, החל להתגבש הרעיון האינטלקטואלי ש"גם גרמניה נכבשה בידי הנאציזם", ולפיכך אי-אפשר להפריד בין הסבל של "האחרים" לבין הסבל של הגרמנים לאורך כל שנות המלחמה - ובמיוחד לאחר שהמלחמה הסתיימה וגרמניה כולה נכבשה בידי רוסיה וארה"ב. את התקופה שבה גרמניה הייתה כבושה בידי כוחות זרים, הניאו-נאצים מכנים "האונס של גרמניה". סרט בשם זהה, שהופץ באתרי אינטרנט של ניאו-נאצים, ניסה לתאר את התנהגותם האלימה של חיילי רוסיה כלפי נשות גרמניה לאחר המלחמה. בסרט הזה הופיעה לפחות תמונה אחת של יהודיה שדווקא נאנסה בידי פורעים בפולין מייד לאחר כיבושה בידי גרמניה בשנת 1939, כך שאין לה שום קשר למה שאירע בברלין של 1945. זוהי רק דוגמא אחת קטנה לאימוץ מאפיינים הקשורים לשואת יהודי אירופה והכללתם לתוך "הסיפור הטרגי הגרמני". התופעה הזאת הולכת מתחזקת ככול שעובר הזמן הן בספרים, הן בסרטים, הן בסרטים דוקומנטריים והן בעצרות-זיכרון המתקיימות לזכרם של אלפי אזרחים גרמנים שנהרגו בהפצצות של בעלות-הברית.

השבועיים הראשונים לאחר כיבוש ברלין ב-2 במאי 1945 וכניעת גרמניה ללא תנאי ב-8 במאי 1945, התאפיינו בעיקר בכאוס אחד גדול שהשתרר בכל רחבי המדינה הגרמנית: הרס עצום, רעב, הרוגים רבים, מיליוני חיילים גרמנים נפלו בשבי ומיליוני פליטים גרמנים שגורשו מהמזרח הציפו את גרמניה. אך שבועיים לאחר שוך הקרבות, הופיע העיתון הראשון בעיר ברלין. ימים אחדים לאחר מכן החלה לפעול משטרה המקומית שתפקידה היה לשמור על הסדר הציבורי. במקרים רבים, חיילים גרמנים שנלחמו אך לפני ימים אחדים, פשטו את מדיהם במטרה להתערות בחברה האזרחית הרחק מעיניהם של כוחות הכיבוש הסובייטים והאמריקאים. אחד מאותם חיילים גרמנים שנלחמו בברלין אמר, שנים רבות לאחר מכן, ש"המעבר ממצב של מלחמה למצב של שלום היה קל יותר ממה שהוא שיער מלכתחילה". לטענתו, הוא הופתע מכך שהחשמל פעל במקומות רבים כאילו מאומה לא התרחש זמן קצר לפני כן. התיאור הזה מעט חוטא לאמת בנוגע לברלין ובנוגע לערים נוספות בכל רחבי גרמניה שלאחר 1945.

תמונת המצב של העיר ברלין במאי 1945 נראתה כך: יותר מ-600,000 דירות נהרסו, 2.8 מיליון תושבים נותרו בעיר מתוך אוכלוסייה של 4.3 מיליון, בעיר שרר רעב קשה, תושבים נאלצו לעמוד בתור לחלוקת מים, ביזה קשה, התחבורה הציבורית שותקה כליל, ומעל הכל ריחפה תחושה של תבוסה בלתי-נתפסת. אחד מהחיילים הגרמנים שנפל בשבי הרוסי, כמו מאות-אלפי חיילים גרמנים אחרים, אמר בשמץ של מרירות גדולה את הדברים האלה: "אצלנו אין מיליציה ופרטיזנים. אצלנו יש רק מפקדים ופקודות". בכך הוא רמז על הקלות הבלתי-נתפסת בה נכנעו חיילי גרמניה לכוחות האמריקאים והרוסים במאי 1945. סביר להניח שהם נכנעו ברצון גם מתוך תחושה של הקלה גדולה לאור הנסיבות.

את הימים של מאי 1945, אפשר לכנות "גרמניה שנת אפס" כאילו היה צריך לאתחל מחדש את המדינה הגרמנית לאור מה שהתרחש עד לאותה עת. סרט איטלקי בשם זהה, של רוברטו רוסליני, שיצא לאקרנים בשנת 1948, כיוון בדיוק למטרה הזו שריחפה כענן שחור מעל לכול אזרח גרמני של אותה עת. הביטוי "שנת אפס", למעשה שימש כלי-עזר ברמה הפסיכולוגית וכלי בעיצוב התודעה הלאומית הגרמנית שנים רבות לאחר מכן. את ההתמודדות של גרמניה עם השואה היהודית אפשר לחלק לארבע רמות עיקריות: א. התעלמות, בעיקר בשנים הראשונות; ב. התכחשות; ג. כפרה ומתן הסברים רציונאליים לכאורה למה שאירע; ד. השלב האחרון המתחולל בימנו אנו, אימוץ התפיסה האישית והלאומית של קורבן שמעמדו שווה לקורבנות אחרים של המלחמה. מתוך גישה היסטורית ארוכת-טווח שנועדה לשרת את המטרה בהפיכתה של גרמניה "למדינה נורמאלית", כל המוסדות המרכיבים את החברה הגרמנית - הפוליטיקה, התרבות, התקשורת והאקדמיה - פעלו למען השגתה במהירות האפשרית. במילים אחרות, בתודעה בגרמנית שררה התחושה שהזמן בכל זאת משחק לטובת גרמניה למרות מה שאירע.

קצין בכיר אמריקאי, שעסק בהכנות לקראת פתיחתן של האוניברסיטאות הגרמניות, ניהל שיחות ערות עם סטודנטים גרמנים בנוגע להיבטים החיוביים שיש בשיטה "הדמוקרטית". אחדים מהם טענו שהם לא יודעים מה זאת "דמוקרטיה", אך הם בהחלט מוכנים לנסות את השיטה. כפי שתושבי מערב-גרמניה אימצו את השיטה הדמוקרטית, כך תושבי מזרח-גרמניה אימצו את השיטה הקומוניסטית (עם קשיים לא קטנים). סביר להניח שאם היו מציעים להם, באותם זמנים גורליים, שיטת-משטר המשוללת כל היגיון מוסרי, סביר להניח שהם היו נוטים לאמצה לחיקם.

אלפי פרופסורים נאצים חזרו ללמד באוניברסיטאות כאילו מאומה לא התרחש. עד לתבוסתו של "הרייך השלישי" במאי 1945, רובם ככולם היו עוסקים במחיקת הסימנים היהודים המעידים על תרומתם לתרבות הגרמנית בפרט ולתרבות האירופאית בכלל. אלפי מאמרים נכתבו בידי "טובי הפרופסורים" של גרמניה על נחיתותם של היהודים, על צורתם המעוות, על מוסריותם העלובה ועל ההיבטים הגנטיים המבדילים אותם משאר העמים האחרים, הראויים יותר. אותם פרופסורים היו עסוקים במחיקת על רמז של תרומה יהודית כלשהי בתחום כלשהו לחיי "התרבות הגרמנית המהוללת" של הרייך השלישי. לאחר המלחמה, אלפי המאמרים האלה הוחבאו היטב בארונות נעולים למשך שנים רבות כדי לא לקלקל את שמם הטוב של "טובי הפרופסורים" של גרמניה של אותה עת.

אחד מהפרופסורים האלה היה הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (1976-1889) שאימץ את האידיאולוגיה הנאצית על כל המשתמע מכך. בשנת 1950 הותר לו להמשיך ללמד למרות היותו נאצי ואנטישמי (עם קרטוב של לוליינות מילולית) עד לסוף חייו. האיש, שניסה להיות המנהיג הרוחני של היטלר, העלה את הגיגיו הגזעניים על הכתב ב"מחברות שחורות" שיצאו לאור בחודש מרס 2014. היידגר, אפילו קבע בצוואתו מתי הן יצאו לאור. לא מפתיע, אך שני פילוסופים יהודים, חנה ארנדט (שהייתה אהובתו) וז'אק דרידה, טרחו להמציא מסגרת אפולוגטית שרלטנית המסתמכת על לוליינות לשונית מתחכמת כדי להכשיר את השרץ בעיני הקהילה האקדמית בנוגע ל"כשרותו הפילוסופית" של מרטין היידגר למרות היותו נאצי מוצהר. מעניין מה הגרמנים היו עושים בלי חנה ארנדט ובלי "אנשי רוח" יהודים נוספים שטרחו להמציא סיבות מקלות בנוגע לאנשים מסוימים ששיתפו פעולה עם האידיאולוגיה הרצחנית של גרמניה מתוך הזדהות עמוקה. להיות נאצי, משמעותו הייתה גם הזדהות מלאה עם המטרה בנוגע להשמדתה של האומה היהודית.

בשנים הראשונות לאחר המלחמה הופיעו ברחבי גרמניה מודעות של עורכי-דין שהציעו את כישוריהם המקצועיים לגרמנים ששירתו במסגרת המשטר הנאצי. אחת מהמודעות האלה התפרסמה בברלין בפברואר 1948 בזו הלשון: "דוקטור למשפטים, שיש לו ניסיון רב בכל מיני עניינים עדינים, ומומחה לטיהור מהאשמות שהזמן גרם להן - מציע את שירותו במשפטי הדה-נאציפיקציה מבלי שתחול הפרעה בעבודתו המקצועית של הנאשם. תמיד עומדות לרשותנו הוכחות המעידות על שהנכם חפים-מפשע. במקרה של צרות זמניות - פנו אלינו במלוא האמון".

הניסוח המעניין הזה, בעצם, חושף את הרובד הסמוי של המשמעות האמיתית של "שואת העם היהודי" בעיני הציבור הגרמני בשנים הראשונות לאחר המלחמה ועד לימינו אנו. השואה, היא עניין טכני, מכאני, ולא עניין שיש בו מימד הומאני רחב-ידיים הנמדד על-פי אמות-מידה מוסריות החודרות לעומק, לתוך כל שכבות החברה כולה, כסוג של לקח ראוי המשמש מגדלור מוסרי בזמן ובמרחב. לימוד השואה הוא עניין טכני של הצגת עובדות; הזיכרון הוא עניין טכני על-ידי הקמת אנדרטאות; הלקח הוא עניין טכני בלבד של איסוף מכאני של תעודות ומסמכים מהתקופה הנאצית; והדיון בתקופה הנאצית הפך לנושא תרבותי-אמנותי הנעשה במסגרת דיון אקדמי לכאורה המשודר ביומני-התרבות של הטלוויזיה הגרמנית. על האידיאולוגיה שעומדת מאחורי המהלך הזה, הקשור לתפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית, במאמר הבא.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית", מגזין המזרח התיכון, 13 במרס 2014.

תרבות תקשורתית בישראל - עיתונות במשבר

מרגישים שמצב התקשורת הישראלית בכי רע. אפילו רע מאוד. לא רק בגלל הניהול הלקוי וההרפתקאות הפיננסיות המשוללות כל היגיון כלכלי, אלא בעיקר בשל טיב החומר האנושי הירוד המועסק בתקשורת הישראלית הכתובה והאלקטרונית (כמובן שזו הכללה גסה מאוד). ברור שיש אנשים מעולים בתקשורת הישראלית, אולם הבעיה נעוצה באיכותם הירודה של אלה הניצבים בחזית התקשורת הישראלית בגלל כל מיני סיבות שהשד יודע מה הן. כנראה שרדידות אינטלקטואלית והתלהמות הם שני הכישורים העיקריים הדרושים כדי להיות עיתונאי חשוב או שדרן חשוב בישראל. זאת בדיוק הייתה התחושה שהתקבלה במהלך הראיון שנערך עם ראש-ממשלת ישראל שענה לשאלותיו של הכתב המדיני אודי סגל מערוץ 2, ולשאלותיה של איילה חסון מערוץ 1 - ראיונות שהתקיימו בנפרד ושודרו ב-8 במרס 2014 בשני הערוצים. קטעים מהראיונות הובאו יום קודם לכן במשדרי החדשות העיקריים של יום שישי.

מצב התקשורת בישראל רע מאוד: עיתון הארץ נמצא בקשיים עצומים; עיתון מעריב עומד להיסגר; ערוץ 1 עומד להיסגר; את ערוץ 10 היה אפשר לסגור מזמן; העיתון ידיעות אחרונות נמצא בקשיים לאור התחזקותו של העיתון "ישראל היום", משום שרבים מקוראי העיתון ידיעות אחרונות מבינים שהעיתון מנסה לקדם אג'נדה פוליטית מובהקת הנעשית במסגרת מלחמת-הרייטינג נגד כלי-תקשורת אחרים. בקיצור, אלפי עובדי תקשורת ישראלים עומדים להיות מובטלים משום שהתקשורת בישראל עוסקת בנושאים שאין להם שום קשר ל"תקשורת" ולעיקרון המדבר על "זכות הציבור לדעת". כשעוסקים בהסתה יומיומית ובהמצאת חדשות או בהפיכתו של העיתונאי למוקד של החדשות בשל יוהרה אישית - זאת התוצאה. במילים אחרות, כש"חופש הביטוי" הפך ל"חופש השיסוי", אין הרבה על מה להתאבל לאור המצב הנוכחי.

אנחנו טובים מאוד בהייטק, אנחנו טובים מאוד בכלכלה, אנחנו מעולים במדע, אנחנו גם יודעים להפיץ את בשורת המחול הישראלי ברחבי-העולם, אנחנו אפילו מצוינים בנטיעת עצים ואנחנו גם יודעים לשחק מטקות יותר טוב מכולם. מה לעשות, אבל אנחנו ממש לא טובים בתקשורת עיתונאית. בזה אנחנו לא טובים. אנחנו לא יכולים להצטיין בכל דבר. מה לעשות חברים, אולי, אנחנו דורשים מעצמנו יותר מידי. מה? שנצטיין גם בתקשורת עיתונאית? עד כאן!  יש גבול לכול דבר.

כדי להדגים את גודל האיוולת השוררת בתקשורת הישראלית, הינה קטע קטן שהתפרסם במוסף יום שישי של העיתון ידיעות אחרונות, בעמוד 16, בטור השבועי של יגאל סרנה. שימו לב לסגנון הכתיבה בנוגע לתפיסת הספינה האיראנית שניסתה להעביר טילים לידי טרוריסטים מוסלמים בעזה. גם המילים בסוגריים הובאו במקור:

"אחת משש יצואניות הנשק הגדולות בעולם (ישראל) לכדה השבוע (פיראטית) לקול תשואות עצמה באמצעות מאות לוחמים ספינת מלט ונשק קטנה של יצואנית אחרת (איראן) שנשאה נשק (לסודאן) או לשכנה זעירה (עזה). תארו לכם פיראטים סודנים מטפסים על אחת מעשרות אוניות המכולה הנושאת טילים ישראלים או אמריקאים מפה או לפה. ימים מביכים ללוחמי הדממה". אין ספק שאלה הם ימים מאוד מביכים לתקשורת הישראלית. אכן, כמו שרבים חושבים בישראל, העיתון הפך ל"אידיוט אחרונות".

פרשן כורסא אחר טען, בעקבות תפיסת הספינה האיראנית, שלא היה טעם רב במאמץ שהושקע, משום שברצועת-עזה יש כבר אלפי טילים, וכי עוד כמה עשרות טילים לא ישנו שום דבר. מסתבר שגם מצבם של הפרשנים בטלוויזיה הישראלית לא משהו. לפחות, מדובר על אחדים מהם.

נחזור לרגע לשני הראיונות שהעניק ראש-הממשלה לערוץ 2 ולערוץ 1: לצערנו הרב, הכתב המדיני של ערוץ 2 נשמע כמו איזה פרחח מגודל שניסה להרשים בעיקר את חבריו למקצוע, והשדרנית של ערוץ 1 נשמעה כמו איזו תגרנית בשוק הסובלת מבעיה קשה של קשב וריכוז. לעיתים נדמה שהתהפכו היוצרות בתקשורת הישראלית. דהיינו, עיתונאים רבים מידי חושבים שהציבור הישראלי ממש משתוקק לדעת מה הם חושבים גם במהלך ראיון עם ראש-הממשלה המקיים ביקור מדיני בארה"ב. אז זהו, שלא. עיתונאים אחדים מתבכיינים על כך שראש-הממשלה לא העניק ראיונות לתקשורת הישראלית במהלך השנה אחרונה. טוב, אז, כעת הכל ברור.

כרגיל, ראש-הממשלה עשה חיל בארה"ב גם בביקור של חודש מרס 2014:  הוא נפגש עם אובמה, הוא נשא נאום באיפא"ק, הוא התראיין לרשתות אמריקאיות, הוא נפגש עם הצמרת ההוליוודית, וכן הוא ניסה בכל דרך לעודד השקעות אמריקאיות נוספות בישראל. אז יש לנו ראש-ממשלה שמכיר על בוריה את ההיסטוריה האמריקאית ואת ההיסטוריה הישראלית. אה, כן, הוא גם מתנהל באנגלית מושלמת. בקיצור, יש לנו ראש-ממשלה שהוא גם "המסביר הלאומי" הכי טוב שיש לנו כרגע. כשמסתכלים מסביב, לא רואים הרבה מועמדים מטעם עצמם שיש להם כישורים כאלה היכולים לסייע בידם לייצג את ישראל במלוא מובן המילה. אפילו לא בוז'י הרצוג שיש לו נטייה להתבכיין על כל דבר.

ב-9 מרס 2014, התקיים דיון על מצבה של התקשורת הישראלית במסגרת התוכנית של דוד ויצטום ששודרה בשעה 20:30 בערוץ 1. ראוי היה לקיים דיון כזה לאור ההחלטה שהתקבלה לא להדפיס את העיתון מעריב בשל קשיים כספיים. אלא, שבמקרה הזה הופיעו שלושה אנשים שלא הפסיקו להתנצח האחד עם השני בסגנון מתלהם - עד שקשה היה להבין מה הם הפתרונות הראויים לאור הנסיבות הנוכחיות. כמובן שנזרקו סיסמאות ש"התקשורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה", וכי "מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתקיים ללא תקשורת". והינה, דווקא דוד ויצטום סיפק את ההוכחות, באייטם השני של התוכנית, שדמוקרטיה כן יכולה להתקיים ללא תקשורת.

לאחר הדיון המתלהם שנערך בנוגע למצבה העגום של התקשורת הישראלית, ויצטום פתח את האייטם השני בנוגע לתפיסת הספינה האיראנית ולהצגתם של הטילים לעיני התקשורת במילים האלה, פחות או יותר, ש"זה היום הגדול של יועצי ההסברה של בנימין נתניהו". לכאורה זהו משפט תמים. אולם המשפט הזה חושף פעם נוספת את הנטייה לפרסונאליזציה של האירועים המרכזיים המתרחשים בישראל, כאילו חשיפת הספינה האיראנית היא עניין פרטי בלבד של ראש-הממשלה ולא גם של דוד ויצטום שהוא אזרח במדינת-ישראל. פעם נוספת, התקשורת הישראלית מתנהגת כאילו היא רק יושבת על הטריבונה הבינלאומית, וכי איומיה של איראן כלפי ישראל ממש אינו נוגע לה. כשרוצים להבין מדוע התקשורת קורסת בישראל, כדאי מאוד לזכור שהתקשורת הישראלית היא לא עוד סניף נוסף של האו"ם הממומן בידי תושבי ישראל. סניפים מוזרים כאלה יש מספיק.

==

מאת: יוחאי סלע, "שני עיתונאים ניסו לראיין את ראש-ממשלת ישראל", מגזין המזרח התיכון, 10 במרס 2014.

ההיסטוריה הגרמנית בעיני התרבות הגרמנית

בשנת 2019 גרמניה תתחרה, יחד עם ישראל, על מושב ב"מועצת הביטחון של האומות המאוחדות". בתחילת ינואר 2011, גרמניה הייתה חברה לא קבועה ב"מועצת הביטחון" למשך שנתיים. ישראל מעולם לא הייתה חברה במועצה למרות שהיא אחת מהחברות הוותיקות באו"ם. ישראל הצטרפה לאו"ם בשנת 1949 והיא נחשבת לאחת מהדמוקרטיות הוותיקות בעולם. גרמניה, לעומת זאת, התקבלה כחברה מלאה רק בשנת 1973. בנוסף לכך, אם לא תהיינה הפתעות גדולות, התל"ג לנפש של ישראל יוכל לעבור את זה של גרמניה בתוך שנים ספורות.

לאור מאמציה של גרמניה להתקבל ל"מועצת הביטחון", סיכוייה של ישראל נחשבים כרגע לקלושים. בדיקה מעמיקה יותר לגבי ההתנהלות הגרמנית בנושא הזה מעלה, שגרמניה דוחפת לבצע רפורמה ב"מועצת הביטחון", וזאת במטרה לקבל מושב קבוע במועצה על כל המשתמע מכך. התוקף המוסרי שעומד מאחורי הדרישה הזו מתבטא בכך שלגרמניה יש את הכלכלה השלישית בגדולה בעולם, וכן היא נחשבת לאחת מהתורמות הגדולות לאו"ם. המערכת הפוליטית הגרמנית כולה נחושה להגיע לרגע הזה. אם התוכנית הגרמנית תתגשם, זה יהיה אחד מהמהלכים המוצלחים ביותר של מדיניות-החוץ הגרמנית בהפיכתה של גרמניה למעצמה עולמית עם כלכלה איתנה, וכן עם צבא-קבע מקצועי ברמה טכנולוגית גבוהה ביותר המשולבים ברצון אידיאולוגי כביר להוות מוקד של השפעה על המערכת-הבינלאומית. כדי להכשיר את הקרקע לכול המהלכים העתידיים של גרמניה, היה צורך לבצע רביזיה בחשיבה ההיסטורית בנוגע להתנהלותה של החברה הגרמנית ושל הצבא הגרמני לאורך כל מלחמת-העולם השנייה. לפני שנבהיר מעט את הנקודה הזו, המשבר באוקראינה של סוף בפברואר 2014 יכול להוות נקודת פתיחה נאותה להמשך הדיון.

לאור המשבר באוקראינה ופלישתה של רוסיה לחצי-האי קרים, ג'ון קרי שר-החוץ האמריקאי נפגש עם עמיתו הגרמני פרנק וולטר שטיינמאייר. לאחר הפגישה, השניים יצאו למסיבת עיתונאים קצרה. שטיינמאייר נשמע כמו מנהיג של מעצמה, בעוד קרי נראה כמו מישהו שקיבל נזיפה מעמיתו הגרמני. אך למען האמת, גם גרמניה אינה מסוגלת לנקוט בצעדים מעשיים נגד פוטין משום שכ-40 אחוזים מאספקת הגז של גרמניה מגיעים מרוסיה. גרמניה מייצאת לרוסיה בסכום של 36 מיליארד אירו (על-פי נתונים לשנת 2013), בעוד שרוסיה מייצאת לגרמניה בסכום של 40 מיליארד אירו. רוסיה יכולה להסתדר בלי הטובין הגרמני, אך ספק רב גרמניה יכולה להתנהל כיאות ללא אספקת הגז הרוסי.

ועם זאת, הפוליטיקה הגרמנית אוהבת את המהלכים הבינלאומיים שבהם גרמניה יוזמת, נוזפת או מזהירה את הצדדים בהתאם למעמדה החדש. לתהליך הזה שהתחולל בגרמניה יש שורשים עמוקים הקשורים להצגתה של ההיסטוריה הגרמנית עבור הציבור הגרמני - בעיקר בכל מה שקשור לאירועי מלחמת-העולם השנייה ולרציחתם של 6 מיליון יהודים. זה לא היה סתם רצח, אלא זו הייתה השמדת-עם מכוונת שנעשתה בשיתופו ובשתיקתו של כל הציבור הגרמני. ובכן, איך מתמודדים עם המטען ההיסטורי הקשה הזה? שוב, ל"תרבות הגרמנית" יש תפקיד חשוב במחזה הזה - כפי שהיה לה תפקיד חשוב גם בתקופות האפלות של היסטוריה הגרמנית לאורך 50 השנים הראשונות של המאה ה-20.

בשנת 2013 הוקרנה בטלוויזיה הגרמנית סדרה מרשימה על ההיסטוריה הגרמנית ועל הרקע להתהוותו של העם-הגרמני. במהלך הסדרה הובאו שחזורים מדהימים על אירועים היסטוריים, על קרבות שעיצבו את גבולותיה של גרמניה, על התרבות הגרמנית, על התהוותה של הדת בגרמניה ועל היסודות הפוליטיים עליהם הושתתה החברה הגרמנית. אלא, שדווקא האירועים הגורליים של 1945-1933 שבאמת עיצבו את גרמניה כמדינה וכחברה ואשר השפיעו על העולם כולו, קיבלו אזכור דליל של לא יותר מדקה וחצי תוך-כדי דילוג קליל לשנת 1990 - שנה שבה אוחדו גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית ליחידה טריטוריאלית אחת. הסדרה הזו, למעשה, מציינת באופן ברור את סופו של התהליך התודעתי ההיסטורי שעבר על החברה הגרמנית בנוגע לחלקה של גרמניה בהובלת האירועים האלימים והקטלניים של מלחמת-העולם השנייה. מהבחינה הזו, האירועים הנוגעים לעלייתו של היטלר לשלטון ושל אירועי מלחמת-העולם השנייה קיבלו מימד של אנקדוטה היסטורית - ולא יותר מכך. ברצף ההיסטורי ההגיוני של גרמניה שעוצב למען הציבור בידי יוצרי הסדרה, היה "צורך פסיכולוגי" לדלג על פרקים היסטוריים אפלים שלא יקלקלו את הסיפור הגרמני הגדול.

ל"צורך הפסיכולוגי" הזה יש שורשים שהחלו למעשה מייד לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה ב-1945. מייד לאחר המלחמה, דומה היה, שהגרמנים פשוט "הפכו דף". "משפטי נירנברג" לא עניינו במיוחד את הציבור הגרמני שהיה עסוק בשיקום מדינתו ובקליטתם של מיליוני גרמנים שגרושו מאזורים בהם שלט הצבא האדום. המאבק הבין-גושי בין רוסיה לארה"ב, הציב את גרמניה באחד מהמוקדים החשובים ביותר באירופה, וזאת בניגוד גמור לתוכניות של בעלות-הברית להפוך את גרמניה ל"מדינה של איכרים ללא תעשייה" כעונש על אכזריותה וגזענותה במהלך המלחמה. מהבחינה הזו, המאבק הבין-גושי, שיחק לידיהם של הגרמנים שביקשו לעצב תודעה היסטורית חדשה במנותק מאירועי המלחמה ומשואת יהודי אירופה. כבר ב-1950, רק חמש שנים לאחר המלחמה, הגרמנים יכלו לדבר בסיפוק על "הנס הכלכלי הגרמני" שצבר תאוצה רבה גם לאחר שנות ה-60 של המאה הקודמת. גרמניה הייתה עסוקה בפיחות כלכלי מואץ, אלא שבתקופה ההיא גרמניה הייתה זקוקה להצדקות מוסריות כדי להמשיך בדרכה כאילו שום דבר מיוחד לא התרחש כמה שנים קודם לכן.

נקודת-ציון חשובה בתהליך הזה הייתה עם פרסום  ספרה של חנה ארנדט ,"אייכמן בירושלים - דו'ח על הבנאליות של הרוע" שיצא לאור בגרמנית המערבית בשנת 1963, שסיפק את ההוכחות הרצויות עליהן הונחה התשתית האידיאולוגית שלשואה היהודית באירופה אין כל ייחוד. בהינף קולמוס, חנה ארנדט הצליחה להפוך את "הרוע הגרמני הגזעני" לסוג של "רוע בנאלי" שאינו שונה בהרבה ממעשים איומים אחרים המתרחשים ברחבי-העולם. בכך, היא העניקה לגרמנים סוג של הכשר אידיאולוגי על היותם בני-אדם שפעלו בתקופת המשטר הנאצי כפי שהיה נוהג כל עם אחר. בכך, הייחודיות של השואה הפכה לעניין שולי, דבר שקלע באורח-מדויק לשאיפה של הגרמנית לבחון את השואה במעטה של היגיון נורמאלי כביכול. אין תימה איפה, שחנה ארנדט זוכה להערצה רבה בגרמניה והיא זוכה לאזכורים ולהנצחה במקומות רבים ברחבי המדינה הגרמנית. יהדותה של חנה ארנדט מעניקה לדבריה סוג של תוקף-מוסרי הקולע ל"צורך הפסיכולוגי" של האינטלקטואל הגרמני הממוצע הנאלץ להתמודד עם העבר האפל של מדינתו. יתרה מזאת, דבריה של ארנדט על כך שמשפט אייכמן היה כלי תעמולתי בידי השלטון הישראלי שנועד לבסס את הלגיטימציה של מדינת-ישראל ואף שימש כלי שנועד כדי לבסס את שאיפותיה הלאומיות, קלעו בדיוק-נמרץ לצורך של הציבור הגרמני להעביר את מוקד הדיון העיקרי. דהיינו, ממעשיה של גרמניה בתקופת השואה לדיון על ישראל, לאומיותה ויהדותה. אמירותיה הגזעניות של חנה ארנדט על המרקם האנושי של ישראל באותן שנים, הצדיקו את התחושות הגזעניות של האירופאי הממוצע בנוגע ליהודים ולמדינת-ישראל. בסיכומו של דבר, הספר של ארנדט עדיין מעצב את התודעה של האינטלקטואל הגרמני הממוצע הן ביחס לשואה והן ביחס למדינת-ישראל למרות הזמן הרב שעבר מאז הופעתו לראשונה בשנת 1963.

אחד מאירועים הבולטים במהפך התודעתי של "התרבות הגרמנית" התרחש עם הופעתו של הסרט "נער קריאה" המבוסס על רומן של הסופר הגרמני ברנהרד שלינק (Bernhard Schlink), יליד 1944. הספר יצא-לאור בשנת 1995. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2008 בכיכובה של השחקנית קייט וינסלט שזכתה באוסקר על הופעתה הסרט - שקיבל מימון של כ-4 מיליון דולר מקרנות גרמניות. הסרט עוסק בשומרת במחנה ההשמדה אושוויץ המואשמת ברצח של 300 נשים יהודיות שנשרפו בכנסייה במהלך צעדת-המוות. השומרת מואשמת בכך שהיא לא פתחה להן את הדלת כדי להימלט. השומרת, האנה שמיץ, מוכנה לקבל על עצמה את האשמה הכבדה רק כדי לא להודות שהיא למעשה אינה יודעת קרוא וכתוב. הסיפור מובא מנקודת-מבט של גבר שניהל עימה רומן מיני לאחר המלחמה היותו בן 16 כשהיא הייתה בת 36. במהלך הרומן ביניהם, הנער היה עסוק בהקראת ספרים לפי בקשתה של האנה. רק בעקבות המשפט, שנים רבות לאחר סיום הרומן, הנער, שהפך לגבר, מבין את בקשתה של האנה. דהיינו, היא למעשה אנאלפביתית. במהלך המשפט, האנה יכולה להוכיח בקלות שהיא אינה אשמה במותן של הנשים, אולם הבושה על היותה אנאלפביתית דוחקת אותה לקבל על עצמה את האשמה ולפיכך מוטלים עליה 20 שנות מאסר בגין המעשה.

הסרט זכה להצלחה גדולה גם בזכות הסצנות המיניות ומשחקה המעולה של קייט וינסלט. הספר תורגם ל-40 שפות והפך לרב-מכר. אולם, כאן בדיוק טמונה הבעיה. הספר מספק בדיוק את הצורך הנפשי של הגרמני הממוצע לעסוק בשואה היהודית מנקודת-מבט שולית בלבד. אין כאן שאלות מוסריות גדולות ואשמה קולקטיבית בנוגע למעשה. אולם, יש כאן אישה המתגלה כאנאלפביתית הלוקה בשיקול-דעת לקוי - ולא יותר מזה. במילים אחרות, לאורך כל הספר, הנקודה העיקרית היא שהאנה אינה יודעת קרוא וכתוב, כאילו זה הדבר החשוב ביותר שהתרחש במהלך התקופה בה הושמדה יהדות אירופה בידי גרמניה. הפיכתה של האנה ל"קורבן", משלים למעשה את המהפך ההיסטורי התודעתי שעבר על גרמניה בעשרות השנים האחרונות, הנעשה גם בעזרת שכתוב בוטה של ההיסטוריה הגרמנית שתהא המותאמת לתדמית הרצויה של גרמניה בעיני עצמה. ביטוי לכך נעשה גם בסרט דוקומנטארי מעולה בשם "ההתקפה על ברלין" שהופק בידי הטלוויזיה הגרמני בשנת 2010.

הסרט הדוקומנטארי "ההתקפה על ברלין - 1945" הופק בעזרת הטלוויזיה הגרמנית באמצעות שימוש בצילומים שנעשו בידי הצבא האדום שתכנן את הקרב האחרון נגד האויב הגרמני ואת כיבושה של ברלין. בסרט, שאורכו כשעה וחצי, מופרטים כל ההכנות המבצעיות שהחלו כבר בינואר 1945. ההתקפה המסיבית הרוסית החלה ב-16 באפריל 1945 והסתיימה עם כיבושה של ברלין וכניעתו המוחלטת של הצבא הגרמני ב-2 במאי 1945, וזאת לאחר קרב דמים רווי קורבנות. בעזרת קריינות מעולה ובגרמנית משובחת, הצופה מקבל תמונה היסטורית מפורטת מנקודת-מבט רוסית תוך כדי ציטוטים מיומנים שנכתבו הן בידי רוסים והן בידי גרמנים. אלא שמפיקי הסדרה העדיפו לסיים את השניות האחרונות של הסרט בתיאור קשה של אישה גרמניה שעברה אונס בידי חייל רוסי, וזאת כחלק "מנקמת הניצחון" (כך לפי הקריין בסרט) של רוסיה על גרמניה. וכך, בעזרת סיפורים על נשים, ילדים ושבויים גרמנים שנפלו לידי הצבא האדום, גרמניה מנסה פעם אחר פעם להדגיש את היותה "קורבן" לאירועים והרצחניים של מלחמת-העולם השנייה, וזאת כדי לספק לעצמה תדמית היסטורית נוחה יותר העומדת בסתירה לעברה ההיסטורי האפל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית", מגזין המזרח התיכון, 6 במרס 2014.

טרור אסלאמי - פברואר 2014

בשעה שנערך "שבוע האפרטהייד" נגד ישראל בקמפוסים אחדים ברחבי ארה"ב, בעידודם ובתמיכתם של גורמים ישראלים קיצוניים, מסע הרצח האסלאמי, שהביא להריגתם של אלפי בני-אדם נוספים, נמשך גם לאורך כל חודש בפברואר 2014 - כפי שהוא נמשך כבר שנים רבות מאוד תוך כדי התעלמות מכוונת מצד גורמים תקשורתיים ואקדמיים רבים. כך למשל, טרוריסטים מוסלמים בניגריה טבחו למוות עשרות רבות של תלמידים שכל חטאם היה שהם למדו בבית-ספר שהעניק ערכים המנוגדים לערכים הגזעניים המזוהים עם ארגון הטרור האסלאמי "בוקו חראם". במהלך התקופה הנדונה, נרצחו בניגריה מאות בני-אדם - רבים מהם היו נוצרים - בהתקפות טרור אכזריות וקשות מנשוא שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם". הטרור האסלאמי המתבצע בניגריה אינו שונה בהרבה מהטרור האסלאמי המתבצע מעזה, מסיני, מלבנון, מהרשות הפלסטינית או זה המתבצע בעיראק, בסוריה, בתימן, בסומליה ובפיליפינים. כולם שואבים את השראתם מאותו מקור ברור וידוע לכול. האפרטהייד האמיתי שורר במרחב האסלאמי כולו - בדרגות כאלה ואחרות.

מעט מאוד מהאירועים האלימים הללו המתרחשים ברחבי העולם-האסלאמי מידי יום ביומו, מצליחים לחדור את האטימות של התקשורת הבינלאומית ובמיוחד זו הישראלית - העסוקה בהתשה יומיומית של הציבור הישראלי בעניינים הנגועים ברכילות פוליטית שיש לה סממנים מובהקים של הטיה פוליטית ברורה. מעט מאוד מהאירועים האלה, הקשורים לטרור האסלאמי האלים והגזעני, מגיעים לשוליים של עמודי החדשות או נסקרים באמצעי התקשורת האלקטרוניים.

זו השנה החמישית שאנו מנסים לפרוץ את חומת האטימות התקשורתית בנוגע למה שמתחולל במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו כמו בקווקז, בפיליפינים, בתאילנד, בסין, בקניה, בהודו ובמקומות נוספים. אולם, לפני שאנו מבקרים את התקשורת הבינלאומית בנושא הזה, כדאי מאוד לבדוק את עצמנו - האם אנו מעניקים את הסיקור הראוי למעשי הזוועה המתחוללים במרחב כולו. האם העיסוק היומיומי של התקשורת הישראלית בעניינים פנימיים טפלים נובע אך ורק מעצלנות אינטלקטואלית שיש לכך סיבות נוספות שנועדו להעמיד את המותג "ישראל" במוקד ההתרחשויות האזוריות והבינלאומיות. כך או כך, אנחנו נמשיך להעביר לכם מידע יומיומי וסיכום חודשי על כל אירועי הטרור האסלאמי, באמצעות מגזין המזרח התיכון, מתוך תקווה שחומת האטימות הזו תיפול בסופו של דבר.

בסיכומו של דבר, בחודש פברואר 2014 נהרגו 7,422 בני-אדם; בחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. בשני החודשים הראשונים של שנת 2014 נהרגו 17,962 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - פברואר 2014

מדינה:	הרוגים: (כולל חיילי נאט"ו)	פצועים: (אומדן בלבד)
סוריה:	3,379	6,000
עיראק:	1,705 (כולל מאות טרוריסטים מוסלמים שאינם נכנסים לסטטיסטיקה הרשמית של עיראק)	2,000
דרום-סודאן:	476	1,000
ניגריה:	474	אלפים רבים
אפגניסטן:	404 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	1,500
פקיסטן:	245	1,000
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	148 (דיווח תקשורתי בלבד)	אלפים רבים
תימן:	130	מאות
מצרים:	129 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	מאות
פיליפינים - טרור אסלאמי:	72	--
מאלי:	61	--
סומליה:	53	--
טוניסיה:	30	--
לבנון:	25	--
לוב:	18	--
סודאן - דארפור:	14 (דיווח תקשורתי בלבד)	--
הודו - קשמיר:	12	--
סין - טרור אסלאמי:	11 (כולם טרוריסטים מוסלמים)	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	9	--
אלג'יריה:	8	--
רוסיה - קווקז:	4	--
קניה - טרור אסלאמי:	3	--
בחריין:	1 (שוטר)	--
ישראל - רצועת-עזה:	1 (תושב מוסלמי)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	1 (טרוריסט מוסלמי ברמאללה)	--
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	9	--
תימן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר דיווח	--
פקיסטן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר דיווח	--
סומליה - חיסולים ממוקדים אמריקאים"	לא נמסר דיווח	--
סה"כ:	7,422 הרוגים	11,500 פצועים

המלחמה בטרור האסלאמי:

האירועים האלימים בניגריה שגרמו למותם של מאות בני-אדם בפיגועי טרור במהלך חודש פברואר 2014, דרבן את הגורמים הרשמיים בניגריה לנקוט במדיניות אלימה כלפי גורמי טרור אסלאמיים המזוהים עם ארגון "בוקו חראם". עד כה כל האמצעים הצבאיים הללו, אינם מועילים לנוכח המדיניות הקטלנית של הארגון כלפי אוכלוסיות שאינן מתיישרות לחלוטין עם הקו הנוקשה של הארגון. למעשה, ממשלת ניגריה וצבאה, איבדו את השליטה על הנעשה בצפון המדינה, שכן הארגון עדיין יכול לבצע התקפות רחבות-היקף הגורמות למאות רבות של הרוגים מידי חודש.

מבצעים צבאיים התבצעו נגד גורמי טרור אסלאמיים במהלך חודש פברואר 2014 גם במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, בפיליפינים ובעיראק. מנגד, מלחמות-אזרחים עקובת-מדם מתנהלות בעוצמה רבה בסוריה, בדרום-סודאן, בעיראק ורפובליקה של מזרח אפריקה. במקומות רבים במרחב האסלאמי, למעשה, שוררת מלחמת-אזרחים לטנטית בעוצמות משתנות, וזאת בהתאם ליכולת של ארגוני הטרור האסלאמיים לאכוף את שליטתם הנובעת, בין היתר, מהתרופפות של השלטון המרכזי.

במהלך חודש פברואר 2014 נהרגו באפגניסטן 9 חיילי נאט"ו. בחודשיים הראשונים של השנה נהרגו באפגניסטן 17 חיילי נאט"ו. לאורך כל התקופה הנדונה לא נמסר על חיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בתימן, פקיסטן או בסומליה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2014", מגזין המזרח התיכון, 3 במרס 2014.