מפלגת קדימה צריכה להדיח את ציפי לבני

מפלגת קדימה הוקמה כאלטרנטיבה "שפויה" לסחרור הקיצוני ששטף את המפלגות הישראליות - הן מימין למפה הפוליטית והן משמאל לה. לכאורה, למפלגת "קדימה" היה פוטנציאל פנטסטי לרתק אליה חלקים רחבים בציבור הישראלי - אלה המחפשים את הפתרון הטוב ביותר ביהודה ושומרון ללא נטילת סיכונים מיותרים וללא יצר הרפתקנות האידיאולוגי המאפיין כל-כך את הצד השמאלי של המערכת הפוליטית בישראל. ולמרות זאת, הציבור הישראלי החליט שלא להעניק רוב ברור למפלגת "קדימה" בראשותה של ציפי לבני. הציבור הישראלי (חד-העין והאוזן), הצליח לפענח כבר בפברואר 2009 את אישיותה האמיתית של ציפי לבני, בעוד שלחלק אחר בציבור הדבר לקח חודשים אחדים עד שהוא הצליח לבין את התופעה האופוזיציונית הזו.

מאז שהוקמה ממשלת נתניהו ב-2009, ציפי לבני אינה מפספסת כל הזדמנות כדי להפגין את הברוטאליות המילולית שלה הן כלפי ראש-הממשלה והן בעניינים רבים ומגוונים העומדים על הפרק. לכאורה, תפקידו של מנהיג האופוזיציה לבקר את מדיניות הממשלה על כל צעד ושעל. אולם, היהירות המופגנת של ציפי לבני כלפי ממשלת ישראל, ניחנה בסוג מסוים של אוטיזם פוליטי (וכנראה גם מנטלי), כאילו הציבור כולו שכח שהיא כיהנה בממשלה שהייתה אחת מהממשלות הגרועות ביותר שהיו לישראל מאז הקמתה. כאשר ציפי לבני וחבריה למפלגה הצליחו לסבך את מדינת-ישראל במלחמת לבנון השנייה (יולי 2006) ובמלחמה בעזה (בדצמבר 2008), דווקא בנימין נתניהו ניהל מסע הסברה מרשים לטובת מדינת-ישראל, בעוד שציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבו של אהוד אולמרט ושל שרי-הביטחון דאז עמיר פרץ ואהוד ברק. אין תימה אפוא שציפי לבני נחשבת לאחת משרי-החוץ הגרועים ביותר שהיו לישראל מאז ומעולם.

גם "מלחמת לבנון השנייה" וגם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הציבו אתגרים רבים בפני הציבור הישראלי שנרתם בהמוניו כדי להגן על עמדותיה של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית. זה היה מענה אזרחי ספונטני כנגד כישלונותיה של ציפי לבני להקים מערך הסברה מרשים וחובק-עולם כדי להתמודד עם האווירה הבינלאומית שנוצרה בעקבות ההחלטות שהתקבלו בעת כהונתה של ממשלת אולמרט. יתרה מזאת, ציפי לבני, המתיימרת להיות ראש-ממשלה בישראל, לא הצליחה לפענח נכון את מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל - למרות האזהרות רבות שנשלחו לעברה של ממשלת אולמרט בעניין זה. הרשלנות הזו הביאה לפתיחתו של משא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכה של טורקיה האסלאמיסטית של רג'פ טאיפ ארדואן. ציפי לבני כשרת-החוץ של ישראל וכאחראית גם למעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל וליוקרתה, לא הצליחה לבין את המציאות האזורית בה פועלת טורקיה, וכך לפתע פתאום מצאנו את מדינת-ישראל נכנעת לפנטזיות אימפריאליות של "חמום מוח" אסלאמיסטי. אירועי ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010, נגרמו כתוצאה ישירה לכישלון המדיני של ישראל בתקופתה של שרת-החוץ ציפי לבני.

ממשלת נתניהו שהחלה לכהן באפריל 2009, נאלצה להתמודד עם סבך בעיות אקוטיות שיצרה המדיניות הרשלנית של ציפי לבני וממשלת אולמרט - בעיקר בנוגע למבצע "עופרת יצוקה" ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו. גם הפעם ציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבה של ממשלת נתניהו - ממשלה שניהלה מאבק עיקש (כמעט חסר-סיכוי) נגד הדו"ח בזירות בינלאומיות רבות. במקום להתמודד לטובת מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, ציפי לבני העדיפה להתמסר למצלמות הטלוויזיה שסיקרו את תחביבה החדש - לימוד תיפוף בעזרת נגנים מקצועיים. הסתבר, ש"רעש התופים החלולים" של ציפי לבני חרג הרבה מעבר למועדוני הלילה של תל-אביב, והוא הגיע לעיתים קרובות גם לכנסת-ישראל ולדיוניה במליאה.

בדרך כלל, בשעת מצוקה ומשבר, הציבור הישראלי ברובו מתלכד סביב ממשלת ישראל. זו התנהגות טבעית, וגם נדרשת, לנוכח האתגר העומד בפני מדינת-ישראל כמדינה וכחברה. במסגרת הזו, הציבור הישראלי דורש מנבחריו להתלכד עד יעבור זעם, וזאת ללא הטחת ביקורת פופוליסטית מצד גורמים אופוזיציוניים בנוגע למהלכיה של הממשלה המתמודדת עם האתגר. מנהיג אופוזיציוני המתיימר להיות ראש-ממשלה אמור לדעת את הדברים האלה כעניין שבשגרה - כחלק טבעי הנובע מרגישות ציבורית שיש בה סממנים של התנהגות ממלכתית המתעלה מעבר לשיקולים אישיים. אולם, בשל "האוטיזם הפוליטי" האופף את ציפי לבני, היא מתייחסת לכהונת ראש-הממשלה כפלטפורמה ליוקרה אישית, ולא כתפקיד שיש בו מחויבות מנהיגותית השואפת לפעול לטובת הציבור ולטובת המדינה. לפיכך, אין להתפלא על כך שהיא נוטה להפגין זלזול יהיר הן כלפי ראש-הממשלה והן כלפי חבריה למפלגה. יתרה מזאת, המתח שנוצר בשורות מפלגת "קדימה" והמתח המלאכותי שנוצר בין בכירי מפלגת "קדימה" לממשלת נתניהו, הם תוצאה ישירה של התנהלותה פוליטית המפוקפקת הנובעת ממחשבה פוליטית לקויה שיש בה מניעים אישיים בלבד.

פוליטיקאים רשלנים, כדוגמת ציפי לבני, בדרך-כלל בונים על הזיכרון הקצר של הציבור. כך למשל היא קראה להתפטרותו של ראש-הממשלה נתניהו בשל אירועי השריפה בכרמל, אך ציפי לבני הפגינה פחדנות גדולה יותר כאשר בציבור עלתה הקריאה להתפטרותו של אהוד אולמרט לאור החשדות שהועלו נגדו ולאור החלטותיו במלחמת לבנון השנייה. ציפי לבני תקפה את ממשלת ישראל בעניין הפלסטיני, אך היא עצמה הייתה שותפה לשורת מחוות יוצאות-דופן בטיבן שהוגשו לפלסטינים, אך אבו-מאזן סירב להן. ציפי לבני תקפה את ממשלת נתניהו בנוגע למערך הכיבוי האווירי בישראל, אך היא שכחה לציין שהיא הייתה שותפה מלאה בממשלה שהביאה לצמצומו של מערך הכיבוי האווירי בישראל. ציפי לבני קראה לבחירות חדשות בישראל (בדצמבר 2010), אך בתקופת כהונת ממשלת אולמרט היא טענה שיש לשמור על היציבות הפוליטית למרות הקריאות הרמות שעלו באותה עת בנוגע לקיומן של בחירות חדשות בישראל. במילים אחרות, לציפי לבני יש נטייה מנטלית לגלוש לעבר התנהגות של טוקבקיסטית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לנטיות של הציבור המחפש דמויות פוליטיות ממלכתיות שיש ביכולתן ללכד את הציבור. יהירות פוליטית, התנשאות וגישה ביקורתית מזלזלת אינם יכולים להוות תחליף נאות לקו אידיאולוגי ערכי, הגון וישר. הבעיה נובעת, בראש ובראשונה, מגישה קלוקלת הרואה את התפקיד הפוליטי הממלכתי כ"חצר ביזנטית" העוברת מיד ליד בהתאם לנסיבות ולמען השגת יעדים אישיים. לפיכך, אין להתפלא על כך שציפי לבני פיתחה משטמה אישית כלפי בנימין נתניהו ש"גזל" ממנה, לכאורה, את ראשות הממשלה באפריל 2009.

למרות שהתנהגותה המפוקפקת של ציפי לבני גלויה וברורה-לעין, התקשורת הישראלית החליטה לא להתעמק יותר מידי בשאלת התנהלותה הפוליטית, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של בנימין נתניהו. סביר להניח שההתעלמות התקשורתית הזאת מכוונת משום שציפי לבני היא אישה - הרי אין עיתונאים רבים בתקשורת הישראלית המעוניינים להסתבך עם ביקורת המוטחת לעברם בידי גורמים בעלי אג'נדה "פמיניסטית". סביר להניח שההתנהלות הברוטאלית של ציפי לבני משרתת את הקו-האידיאולוגי של התקשורת הישראלית בנוגע לבנימין נתניהו. מאידך, ציפי לבני זיהתה קו-תקשורתי מתלהם נגד בנימין נתניהו, ולכן היא החליטה לקפוץ לעגלת ההתלהמות הזו. אולם, בשל האוטיזם הפוליטי האופף את ציפי לבני, היא עדיין אינה משכילה להבין שזו אותה "עגלה מקרטעת" ששימשה את התקשורת הישראלית בתקופתו של אהוד אולמרט. ככול שהציבור הישראלי נחשף לאישיותה של ציפי לבני, כך מתגלית לנו אישיות פוליטית מאוד בעייתית שיש בה סממנים רבים של צביעות, יהירות ורדידות מחשבתית עם נגיעות חזקות של פופוליזם זול וגס. במילים אחרות, הקו המתון והממלכתי של מפלגת "קדימה" נעלם בסבך המלל קיצוני ובסבך המנטליות האוטיסטית של מי שמתיימרת להיות מנהיגת המפלגה ומועמדת לראשות הממשלה לקראת הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 16 בדצמבר 2010.

ישראל צריכה להתרחק מטורקיה

מאז מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008, טורקיה החלה ליזום בשברים רצופים עם ישראל מתוך כוונה ברורה להשתית את מערכת-היחסים בין שתי המדינות על תכתיב טורקי שיהא בעל סממנים אימפריאליים כיאה למעמדה החדש של טורקיה - כפי שמעמד זה מצטייר בעיני ארדואן וחבורתו האסלאמיסטית. סימנים לכך נראו, עד לאותה עת, גם בתחומים נוספים כמו ביחס החם והאוהד לתנועת החמאס ולמעורבותה בעניינים הנוגעים ליחסים בין "הרשות הפלסטינית" לישראל, וכן גם ביחסים בין סוריה לישראל. כל אלה היוו מכשירים פוליטיים בידי השלטון הטורקי כדי להעמיק את המעורבות המדינית במזרח-התיכון תוך-כדי הפגנת אהדה גלויה ובלתי-מסויגת לצד הערבי במשוואה. לפיכך, הקשר עם ישראל נתפס כעניין אינסטרומנטלי בלבד שנועד להעמיק את החדירה הטורקית לתוככי הפוליטיקה הפנימית של האזור כולו על שלל בעיותיו.

טורקיה יושבת על חמישה מוקדים אזוריים בעייתיים מאוד המעיקים של המערכת הפוליטית הפנימית ועל מעמדה הבינלאומי: הסכסוך ההיסטורי עם סוריה; היחס לאיראן הגרעינית; הטבח המתמשך והטרגי בכורדים; שאלת האחריות הטורקית בנוגע לשואה הארמנית; והסכסוך עם יוון בשאלת קפריסין. לא מן הנמנע שארדואן וחבורתו למדו היטב את הלוגיקה הערבית השוררת במזרח-התיכון בנוגע לבעיותיהן פנימיות ואזוריות של המדינות הערביות. דהיינו, הדרך היעילה ביותר להתחמק מדיון מעמיק ונוקב בשלל הבעיות הללו, נעשה באמצעות התקפה יומיומית על ישראל בעזרת פרובוקציות מילוליות על-מנת לרתק את תשומת-הלב האזורית והבינלאומית לעבר ישראל בלבד, ולא לעבר בעיותיה הרבות של טורקיה הנוגעות לענייני פנים וחוץ בוערים.

כאשר ישראל נכנעה ללחץ הטורקי לפתוח במשא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכו של ארדואן, ניתן לציין שישראל נכנעה, למעשה, לתרבות שלטונית של "חמומי מוח" אסלאמיסטיים - כפי שהזהרנו כאן, פעמים אחדות, עוד לפני פרוץ המשבר האקוטי בין שתי המדינות שהתפתח בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" נגד תנועת החמאס בעזה בדצמבר 2008. על-פי האידיאולוגיה המיליטנטית של ארדואן, טורקיה חייבת להילחם עד חורמה נגד המחתרת הכורדית, אך אותו הגיון אידיאולוגי אינו פועל על ישראל כשהיא סופגת מטח של טילים ופגזים במשך חודשים ארוכים. אותו היגיון טורקי פועל גם בנוגע להשתלטות הישראלית על ספינת-הסיוע "מרמרה" ב-31 במאי 2010 שבמהלכה נהרגו 9 פעילי טרור טורקים. למרות שהספינה נשלחה כפרובוקציה טורקית בעידודו של ארדואן וחבורתו, טורקיה דרשה מישראל להביע התנצלות מלאה על האירוע ומתן פיצויים לנפגעים.

דינמיקה של מלכודת טורקית
מאז ראשית קיומה עצמאי של מדינת-ישראל, הדיפלומטיה הישראלית הציבה לעצמה אתגר לאומי לרקום קשרים עם מדינות וארגונים רבים ככול האפשר - גם אם אלה הביעו עוינות מילולית דוקרנית כלפיה בפורומים בינלאומיים. גדולתה של ישראל, כמדינה וכחברה, באה לידי ביטוי בהתעלות מעל לשטף העוין הזה כאשר הופנתה לעברה בקשת סיוע ותמיכה ממדינות שנכנעו ללחץ הערבי שמטרתו הייתה לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. לדיפלומטיה הישראלית היו וישנם הישגים רבים, אך במקביל לכך היא גם מצטיירת כמי שמוחלת על "כבודה הלאומי" באופן-תדיר רק כדי לא להגיע למצבים של בדידות בינלאומית מעיקה. יש בכך הרבה מן ההיגיון המדיני המאפיין את מדינת-ישראל ואת הדיפלומטיה הישראלית. אולם, יש בכך גם רמה מסוימת של סכנה, משום שמדינות אחדות יודעות היטב שאפשר לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית ללא הרף, אך במקביל לכך גם לבקש ממנה סיוע כלכלי וטכנולוגי מאחורי הקלעים ובסודי סודות. במילים אחרות, לא העובדות חשובות בזירה הבינלאומית, אלא הדימוי הבינלאומי שנוצר לישראל בעקבות החבטות הללו. הדימוי הזה הוא שיוצר בדרך-כלל גם את התודעה-העצמית של הישראלים על עצמם כחברה וכמדינה (העלולים לגלוש, לעיתים, לרמה של אוטו-אנטישמיות).

טורקיה מבינה היטב את הכמיהה הישראלית להכרה בינלאומית ולהעמקתם של יחסים תקינים ומועילים עם כל המדינות - ובעיקר עם המדינות המוסלמיות כחלק מהמערך האסטרטגי הישראלי שנועד לחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית. בשל כך, טורקיה נוקטת בטקטיקה של סחטנות כלפי ישראל, הן כדי להגביר את יוקרתה של טורקיה באזור, והן כדי לגמד את ישראל ואת יכולותיה לנוכח האתגרים המדיניים והצבאיים הניצבים לפתחה. ביטוי נוקב לכך התקבל בעת ביקורו של ארדואן בלבנון ב-25 בנובמבר 2010: במהלך הביקור, ארדואן הצהיר ללא כחל וסרק, ש"אם ישראל תתקוף שוב את לבנון או את רצועת-עזה, טורקיה לא תשב בשקט". למעשה, זו הייתה מעין הכרזת מלחמה טורקית על ישראל שנבעה בעיקר מיהירותו המנטלית של ארדואן ומיהירותם של יועציו הקרובים ביותר.

היהירות הזו לא נמשכה זמן רב: סטירת-הלחי המצלצלת לארדואן הגיעה עם הפרסום המסמכים המודלפים של מחלקת המדינה האמריקאית באתר ויקיליקס ב-28 בנובמבר 2010. אין הבדל גדול בין מה שכתבנו במגזין המזרח-התיכון על ארדואן, לבין מה שנכתב עליו בידי דיפלומטים אמריקאים המוצבים באנקרה. מתוך המסמכים המודלפים התברר שארדואן נתפס בעיני הדיפלומטיה האמריקאית כ"בור אסלאמיסט", "שונא ישראל" וכ"בעל שאיפות להפוך את טורקיה למעצמה עולמית" בסגנון של האימפריה העות'מאנית. שר-החוץ הטורקי, אחמט דבוטוגלו, מתואר במסמכים כ"אדם מסוכן באופן יוצא-דופן". ממשלת ארדואן מתוארת כ"מושחתת" וכ"מסייעת לאיראן" לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה. על החבורה הקרובה המקיפה את ארדואן נכתב שהיא "בעלת השקפה מדינית מוגבלת", דהיינו היא מתמקדת בהיבט האסלאמי בלבד של המפה הבינלאומית. לפיכך, לדעת הדיפלומטים האמריקאים באנקרה, ארה"ב אינה יכולה לסמוך על טורקיה כבעלת-ברית מועילה ומהימנה - כל עוד ארדואן מחזיק ברסן השלטון.

בחודשים יולי-נובמבר 2010 נערכו פגישות אחדות בין נציגים ישראלים לנציגים טורקים במטרה להגיע ל"נוסחת פיוס" שבמסגרתה ישראל אמורה ליטול אחריות על האירוע ואף לשלם פיצויים למשפחותיהם של פעילי הטרור הטורקים שנשלחו בידיעת ראש-ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. כאשר פרצה השריפה באזור הכרמל, ב-2 בדצמבר 2010, טורקיה החליטה לשלוח סיוע לישראל למרות שישראל לא ביקשה זאת. בעיני אחדים, זה היה איתות ברור על רצונה של טורקיה לשפר את יחסיה עם ישראל. אולם, מאחורי המחווה ההומניטרית הזאת, עדיין שרירה וקיימת השאיפה הטורקית למלכד את ישראל בעזרת קבלת אחריות משפטית, מדינית ומוסרית על פרובוקציה שטורקיה עצמה יזמה, תכננה והוציאה אל הפועל. כל פשרה ישראלית בעניין, בשל שיקול-דעת לקוי הנובע ממצוקה מדינית, תהווה פתח לסחטנות טורקית נוספת ופתח לסחטנות משפטית מצד גורמים אסלאמיים נוספים. בניגוד למקרים אחרים, לישראל אסור לטעות בנושא הזה, גם אם היחסים בין טורקיה לישראל יכנסו להקפאה עמוקה יותר. ארדואן לא ישלוט בטורקיה לנצח, וההימור הטורקי של ארדואן על איראן וסוריה יתברר בסופו של דבר כהימור מפוקפק ביותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פיוס עם טורקיה - מלכודת משפטית ומדינית לישראל", מגזין המזרח התיכון, 9 בדצמבר 2010.

התקשורת הבינלאומית והגילויים על המלחמה בעיראק

במשך ימים אחדים התקשורת הבינלאומית שוב התרגשה מפרסום המסמכים המודלפים שהופיעו באתר וויקיליקס בנוגע למלחמה המתנהלת בעיראק מאז הפלישה האמריקאית שהחלה במרץ 2003. כאשר הצביעות התקשורתית חוגגת, אז גם אפשר להיות "מופתעים" ממספר ההרוגים במלחמה ומגודש האירועים האלימים המתרחשים בעת מלחמה עקובה-מדם, כפי שזו אכן מתנהלת בעיראק. 37 מדינות השתתפו בקואליציה המלחמתית נגד עיראק מאז 2003. 47 מדינות (כולל מדינות סקנדינביה המתחסדות) השתתפו בקואליציה המלחמתית באפגניסטן - וזאת, מאז שהחלה ההתקפה על ארגון הטליבאן באוקטובר 2001.

מאז ועד היום, מאות עיתונאים סיקרו את שתי המלחמות הללו, ומאות אלפי כתבות מאמרים וסקירות התפרסמו הן בנוגע להתנהלות המלחמתית בעיראק והן להתנהלות המלחמתית באפגניסטן. ולמרות זאת, מאומה לא הצליח לחדור את האטימות המחשבתית של התקשורת הבינלאומית ובמיוחד זו הישראלית השקועה בדכדוך קליני על כל מוסלמי בעזה שנשרפה לו מנורה בבית. איסוף מידע שיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן באמצעות כלים עיתונאיים רגילים, היה מעלה תמונה ברורה יותר, וזאת ללא ההתחסדות המיותרת שהתלוותה לפרסום המסמכים המודלפים. נבדוק לרגע קט איך התקשורת הישראלית מתנהלת גם בימים רגילים מבחינה עיתונאית, וזאת לצורך ההדגמה בלבד: בחודש ספטמבר 2010 נהרגו ברחבי העולם-המוסלמי כ-2,300 בני-אדם מפעולות טרור ומאלימות של ארגונים אסלאמיים. מבדיקה שערכנו לאורך כל חודש ספטמבר 2010 בנוגע ל-4 היומונים המודפסים בישראל, התברר כי לאורך כל החודש כולו התפרסמו ידיעות ספורות בלבד על פיגועי טרור שהתבצעו במרחב האסלאמי.

מתוך המסמכים שהודלפו עולה כי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2010 נהרגו בעיראק 110,000 בני-אדם בקירוב. כמובן שהמספר הזה "הפתיע" רבים בכלי התקשורת בעולם. אולם צריך לשים לב להתנהלות התקשורתית השרלטנית שהחלה למעשה כבר מתחילתה של המלחמה: קבוצת מחקר משותפת של אמריקאים ועיראקים פרסמה מחקר (בשנת 2006) על מספר ההרוגים בעיראק מאז שהחלה הפלישה האמריקאית. קבוצת המחקר הזו הגיעה למסקנה "מרעישה" שמספר ההרוגים בשנים 2006-2003 הגיע ל-655,000 בני-אדם. מתוך המספר הזה, נהרגו באלימות צבאית וטרוריסטית כ-600,000 בני-אדם, והשאר מתו ממחלות או בנסיבות הקשורות באופן עקיף למלחמה. כמובן שהמחקר הזה צוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת בעולם כולל אלה שבישראל.

בדצמבר 2005 טען הנשיא ג'ורג' בוש כי בעיראק נהרגו כ-30,000 בני-אדם מאז שהחלה הפלישה ב-2003. באמצע 2006 נמסר מפי ארגון בריטי עצמאי שמספר ההרוגים הגיע ל-50,000 בני-אדם. אולם כבר ב-2004 הארגון הבריטי פרסם ברבים שמספר ההרוגים הגיע ל-100,000 בני-אדם. במילים אחרות, כולם דמיינו מספרים והרוגים, וכולם קשקשו דיאגרמות וסטטיסטיקות, חוץ מהנשיא בוש שהעריך נכון, פחות או יותר, את מספר ההרוגים - נכון לדצמבר 2005. גם הנתון החדש על 110,000 הרוגים עיראקים עד לשנת 2010, נובע בעיקרו מהאלימות ההדדית האכזרית המתנהלת בין המוסלמים לבין עצמם בעיראק השסועה. דווקא הנתון זה הוא שחשוב ולא "האם ארה"ב ביצעה בפשעי מלחמה בעיראק" לאור חשיפתם של המסמכים. שאלת "פשעי המלחמה של הצבא האמריקאי בעיראק", איננה מעסיקה את התקשורת האמריקאית, ובוודאי שאיננה מעסיקה את הציבור הרחב בארה"ב.

סקנדינביה והמלחמה בעיראק ובאפגניסטן
דנמרק ונורבגיה שלחו לעיראק את חייליהן להילחם לצד האמריקאים והבריטים. שבדיה, דנמרק, נורבגיה ופינלנד שלחו גם הן את חייליהן לסייע במלחמה המפוקפקת המתנהלת באפגניסטן. לדנמרק נהרגו 7 חיילים במלחמה המתנהלת בעיראק, ו-38 מחייליה נהרגו באפגניסטן. לשבדיה נהרגו 5 חיילים באפגניסטן. לנורבגיה נהרגו 9 חיילים באפגניסטן. לפינלנד נהרג חייל אחד באפגניסטן. ובכן, איך כל זה מתקשר להדלפת המסמכים הנוגעים למלחמה בעיראק?

בתרבות הפוליטית והחברתית הקיימת במדינות סקנדינביה, הנוהג הוא שאין זה רצוי לחשוף את הפגמים לעיני כל ובוודאי שאין זה ראוי לנהל דיון פומבי חודרני על הפגמים הללו - כפי שהדבר נהוג בקיצוניות התקשורתית המזוכיסטית הקיימת בישראל. במדינות הללו רווחת הדעה הידועה ש"אם רוצים לדובב מעט את הסקנדינבי הממוצע, רצוי לעשות זאת על כמה כוסות בירה הגונות", ואז האמת יוצאת לאור - גם היא, באופן מדוד. למרות השוני במבנה הפוליטי של המדינות הללו, הן חולקות מידע רב-ערך (כולל מידע מודיעיני), והן אף מרעיפות שבחים רבים, זו על זו, בפורומים בינלאומיים ובעדכונים שוטפים המתקיימים לסירוגין בינן לבין עצמן. ההרמוניה הפוליטית והחברתית היא יסוד מוסד בתרבות הסקנדינבית, כך שההתערטלות הישראלית הידועה נתפסת בעיניהם כהיסטריה שיש לה נגיעות הקשורות לתכונות גנטיות שליליות. "הכאה על חטא" האובססיבית הקיימת בישראל, איננה עושה רושם על אף אחד במדינות הללו, משום שהדבר מצביע לדעתם על חברה הנמצאת במשבר עמוק מאוד - דהיינו, חברה העומדת בפני קריסה והתפוררות. זו הסיבה שבשם "ההרמוניה החברתית" מעלימים מידע ונתונים סטטיסטיים, וזאת כדי לא לפגוע במורל הלאומי ולא לפגום בתדמית הסקנדינבית שנבנתה בעמל רב. כשלא מחפשים שחיתות בכל פינה, אז גם לא מוצאים אותה חדשות לבקרים.

מתוך המסמכים המודלפים התברר שאמצעי-לחימה משבדיה, הכוללים נשק וחומרי-חבלה, שימשו את האמריקאים בהרג של אזרחים עיראקים. כמובן שמרבית הרשויות הפוליטיות והצבאיות בשבדיה ידעו על מכירתם של אמצעי-לחימה לצבא האמריקאי ולשימוש שנעשה בו בלחימה בעיראק. עד כה, כל הרשויות השבדיות שתקו בנוגע לכך ואף אחד לא פצה את הפה בעניין. אולם מרגע פרסום המסמכים, הצביעות הסקנדינבית שוב צצה ועלתה כאשר פוליטיקאים שבדים דרשו "חקירה מעמיקה" על השימוש שנעשה בנשק השבדי במהלך המלחמה בעיראק. כאשר השקר משמש כלי פוליטי פנימי, אז גם הצביעות נהפכת לחלק מהמדיניות הרשמית בזירה הבינלאומית.

ובעניין התקשורת הישראלית
על-מנת להצביע, שוב, על ההתנהלות המפוקפקת הקיימת בתקשורת הישראלית, אין כמו עיתון הארץ כדי להדגים זאת. מאמר המערכת שהתפרסם ב-25 באוקטובר 2010 בעניין המסמכים המודלפים מדגים היטב את הקשקשת העיתונאית הרגילה של העיתון בשנים האחרונות. וכך נכתב בפתיחה של המאמר: "פרסומם של מאות אלפי מסמכים צבאיים מסווגים על הלחימה האמריקאית בעיראק באתר ויקיליקס אינו עניין אמריקאי פנימי. המסמכים חושפים כי ארה"ב טייחה עינויי אסירים על-ידי כוחות הביטחון העיראקיים והסתירה את נתוני האמת על הרג אזרחים בעת מלחמה, אינם אמורים להסעיר רק את המעורבים בדבר". האומנם זה באמת כך? בואו נבדקו עד כמה הנושא הזה "הסעיר" את עיתון הארץ בימים שלאחר פרסום מאמר-המערכת: ב-26 באוקטובר 2010 התפרסם רק מאמר דעה אחד, זניח לחלוטין, בחלק ב' בעמוד 1. ב-27 באוקטובר 2010 הופיעו שלוש התייחסויות - מאמר מתורגם קצר מעיתון הגרדיאן הבריטי שהופיע בעמוד 7; ידיעה נוספת מסרה שאתר וויקיליקס עומד לפרסם מסמכים על רוסיה; וכן מאמר דעה מיותר שהופיע בחלק ב' בעמוד 4. ב-28 באוקטובר 2010 לא הופיעה אפילו התייחסות אחת בעניין. במילים אחרות, בין המילים הגבוהות של העיתון לבין המעשים בפועל קיים מרחק גדול ורב. שכן, אף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ החרוצים לנבור היטב במסמכים ולהציג לקוראים "ידיעות מרעישות" מידי יום ביומו, כשם שאף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ לנהל מעקב מסודר, יומיומי ושיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן - וזאת במקום להציג "תדהמה" מלאכותית לנוכח פני האירועים האלימים המתחוללים בשתי המדינות הללו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לפתע העולם התקשורתי נדהם ממה שמתרחש בעיראק", מגזין המזרח התיכון, 28 באוקטובר 2010.

רצח נשים בעולם-המוסלמי

באמצע חג הרמדאן המוסלמי, באוגוסט 2010, בחורה אלג'ירית כבת 20 נרצחה בדקירות סכין בידי אחיה ליד המסגד המקומי בעיר מגוריה. שניות אחדות לפני כן, האח רצח צעיר מקומי באמצעות דקירה אחת שחדרה ללבו ושגרמה מייד למותו. העילה לרצח: האח הרוצח חשד שאחותו מקיימת קשרים רומנטיים עם הנרצח. הטרמינולוגיה המשפטית של החברה המוסלמית, ברוב המקרים, מתייחסת לרצח כזה כעל "רצח על חילול כבוד המשפחה", (القتل على شرف العائلة), שאינו ראוי לעונש מחמיר כמקובל במדינות דמוקרטיות רבות. המקרה המזעזע הזה היווה עילה לעיתון אלג'ירי המופיע גם בשפה האנגלית לפרסם מאמר ביקורתי על הפרדוקס הקיים בין המוטיב העיקרי של חג הרמדאן לבין מקרי האלימות הרבים המתרחשים בחוג האינטימי של משפחה האסלאמית לאורך כל החג עצמו. לאלימות כלפי נשים בחברה המוסלמית יש פנים רבות: כך למשל, ב-16 בספטמבר 2010 עיתון אלג'ירי פרסם ידיעה על פעיל מוסלמי רדיקלי מתימן שאנס ורצח ילדה אלג'ירית בת 14 ששהתה בעיר מכה שבסעודיה יחד עם אביה במסגרת ביקור דתי לרגל סיום חג הרמדאן.

בדומה לתקשורת האלג'ירית, גם העיתון הבריטי "האינדיפנדנט" פרסם, ב-7 בספטמבר 2010, כתבת-תחקיר המתייחסת לתופעה הנרחבת של "רצח על כבוד המשפחה" בחברה המוסלמית. מגזין נוסף המופיע בבנגלדש ניסה להתמודד עם התופעה הזו בעזרת השוואה תמוהה ביותר בין מצבן של הנשים החרדיות בישראל לבין מצבן של הנשים המוסלמיות הנאלצות להתמודד עם אלימות רצחנית בלתי-נסבלת. הכתבה שהופיעה ב-13 בספטמבר 2010 הוכיחה פעם נוספת שהחברה המוסלמית אינה מסוגלת להתמודד עם תופעות חמורות המתרחשות במדינות המוסלמיות מבלי לכרוך את הדבר עם נושא כלשהו הקשור לישראל או ליהדות. בדומה לנושאים בוערים נוספים, גם בנושא הזה קיימת התעלמות ממקרי האלימות הרבים והקשים מאפיינים את המשפחה המוסלמית בכל אחת ואחת מ-57 המדינות המוסלמיות הקיימות כיום. ולא רק זאת, בשל גלי ההגירה של מיליוני מוסלמים לאירופה, הרשויות המקומיות באירופה נאלצות להתמודד עם תופעות של אונס קבוצתי על רקע דתי ועדתי (גם של אונס אירופאיות), עם רצח על כבוד המשפחה, עם הדומיננטיות הגברית הקשוחה שיש לה לגיטימציה דתית, וכן גם למקרים רבים של כריתת-הדגדגן לילדות קטנות ולנערות צעירות. לאור כל זאת, ראוי לשאול, היכן מסתתר למעשה "הכבוד" של המשפחה המוסלמית לקראת העשור השני של המאה ה-21?

החברה המוסלמית כולה שרויה בשלושה מעגלים של אלימות קשה שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים. אך מעל לכול, האלימות הזו נובעת, בראש ובראשונה, מעקרונות הדת המוסלמית המתבססת על היררכיה ברורה וקשוחה המכתיבה את חייו של הפרט בזמן ובמרחב על-פי העקרונות הללו: א) שליט - ונשלט. ב) מוסלמי - וכופר. ג) גבר - ואישה. במילים אחרות, האישה נמצאת בתחתית המדרג ההיררכי של החברה המוסלמית והיא נתפסת, לעיתים קרובות, כייצור נחות שנועד לספק צרכים מיניים וצרכים הנוגעים לגידולה של האוכלוסייה המוסלמית הנקבעת לפי דתו של האב - וזאת בניגוד ליהדות שבה לאם יש תפקיד מכריע בהגדרת הלאומיות של הצאצאים. לפיכך, "ריבוי נשים" (מקומיות וזרות) מרחיב את הקהילה המוסלמית, בעוד שריבוי נשים זרות ביהדות, אין לו כל משמעות לאומית ודתית. על-מנת להגיע לנקודה העיקרית בנוגע למצבן של הנשים בעולם המוסלמי, עלינו לתת סקירה קצרה על מרכיבי ההיררכיה העיקריים הקיימים באסלאם, ומכאן להסיק את המסקנות המתבקשות בנוגע לאופייה של החברה המוסלמית בכללותה.

תרבות פוליטית של שליטה ודיכוי
השלטון המוסלמי דוגל בדרך-כלל ביציבות, המשכיות ושינון ערכים מסורתיים לדורות הבאים. אולם, מתחת לפסדה הזו מסתתרת לה מערכת שלמה של מנגנוני דיכוי רבים ואלימים, הפועלים לעיתים קרובות בברוטאליות קשה גם האחד כלפי רעהו. כך למשל, בכל מדינה מוסלמית קיימים מנגנוני ביטחון שתפקידם לצבור מידע מרשיע על מנגנוני ביטחון אחרים הפועלים במדינה ושעלולים לזעזע את היסודות של המדינה המוסלמית. המשמעות היא, שקיים חוסר-אמון אינהרנטי בין המרכיבים השונים של החברה המוסלמית - הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית - משום שהשלטון הדתי הפוליטי אינו מאמין שהקהילה תפעל כפי שמצופה ממנה. וכך, נוצר מעגל שלם של חוסר-אמון שמוביל לדיכוי, והדיכוי שמוביל לאלימות קשה ואכזרית כמו במקרים הבאים:

השלטון העלווי בסוריה פועל באלימות רבה הן כלפי הכורדים והן כלפי הקהילות הדתיות האחרות. ארגונים לזכויות-אדם מוסרים על 17,000 בני-אדם שנעלמו רק בבתי-הכלא בסוריה מאז תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. במצרים וירדן, השלטונות מפעילים יד-ברזל כלפי אלה המבטאים טענות ביקורתיות כלפי השלטון המרכזי. מצרים מפעילה מערכת ממוסדת ומאורגנת היטב של דיכוי הקופטים במצרים המהווים לפחות 10 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. השלטון בטורקיה מעמיד לדין מאות עיתונאים מדי שנה בשל הטענה השכיחה המתייחסת ל"פגיעה באומה הטורקית". זאת ועוד, מאבקם של הכורדים בטורקיה למען הכרה בלאומיותם ובייחודם התרבותי, גבה את חייהם של כ-45,000 בני-אדם. לבנון נאבקת נגד כוחות צנטריפוגליים אלימים המאיימים לפרק את המדינה השברירית הזו ליחידות עדתיות נפרדות. בסודאן, בסומליה, בניגריה, באלג'יריה, בתימן, בעיראק, באיראן והמדינות מוסלמיות נוספות, החברה המוסלמית נמצאת במעגל אין-סופי של אלימות הן מצד השלטון המרכזי והן מצד יסודות חתרניים הפועלים באלימות רבה כלפי החברה האזרחית ויסודותיה. עשרות אלפי בני-אדם נעצרים מידי שנה בתואנות שונות ומשונות בעולם-המוסלמי; אלפי אסירים מעונים בשם הביטחון הלאומי והפוליטי; ומאות מהם מוצאים להורג לאחר משפט שאינו עומד בסטנדרטים מקובלים. עם הזמן, העולם-המוסלמי כולו הפך למרתף-עינויים אחד גדול.

תרבות אסלאמית של חיסול והשמדה
האסלאם מתיימר להשליט את הסדר הדתי האסלאמי על כלל-העולם כחלק אינטגרלי ממערך הציוויים הדתיים להם מחויב כל מאמין. אולם, בשנים האחרונות, העולם-המוסלמי מנהל מלחמה דתית עקובה מדם דווקא נגד יסודות אסלאמיים בעלי זהות כזו או אחרת. מידי שנה נרצחים בעולם-המוסלמי למעלה מ-25,000 בני-אדם בפיגועי טרור רצחניים - מרבית הנרצחים הם מוסלמים חפים-מפשע. במסגרת הזו, פעילי טרור מוסלמים אינם נרתעים מלפוצץ מסגדים על יושביהם בזמן תפילה, וכן הם גם אינם נרתעים מלהרוס מאות בתי-ספר המעניקים חינוך החורג מעט מהתוכן הדתי המקובל. במאבק הדמים הזה המתנהל בין העדה השיעית לעדה הסונית, נפגעים רבים מבני העדה הנוצרית המתגוררים במדינות המוסלמיות, ורבים מהם שרויים במלכודת כפולה של אלימות הן מצד פעילי טרור מוסלמים והן מצד השלטון המרכזי המתעלם המעשים המתבצעים נגד בני העדה הנוצרית. מאות אירועים אלימים מתבצעים נגד בני-העדה הנוצרית בעזה, בסומליה, בניגריה, בעיראק, בפקיסטן ובמדינות מוסלמיות נוספות. בתחילת חודש ספטמבר 2010 נודע על רציחתו של אזרח נוצרי וחטיפת ארבעת ילדיו בידי פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. ביולי 2010 נרצחו בפקיסטן שני אחים נוצרים בידי המון מוסלמי משולהב במהלך דיון שנערך בבית-המשפט. חודשים אחדים לפני כן נאנסה אישה נוצריה בידי שוטרים פקיסטנים לאחר שבעלה הוצת ונשרף למוות. כך, באופן דומה, נשרפו למוות 7 נוצרים בפקיסטן באוגוסט 2009. בניגריה, חיילים מוסלמים חטפו ואנסו מאות נשים נוצריות, ועשרות מהן נרצחו לאחר האונס. במהלך שנת 2010 נרצחו בניגריה מאות בני-אדם - מוסלמים ונוצרים כאחד - בעימותים אלימים שפרצו על רקע דתי ואתני. גם במדינות שיש בהן ריכוז גדול של מוסלמים, נמדדים שיעורים גבוהים של אלימות אסלאמית. כך למשל, בתאילנד נהרגו 4,100 בני-אדם מאז שנת 2004 בעימותים אלימים עם ארגוני טרור אסלאמיים. בפיליפינים נהרגו 150,000 בני-אדם מאז שנת 1981 בעימותים אלימים עם המיעוט המוסלמי המתגורר בדרום-המדינה.

אלימות כלפי נשים כחלק מהסדר החברתי
על-פי הערכות אחדות, מידי שנה נרצחות כ-20,000 נשים מוסלמיות על רקע מה שמכונה "רצח על כבוד המשפחה". העילה לרצח יכולה להיות שולית ביותר הנוגעת להתנהגותה של האישה המוסלמית. במקרי רצח רבים, העילה לרצח אינה קשורה להתנהגותה של האישה, אלא נובעת מהתנהגותם של הגברים כמו במקרים של אונס על-ידי קרוב משפחה או אדם זר. רק במהלך חודש הרמדאן התאבדו 21 נשים פקיסטניות בעקבות התעללות מינית. על-מנת להבין טוב יותר את מערכת הדיכוי והאפליה המופעלים על האישה המוסלמית, עיתונאית סעודית בשם פטמה אל-פקיה פרסמה מאמר בפברואר 2007 בעיתון הסעודי אל-ווטן המפרט את מצבה האמיתי של האישה הסעודית, המשקף גם את המצבה הכללי של האישה במדינות מוסלמיות רבות כמו האיסור המוחלט שהוטל על נשות עזה לעשן נרגילה. וכך היא תיארה באופן ענייני ונוקב את מצבה של האישה הסעודית:

"האם קיים למעשה עושק נגד האישה? לאישה אסור לנהוג ברכב. אסור לנסוע בלי רשות. אסור לשכור חדר במלון בלי רשות. אסור לתת שמות לילדיה בלי רשות. אסור להנפיק דרכון בלי רשות. אסור לצאת מהבית בלי רשות. אסור להצטרף לעבודה בלי רשות. אסור לשנות את צבע העבאיה (הגלימות השחורות). אסור ללכת לאוניברסיטה או לבית הספר בלי רשות. אסור לחתום על מניות או לפתוח חשבון-בנק בשם ילדיה ללא רשות. לאישה אסור לחשוף את פניה בכמה ערים בממלכה. אסור להינשא בלי רשות. אסור להמשיך בנישואיה אם קרוב משפחתה החליט שהייחוס השבטי של בעלה נמוך משלה. אסור לבקש גט ללא התנצלות ותשלום קנס. אסור להחזיק בילדיה לאחר גירושים ללא אישור. אסור להתמנות למשרות בכירות במגזר הפרטי והממשלתי. אסור להגיש מועמדות ולהצביע בבחירות. אסור לנסוע לבדה עם נהג. אסור לה להכעיס את בעלה. ולבסוף... 'קול באישה ערווה' ואין להשמיעו בפומבי כדי שעניינה יישאר עטוף סוד. החוקר שסקר את כל המגבלות החלות על נשים החליט לעצור בנקודה זו, משום שאין סוף לרשימה. והוא הבחין כי מי שמטיל ספק באמיתות אי-הצדק הקיים בעניין האישה הוא חסר תודעה או שהוא מפיק רווח מהאפליה נגד נשים. הנזק ברור והפתרון התאחר מאוד והביא להחמרת המצב. צריך להתערב במהרה כדי לעצור את ההידרדרות".

מאות מיליוני נשים מוסלמיות חיות בשוליים של החברה המוסלמית. אלפי נשים נאנסות במהלך העימותים האלימים המתרחשים בין קבוצות מוסלמיות שונות. נשים מוסלמיות רבות נאלצות לשלוח יד בנפשן בשל עניינים של מה-בכך. האלימות כלפי נשים מהווה חלק אינטגראלי ב"משולש שווה-צלעות" של אלימות שלטונית ואלימות דתית הנובעות מעקרונות היסוד של הדת המוסלמית הנשענת על: שליט - נשלט, מוסלמי - כופר, וגבר - אישה. במילים אחרות, האסלאם הוא הבעיה ולא הפתרון.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה", מגזין המזרח התיכון, 16 בספטמבר 2010.

גזענות ואנטי-ישראליות באקדמיה הישראלית

תתארו לעצמכם שמנכ"ל משרד ממשלתי כלשהו היה מטיף להחרים את ישראל, אך במקביל לכך הוא היה דורש מהמדינה גם לממן לו משכורת חודשית מכובדת לכול ימי חייו כחלק מעקרונות "חופש הביטוי" ו"חופש העיסוק". תתארו לעצמם שעובד בכיר בחברה כלשהי היה מטיף להחרים את מוצרי החברה בה הוא עובד, אך במקביל לכך הוא היה גם דורש מבעלי החברה לממן לו את משכורתו החודשית כחלק מזכויותיו הטבעיות. תתארו לעצמכם עובד בחברה כלשהי שהיה מפרסם מאמרים בהם ישנן הנחיות מפורטות לקוראים איך לפגוע במזיד בחברה בה הוא עובד ואף עולה מהם הקריאה להחרים את מוצריה. נשמע אבסורד? לא בהכרח, וזאת בעיני חלקים אחדים מהאקדמיה הישראלית ההיסטרית, המתלהמת והנבערת שיש לה קו פוליטי רדיקלי קיצוני הגובל באנטישמיות לטנטית. כשרואים אקדמאים ישראלים מחבקים פעילים מהאסלאם הרדיקלי המטיפים לרצח ואלימות, אז זו כבר לא פעילות פוליטית לגיטימית, אלא זו אידיאולוגיה הנשענת על יסודות אנטישמיים שיש לה כוונות ברורות וידועות בדרך-כלל. אקדמאים אחרים, מבהירים את עמדתם הרדיקלית בדרך קצת יותר מתוחכמת בעזרת פיתוח תיאוריות שמתחילות בדרך-כלל במילה "פוסט" - פוסט-משהו, פוסט-כלשהו, בעיקר אם זה "פוסט" הקשור לקיום הממלכתי היהודי.

במדינות דמוקרטיות רבות ישנן מגבלות רבות הנוגעות לניסויים בבעלי-חיים והן אף מחוקקות חוקים הנוגעים לרווחתם של בעלי-חיים. במדינות אחרות, כמו ארה"ב, מקפיאים את מימונם של מחקרים העוסקים בתאי גזע עובריים. בישראל, לעומת זאת, קיימת האפשרות לעסוק במחקר תאי גזע עובריים לצורך טיפולי-פוריות בלבד. כמו כן, ישנם איסורים רבים הנוגעים לניסויים בבני-אדם על-פי "אמנת הלסינקי" שנוסחה מחדש משנת 1975. המשמעות של הדוגמאות הקצרות הללו היא ש"החופש האקדמי", המהולל בפי-כל, אינו בלתי-מוגבל וכי הוא נתון למגבלות רבות ברמה הלאומית והבינלאומית גם יחד. מעצם המגבלות הקיימות על "החופש האקדמי", הרי גם "חופש הביטוי" נתון בסד של "הבנות", "איסורים" ו"מגבלות", או שהוא מתוחם לעיתים כפונקציה של "קונסנסוס ציבורי" רחב בנושאים אחדים הנוגעים לאתוס הלאומי או הדתי.

מאז ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" החל לטפל בהטיה השמאלנית הרדיקלית של מרצים אחדים בחוגים אחדים באוניברסיטאות בישראל, אבירי "החופש האקדמי" בישראל הזדעקו בקול גדול כאילו מישהו נגע בעצב החשוף של התעמולה האנטי-ישראלית הרוחשת במחלקות אחדות באקדמיה הישראלית. המאמר המביך של פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה לשנת 2004, שהתפרסם באתר YNET ב-24 באוגוסט 2010, מדגים יפה את חוסר-ההבנה הקיים באקדמיה בנוגע להבדל בין "תחום מחקרי" ל"פרופגנדה חמאסניקית". בשל חוסר-ההבנה הזה, פרופ' צ'חנובר נפל לקלישאות אקדמיות ילדותיות, וזאת במקום לעסוק במהותה של האידיאולוגיה הרדיקלית הקיימת בתחומים אקדמיים אחדים הממומנים על-ידי משלם-המסים הישראלי.

בדרך-כלל, לחלקים אחדים האקדמיה הישראלית קיימת הנטייה האוטומטית לחבוט בחברה הישראלית ובמוסדותיה על כל צעד ושעל. כיום, התהפכו היוצרות, שכן הציבור הישראלי החל לדרוש מענה מוצדק בשאלת מימונם של מרצים רדיקליים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית. על-מנת להבין את הנקודה הזו, ראוי לציין את מאמרו של פרופ' מני מאוטנר, (משפטים, אוני' ת"א), שהופיע בעיתון הארץ ב-19 באוגוסט 2010. שימו לב גם לכשל הלוגי הקיים במאמרו של פרופ' מאוטנר, בו הוא מציע נוסח תשובה לנשיאי האוניברסיטאות בנוגע לטענות שהעלה המכון לאסטרטגיה ציונית. וכך הציע פרופ' מאוטנר לנסח את התשובה של ראשי האוניברסיטאות לטענות שהועלו כלפי מחלקות אחדות באקדמיה הישראלית:

"המכון לאסטרטגיה ציונית שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה, הבוחן את מידת הציונות של הפעילות המקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה: נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת-מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידת התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני אדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: ייצור דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; והפצת דעת בין בני האדם". לדעתו של פרופ' מאוטנר, "אמת-המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת-מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני-אדם". בכוונה הדגשתי מילים אחדות, משום שהקטע הבא במאמרו מצייר "הומניזם" חד-צדדי, שאינו נוגע ליהודים כציבור הזכאי לזכויות של בני-אנוש רגילים, כמו הזכות להגדרה עצמית. וכך המשיך פרופ' מאוטנר את מאמרו בנוגע ל"נוסח התשובה" הרצוי של ראשי האוניברסיטאות:

"ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה - שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי הסגל מביעים כאזרחים. מותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות לאומית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפיסת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; שהקמת ישראל הייתה כרוכה בפגיעה קשה בערביי ארץ-ישראל; שישראל צריכה לחדול מלתפוס את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח-תיכונית".

במאמר מוסגר יש לציין שכבר למעלה מ-3,500 שנה, עולים וצצים כל מיני "אידיאולוגים" המנסים להטמיע (או להטביע) את היהודים בדרך זו או אחרת. מאחר ופרופ' מאוטנר כתב את הביטויים "שימור הדעת שנוצרה בעבר" (דהיינו, היסטוריה), "העם היהודי" ו"הומניזם", אז ראוי להביא כמה עובדות היסטוריות על-מנת לחדד את הנושא: בשנת 351 התחולל המרד הלאומי האחרון של יהודי ארץ-ישראל - הוא "מרד גלוס"; דונה גרסיה, הפילנתרופית היהודיה, פעלה כבר בתחילת המאה ה-16 למען פתרון מדיני טריטוריאלי ליהודים בארץ-ישראל; בשנת 1577 יצא-לאור בצפת הספר המודפס העברי הראשון בשם "ספר לקח טוב" - שהיה הספר הראשון שיצא-לאור בדפוס בכל המזרח-התיכון; זאת ועוד, כבר בשנת 1844 ליהודים היה רוב ברור בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית ולנוצרית גם יחד למרות הטבח המתמשך שנעשה ביהודים גם על-ידי הכובשים הנוצרים וגם על-ידי הכובשים המוסלמים; היישוב היהודי קיבל את החלטת החלוקה של 1947 המדברת על הקמת "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית" (ולא פלסטינית) בארץ-ישראל המערבית, אולם המדינות הערביות החליטו לדחות את ההחלטה ולפתוח במלחמת ג'יהאד (השמדה) נגד הקיום היהודי בארץ-ישראל. ישנן 57 מדינות מוסלמיות, אולם לצערנו הרב, אין מדינה אחת בכול המרחב המוסלמי הראויה להיקרא "מדינה מתפקדת" לא מבחינה שלטונית ולא מבחינה אזרחית והומניסטית.

פרופ' מאוטנר גם קבע במאמרו אמת-מידה לתכנים הראויים להילמד באוניברסיטה במשפט הבא, שהוא מדהים כשלעצמו: "תכנים שאינם עומדים באמת-מידה ההומניסטית, אין להם מקום באוניברסיטה". בכך פרופ' מאוטנר הצליח להפוך את כל האקדמיה הישראלית לקריקטורה מהלכת בדיוק כמו הטיעונים הקריקטוריסטים של האידיאולוגיה המתיימרת להיות "פוסט-ציונית". אפילו חנה ארנדט, הפילוסופית האהודה בדרך-כלל של השמאל הקיצוני, הגיעה למסקנה מתבקשת עם עליית הנאצים לשלטון במילים הברורות הללו: "כשאדם מותקף בשל היותו יהודי, עליו להגן על עצמו כיהודי, לא כגרמני, לא כאזרח העולם, ולא כתומך בזכויות האדם". למרות שחל איסור על ניסויים בבני-אדם, עדיין ישנם כאלה המפנטזים על "ניסויים" ביהודים כאילו הם נמצאים מחוץ לשיח ההומניסטי מתוך הרגל היסטורי מגונה. הגיע הזמן לשנות כליל את הפרדיגמה הגזענית הזו, המתיימרת להיות "תחום אקדמי" לגיטימי בישראל.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האקדמיה הישראלית תחת ביקורת ציבורית מוצדקת", מגזין המזרח התיכון, 27 באוגוסט 2010.

סיכויי השלום עם סוריה של בשאר אל-אסד

ביום האחרון של משחקי המונדיאל 2010, באמצע משחק-הגמר בין ספרד להולנד, הופעלו מטעני-חבלה אחדים בעיר קמפלה שבאוגנדה, וכתוצאה מכך נהרגו 74 בני-אדם ועוד רבים נוספים נפצעו. את האחריות לפיגוע הרצחני הזה נטל על עצמו ארגון טרור סומלי בשם "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. כך סתם, בשם האסלאם, נרצחו 74 בני-אדם בשעת צפייה במשחק כדורגל שהוקרן לטובת הקהל-הרחב במקומות מרכזיים אחדים. אם נרחיב מעט את היריעה בנוגע לטרור האסלאמי, נוכל להצביע על מספרים בלתי-נתפסים של אלפי מוסלמים הנרצחים מידי חודש בחודשו בשם הדת המוסלמית. האסלאם הפך עם הזמן לדת של טרור ואלימות, והשפה הערבית הפכה לשפה של רצח, גזענות וטרור בינלאומי (בדומה למה שאירע לשפה הגרמנית לאחר מלחמת העולם-השנייה).

אין גבול משותף בין אוגנדה לסומליה. אולם ממשלת אוגנדה מסייעת לממשלה המרכזית של סומליה להתמודד אם האלימות הטרוריסטית של ארגון "אל-שבאב" - אלימות הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו. במסגרת ההבנות עם מדינות מערביות אחדות, ממשלת אוגנדה מסייעת לחיילים סומלים לרכוש מיומנות צבאית בעזרת הדרכה קפדנית הניתנת על אדמתה. במהלך החודשים האחרונים הזהירו בכירים אחדים מארגון "אל-שבאב" את ממשלת אוגנדה שפעילי הארגון "יעבירו את המלחמה שהם מנהלים בסומליה לאדמת אוגנדה" אם היא תמשיך לסייע לממשלה הסומלית הנתמכת בידי מדינות המערב. על-פי אינדיקציות רבות, ארה"ב ביצעה חיסולים-ממוקדים בסומליה - בדומה למה שמתרחש בפקיסטן - שגרמו לנפגעים רבים חפים-מפשע שהגבירו את המוטיבציה של פעילי "אל-שבאב" להרחיב את מלחמתם גם מחוץ לסומליה. למרות הסיוע המערבי לממשלת סומליה, ארגון "אל-שבאב" שולט על מרבית חלקיה של המדינה והוא מכפיף את האוכלוסייה למסכת שלמה של איסורים הנוגעים ללבוש, למוסיקה ועל איסורים הנוגעים לצפייה במשחקי-כדורגל. לאורך כל תקופת משחקי המונדיאל 2010, נרצחו בסומליה לפחות 5 צעירים שצפו במשחקי-כדורגל. זאת ועוד, בהתאם למעקב היומיומי הנערך על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסומליה מתחילת 2010 (מינואר ועד יוני) כ-1,660 בני-אדם בקרבות העזים המתנהלים בין נאמני הממשלה לבין פעילי טרור מארגון "אל-שבאב". סביר להניח שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן לארגונים ממשלתיים ולארגונים בינלאומיים אין דריסת-רגל באזורים רבים בסומליה בשל שלטון הפחד שמפעילים פעילי הטרור מארגון "אל-שבאב". מדיניות זהה ננקטת גם על-ידי פעילי טרור מארגון הטליבאן בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן בעזרת הסיוע של המודיעין הפקיסטני.

שעות אחדות לאחר הפיגוע הרצחני בקמפלה, הנשיא אובמה פרסם הודעת גינוי בה הוא כינה את הטרוריסטים "פחדנים" - לא פחות ולא יותר. למרבה הצער, הטרוריסטים המוסלמים אינם פחדנים, שכן הם מפגינים גבורה רבה יותר ממה שהפגין הנשיא האמריקאי המסרב להוציא מפיו את המשפט "טרור אסלאמי". לעולם-המערבי יש מנהיג פחדן - מנהיג השרוי בדמיונות-שווא ובהכחשה-עצמית העלולים לעלות לנו במחיר יקר ובדמים רבים. הממשל הנוכחי האמריקאי מסרב לדבר על "טרור אסלאמי", על "אלימות אסלאמית" ועל המאבק התרבותי השורר מזה עשורים אחדים בין העולם-המוסלמי לבין העולם הדמוקרטי והמערבי. הגדרת הבעיה היא גם חלק מפתרונה. אלא, שהממשל האמריקאי הנוכחי דוגל בהתרפסות דווקא כלפי אלה הנוקטים במדיניות ברברית - הן על רקע דתי והן על רקע פוליטי, ולכן כולנו נשלם מחיר יקר על כך. לתפישה המדינית האמריקאית הנוכחית יש השפעה על אירופה, על אסיה, על אפריקה, וגם (כמובן) על הסכסוך הערבי-ישראלי. העניין הזה מוביל אותנו למה שעתיד להתחולל במשא-ומתן עם סוריה של בשאר אל-אסד - אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. אולם, ראשית, כמה מילים על תהליכים היסטוריים הנסתרים מן העין.

כאשר כתבתי את המאמר על "רצח-העם בדארפור שמערב-סודאן" ביוני 2006, היו בישראל 180 פליטים מסודאן. ביולי 2010, יש בישראל כ-30,000 פליטים שהגיעו ממדינות אפריקאיות אחדות משום לישראל לא הייתה מדיניות ברורה בנושא, והיא נכנעה ללחץ מלאכותי של כל מיני ארגונים קיקיונים במקום לחשוב על העניין כעל נושא שיש לו השלכות היסטוריות על החברה הישראלית. דבר דומה מתרחש גם בנושא ההשתלטות הבדואית על אדמות הנגב וגם בנושא העבריינות הלאומנית הקשה של ערביי-ישראל. אם לא נתעשת בזמן הקרוב, בתוך עשרות שנים נמצא את עצמנו חיים ברצועה צרה המשתרעת מחיפה ועד לגדרה בלבד בצפיפות בלתי-נסבלת. להערכתי, בערים אחדות בישראל (בעיקר בדרום) מתחולל שינוי דמוגרפי שאינו לטובתנו, משום שההתמקדות הממשלתית הישראלית נוטה לדבוק בכיבוי שרפות, ולא בהתוויית מדיניות ארוכת-טווח לטובת הדורות הבאים. לעיתים, כדי לפתור בעיה מקומית קצרת-טווח, משעבדים את העתיד בשל לחץ ציבורי ותקשורתי מלאכותי.

התהליך המדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד
בשבועות האחרונים גברו הקולות בישראל בנושא "חידוש המשא-ומתן המדיני עם סוריה". עוד נודע, שכל ראשי מערכת הביטחון של ישראל משוכנעים כעת, (יולי 2010), ש"זה הזמן להיכנס למשא-ומתן רציני עם סוריה על עתיד רמת-הגולן". עוד נודע, שקצינים בכירים שוב טענו כי "ניתן להגן על ישראל גם ללא רמת-הגולן". סביר להניח שהם צודקים, אולם המחיר יהיה איום ונורא אם "נצטרך להגן על ישראל" בשעת מלחמה מהגבול של ה-4 ביוני 1967. גם בעידן של טילים בליסטיים יש חשיבות גדולה לטופוגרפיה ולעמוק אסטרטגי מוחשי. יתרה מזאת, בל נשכח שסוריה במעשיה ובמחדליה דרבנה את כל האזור לדהור לעבר מלחמה כוללת שפרצה ביוני 1967. אם המקרה היה הפוך, אף אחד בעולם לא היה מצפה מסוריה לוותר על רמת-הגולן אם ישראל הייתה מתנהגת כפי שסוריה פעלה ב-1967. האם סוריה כמדינה ריבונית אינה צריכה לשלם על מעשיה פרובוקטיביים כלפי ישראל מאז שנות ה-60 ועד לימנו אנו?

לחסידי "מדיניות הוויתורים" בישראל יש שיטה מתודולוגית שמחזיקה מעמד בכל תנאי: אם ישראל חזקה, אזי עליה לדבוק בוויתורים, שכן היא המדינה החזקה באזור. ואם ישראל מפגינה חולשה, אז גם צריך לוותר משום ש"מי יודע מה יקרה בעתיד ועלינו לשמור על הקיים או על חלקו". אותה שיטה מתודולוגית פועלת גם כלפי שאר האויבים שלנו - בעבר ובהווה. האמירות שנשמעו לאחרונה בנושא הסורי, נבעו בשל התחושה שסוריה מנסה להתנתק מאיראן לאור סבב הסנקציות החדש שהוטל עליה בתחילת יולי 2010. חודש לפני כן, הציר הרדיקלי היה באופוריה בעקבות משט פעילי הטרור של ארדואן שנעצר ב-31 במאי 2010 בידי לוחמי צה"ל. בטווח של חודשים בלבד "המטוטלת הפרשנית" בנוגע לבשאר אל-אסד נעה מקיצוניות אחד לקיצוניות שנייה. במילים אחרות קוראים לזה "חלון הזדמנויות" - שהוא מונח שכיח מאוד בפיהם של חסידי מדיניות הוויתורים בכל מה שקשור ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הרדיקליות ואלימות.

ראוי להזכיר לכולנו שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, שררו בישראל תחושות לא-רציונאליות של מפלה וכישלון שהשפיעו הן על הציבור הרחב והן על הצמרת המדינית של ישראל. מייד לאחר סיום המלחמה, בשאר אל-אסד העניק ראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" בו הוא הצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. לאמירה זו לא הייתה כל משמעות אמיתית, שכן הצמרת הסורית בכללותה הייתה שרויה באופוריה לנוכח מה שנראה ככישלון צבאי ישראלי מול ארגון חיזבאללה - כישלון שהופגן, לדעתם, לאורך כל ימי המלחמה. בהתאם לדעה ששררה בסוריה באותה עת, חיזבאללה הצליח לחשוף את נקודות-התורפה של ישראל. כתוצאה מכך, היו כאלה בצמרת הסורית שהשתעשעו בפתיחתה של חזית מלחמתית נגד ישראל ברמת-הגולן הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הקמתם של ארגוני טרור שיפעלו למען מטרה זו. לאחר פרסום הראיון ב"דר שפיגל", מייד קפצו דוברים ישראלים אחדים וטענו כי זו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. גם אז, בישראל של 2006, דוברים ישראלים דיברו על "חלון הזדמנויות" כשם שהם דיברו על "חלון הזדמנויות" בתקופת אסד האב שהלך לעולמו בשנת 2000. לצערנו הרב, כאשר מדברים בישראל על "שלום" עם סוריה, או על "מלחמה" עם סוריה, שוכחים את הממד ההיסטורי הטמון בתהליכים ארוכי-טווח בשל התחושה הנגרמת מלחץ ציבורי או תקשורתי המופעל לעיתים על הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שנתקענו בלבנון למשך 18 שנה מאז שהחלה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וזו גם הסיבה שבגינה הקלנו ראש בנוגע להסכם אוסלו של 1993 ובנוגע להתנהלותו המפוקפקת של יאסר ערפאת ברשות הפלסטינית.

הפיצול האסלאמי ועליית הליברליזם
בואו נבדוק לרגע קט איזה תהליכים היסטוריים מתרחשים בימים אלה בעולם-המוסלמי: צפון-קפריסין היא מדינה מוסלמית בחסות טורקית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; באזור המכונה "המדינה הסומלית", קיימת לה אוטונומיה עצמאית מאז שנת 1991 בשם סומלילנד - אולם גם היא אינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ברצועת-עזה קיימת לה נסיכות אסלאמית רדיקלית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, כך שיש צורך לשנות את שמה מ"הממלכה הירדנית ההאשמית" ל"ממלכה הפלסטינית ההאשמית"; עיראק תתפצל באופן מובהק לשלושה מחוזות עיקריים - כורדי, שיעי וסוני; סודאן תתפצל כנראה לשלוש מדינות; ניגריה תתפצל גם היא לשתי מדינות לפחות - אחת נוצרית והשנייה מוסלמית; תימן תתפצל לשתי מדינות; טורקיה תצטרך לתת אוטונומיה רחבה למיליוני הכורדים החיים בתחומה; לבנון כנראה תתפצל לשתי ישויות נפרדות - אחת שיעית, והשנייה נוצרית-סונית עם תמיכה של הדרוזים (במקרה הטוב והאופטימי); אפגניסטן תתפצל למחוזות אוטונומיים; כך גם יקרה למחוזות של פקיסטן הגובלים עם אפגניסטן; אל תתפלאו אם באיראן ובסוריה יתרחשו תהליכים דומים לאור ההרכב העדתי של האוכלוסייה המקומית בשתי המדינות. האסלאם הרדיקלי ביקש לאחד באלימות את העולם המוסלמי ליחידה אחת אורגנית, אולם דווקא תהליך הפוך מתרחש לנגד עינינו לאחר 30 שנות טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית רחבת-היקף. המצב האקוטי הזה מציב בפני החברה המוסלמית מַרְאָה המסייעת בידי אחדים מהם להתבוננות מחודשת בפניה האלימות והגזעניות של המדינה המוסלמית על כל מרכיביה הדתיים והפוליטיים. התבוננות זו, תרומת לעלייתם המחודשת של כוחות ליברליים - גם אם הם נשמעים כהד קלוש לזרם הכללי השוטף את החברה המוסלמית בימים אלה. אחד מהביטויים לכך הגיע דווקא מעיתונאית פלסטינית בשם זינב רשיד שטענה כי "העם הסורי זקוק יותר למשטי חירות מהעם הפלסטיני", וזאת בעקבות ניסיונו של המשטר הסורי להסיט את תשומת-הלב על הנעשה בסוריה באמצעות המשט הטורקי (ממרי, 4 ביולי 2010). וכך הבהירה רשיד את טענותיה כלפי המשטר הסורי הנוכחי של בשאר אל-אסד:

"המצב בעזה בתחום הכלכלה, תנאי החיים, החינוך והחירויות - עד השתלטות החמאס - היה הרבה יותר טוב מהמצב בסוריה שתחת שלטון משפחת אסד ומנגנוני הביטחון המדכאים שלה שהחזירו את סוריה עשרות שנים אחורה והפכו את עמה המכובד לאחד העמים העניים ביותר באזור ובעולם. הם חנקו את החירויות ו'לקחו בשבי' את כל מי שהרים קולו וביקש מינימום של חירויות. אני מתעקשת להשתמש במונח 'שבויים' בנוגע לכל אזרח ואזרחית סוריים הכלואים בחדרי הצינוק של המשטר של אסד, מאחר שהתקווה שיהיה פיוס לאחר מותו של הדיקטאטור הגדול והורשת השלטון לבנו, אבדה. המשטר הנוכחי נמצא במצב של 'עוינות' עם כל העם הסורי לאחר שניצל את כל ההזדמנויות שהעניק לו עם אצילי זה לעשות פיוס היסטורי. הסורים שנמצאים בחדרי הצינוק הם שבויים בידי גורם עוין לעם, למולדת ולכל מה שהוא אנושי, מוסרי ויפה".

הביטויים הללו אינם בודדים במערכה על דמותו של העולם-הערבי והאסלאמי. למעשה, הם משקפים הלך-רוח ציבורי רחב שיבוא לידי ביטוי באופן איטי והדרגתי שיארך שנים רבות, ואף ישפיע על התייחסותו של העולם-המוסלמי בנוגע לישראל - וזאת, אם נדע להתאזר בסבלנות הדרושה והראויה למדינה היושבת לבטח בארצה מבלי להפגין חולשה מדינית בשל מהמורות אחדות הניצבות בפנינו לאורך הדרך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שלום עם בשאר אל-אסד - המרתון המדיני של ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2010.

מדוע הישראלים עדיין לא סומכים על ברק חוסיין אובמה

לפני שאגיע לנושא שעל הפרק בעניין ביקורו של ראש-ממשלת ישראל בארה"ב ב-6 ביולי 2010, אני מעוניין לציין נקודה אחת חשובה הנוגעת לסיקור התקשורתי המתקיים בישראל בעניינים בינלאומיים: ב-6 ביולי 2010 היו שתי היתקלויות קטלניות בין הצבא הטורקי לבין אנשי המחתרת הכורדית, ה-PKK. בשני האירועים הללו נהרגו 15 בני-אדם, מהם 12 כורדים. למחרת היום, ב-7 ביולי 2010, נהרג חייל טורקי נוסף בהיתקלות עם לוחמי המחתרת הכורדית. באף אחד מהעיתונים היומיים בישראל לא התפרסמה ידיעה על התקרית - לא בעיתון "הארץ", לא בעיתון "מעריב", לא בעיתון "ידיעות אחרונות" ולא בעיתון "ישראל היום". אולם, כל אמירה מטופשת של איזה פוליטיקאי טורקי בנוגע לישראל, קיבלה התייחסויות בעמודי החדשות, ולעיתים הנושא קיבל סיקור שחרג מהטעם הטוב. כל קשקוש אנטי-ישראלי מקבל כותרות ראשיות בתקשורת הממסדית כחלק מאיזו מגמה מטופשת שכך - בדרך עקיפה - אפשר ללחוץ על ממשלת ישראל בנושאים בינלאומיים.

שימו לב לקטע הבא שנכתב בעיתון הארץ ב-6 ביולי 2010 בעמוד 5 בנוגע ליחסי ישראל-טורקיה: "ההתפתחויות האחרונות ביחסים עם טורקיה והמשבר הפוליטי סביב הפגישה (בין בנימין בן-אליעזר לשר-חוץ הטורקי) מעוררים תסכול וכעס רב בקרב הגורמים העוסקים ביחסים עם טורקיה במשרד החוץ. בימים האחרונים אמרו פקידים בכירים במשרד החוץ כי הדרג המדיני מנהל את היחסים עם טורקיה בצורה חובבנית ומזיקה. בכירי המשרד התבטאו בצורה חריפה בנושא בדיונים פנימיים שקיימו. לדבריהם, היחסים עם טורקיה יקרים ללבם והם רואים בעיניים כלות כיצד הסוגייה הטורקית הפכה לאמצעי בקרב הפוליטי בין המפלגות השונות בישראל".

אם באמת היחסים עם טורקיה "יקרים ללבם", הפקידים הבכירים היו צריכים להזהיר את הדרג המדיני בישראל מלהעניק לטורקיה דריסת רגל בתהליכים המדיניים המתקיימים בין ישראל לבין שכנותיה, משום שטורקיה תחת משטרו של ארדואן מנהלת מדיניות אזורית אסלאמית מיליטנטית בעלת קווים ברורים הסותרים לחלוטין את האינטרס הישראלי. טורקיה, סוריה ואיראן מנהלות מלחמת-חורמה נגד הלאומיות הכורדית ונגד 25 מיליון כורדים המייחלים לקבל הכרה לאומית. בשנים האחרונות, טורקיה רצתה להפוך את ישראל לכלי פוליטי אזורי שבאמצעותו היא תצליח להגיע להבנות אסטרטגיות עם סוריה ואיראן. ישראל נכנסה למלכודת הזו למרות האזהרות הרבות שהופנו לעברה מאז שארדואן נכנס לתפקידו ב-2003. צריך להזכיר לכמה פקידים במשרד-החוץ הישראלי שטורקיה עדיין לא מדינה דמוקרטית במובן המערבי המקובל, גם לאור העובדה הנוגעת למאסרם של 60 עיתונאים היושבים כרגע בבתי-הכלא וגם לאור העובדה שכ-700 תיקים ממתינים להישמע בבית-המשפט בעניינם של עיתונאים נוספים. ההתנהלות האזורית של טורקיה קשורה גם לרפיסות המנהיגותית של ארה"ב מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בראשית 2009.

זה באמת לא משנה מה אובמה יעשה
זה לא משנה מה ברק חוסיין אובמה יעשה בתקופה הקרובה למען ישראל, הציבור הישראלי בכללותו יישאר חשדן מאוד כלפי הנשיא האמריקאי לאור התנהלותו כלפי ישראל מאז תחילת שנת 2009 ועד ליולי 2010. זה לא משנה כמה מחמאות ירעיף אובמה על ראשו של ראש-ממשלת ישראל, הציבור הישראלי עדיין יסרב להאמין שהדברים נאמרו מתוך כנות אמיתית כיאה לבעל-ברית שניתן לסמוך עליו. הבעיה אינה נובעת רק מקווי-המתאר של ממשלת נתניהו או בגלל הרכב פרסונאלי כזה או אחר של ממשלת ישראל. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה באידיאולוגיה של ברק חוסיין אובמה הנשענת על חנפנות ורפיסות כלפי העולם-המוסלמי על 57 מדינותיו - שרובן ככולן הן אנטיתזה לעקרונות של העולם-החופשי והדמוקרטי. בראיון לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", שהתפרסם ב-8 ביולי 2010, אמר אובמה כי על אירופה לקבל את טורקיה לאיחוד האירופאי כדי שזו לא תיזום בריתות מחוץ למדינות-המערב. אמירה זו ואחרות, שנאמרו בעניין זה במהלך 18 החודשים האחרונים, מראים בעליל כי ארה"ב מנסה לכפות על אירופה הרפתקה מסוכנת שתועלתה לאירופה הנוצרית מוטלת בספק (בלשון המעטה). מעניין מה הייתה התגובה האמריקאית אם האיחוד האירופאי היה מעלה דרישה מאובמה להתאחד עם מקסיקו? במקום לדרוש מטורקיה לטפל בבעיותיה הרבות במטרה לשפר את חייהם של אזרחיה על-פי הסטנדרט האירופאי, אובמה מבקש מבכירי אירופה "לוותר" לטורקיה רק בגלל שהיא מדינה מוסלמית. זהו ההיגיון הפוליטי של השמאל הרדיקלי בארה"ב של שנת 2010 גם בתחומים נוספים.

חודשים אחדים לאחר בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הוא זכה לקבל פרס נובל לשלום לשנת 2009. ומה העולם קיבל בתמורה לפרס יוקרתי הזה? אלפי אנשים - חפים מפשע - נרצחו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובעיראק. מאז תחילת שנת 2009 נרצחו בפקיסטן בלבד כ-1,200 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. המדיניות הזו גררה אחריה ביקורת עזה בפקיסטן עד כדי כך שבית-המשפט בפקיסטן הכריז ביולי 2010 כי ארה"ב מפרה את הריבונות הפקיסטנית, וכי יש לנהל חקירה רחבה על-מנת להעמיד לדין בכירים אמריקאים בגין פשעי מלחמה. על-פי מעקב יומיומי הנערך על-ידי מגזין זה, יש לנו יסוד סביר להניח כי בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן נהרגים מידי חודש כ-1,000 בני-אדם בפעילות צבאית של פקיסטן, של אפגניסטן, של כוחות נאט"ו ושל פעילי טרור מארגונים אסלאמיים. אולם רק חלק מהפעילות הצבאית מגיע לידיעת הציבור. כשהנשיא אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן הוא חשב שהסכסוך המקומי שלנו ביהודה שומרון, משפיע על הסכסוכים ההיסטוריים העמוקים הקיימים באסיה, בתימן, בסומליה, בסודאן ובטורקיה בנוגע לכורדים ולצפון-קפריסין. הגישה הרשלנית הזו הכתיבה את המדיניות האמריקאית כלפי ישראל במהלך ה-18 החודשים האחרונים. אובמה, למעשה, העניק הכשר אידיאולוגי לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית - החל מהניסוחים האנטישמיים בדו"ח גולדסטון וכלה בשליחת ספינת הטרור של ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן.

אובמה יכול להמשיך להתבכיין שלא "אוהבים" אותו בגלל צבע עורו או בגלל שמו האמצעי (חוסיין). דווקא שני ההיבטים הללו יכלו להעניק לו נקודות זכות בדעת-הקהל בישראל, אלא שאובמה החליט להתנהג כמו כל מנהיג מוסלמי טיפוסי בדומה לארדואן, בכך שהוא הפך את ישראל ל"כלי" פוליטי דרכו הוא ניסה להתחבב על העולם-המוסלמי. זה היה שקוף מידי גם בעיני מוסלמים רבים במרחב. לפיכך נשאלה השאלה החשובה באמת: "אם כך אובמה מתנהג לבעלת בריתה המסורתית של ארה"ב, אז איך מדינות אחרות תוכלנה לסמוך עליו בעתיד?".

המפגש המתוקשר בין ראש-ממשלת ישראל לנשיא האמריקאי ב-6 ביולי 2010 זכה לתיאורים מלבבים בתקשורת הישראלית. אולם, המבחן האמיתי בנוגע ליחסו של הנשיא האמריקאי הנוכחי למדינת-ישראל יהיה לאחר הבחירות לקונגרס האמריקאי בנובמבר 2010. או אז נדע האם הכל היה הצגה אחת גדולה - כפי שרק וושינגטון המסורתית יודעת לעשות, לטוב ולרע.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים עדיין אינם יכולים לסמוך על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 10 ביולי 2010.

רשימת הארגונים הבינלאומיים הפועלים נגד ישראל

לישראל התקשורתית והמדינית יש כישרון בלתי נלאה להפחיד את עצמה עד מוות בשלל "איומים קיומיים" ובעזרת ניסוחים מתלהמים כמו הביטוי "עליית מדרגה" שהיא אחותו הקטנה של "האיום האסטרטגי" השגור בפי-כל עד כדי מיאוס. הראיון שהתפרסם עם השר בנימין בן אליעזר בעיתון ידיעות אחרונות ב-25 ביוני 2010, ("לעולם נמאס מאיתנו", מוסף לשבת, עמוד 6), מבהיר לנו היטב את עומק ההיסטריה בו שרויים אחדים מהפוליטיקאים "הבכירים" של ישראל. פעם, הפוליטיקאים הישראלים ראו את המזרח-התיכון דרך הכוונת של הרובה בלבד. כיום, הפוליטיקאים הישראלים רואים את המזרח-התיכון רק דרך המימד הצר של התעמולה הערבית המתנהלת בפורומים מקומיים ובינלאומיים. אמירותיו של השר בן אליעזר מבהיר לנו היטב שהוא נפל למלכודת התעמולתית הערבית הרואה בישראל "כלי" באמצעותו אפשר להתחמק מלעסוק באופן רציני ואחראי במצבו העגום של העולם-הערבי והאסלאמי - על 57 מדינותיו. תמיד צריך להיזהר מתנודות קיצוניות של שימוש מופרז בכוח מחד גיסא, ומהתרפסות ורפיסות מדינית מאידך. "פרופורציה" היא מילה מאוד חשובה בעולם הפוליטי והתקשורתי בישראל - מילה שהיא חסרה מאוד באווירת ההיסטריה האופפת אותנו בשנים האחרונות. העניין הזה מוביל אותנו לדיון קצר על ההסברה הישראלית:

במגזין VIEW של עיתון הארץ מחודש יוני 2010, (גיליון מספר 2) התפרסם רב-שיח עם שלושה דוברי צה"ל לשעבר: תא"ל (בדימוס) אפרים לפיד, ד"ר נחמן שי ותא"ל (בדימוס) רות ירון. מטרת הדיון הייתה למצוא תובנות חדשות ומרעננות הנוגעות להסברה הישראלית. וכך נפתחה הכתבה מפי יואל צפריר: "רצה הגורל והדיון עם דוברי צה"ל לשעבר הצטלב באירועי המשט, שבו השתלטו חיילי השייטת על הספינה התורכית, מה שנתן את האות לאחד ממסעות הדמוניזציה הקשים שעברה ישראל בשנים האחרונות. בד בבד, סערה החברה הישראלית ותחושת אכזבה וייאוש, שהזכירה את הימים הקודרים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, פשטה באוויר". (לצערי, לא היה שום דבר מיוחד ברב-שיח הזה שהתפרסם במגזין מפי אנשים המתיימרים להיות מומחים בתחומם).

ויחד עם זאת, עלי לציין שמי שהפיץ בעוצמות גדולות את "תחושת האכזבה והייאוש" בחברה הישראלית, זאת הייתה התקשורת הישראלית הממסדית והרופסת שהייתה מפוחדת עד מוות בעקבות הריגתם של 9 פעילי טרור טורקים. במשך ימים רבים התקשורת הישראלית ניהלה מערכת של דמורליזציה מכוונת ושיטתית נגד ישראל ותושביה - כולל גלי צה"ל והרשתות הממלכתיות האחרות. חופש הביטוי בישראל הפך לחופש השיסוי במדינת-ישראל בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית הממסדית. לפיכך, אין להתפלא על כך שבקרב הציבור שררו תחושת אכזבה וייאוש שהיו תחושות אמיתיות וכנות של ציבור שהיה שרוי במצוקה. אולם, רק בעזרת פעילות ציבורית וולונטרית של מאות אלפי ישראלים ברחבי-המדינה, הצלחנו לשנות את האווירה הכללית ששררה כאן. רק בעזרת התנדבותם של מאות אלפי ישראלים הצלחנו גם להכתיב קו התייחסות חדש בתקשורת הבינלאומית בנוגע לספינת הטרור של ארדואן ובנוגע לפעילות האנטי-ישראלית של הארגונים הקיקיונים הפועלים נגד ישראל. כל מי שחשב שניתן לכופף את החברה הישראלית, טעה טעות גדולה ומרה, שכן זו הייתה הזדמנות פז בשבילנו לעורר את תומכיה הרבים של ישראל מעבר לים. במקביל לכך, לצערנו הרב, ערוץ 2 המשיך להתנהל במתכונת של "חפלה מזרחית" במרבית תוכניותיו, וערוץ 10 המשיך להחזיק את הבדחנים הקבועים שלו בעזרת התואר המפוקפק של "פרשנים פוליטיים" או "כתבים מדיניים" לתפארת התקשורת הישראלית. כאשר נותנים זמן מסך רב יותר לגזען פשיסטי כדוגמת נועם חומסקי, אך מתעלמים לחלוטין מהחלטות פרו-ישראליות המתקבלות בקונגרס ובסנט האמריקאים, אז המסקנה היא שיש לנו תקשורת חולה עד מאוד. בהמשך המאמר נביא לכם כמה רעיונות איך להפעיל מערך הסברה פרטי במתכונת של "דיפלומטיה ציבורית".

טורקיה חוששת מטעויותיו של ארדאן
ארדואן, בדומה למנהיגים מוסלמים אחרים, ניפח את עצמו ברהב וביוהרה אישית, אולם הוא שב לממדיו הטבעיים עם הרחש הראשון כאשר נחשפה כישלונה של המדיניות הטורקית כלפי האתגר הכורדי, כלפי שואת העם הארמני וכלפי בעיית כיבוש קפריסין. הפעילות הטורקית האנטי-ישראלית דווקא חשפה את טורקיה בשלל בעיותיה הפנימיות והבינלאומיות, עד כדי כך שהכישלונות הרבים גרמו למדינאים בכירים בטורקיה לפרסם ביוני 2010 הודעת גינוי פומבית בנוגע למדיניותו האזורית של ארדואן. ובכך, ארדואן הפך מבעיה ישראלית לבעיה טורקית פנימית - וטוב שכך. בזמן שארדואן היה עסוק בחיזור נמרץ אחרי סוריה ואיראן, הוא עלול למצוא את עצמו מופתע לחלוטין מעוצמת התיאום הביטחוני הקיים במזרח-התיכון בין מדינות אחדות החשות על בשרן את האיום האיראני. ספק רב אם קיימת מדינה ערבית כלשהי המעוניינת לראות את איראן או את טורקיה משתלטות על המזרח-התיכון ומכתיבות מהלכים מדיניים כלשהם.

כבר כעת ניתן להעריך, שבטווח-הארוך מרבית העולם-המוסלמי יכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית, אולם עד אז נכונו לנו אתגרים חשובים שאותם נצליח לעבור יחדיו - תוך כדי שיתוף פעולה הדוק עם ידידנו הרבים ברחבי-העולם. איראן, טורקיה, סוריה, חיזבאללה, החמאס וחלקים נוספים בעולם-המוסלמי הרדיקלי, נמצאים כרגע בשידוד מערכות רעיוני שהוא פרי של לחצים ציבוריים פנימיים והבנה פנימית ש"הדברים אינם יכולים להימשך לנצח באותו אופן". ריבוי ערוצי התקשורת, גישה למרכזי אינפורמציה והשכלה, גישה למרכזי כובד כלכליים וחשיפה לתרבות חיים דמוקרטית, מייצרים חשיבה מחודשת בנוגע ל"צביונה של המדינה המוסלמית" - גם אם היא נתפסת בימים אלה כמדינה אסלאמית רדיקלית ומאיימת. לכול ההיבטים התרבותיים הללו ישנה השפעה מצטברת, הן על הציבור הרחב והן על הפוליטיקה הפנימית. המצב באיראן ובסוריה יכול להתהפך בכל עת, משום שהשלטון נשען בעיקר על ייצור של מנגנוני כפייה נוקשים המעוררים כעס ציבורי רחב ועמוק העלול להתפרץ באופן מפתיע, ובכך לשנות לחלוטין את פניה של המציאות הערבית והאסלאמית.

לפעול מול התקשורת הזרה בישראל
בישראל נמצאים בכל רגע נתון בין 600 ל-800 עיתונאים זרים. בימים של מתיחות אזורית, מספר העיתונאים הזרים מזנק ל-1,000 אנשי-תקשורת ואף יותר. ככול הידוע, ישראל היא המדינה השלישית בעולם (אחרי ארה"ב ורוסיה) שיש בה ריכוז כל כך גדול של עיתונאים זרים. חלק גדול מהעיתונאים הזרים המסקרים את המזרח-התיכון, הפכו את ישראל לבסיס קבוע לפעילותם התקשורתית בשל הנוחות הרבה הקיימת בישראל בתחומים רבים ומגוונים. תמיד אפשר לסקר את "תנועת האחים המוסלמים" במצרים, ולאחר מכן לבלות בחוף-הים של תל-אביב או להתענג על עושר תרבותי מן המעלה הראשונה הקיים בישראל. לכאורה, זה מעמיד את ישראל הקטנה באור הזרקורים ביחס לא-פרופורציונאלי לאזורים בעייתיים אחרים בעולם. לכאורה, כאומה שיש לה רגישות-יתר לביקורת בינלאומית (אולי, מאז בית ראשון), אנו עלולים לראות בכמות כזאת של עיתונאים "איום תקשורתי" המגביל את כושר הפעולה המדיני והצבאי של ישראל. אלא, שמה שנראה בעינינו כ"נקודת-תורפה", אפשר ורצוי לנצל את הנתון הזה לתועלתה של מדינת-ישראל בעזרת מערכת מסיבית של "דיפלומטיה ציבורית", דהיינו כל קבוצה קטנה של ישראלים יכולה להתמקד ב-10-5 עיתונאים זרים כדי להעביר להם גם דעות וגם עובדות הנוגעות לישראל ולעולם-המוסלמי. זרימת המידע לעיתונאים הזרים חייבת להתנהל באופן ענייני ולא כסוג נוסף של דיון טלוויזיוני בוטה מתלהם בסגנון של דנה וייס מערוץ 2. זרימת המידע העובדתי (בדומה לסיכום אירועי הטרור בעולם-המוסלמי המופיע מידי חודש במגזין זה), שווה לעיתים יותר מכל מאמר פובליציסטי המנוסח לתלפיות.

רשימת הארגונים הבינלאומיים הפועלים נגד ישראל
העולם לא "כולו נגדנו", ואנו לא "עם לבדד ישכון". בניגוד לדעה הרווחת, ישראל אינה מרכז העולם, והיא בוודאי שאינה מעסיקה כל הזמן את התקשורת העולמית. חלק מהבעיה של "הדימוי העצמי" שלנו נובע מהנפח הענק שאנו מעניקים לכול ביטוי קטן המאתגר את המדיניות שלנו. חלק גדול מהבעיה נובע מכך שאנו לא יודעים לנצל את היכולות שלנו כדי להתמודד עם הטענות המוטחות כלפינו.

מאז פרשת ספינת הטרור של ארדואן מה-31 במאי 2010, התקשרות הישראלית הביאה את דבריהם של פעילים אנטי-ישראלים גם אם הם ייצגו קבוצה קטנה של 3 אנשים. אתרי חדשות אחדים (בעברית כמובן) מבינים היטב שהדבר מעורר את זעמו של הציבור שיגיב לכתבה, ובכך הרייטינג של האתר יגדל בהתמדה. אולם במקום רק להגיב לכתבה, וכך לצאת ידי חובה, יש צורך לפעול בדרך ציבורית שונה: אם התקשורת הישראלית החליטה להעניק במה לכול פעיל אנטי-ישראלי, חשוב לאתר את הדואר אלקטרוני של הדובר או של הארגון אותו הוא מייצג, ולשלוח להם מאמרים, כתבות וסקירות המייצגים את העמדה הישראלית. כל מייל כזה צריך להישלח גם לעיתון שפרסם את הכתבה וגם לאישיות פוליטית ישראלית הקרובה אליכם. מישהו צריך לדעת על הפעילות ההסברתית שלכם. מאידך, חשוב לשלוח מכתבי תודה לכול גורם בינלאומי המביע תמיכה בישראל ובעמדותיה. גורמים פרו-ישראלים חייבים לדעת שלפעילות שלהם יש הד ציבורי חיובי בישראל. לשלוח מייל עם מילה אחת "תודה", עושה את כל ההבדל.

מרבית הארגונים הפועלים נגד ישראל הם ארגונים קטנים - חלקם הם "ארגונים" של אדם אחד. חלק גדול מהארגונים הללו מתחנן להגיע לכותרות הראשיות בעזרת פרובוקציות מילוליות או בעזרת פעילות רדיקלית ציבורית. שוב, עלינו לנצל את פחדנותם מלעסוק בבעיות בוערות יותר, כמו בעיית דארפור, בעיית הטרור האסלאמי, בעיית הכורדים, בעיית צפון-קפריסין הכבושה בידי טורקיה, בעיית הנוצרים במזרח-התיכון, בעיית הקופטים במצרים, בעיית שלטון הטרור של החמאס בעזה, בעיית איראן, היחס לנשים בעולם המוסלמי, בעיית האסלאם באירופה ובנוגע ליחסים האלימים הקיימים בין המוסלמים לבין עצמם בכל אחד מפינותיו של המרחב האסלאמי. כל אחד ואחת מכם יכול לנהל מערך הסברה פרטי בהתאם לזמן שאתם רוצים להקדיש לכך. בואו נהפוך את המושג "דיפלומטיה ציבורית", למנוף ענק כדי לקדם את המטרות שלמענן אנו פועלים.

מצורף למאמר לינק של רשימת הארגונים הפועלים נגד מדינת-ישראל. כל אחד מהם צריך להיות יעד לשליחת הודעות, מאמרים ותגובות באופן תדיר ורצוף. אסור לוותר לאף אחד מהם. מניסיוני, הארגונים הללו מאוד חוששים מנתונים ועובדות החושפים את קלונו של העולם-המוסלמי ושל הגורמים הרדיקלים שבשמם הם פועלים.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל במלכודת ההונאה התעמולתית האנטי-ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 26 ביוני 2010.

תעודת השיבה של ראאד סלאח

באדיבות: ד"ר שאול ברטל, אוני' בר-אילן

קירגיסטן, ועדת טירקל והיקף הסחר עם טורקיה

באמצע חודש יוני 2010 פרצו עימותים אלימים בקירגיסטן המוסלמית בין תושבים מקומיים לבין המיעוט האוזבקי. עד כה נמסר על 2,200 הרוגים ועל פציעתם של אלפים נוספים. מקורות בקירגיסטן ציינו שמספר הפליטים האוזבקים עלול להגיע למיליון נפש. תושבים מקומיים ציינו שהצבא הקירגיזי השתתף באורח-פעיל בטבח, באונס ובביזה שהתחוללה במדינה משך ימים אחדים. ב-18 ביוני 2010 מפקדי הצבא הטורקי פרסמו הודעה חגיגית ומיוחדת על הריגתם של יותר מ-100 כורדים בהפצצה אווירית שנערכה ב-20 במאי 2010 על כפרים כורדים בצפון-עיראק. מפקדי הצבא הטורקי התגאו גם על הריגתם של 20 כורדים נוספים במהלך ימים ספורים, של אמצע חודש יוני 2010, בטענה שההרוגים היו פעילי טרור מהמחתרת הכורדית - ה-PKK. לצערנו הרב, גם התקשורת הבינלאומית וגם התקשורת הישראלית מתייחסים לאירועים האלימים הללו כקוריוז חדשותי שאינו ראוי להתייחסות רצינית יותר או שהם עלולים להוות עילה למשבר בינלאומי כלשהו. מן הסתם, האירועים הללו לא עוררו סערת רגשות גדולה בעולם למרות הקורבנות הרבים, שכן ברוב טיפשותנו (התקשורתית) הצלחנו למקד את תשומת-הלב העולמית לכול גגון שנבנה ביישוב ישראלי זערורי השוכן ביהודה ושומרון.

היקף הסחר עם טורקיה וגם ועדת טירקל
לאחר דיון שנערך שעות אחדות, החליטה ממשלת טורקיה להקפיא 16 הסכמים ביטחוניים עם ישראל. העיתון הטורקי "טודיי זמאן" פרסם ב-17 ביוני 2010 את רשימת הפרויקטים שבוטלו. שימו לב לרשימת הפרויקטים שישראל התחייבה להעביר למדינה הרדיקלית של ארדואן המשתפת פעולה עם סוריה, איראן והחמאס: טורקיה ביטלה רכישת 1,000 טנקי מרכבה סימן 3 בסכום כולל של 5 מיליארד דולר. טורקיה ביטלה הסכם לשדרוג טנקים טורקיים בסכום כולל של 50 מיליון דולר. טורקיה ביטלה שדרוג של 54 מטוסי פאנטום טורקים בסכום כולל של 632.5 מיליון דולר. כמו כן בוטל הפרויקט לשדרוג מטוסים נוספים בסכום כולל של 75 מיליון דולר. טורקיה ביטלה הסכם לרכישת טילים בסכום של 1.5 מיליארד דולר. טורקיה ביטלה הסכם לפיחות משותף של טילי "פופאי" ו"דלילה" בסכום כולל של 650 מיליון דולר. טורקיה הקפיאה גם את התוכנית להכשרת טייסים טורקים בישראל. אלה הם הנתונים החלקיים על היקף הסחר הביטחוני של ישראל עם טורקיה - זו המתנדנדת כמטוטלת עצבנית בין מהפכה אסלאמית להפיכה צבאית אלימה. העניין הזה מוביל אותנו לועדת טירקל האמורה לבדוק את אירועי ספינת הטרור של ארדואן.

בניגוד לדעתם של "נשמות טובות" בתקשורת הישראלית שביקשו לשים את ראשה של מדינת-ישראל על מגש של זהב כמחווה לארגונים הרדיקליים הבינלאומיים ולהיסטריה הגזענית הבינלאומית, ממשלת ישראל החליטה על הקמת ועדה שיש בה וויתור טקטי מסוים, אך ההחלטה התקבלה במסגרת של ראייה אסטרטגית ארוכת-טווח. הועדה תבדוק 4 נושאים עיקריים.

1. בחינת הנסיבות שהובילו להטלת סגר ימי של רצועת-עזה, והאם ההחלטה שהתקבלה בזמנו (בתקופת ממשלת אולמרט) תואמת את המשפט הבינלאומי.

2. האם ממשלת ישראל פעלה בהתאם לכללים הנהוגים במשפט הבינלאומי ביום בו הגיעה ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010.

3. הועדה תבחן לעומק את הפעולות שננקטו על-ידי מארגני המשט לעזה; את זהותם של המשתתפים; וכן את כוונותיהם לפני ההשתלטות על הספינה ובמהלך ההשתלטות הישראלית על הספינה.

4. הועדה תבחן את מנגנוני הבדיקה והחקירה הישראלים ביחס לטענות העולות כלפי ישראל בנוגע להפרת דיני מלחמה.

סעיפים 3 ו-4 הם חשובים מאוד, משום שסעיף 3 יעניק לציבור הישראלי והבינלאומי תמונה מלאה על הפרובוקציה שתוכננה על-ידי ארדואן, וסעיף 4 יעניק מענה משפטי גם לדו"ח גולדסטון בשאלה "האם ישראל יכולה לבדוק את עצמה". אין להתפלא על כך, שממשלת ארדואן הביעה התנגדות היסטרית לועדת הבדיקה הישראלית, ומזכ"ל האו"ם עדיין שוקל להקים ועדת חקירה מטעם האו"ם.

שוב, הדימוי התקשורתי
בעיתון ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה ב-16 ביוני 2010 בעמוד 4 על החלטתו של מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, לחקור "תהליכים מסוימים העוסקים במשט הטורקי". עורך העיתון, כרגיל, בחר למרוח על רוחב העמוד את הכותרת "הם מפחדים". הכוונה, כמובן, הייתה להצביע לעבר המדינאים הישראלים שנטלו חלק בהחלטות הנוגעות לספינת הטרור של ארדואן. על-פי הכותרת שהופיעה בעיתון, נראה לי שלא הפוליטיקאים הם שמפחדים, אלא עורכי העיתון ובעליו הם אלה שמפחדים באמת, והם אלא שמקרינים פחד לכול עבר. כמובן שבעלי העיתון אינם מוטרדים מספינת הטרור של ארדואן, או מספינות טרור אחרות העושות את דרכן לישראל, או מאיזשהו איום ביטחוני על ישראל, או ממסע השיסוי כלפי ישראל המתנהל בתקשורת הבינלאומית בעקבות אירועי ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן. העיתון ההזוי הזה נלחם על קיומו משום יש לו מתחרים טובים יותר. הריח הרע שעלה מהכתבה הזו, דומה הוא לריח הרע שעלה בפרשת פרסומו (בעמודים הראשיים של העיתון) של כתב-התביעה המלא (של איזו מטפלת כלשהי) נגד שרה נתניהו בשבוע שבו נהרגו עשרות אלפי בני-אדם ברעידת-האדמה בהאיטי. מסתבר, שההתמקדות ברכילות על רקע פוליטי, מהווה את המרכיב העיקרי בעולם הערכים התקשורתי של ידיעות אחרונות.

בנסיבות פוליטיות אחרות, כמובן שהעיתון היה בוחר כותרת אחרת, או אפילו אחדים מכתביו היו מביעים התנגדות לבדיקתו של מבקר המדינה לאור הקמתה של "ועדת טירקל" שהוקמה במיוחד לשם כך. על-מנת להבין את מצבה העגום של התקשורת הישראלית, ראוי לציין שבגיליון של ה-16 ביוני 2010, לא נכתבה מילה אחת על הטבח, הטרגדיה והאונס ההמוני המתחוללים בקירגיסטן - בכל 31 עמודי החדשות של העיתון ידיעות אחרונות. מאות הרוגים, מיליון פליטים, שכונות עולות באש וכפרים הרוסים, אינם עושים רושם גדול על עורכי העיתון וכתביו "המובחרים". אלפי האנשים הנרצחים מידי חודש מפעילות הטרור האסלאמי, וגם אלה אינם עושים רושם גדול על עורכי העיתון ועובדיו המתהדרים בתואר "עיתונאי".

אני מעוניין להביא בפניכם דוגמא נוספת להסתה הזדונית המתנהלת בתקשורת הישראלית כלפי החברה הישראלית: ב-15 ביוני 2010 נערך כנס מיוחד של "ארגון יוצאי מרכז אירופה" לרגל 75 שנה להיווסדו. הארגון, שנוסד בידי יהודים שברחו מגרמניה הנאצית, נועד לקדם את תרבותם ומורשתם של היֵקים החיים בישראל. ללא כל ספק זהו אירוע חשוב שראוי להביאו לידיעת הציבור. אולם, עיתון הארץ בחר דווקא להתנגח אם החברה הישראלית באופן זדוני בכתבה שהתפרסמה על הכנס בעמוד הראשון של העיתון.

ראוי להזכיר לעורכי העיתון ש"התרבות הגרמנית" ו"הדייקנות הגרמנית" גרמו לעשרות מיליוני נרצחים ברחבי-העולם במהלך מלחמת העולם-השנייה. נקודה זו חשובה לאור הקטע הבא שנכתב על הכנס מפי העיתונאי יובל אזולאי: "בימים שההמונים מסתובבים בחוצות טרוטי עיניים וראשם הלום צפצופי וובוזלות ובאין מתקיימת כאן תרבות דיון ממשית, לא אחרי שחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי כמעט חבטה ביריבתה חנין זועבי ובאשדוד נרצחה אישה הרה בידי שכנתה בגלל קפה, היה כינוס השנתי של ועידת היקים משב רוח מרענן בחמסין הארץ ישראלי המשוגע של יוני 2010.... כאנשים מסודרים שלבם נכמר נוכח אי-הסדר, המחסור בצדק והכאוס הכללי הפושה כאן, ביקשו אתמול היקים לדון ברצינות בשאלת העתיד, לא שלהם חלילה, אלא בזו של הדורות הבאים". ללא כל ספק בגרמניה היה סדר מופתי ראוי לציון... העובדה היא שפעילי ספינת הטרור של ארדואן אמרו לחיילי צה"ל בגסות-רוח אירופאית אופיינית "חִזְרו לאושוויץ". מעניין למה היהודים ברחו מאירופה המקוללת של 1933 - העומדת ליפול פעם נוספת לידי כוחות גזעניים מהאסלאם הפשיסטי של 2010. הקטע של יובל אזולאי מעיתון הארץ יכול להיכלל במסגרת הכותרת "אוטו-אנטישמיות", שכן כל תחלואי העולם מתגמדים לנוכח היותם של הישראלים "לא-מושלמים". אולם הבעיה היא חמורה הרבה יותר, שכן אין בכל הקטע הזה מילה אחת שהיא נכונה, גם משום שהקטע מנותק לחלוטין מהקונטקסט של האירועים. בתרבות התקשורתית הישראלית נוצר הרגל מגונה שכדי לשבח ארגון זערורי כלשהו, חייבים לגדף באופן גורף את החברה הישראלית כדי להבהיר נקודה כלשהי. אנחנו רק יכולים להעריך כל שנייה וכל דקה שאנחנו - הישראלים - לא מתיימרים להיות רובוטים על-פי הפרמטרים הגרמניים של עיתון הארץ.

לאן נעלמו המשפטנים הישראלים
במהלך השנים האחרונות שמענו יוזמות בינלאומיות אחדות שנועדו להעמיד לדין (או להביך) בכירים ישראלים על-ידי הגשת תביעות משפטיות בפורומים בינלאומיים שונים. היוזמות הללו גורמות להרבה רעש תקשורתי ומדיני בין ישראל לבין מדינות אירופאיות אחדות. המעניין הוא שבישראל ישנם עשרות אלפי משפטנים, אולם לא שמענו על יוזמה של משפטנים ישראלים שהגישו תביעות נגד מדינאים בכירים אירופאים או אמריקאים או כלפי בכירים מוסלמים בנוגע למעשיהם המחפירים בארצותיהם ובארצות אחרות (חוץ מהמקרה של אחמדינג'אד). קבוצת משפטנים ישראלים בעלת יוזמה ואומץ יכולה לעורר הרבה רעש תקשורתי סביב מנהיגים מוסלמים, ונגד אקדמאים רדיקליים מארגונים שונים ומשונים הפועלים בהתמדה ובזדון נגד מדינת-ישראל. מדוע התחום המשפטי הוא תמיד חד-צדדי - רק לרעת ישראל? מדוע מרצה ישראלי, המקבל את משכורתו מהקופה הציבורית, מוגן על-ידי המשפט הישראלי בשעה שהוא מטיף להחרמת ישראל ולפגיעה במנהיגיה ובתושביה, וזאת ללא מענה משפטי ראוי? אני רוצה להזכיר לכם שיש לנו תומכים רבים בעולם המצפים מאיתנו לפעול בנחשיות של מדינה ריבונית הניצבת בקו הראשון מול האסלאם הגזעני והפשיסטי המאיים על הערכים הבסיסים ביותר של העולם החופשי והדמוקרטי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועדת חקירה לבדיקת אירועי ספינת הטרור של ארדואן", מגזין המזרח התיכון, 19 ביוני 2010.

חייבים לנצח גם בחזית התקשורתית הבינלאומית

כאשר נודע על הריגתם של 9 פעילי טרור בידי חיילי צה"ל במהלך ההשתלטות על ספינת הטרור של ארדואן ב-31 מאי 2010, החלה אורגיה תקשורתית בינלאומית של שנאה תהומית נוטפת-ריר כלפי ישראל. מידי יום ביומו מתחוללים ברחבי-העולם עשרות אירועים אלימים הגורמים למאות רבות של נפגעים, אולם אף אחד מהאירועים הללו אינו מייצר תרבות של שיסוי, נידוי ולינץ' כפי שהדבר מתבטא בהתייחסות התקשורתית כלפי ישראל ולמדיניותה בתחומים שונים ומגוונים לאורך השנים האחרונות.

אל תטעו! לאורגיה האלימה הזו שהתחוללה בשבועיים האחרונים, אין כל קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת. אולם, כבר ממבט ראשון ניתן היה להבחין באישים וארגונים שיצאו מהחורים המעופשים ביותר של האנטישמיות האירופאית המסורתית. אירופה המערבית כולה הפכה בשנים האחרונות לסוג של "רפובליקת וימאר" העומדת ליפול ברעש גדול לידי חסידי האסלאם הפשיסטי ותומכיו מארגני השמאל הרדיקלי. כאשר רואים שיתוף פעולה אידיאולוגי בין פמיניסטית שוודית לבין פעילי טרור אסלאמיים, ניתן להבין שמשהו רע מאוד מתחולל במחשבה האירופאית של שנת 2010. על מה שמתחולל באירופה בתחום הזה אין קשר ישיר לישראל, אולם "ישראל כמותג" עדיין מהווה סוג של "שק חבטות" המרכז סביבו את הפעילים האלימים ביותר כחלק מ"ניצול הזדמנות" כדי להעביר מסר פוליטי רדיקלי. עבודת האלילים הזו של הטפה לאלימות פוליטית רדיקלית נטועה היטב גם בתרבות האירופאית של שנת 1933 וגם אצל חסידי הג'יהאד האסלאמיים של שנת 2010. לפיכך, אין להתפלא על כך שהאלימות האסלאמית, הגורמת למאות רבות של הרוגים מידי חודש בחודשו, מתקבלת בשוויון-נפש בקרב חסידי השמאל הרדיקלי - אלה המתיימרים לקדם "מטרות הומניות", לכאורה, בין בני-האדם בעולם כולו.

אל תטעו! כל מי שחושב "שהגל העכור הזה" יחלוף מאליו ואין צורך לעשות מאומה, טועה ומטעה גם יחד. זה לא "גל", אלא זו מערכת מתוזמנת היטב של ניצול הזדמנות כדי להפוך בעיה פוליטית קטנה למסע של דה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית וכמדינה ריבונית. "האופוריה הערבית" של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת הזינה את עצמה בחלומות-שווא של חיסול והשמדה של מדינת-ישראל שקרסו בקול גדול ב-1967. גם "האופוריה האסלאמית של שנת 2010", המזינה את עצמה בחלומות שווא של חיסול והשמדה בגיבויו של הרדיקליזם האירופאי, גם היא תתנפץ בסופו של דבר אל מול קרקע המציאות. אפשר להכאיב לישראל, אולם אי-אפשר להביס אותה. הרדיקליזם האסלאמי יכול להשיג הישג טקטי, אולם דווקא ההישג הזה מבהיר לרבים אחרים בעולם כולו את הסכנה הנשקפת לעולם התרבותי המערבי - גם אם הממשל האמריקאי הנוכחי מפגין רפיסות אידיאולוגית רשלנית העומדת בניגוד גמור לאידיאליזם האמריקאי המסורתי.

מדינות מוסלמיות רבות מאוד גאות בעצמן, בעוצמתן ובמורשתן. אולם האמת המרה היא שאם נערוך משאל גלובלי בשאלה "מה עדיף - אזרחות במדינה מוסלמית או אזרחות במדינה מערבית?", מרבית המשיבים יצהירו שהם מעדיפים אזרחות במדינה מערבית. כאן בעצם טמונה הבעיה העיקרית שאינה נהירה לחלוטין לחסידי האסלאם הרדיקלי. הנטייה לאלימות דתית-פוליטית רצחנית כחלק מהמערך התרבותי האסלאמי, פוגעת בעיקר במדינות המוסלמיות הסובלות משיעורי טרור עצומים בהשוואה למדינות אחרות בעולם. ובכך, האסלאם הפך לארגון הטרור הגדול בעולם שמאיים, פוגע ורוצח בעיקר מוסלמים.

לנהל דה-לגיטימציה לדה-לגיטימציה של ישראל
האמת, הצדק וההיסטוריה עומדים לצדנו במלוא הדרם. לאחר שמנקים את המלל הרדיקלי האנטישמי, לא נותר הרבה מדברי הרהב האלימים המוטחים בישראל מידי פעם. פרשת העיתונאית האנטישמית, הלן תומאס, מבהירה לנו היטב את נקודות-התורפה של האידיאולוגיה האנטי-ישראלית מחד-גיסא, ואת השפעתה של הפעילות הציבורית שהגיבה במהירות לדבריה, מאידך. המסקנה היא שאסור לתת לאמירות כאלה לחלוף כאבק ברוח ללא תגובה נאותה מצדנו. במילים אחרות, אנחנו צריכים לנהל מערכת עקשנית של דה-לגיטימציה לביטויים אנטישמיים ולדעות אנטי-ישראליות המנסות לערער על קיומה של מדינת-ישראל. בהבל-פה, הלן תומאס "הצליחה" לשרת דווקא את המערכה שאותה אנו מנהלים כדי לחזק את התודעה הבינלאומית בשאלת הקשר ההיסטורי העמוק בין היהודים לבין אדמתם האחת והיחידה - לא רק במובן הדתי אלא בעיקר במובן הלאומי.

אנחנו גם לא יכולים להתעלם מתפקידה השלילי של התקשורת הישראלית במשבר הנוכחי. אחת מהטעויות הגדולות ביותר של התקשורת הישראלית הממסדית, מתבטא בהתמכרותה האובססיבית לידיעות שליליות ולידיעות אנטי-ישראליות - גם אם הן זעירות, קטנות ולא חשובות. כך, באופן מלאכותי, התקשורת בישראל הצליחה לייצר תודעה-עצמית כוזבת בקרב הציבור הישראלי ש"העולם כולו נגדנו" - ולא כך הוא. גם כאן אסור לנו להקל ראש בתפקידה הלקוי של התקשורת בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה. לא הגיוני שרשת "פוקס ניוז" תהיה יותר פטריוטית מהתקשורת הישראלית בכל הקשור לעניינים ישראלים. לצערנו הרב, מרבית התקשורת הישראלית הממסדית הציגה קו תבוסתני בעקבות ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן. לאור יחסה של התקשורת הישראלית למדינת-ישראל ולתושביה בנושאים אחדים, המאבק האזרחי שלנו הפך לקשה יותר, אך גם על כך ניתן להתגבר בעזרת מאמץ אזרחי משותף. לצערי הרב אני נאלץ לציין שהתקשורת הישראלית הממסדית (בעיקר גלי צה"ל) הוליכה שולל את הציבור בנוגע להרכב האנשים שהיו על ספינת הטרור של ארדואן עוד לפני הגעתה לישראל.

מאוד קל להאשים את מערך ההסברה הישראלי בשעות משבר ומצוקה: ההסברה הישראלית צריכה להתמודד עם מאות ערוצי תקשורת ועם אלפי מאמרים המתפרסמים ברחבי-העולם. גם הדוברים המוכשרים ביותר אינם יכולים להתמודד עם העומס האדיר שנוצר בעת התרחשותו של משבר בינלאומי הקשור בישראל ובמדיניותה. לפיכך, הפעולה האזרחית הוולונטרית שלנו חשובה מאוד כדי לקדם מטרות הסברתיות אחדות, וכאן אתם נכנסים לתמונה: כולכם - הכותבים, הדוברים, הציירים, המאיירים, הצלמים וכל מי שיודע להפעיל מקלדת או רוצה להביע תמיכה כלשהי במדינת-ישראל. זכרו, "גם אם ישראל טועה - ישראל צודקת", שכן הטעויות שלנו אינן נובעות מכוונת-זדון.

המאבק על דעת-הקהל
אנשי תקשורת אחדים ופוליטיקאים בעלי עניין (למשל, בנימין בן אליעזר) רוצים שתחשבו שמדינת-ישראל נמצאת במצור בינלאומי - ולא כך הוא הדבר! התקשורת הישראלית הממסדית נמצאת בסכסוכים פנימיים, בינה לבין עצמה בשל שיקולי רייטינג, והיא אינה מסוגלת להעניק שירות תקשורתי נאות וראוי לציבור. פחדנותם של אנשי תקשורת אחדים התבטאה בכך שהם בחרו בקו של "פרסונליזציה של המשבר הנוכחי", דהיינו "טורקיה נגד בנימין נתניהו", "אירופה נגד בנימין נתניהו" או "האו"ם נגד בנימין נתניהו". הביטוי החביב על אנשי תקשורת אחדים (בעיקר בערוץ 2) הוא: "נתניהו חטף סטירת לחי". מצד שני, כדי לתרגם את "הביטוי" הזה למנוף של לחץ בינלאומי מלאכותי, התקשורת הישראלית התמכרה לדיווחים על כל הפגנה אנטי-ישראלית של שלושה אנשים. מאז פרוץ המשבר ב-31 במאי 2010, נערכו ברחבי-העולם עשרות הפגנות פרו-ישראליות מידי יום ביומו. אישים רבים ואנשים פשוטים הביעו תמיכה כנה ועזה בישראל ובעמדותיה, והם אף התגייסו לעמוד לצדה של ישראל בשעה קשה זו. כאשר עשרות הפגנות פרו-ישראליות מקבלות זמן מסך זהה להפגנה אנטי-ישראלית אחת, מישהו בתקשורת הישראלית החליט כנראה לזלזל באינטליגנציה שלכם.

שימו לב לקטע הבא המתייחס ל"תבנית האידיאולוגית" בה מייצר העיתון ידיעות אחרונות דימוי שלילי על ישראל בקרב קוראיו: הסופר דויד גרוסמן זכה לאחרונה בפרס יוקרתי בגרמניה - ללא כל ספק מרשים, בהחלט מרשים. כמובן שהעיתון ידיעות אחרונות הביא את הבשורה הזו לידיעת קוראיו. אולם, בכותרת-המשנה לידיעה נכתב כך: "בעוד העולם מגנה את ישראל ומכנה אותה מחרחרת מלחמה מביא הסופר דויד גרוסמן כבוד למדינה" (11 ביוני 2010, עמ' 14). התרגיל האידיאולוגי הזה מאוד אופייני לתקשורת הישראלית בעשרות מאמרים וכתבות המתפרסמים מידי יום ביומו בעיתונות הכתובה - גם אם הנושאים עוסקים בכלכלה, בתרבות, במוסיקה, בארכיטקטורה או באופנה.

בניגוד לפחדנותם של אנשי התקשורת בישראל, ישנם עיתונאים ערבים אחדים בעלי-יושר אישי המפגינים אומץ-לב הראוי לחיקוי במקומותינו. שני ביטויים אמיצים כאלה התפרסמו לאחרונה, אך הם לא זכו לחשיפה רבה, שכן הם לא שירתו את הקו האידיאולוגי של התקשורת הישראלית המתבטאים במושגים "כל העולם נגדנו" ו"מנטאליות של מצור". העיתונאית לינדה מנוחין דאגה להביא דוגמאות אחדות בכתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב ב-10 ביוני 2010 המבהירות את דעותיהם של עיתונאים ערבים אחדים בנוגע לספינת הטרור של ארדואן. וכך נכתב בכתבה: "עיתונאי עיראקי שחי בארצות הברית מצא לנכון לשמש סנגור לישראל בימים קשים אלה. בכותרת 'אני מכריז על תמיכתי בישראל ובזכותה להגנה עצמית', כתב חדיר טאהר באתר אילאף הפופולרי בעולם הערבי, שלישראל הייתה הזכות המלאה להתנגד לכניסת זרים בלתי מזוהים ללא בדיקת דרכונים. לטענתו, אין מדינה מתוקנת שנרדפת על ידי ארגוני טרור ושהייתה נכנעת למשט הזה".

אתר ממר"י הציג לקוראיו הרבים והנאמנים מאמר מאת העיתונאי הכווייתי עבדאללה אל-הדלק, (עליו כתבתי מאמר בשם "כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית", ב-15 במרס 2008). דבריו של אל-הדלק (Hadlak) התפרסמו ב-3 ביוני 2010 ביומון הכווייתי "אל-ווטן", וכך הוא בחר להציג את דבריו בפני הקוראים הערבים: "השיירה, שנתמכה ע"י 'תנועת החמאס' הטרוריסטית ושניסתה לפרוץ את הסגר הימי המוטל על התנועה בעזה, הייתה התגרות מתוכננת מראש נגד ישראל. התוצאות הקשות של מעצר המשט עמדו ביחס ישר לאלימות שהפעילו אנשי המשט בניסיונם לפרוץ את המצור. מארגני השיירה תומכים בתנועות ובארגונים, כמו: הג'יהאד, החמאס, חיזבאללה ואל-קאעידה ויש להם היסטוריה שחורה בתחום הברחת אמצעי-לחימה ופעולות טרור. ואכן, הכוחות הישראלים מצאו על האוניות אמצעי-לחימה ותחמושת שנאגרו מראש... אין ערך ומשמעות להפגנות ולמחאות הגינוי שפרצו בבירות שונות וגם לא לישיבות החירום של הליגה הערבית, של האיחוד האירופאי או של האו"ם. גל המחאות לא ישנה דבר, אבל חקירה מלאה ומיידית של האירוע תחשוף את הפרטים המלאים של מה שקרה באמת ... וכולם יידעו את האמת על תנועת החמאס".

בניגוד לתדמית שמנסים להציג לכם בתקשורת הישראלית, אנחנו לא לבד, ישראל אינה מבודדת, ויש לנו ידידים רבים ברחבי-העולם המכירים ומוקירים את סגולותיה הייחודיות של מדינת-ישראל. ועם כל זאת, עלינו לדעת איך לגייס את כל תעצומות-הנפש כדי לא להיכנע לתכתיבי התדמית התקשורתיים, ולפעול בנחישות הראויה של אומה היושבת לבטח בארצה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "גם במלחמה על דעת-הקהל אנחנו חייבים לנצח", מגזין המזרח התיכון, 12 ביוני 2010.

משט הטרור לעזה - איך לנצח את האטימות האנטי-ישראלית

זו תהייה טעות גדולה מאין כמוה, אם אזרחי ישראל ייכנסו למסכת שלמה של דכדוך לאומי בגלל האירועים האחרונים המתחוללים סביבנו בעקבות משט פעילי הטרור לעזה - שנעשה בעידודו של ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. זִכרו היטב, ש"אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית", כפי שכתבתי לכם על התחושות הציבוריות ששררו בישראל לאחר מלחמת לבנון השנייה. הלאומנות הערבית יחד עם הארגונים האנטי-ישראלים נמצאים כרגע באופוריה, אולם תחושתם זו לא תארך זמן רב אם נלמד לפעול יחדיו בדרך אמיצה ולא הססנית. האויב מנסה להפעיל אמצעים רבים כדי לערער על הלגיטימיות של ישראל להתקיים כמדינה ריבונית ויהודית. דווקא על הבסיס הזה, אפשר לקחת את הרעיונות המרכזיים של התעמולה האנטי-ישראלית (והאנטישמית), ולהפעילה בהצלחה רבה כלפי כל מי שמתיימר לערער של זכותה של ישראל לפעול כפי שמדינות אחרות פועלות ברחבי-העולם.

אל תשכחו את העיקרון הבא: כל 5 אנשים הם רשת חברתית. אפילו התארגנות של אנשים בודדים במקומות רבים ככול האפשר ברחבי-ישראל, יכולה להביא לתוצאה חיובית בדעת-הקהל - הן בישראל והן מחוצה לה, הן בתקשורת המקומית והן בתקשורת הבינלאומית. מכתבים לשגרירויות זרות, מכתבים לעיתונאים זרים הנמצאים בארץ, כרזות, סטיקרים, הפגנות קטנות במקומות רבים, סרטים ביוטיוב, בלוגים, מאמרים, פייסבוק, טוויטר יכולים להועיל הרבה יותר מאשר הפגנה אנטי-ישראלית גדולה בטורקיה. התארגנויות רבות של קבוצות קטנות יכולה ליצור מסה אפקטיבית בשעת הצורך. אל תהססו, היו מובילים, היו חלוצים, תפעילו אנשים גם אם זו קבוצה קטנה ברחוב, בבית, במקום העבודה, בלימודים ובמסגרות חברתיות נוספות. אל תתייאשו אם המסר לא נקלט כבר בדקה הראשונה. חזרה על מסר ברור ופשוט תחדור בסופו של דבר את חומת האטימות האנטי-ישראלית. היו סבלניים - זה עוזר. תחשבו על הטווח הארוך ועל פעילות שיטתית עם אורך-רוח. כל מי שיודע לכתוב - שיכתוב. כל מי שיודע לדבר - שידבר. כל מי שיודע לצייר - שיצייר, העיקר שתלמדו להשתמש ביכולות שלכם להעביר מסר פטריוטי כהלכה. קרוב לוודאי ששמתם לב שהשתמשתי במילים "חלוצים" ו"פטריוטי". במבט ראשון זה נשמע מוזר, אולם בקריאה שנייה זה כבר נראה טבעי לגמרי. ככה המסרים עובדים בעזרת כותרות קצרות וקולעות. דוגמא נוספת: אם נשיא הסנאט של צ'כיה, ד"ר פרמיסל סובוטקה, מביע תמיכה איתנה בישראל ומציין כי המשט לעזה היה אקט של "פרובוקציה מתוכננת שנועדה לגרור את ישראל למלכודת", המסר הזה אינו צריך להיות מוזכר רק בעיתון אחד, אלא המסר צריך להיות מופץ בעשרות ובמאות ערוצים נוספים בעזרתכם. כמו כן, אם סגן-הנשיא האמריקאי, ג'ו ביידן, מצהיר כי הפעולה הישראלית היא לגיטימית לחלוטין, עליכם להפיץ את הדבר בכל מקום אפשרי. בניגוד למה שהתקשורת הישראלית רוצה שתחשבו, יש הרבה תומכים בישראל ויש לא מעט הפגנות למען ישראל.

לחשוף את פרצופו של ארדואן
הנאום המיליטנטי של ארדואן בפרלמנט הטורקי ב-1 ביוני 2010, הבהיר לכולנו מהי "תוכנית העבודה" של הממשלה הטורקית כלפי ישראל. מאידך, ישראל טעתה באופן רשלני בכך שהיא לא הדגישה את חלקו של ארדואן בדרבון הקיצונים הטורקים ליטול חלק פעיל וראשי בדרמה שהתחוללה מול חופי ישראל. הטעות השנייה של ישראל הרשמית היא בכך שלא הוטלה על ראשו של ארדואן את מלוא האחריות בעקבות התקרית עם פעילי הטרור שהיו על הספינה. במקרה הזה, ישראל הרשמית התגלתה כפחדנית, והדבר מנוצל היטב בידי ארדואן וחבריו בעזה, באיראן ובסוריה. ועם כל זאת, מה אנחנו צריכים לעשות?

א. לפרסם את תמונותיהם של פעילי הטרור שהיו על האונייה יחד עם תמונתו של ארדואן. יש ליצור זיקה הדוקה בין פעילי הטרור ולתמיכה לה הם זכו מארדואן וממשלת טורקיה בעזרת הכיתוב "משט הטרור של ארדואן לעזה". תמונות של כלי הנשק שהתגלו על הספינה צריכות להיות עם כיתוב "הסיוע ההומניטרי של ממשלת טורקיה לעזה". גם אתם יכולים לעשות זאת בדרכים פשוטות ולהפיץ אותם בכל ערוצי התקשורת הקיימים כיום.

ב. על ממשלת ישראל להפעיל גורמים בינלאומיים כדי לחקור את זהותם האמיתית של פעילי הטרור שהיו על הספינה. גורמים רשמיים בישראל צריכים לפרסם את תמונותיהם של פעילי הטרור בתקשורת הבינלאומית גם כדי לקבל עזרה ציבורית בנוגע לחשיפת זהותם, וגם כדי לקבע תודעה ציבורית בנוגע למשט הטרוריסטי. גם אתם יכולים להפיץ את תמונותיהם עם הכיתוב הנכון. ההחלטה הישראלית לשחרר את כל העצורים מוכיחה על חולשה ישראלית עצומה שתעלה לנו ביוקר רב.

ג. יש לשקול את זימונם של השגרירים הזרים בישראל למשרד-החוץ על-מנת להגיש מחאה על השתתפותם של אזרחיהם במשט הטרור לעזה. גם אתם יכולים להגיש מכתבי מחאה לשגרירים הזרים על השתתפותם של אזרחיהם במשט הטרור לעזה. כל הפגנה הנערכת ליד שגרירות זרה חייבת להיות מדווחת מהשגריר למשרד-החוץ שלו. עליכם לנצל זאת לתועלתכם כדי להעביר מסר ברור וקולע.

ד. אם פעילי אל-קאעידה ופעילים מארגוני הטרור העולמי הצטרפו ל"תנועות השלום" ולארגוני השמאל הקיצוני, עלינו להדגיש את האבסורד הזה כדי לקעקע את ניסיונותיהם של הארגונים הקיצונים לייצר פרובוקציות נוספות כלפי ישראל. "סיוע לעזה - כן, טרור ואלימות - לא!".

ה. עלינו להדגיש שארדואן מנסה להפוך את ישראל ל"מגרש המשחקים" שלו רק כדי להתחמק מבעיות רבות הנוגעות לכיבוש הטורקי בקפריסין; לבעיית המיעוט הכורדי; לבעיית היחסים האלימים עם הארמנים; לבעיית היחסים עם אירופה הנוצרית המעכבת את הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופאי; ולמאבקו של ארדואן במוסדות החילוניים של טורקיה ובצבא הטורקי. לטורקיה יש "קופת שרצים" גדולה, המעיקה על טורקיה כמו ענן שחור וכבד. טורקיה החילונית והדמוקרטית בחלקה נמצא לצדה של ישראל. לכן יש ליצור דה-לגיטימציה לכל פעולה של ארדואן כלפי ישראל - וכל דרכים כשרות כדי להשיג את המטרה הזו.

ו. אל תחכו רק לשעת משבר. תפעלו גם בעתות של שקט ושלווה לכאורה. ויחד עם זאת, כל משבר הוא הזדמנות להעביר מסר ברור וקולע ללא התנצלויות וללא התרפסות מול אויבים או ידידים. אסור להיות חמומי-מוח כמו ארדואן, אלא עלינו להעביר מסר תקיף ועקשני שיבהיר את העניין. הכללים הללו נכונים לא רק למשבר הנוכחי אלא גם לכל המשברים שעוד נכונו לנו. המידע המופיע במגזין הזה, ובמגזינים אחרים, עומד לרשותכם. נצלו אותו היטב, משום שמאמץ רב מושקע בכל מאמר ומאמר. עלינו ללמוד איך להפוך כל כישלון טקטי גם להישג אסטרטגי, או במילים אחרות, עלינו ללמוד איך "להפוך לימון ללימונדה". תזכרו את הכלל הפשוט הזה. במהלך הימים הקרובים נוסיף עוד רעיונות, אז תעקבו אחרי השינויים במאמר ותעבירו זאת הלאה.

מה ישראל צריכה לעשות בעזה?
ישנם שני דברים חשובים שישראל יכולה לעשות, כבר בימים הקרובים, כדי לנהל את המשבר באופן מושכל: א. להודיע שישראל מתכוונת לסגור לחלוטין את המעברים מישראל לעזה. ב: ליצור מנגנון בינלאומי שידאג להעביר סחורות לעזה דרך הים ללא התערבות ישראלית, אולם עם הנחיות מדויקות איזה סחורות ניתן להעביר לאוכלוסייה העזתית. הגיע הזמן להתנתק לחלוטין מעזה - זה אחד מהאינטרסים החיוניים שלנו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משט הטרור לעזה - מה אנחנו צריכים לעשות", מגזין המזרח התיכון, 2 ביוני 2010.

משט הטרור לעזה של רג´פ טאיפ ארדואן

משט פעילי טרור לעזה בהנחייתו ובעידודו של ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, העניק גוון נוסף לפוליטיקת האלימות האסלאמית הנעשית בחסותה של המדינה האסלאמית הטיפוסית. טורקיה חותרת בהתמדה לקראת עימות חזיתי עם ישראל, ובל נתפלא עם העימות הזה יגלוש גם לעימות צבאי מוגבל שיתרחש בין שתי המדינות. ארדואן מאמין בכל ליבו ש"דם שפוך מנקים בדם" על-פי קוד הכבוד הטורקי והאסלאמי. לפיכך, הנאום שהוא נשא בפרלמנט הטורקי ב-1 ביוני 2010, אינו מותיר ספק לאן פניו של ארדואן מועדות כלפי ישראל. כבר למעלה משנתיים מזהירים ד"ר גיא בכור, ד"ר מרדכי קידר, העיתונאי אהוד יערי ואנוכי, מתהליכים המתחוללים בטורקיה ביחס לישראל, וכן גם על עיוורונן של ממשלות ישראל שהעניקו לטורקיה האסלאמיסטית דריסת-רגל בתהליך המדיני שהתחולל בין ישראל לסוריה וביחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית. ישראל מעוניינת לפתור בעיה מקומית, אולם ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן, מחשיב את טורקיה למנהיגת העולם-המוסלמי בדומה לאימפריה העות'מאנית של המאה ה-19 (כך לפחות הם חשבו באותה תקופה).

משט הטרור הטורקי הסתיים ב-9 הרוגים במהלך ההשתלטות הצבאית הישראלית ב-31 במאי 2010. ההשתלטות הישראלית החלה כאקט משטרתי של "פיזור הפגנות" עם רובי צבע, אולם הפעולה הסתיימה בשפיכות דמים, וזאת לאחר מסע הסתה שהתנהל בעידודם של ח"כ חנין זועבי ושל השייח' ראאד סלאח - המייצגים כהלכה את הלאומנות האלימה של ערביי-ישראל. אולם, לשניהם אין שום דבר משותף מבחינה אידיאולוגית, מלבד יצירת פרובוקציות אלימות כלפי ישראל במסווה של סיוע הומניטרי ל"אחיהם" הנמצאים תחת משטר הכיבוש של תנועת החמאס האסלאמיסטית. תפיחת הרהב העצמית של פעילי הלאומנות הערבית בישראל, אינה שונה בהרבה מאותה תפיחת הרהב הערבית שלא מאפשרת לרבים מהם לראות את המציאות באור מעט יותר מושכל ומציאותי.

למראית-עין, מדובר לכאורה על כישלון ישראלי, שכן נהרגו פעילי טרור טורקים על הספינה, וזאת למרות הניסיון הישראלי להשתלט על האירוע ברובי צבע. כרגיל, בדומה למקרים רבים בעבר, התקשורת הישראלית בכללותה הגיבה לאירוע בהיסטריה חסרת-מעצורים. גם הפוליטיקה הישראלית לא יצאה טוב ביום הראשון של האירוע. הסתבר, פעם נוספת, שהציבור הישראלי צריך להיאבק גם בתקשורת העולמית העוינת וגם בתקשורת הישראלית ההיסטרית, בעזרת פעולות ספונטניות המתנהלות הודות למסירותם של מאות אנשים בלבד. הגיע הזמן לנהל תעמולה ישראלית מסיבית ולא רק לנהל מערכת הסברה התנצלותית - וכבר כתבתי על כך פעמים רבות במגזין זה. כל אחד מאיתנו צריך להשתמש במידע המופיע במגזין זה, ובמגזינים אחרים, כדי להפיצו בפורומים תקשורתיים ופוליטיים רבים ככול שניתן, הן בישראל והן מחוצה לה. אם התקשורת הישראלית (עיתונים וטלוויזיה) הייתה מפרסמת בהבלטה את אירועי הטרור האסלאמי והאלימות האסלאמית מידי יום ביומו, הדבר היה מעניק לכולנו מימד פרופורציונאלי בנוגע לאירועים בהם אנו מעורבים. והשעה אינה מאוחרת לעשות את הדבר בכל ערוצי התקשורת בישראל. לא סביר שרשת "פוקס ניוז" האמריקאית תהייה יותר פטריוטית ביחס לישראל מאשר התקשורת הישראלית.

בשבוע האחרון של חודש מאי 2010 התרחשו ברחבי-העולם המוסלמי עשרות פיגועי טרור אלימים באופן מיוחד. כך למשל, ב-28 במאי 2010 רצחו פעילי טרור אסלאמיים למעלה מ-100 מתפללים מוסלמים בני העדה ה"אחמדית" המתגוררים בפקיסטן. בפיגוע המשולב שהתרחש בשני מסגדים סמוכים של העדה ה"אחמדית", נפצעו גם למעלה מ-150 מתפללים ואזרחים תמימים. טורקיה הפציצה כפרים כורדיים בצפון-עיראק ב-20 במאי 2010, וכן היא מנהלת מסע של הרג ורצח שהביאו למותם של עשרות בני-אדם במהלך החודש האחרון. מאז שנת 1985 נהרגו בין 40,000 בני-אדם ל-60,00 בני-אדם בעימותים האלימים המתנהלים בין טורקיה למיעוט הכורדי. זאת ועוד, כוחות נאט"ו הפועלים במרחב האסלאמי גרמו למותם של עשרות אזרחים תמימים בחיסולים-ממוקדים שיצאו משליטה או בשל טעות בזיהוי. מאומה מכל זה אינו מצליח לחדור את האטימות של התקשורת, ובמיוחד זו של התקשורת הישראלית השבויה בקונספציה ש"ישראל היא מרכז העולם". כאשר זאת ההתייחסות בישראל עצמה, בל נתפלא על הביקורת האנטישמית המוטחת בישראל על כל אירוע שולי וזניח. תקרית המשט של פעילי טרור ב-31 במאי 2010, היא רק דוגמא קטנה לתפקידה הכושל של התקשורת הישראלית ושל המערכת הפוליטית בישראל ההופכת כל אירוע פשוט למסובך מאין כמוהו. הבעיה גם נובעת מכך שהפוליטיקה הישראלית נגררת אחרי ההתלהמות וההיסטריה התקשורתית המתחוללת בישראל על כל צעד ושעל.

במהלך חודש מאי 2010 נהרגו עשרות אזרחים מוסלמים בחיסולים-ממוקדים אמריקאים - רובם נהרגו בשל טעות בזיהוי ובגלל דיווח מודיעיני לקוי ורשלני ביותר. עשרות הפגנות נערכו בפקיסטן ובאפגניסטן נגד הפעילות האמריקאית ונגד הנשיא אובמה עצמו. לא רק שהתקשורת האמריקאית אינה מסקרת את האירועים הללו באופן בולט, היא גם איננה מלהיטה את הרוחות או מבליטה כל הפגנה אנטי-אמריקאית זערורית. בעולם הנבון והשפוי קוראים לזה "אחריות ציבורית", שהיא כה חסר לתקשורת הישראלית ולפוליטיקאים אחדים המשתמשים בה לשם צבירת יוהרה אישית רק באמצעות התלהמות מלאכותית. רק העיתון "ישראל היום" הצליח לשמור על כבודה של התקשורת הישראלית בשלל דברי ההבל שהופצו לחלל האוויר התקשורתי בעקבות הפעולה הישראלית. ראוי להזכיר לכולנו ש"גם אם ישראל טועה - ישראל צודקת", משום שהטעויות שלנו אינן נובעות מכוונת זדון, וזאת בניגוד לאויבינו מסביב, כדוגמת ח"כ חנין זועבי וראאד סלאח (למרות היותם בעלי אזרחות ישראלית). שפיכות הדמים שהייתה על הספינה נופלת על ראשם כפי שהיא נופלת במידה שווה על ראשו של ארדואן וחבריו לממשלה הטורקית. ובכן, מה אנחנו צריכים לעשות לאור הלינץ' התקשורתי המתנהל נגד ישראל?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משט הטרור לעזה של רג'פ טאיפ ארדואן", מגזין המזרח התיכון, 1 ביוני 2010.

משט פעילי הטרור של ארדואן לעזה

משט פעילי טרור לעזה של ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, הפך לתקרית אלימה ב-31 במאי 2010 שבמהלכה נהרגו 9 אנשים שהתחזו ל"פעילי שלום", וכן נפצעו לפחות עוד 40 בני-אדם. מקורות צבאיים מסרו על פציעתם של 7 חיילים מירי ומדקירות של סכינים וחפצים חדים. טורקיה רצתה עימות אלים עם ישראל בעזרתו של ארגון הטרור הטורקי שארגן את מסע הטרור לעזה. דוברים ישראלים חייבים להטיל את האחריות לאלימות ולהרג כל כתפו של ארדואן. סביר להניח שארדואן מתכנן מהלומות נוספות על ישראל שיביאו לניתוק היחסים בין שתי המדינות. במהלך שלוש השנים האחרונות, טענתי שטורקיה מסוכנת לישראל, וכעת מתברר שטורקיה החליטה להפעיל ארגון טרור נגד ישראל במסווה של סיוע אזרחי. הגיע הזמן להבהיר לטורקיה שיש סוף לפרובוקציות האלימות נגד ישראל.

התקשורת הישראלית הפיצה במהלך הימים האחרונים שעל הספינות ישנם "פעילי שלום" תמימים, אולם היא לא טרחה לשים דגש על-כך שיש על הספינות פעילי טרור מארגון טורקי קיצוני. גם התקשורת הישראלית וגם הפוליטיקה הישראלית הפגינו מידה רבה של היסטריה לנוכח תוצאותיה של הפעולה ועל ההפגנות נגד ישראל. לעומת הרפיסות הזאת, יצאו 600 מפגינים ישראלים לשגרירות טורקיה בתל-אביב כדי למחות על חלקה של טורקיה במשט הטרור לעזה. יש לשלוח מכתבי גינוי לכול השגרירויות בישראל שאזרחיהן השתתפו במשט הטרור לעזה. אל תשכחו: גם אם ישראל טועה - ישראל צודקת!!

==

מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה לנכבה הפלסטינית

כל שנה, ב-15 במאי, הערבים חוגגים את אירועי ה"הנכבה הפלסטינית" לזכר מאמציהן של המדינות הערביות להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל - מאמץ שהפך למפלה צבאית ולקטסטרופה ערבית. בכל עת שהערבים חוגגים את "הנכבה הפלסטינית" אי-אפשר שלא להרהר בשאלה "מה היה קורה אילוּ תוכנית ההשמדה הערבית הייתה מצליחה"? מאידך, גם אי-אפשר שלא לעשות השוואה בין חגיגות "הנכבה הפלסטינית" לבין חגיגותיהם של הארגונים הניאו-נאצים באירופה המבכים את מפלתה של גרמניה ב-1945. המרחק בין מפלתה של גרמניה ב-1945 ולמפלתם של הערבים ב-1948 הוא לא גדול במיוחד, שכן לצד מלחמת הג'יהאד שהערבים כפו על היישוב היהודי בארץ-ישראל, התקיימה לה מערכת אידיאולוגית אנטישמית ששאבה את השראתה מהאידיאולוגיה הנאצית בעידודו של חאג' אמין אל-חוסייני - שהיה המופתי הנאצי של ירושלים עד לשנת 1937, ומי שהנהיג את "הוועד הערבי העליון" במהלך אירועי מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948.

כמובן שאי-אפשר שלא להזכיר את יוניס אל-באח'רי ששידר מ"רדיו ברלין" תעמולה נאצית בשפה הערבית בשנות ה-40 של המאה הקודמת. מרבית האוכלוסייה הערבית במזרח-התיכון לא ידעה קרוא וכתוב, לפיכך הרדיו היה הכלי העיקרי להעברת אינפורמציה ואינדוקטרינציה נאצית באותה עת. לאומנים ערבים (שרובם היו מחסידי הנאציזם) כתבו בזיכרונותיהם על יושבי בתי-הקפה בעולם-הערבי ובארץ-ישראל שהיו מעבירים את זמנם בהאזנה ל"רדיו ברלין". מי שלא הבין את דבריו של יוניס אל-באח'רי בנוגע לגורלם המר והנמהר של היהודים, בדרך-כלל היה מישהו שדאג לפרש את דבריו בשפה מובנת יותר ("היטלר משמיד את החיידקים"). וכך, האידיאולוגיה הנאצית עברה מבית-הקפה הערבי למסגד המוסלמי, ומשם למשפחותיהם של המתפללים המוסלמים. הפוגרום הנאצי ביהודי בגדאד ביוני 1941, (אירועי ה"פרהוד"), היה חלק ממסע תעמולתי נאצי עמוק שהיו שותפים לו ראשי הצבא העיראקי ושגרירות גרמניה בעיראק. בפוגרום נרצחו 179 יהודים; 2,100 נפצעו; 242 ילדים הפכו ליתומים; רכושם של 50,000 יהודים נבזז בידי ההמון המוסלמי, ותקצר היריעה מלפרט את מסכת ההתעללות שעברו הנשים היהודיות. חאג' אמין אל-חוסייני היה שותף פעיל באירועים הללו.

היהודים כבני-מוות הראויים להשמדה
בשנות ה-40 של המאה של הקודמת, גברה הפלישה הערבית לארץ-ישראל. היישוב היהודי נאלץ להתמודד עם המדיניות הבריטית שסגרה את שערי הארץ לפליטי אירופה המקוללת, ומאידך שלטונות המנדט העלימו-עין מהפלישה הערבית לארץ-ישראל שהיו לה מניעים כלכליים לצד מניעים אידיאולוגיים. כחצי מיליון ערבים פלשו לארץ במשך תקופה קצרה. ויחד עם זאת, ב-1948 יהודי ארץ-ישראל התגאו בתרומתם לפיתוחה של הארץ באוזני התקשורת האמריקאית של אותם ימים, בעזרת הטענה ש"רק בשנים האחרונות הגיעו לארץ-ישראל כחצי מיליון ערבים ממדינות שכנות כדי למצוא בה תעסוקה". התמימות הזאת עלתה לנו ביוקר.

העורך המיתולוגי של העיתון המצרי "אל-אהראם", מוחמד חסניין הייכל, היה ב-1948 עיתונאי צעיר שעבד עבור העיתון המצרי "אח'ר סאעה". סביר להניח שכבר ב-1947 התקלה החלטה ב"ליגה הערבית" להשמיד את יהודי ארץ-ישראל - אם מנהיגי היישוב יכריזו על הקמת מדינה יהודית עצמאית. מייד לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947, מדינות-ערב החלו לשלוח לוחמים מתנדבים לארץ-ישראל כדי לטרפד ככול שניתן את האפשרות המעשית לחלוקת הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית. אף אחד לא דיבר על "מדינה פלסטינית", אלא על "מדינה ערבית" בלבד. מוחמד חסניין הייכל נשלח מטעם העיתון לסקר את המלחמה בארץ-ישראל, ובמסגרת הזאת הוא התלווה לכוח מתנדבים מצרים שתפקידו היה לארוב לשיירת אספקה ישראלית שנשלחה לעזרת קיבוץ ניצנים המכותר. בקרב שהתפתח במקום, הצליחו אנשי השיירה לבלום את הכוח המצרי, ולאחר שעות רבות של לחימה כנגד ההסתערות המצרית, נבלם הכוח המצרי תוך כדי הסבת אבדות כבדות בהרוגים ובפצועים - שהיו מפוזרים בשטח לעשרותיהם. הקרב זעזע מאוד את מוחמד חסניין הייכל, ובסוף מרס 1948 הוא פרסם בעיתון "אח'ר סאעה" את הדברים הללו:

"כשיצאתי אל-ארץ-הקודש חשבתי, כמו רבים מאחי הערבים, שאמצא שם יהודים עלובים כפופי גו ואפופי פחד שיימלטו כל עוד נפשם בם כשנתחיל להרוג בהם. נוכחתי לדעת שטעיתי. היהודים שראיתי בשדה-הקרב נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, (הם) הרבו לנקוט תכסיסים מתוחכמים וסירבו להיכנע. כל צבא ערבי שיפלוש לפלסטין מוטב שייקח בחשבון את מה שכתבתי לעיל. הקרב על ארץ-הקודש לא יהיה קל".

הדברים נכתבו עוד לפני שהחלה הפלישה הצבאית המאורגנת של מדינות-ערב, שהחלה ב-15 במאי 1948, בהשתתפותה של עיראק שאין לה גבול משותף עם ישראל. גוש-עציון הותקף ונפל בידי הלגיון הערבי של ממלכת ירדן יום לפני הכרזת העצמאות הישראלית. על-מנת להבין את האידיאולוגיה הערבית הדוגלת בחיסול והשמדה של הקיום היהודי בארץ-ישראל, הדוגמא הבאה תבהיר מעט את התמונה האמיתית: מייד לאחר התבוסה הערבית בעקבות מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967, מדינת-ישראל הרשמית העלתה דרישה טבעית ל"גבולות בטוחים מוכרים" לאור לקחי העבר. מוחמד חסניין הייכל ביטא ב-1969 את העמדה הרשמית של העולם-הערבי בעיתון "אל-אהראם" באופן הבא: "הגבולות הבטוחים והמוכרים של ישראל, לפי דעתנו, הם בית-כנסת אחד בתל-אביב ועוד 10 מטר סביבו". ישנו קשר ישיר בין התבוסה של 1948 לתבוסה של 1967. בשני המקרים, הערבים ייחלו לצאת למלחמה נגד ישראל כחלק מתוכנית ההשמדה הערבית. אולם, מרגע שתוכניותיהם לא יצאו אל הפועל לאור תבוסותיהם בשדה-הקרב, הם החלו להתנהג כ"קורבן תמים" השבוי במסכת של קונספירציה בינלאומית. שוב, אי-אפשר להימנע מלעשות השוואה עם תחושותיהם של פעילים ניאו-נאצים הרואים את עצמם כ"קורבנות תמימים" של כוחות בינלאומיים עתירי עוצמה וממון.

האם הלאומנות הערבית למדה את הלקח?
התבוסה הערבית של 1948 הביאה להקמתו של כוח קולוניאלי ערבי חדש בדמותה של "הלאומיות הפלסטינית" המדומיינת. בשנת 1964 אפילו חוברה לשם כך "האמנה הפלסטינית" כדי ליצור נוסחה אידיאולוגית של חיסול והשמדה על-פי תוכנית מאורגנת ומובנת לכל אחד ואחת בציבור הערבי. ב-1988 התפרסמה "אמנת החמאס" אשר שאבה את השראתה מהקוראן ומ"האמנה הפלסטינית". וכך, היהודים שהם "בני הקופים החזירים" (על-פי הקוראן), קיבלו משמעות פוליטית-דתית של בריות הראויות להשמדה גם כציווי דתי. גם חסידי הלאומנות הערבית וגם יהודים בעלי הנטיות האנטישמיות אינם מבחנים באבסורד ההיסטורי שישנן שתי "תנועות פלסטיניות", הקיימות לכול היותר כמה עשרות שנים, המבקשות להשמיד ולחסל קהילה לאומית שיש לה היסטוריה כתובה של 5,000 שנה. כרגע אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך להקמת "תנועה פלסטינית שלישית" בעידודם של ערבים לאומנים בעלי אזרחות ישראלית המנסחים את "הפתרון הסופי" לבעיית "היהודים בארץ-ישראל". המנהיגות הערבית של ערביי-ישראל חותרת להמיט אסון נוסף על עצמה ועל הציבור שהיא לכאורה שואפת לייצגו. בעלי הגישה הלאומנית הערבית הרדיקלית בעלת הנטיות הפשיסטיות, עדיין לא למדו את הלקח המר והנמהר של תוכנית ההשמדה הערבית של 1948. אולם, לעיתים, יש אור קטן שמבליח מבעד לאפלת הגזענות הערבית - זו המתייחסת לסכסוך עם מדינת-ישראל בקטגוריה של "משחק סכום אפס" בלבד.

מוטב להיות אזרח סוג ב' בישראל
עיתונאי ערבי בשם חאלד אבו-טועמה המשמש כתב לענייני פלסטינים בעיתון "ג'רוזלם פוסט", עורר סערה גדולה במהלך חודש מאי 2010 לקראת ההכנות לאירועי החגיגות לציון "הנכבה הפלסטינית". אבו-טועמה, המתגורר בירושלים, עושה עבודה עיתונאית מעולה - מה ששום עיתונאי ישראלי אינו מסוגל לעשות: דהיינו, הוא מסקר את פעילותה של "הרשות הפלסטינית" ללא כחל וסרק וללא ההצטעצעות המתחמקת שכה אופיינית, למשל, לעיתון הארץ. ללא ספק, אבו-טועמה הוא פטריוט ערבי, אך הוא בא עם גישה מרעננת הנטועה היטב בקרקע המציאות של העולם-הערבי ושל הקרקע אידיאולוגית המניעה את הסכסוך הערבי-ישראלי. לאור עבודתו העיתונאית הוא מוזמן באופן תדיר להרצות בפני קהלים שונים מעבר-לים, וכן גם מול קהל ערבי הצמא לקבל מידע מרענן על התהליכים הפוליטיים והחברתיים המתרחשים ב"רשות הפלסטינית" וברצועת-עזה. לעיתים, אבו-טועמה נפגש עם מדינאים בכירים ברחבי-העולם - לא רק לשם עבודתו העיתונאית, אלא גם כדי להשמיע את השגותיו על התהליכים המדיניים המתרחשים באזור. לדעתו, פתרון הסכסוך בין "הרשות הפלסטינית" לבין מדינת-ישראל הוא "תהליך הדרגתי" ולא "אירוע", וכי יש צורך לדעת איך "לנהל את הסכסוך" מבלי להיכנס למוקשים מדיניים הדוחפים את הצדדים לסבב נוסף של אלימות.

עד כאן הכול טוב ויפה. אולם מה שעורר את חמתם של פלסטינים וערבים המתגוררים בחו"ל הוא שאבו-טועמה אינו מהסס לגעת בעצבים החשופים של התרבות הפוליטית הערבית - ובמיוחד זו הפלסטינית כפי שהיא באה לידי ביטוי מעשי הן ב"רשות הפלסטינית" של יהודה ושומרון והן בזו הקיימת ברצועת-עזה תחת הנהגתה של תנועת החמאס. דווקא ביום "הנכבה הפלסטינית" הוא טרח להשמיע את הטיעונים הללו שגרמו לפרץ של רגשות עזים בקרב שומעיו בחו"ל:

1. לאור מה שמתחולל בעולם-הערבי וב"רשות הפלסטינית" מבחינה פוליטית וחברתית, הוא מעדיף להיות אזרח סוג ב' בישראל מאשר להיות אזרח סוג א' במדינה ערבית כלשהי.

2. הקהילה הערבית והפלסטינית בחו"ל חיה "ביקום מקבילי" של שמאלנות פוליטית ורדיקליזם אידיאולוגי המנותק לחלוטין מהמציאות יומיומית.

3. העיתונאים הזרים המסקרים את הסכסוך בין הפלסטינים לישראלים ואת הסכסוך בין העולם-הערבי למדינת-ישראל, כותבים מתוך בורות עמוקה. לדעתו, הם אינם שולטים בערבית או בעברית; הם אינם מכירים את ההיסטוריה של האזור; והם בדרך-כלל מוטים כלפי הצד הערבי. העיתונאים הזרים אינם מעוניינים לדווח על השחיתות הקיימת ברשות הפלסטינית ועל האלימות ההדדית השוררת בחברה הפלסטינית, משום שהדבר אינו תואם את הנרטיב על "הפלסטינים הטובים" לעומת "הישראלים הרעים". כך למשל, מאז שנת 2007 נהרגו כ-2,000 פלסטינים בעימותים מזוינים בין פעילי החמאס לבין פעילים מתנועת הפת"ח. אולם רק מעטים מהעיתונאים הזרים טרחו לציין זאת או טרחו לסקר את האירועים האלימים הללו.

4. אירוני הדבר בעיניו, שכדי לעסוק בעיתונות אמיתית מנקודת-מבט פרו-פלסטינית למען קידום הרפורמה והדמוקרטיה בחברה הפלסטינית, הדבר אפשרי רק במסגרת התקשורת הישראלית ולא במסגרת התקשורת הפלסטינית.

גישתו של חאלד אבו-טועמה מתקבלת בהבנה (שבשתיקה) דווקא בקרב הציבור הערבי המתגורר ביהודה ושומרון, שכן הם מכירים מקרוב את החיים הפוליטיים והחברתיים השוררים תחת המסגרת השלטונית של תנועת הפת"ח ושל תנועת החמאס - וזאת ללא שום קשר לטענות הנוגעות ל"כיבוש" הישראלי כחלק ממערכת מנטאלית של התחמקות והכחשה האופיינית לפוליטיקה הערבית. חאלד אבו-טועמה מציע גישה אחרת מזו המקובלת בדרך-כלל ברטוריקה הערבית. אולם, אם תגבר ידם של גורמים רדיקאליים קיצוניים כדוגמת אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה, ראאד סלאח ודומיהם בארץ ובחו"ל, סביר להניח שהלאומנות הערבית תצטרך להתמודד אם תבוסה ערבית נוספת קשה מקודמתה. שכן, עדיין מהדהדים באוזנינו קריאותיהם של אבותיהם מאז 1947: "הגברים לים - והנשים לנו".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה לנכבה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 21 במאי 2010.