תתארו לעצמכם שמנכ"ל משרד ממשלתי כלשהו היה מטיף להחרים את ישראל, אך במקביל לכך הוא היה דורש מהמדינה גם לממן לו משכורת חודשית מכובדת לכול ימי חייו כחלק מעקרונות "חופש הביטוי" ו"חופש העיסוק". תתארו לעצמם שעובד בכיר בחברה כלשהי היה מטיף להחרים את מוצרי החברה בה הוא עובד, אך במקביל לכך הוא היה גם דורש מבעלי החברה לממן לו את משכורתו החודשית כחלק מזכויותיו הטבעיות. תתארו לעצמכם עובד בחברה כלשהי שהיה מפרסם מאמרים בהם ישנן הנחיות מפורטות לקוראים איך לפגוע במזיד בחברה בה הוא עובד ואף עולה מהם הקריאה להחרים את מוצריה. נשמע אבסורד? לא בהכרח, וזאת בעיני חלקים אחדים מהאקדמיה הישראלית ההיסטרית, המתלהמת והנבערת שיש לה קו פוליטי רדיקלי קיצוני הגובל באנטישמיות לטנטית. כשרואים אקדמאים ישראלים מחבקים פעילים מהאסלאם הרדיקלי המטיפים לרצח ואלימות, אז זו כבר לא פעילות פוליטית לגיטימית, אלא זו אידיאולוגיה הנשענת על יסודות אנטישמיים שיש לה כוונות ברורות וידועות בדרך-כלל. אקדמאים אחרים, מבהירים את עמדתם הרדיקלית בדרך קצת יותר מתוחכמת בעזרת פיתוח תיאוריות שמתחילות בדרך-כלל במילה "פוסט" - פוסט-משהו, פוסט-כלשהו, בעיקר אם זה "פוסט" הקשור לקיום הממלכתי היהודי.
במדינות דמוקרטיות רבות ישנן מגבלות רבות הנוגעות לניסויים בבעלי-חיים והן אף מחוקקות חוקים הנוגעים לרווחתם של בעלי-חיים. במדינות אחרות, כמו ארה"ב, מקפיאים את מימונם של מחקרים העוסקים בתאי גזע עובריים. בישראל, לעומת זאת, קיימת האפשרות לעסוק במחקר תאי גזע עובריים לצורך טיפולי-פוריות בלבד. כמו כן, ישנם איסורים רבים הנוגעים לניסויים בבני-אדם על-פי "אמנת הלסינקי" שנוסחה מחדש משנת 1975. המשמעות של הדוגמאות הקצרות הללו היא ש"החופש האקדמי", המהולל בפי-כל, אינו בלתי-מוגבל וכי הוא נתון למגבלות רבות ברמה הלאומית והבינלאומית גם יחד. מעצם המגבלות הקיימות על "החופש האקדמי", הרי גם "חופש הביטוי" נתון בסד של "הבנות", "איסורים" ו"מגבלות", או שהוא מתוחם לעיתים כפונקציה של "קונסנסוס ציבורי" רחב בנושאים אחדים הנוגעים לאתוס הלאומי או הדתי.
מאז ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" החל לטפל בהטיה השמאלנית הרדיקלית של מרצים אחדים בחוגים אחדים באוניברסיטאות בישראל, אבירי "החופש האקדמי" בישראל הזדעקו בקול גדול כאילו מישהו נגע בעצב החשוף של התעמולה האנטי-ישראלית הרוחשת במחלקות אחדות באקדמיה הישראלית. המאמר המביך של פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה לשנת 2004, שהתפרסם באתר YNET ב-24 באוגוסט 2010, מדגים יפה את חוסר-ההבנה הקיים באקדמיה בנוגע להבדל בין "תחום מחקרי" ל"פרופגנדה חמאסניקית". בשל חוסר-ההבנה הזה, פרופ' צ'חנובר נפל לקלישאות אקדמיות ילדותיות, וזאת במקום לעסוק במהותה של האידיאולוגיה הרדיקלית הקיימת בתחומים אקדמיים אחדים הממומנים על-ידי משלם-המסים הישראלי.
בדרך-כלל, לחלקים אחדים האקדמיה הישראלית קיימת הנטייה האוטומטית לחבוט בחברה הישראלית ובמוסדותיה על כל צעד ושעל. כיום, התהפכו היוצרות, שכן הציבור הישראלי החל לדרוש מענה מוצדק בשאלת מימונם של מרצים רדיקליים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית. על-מנת להבין את הנקודה הזו, ראוי לציין את מאמרו של פרופ' מני מאוטנר, (משפטים, אוני' ת"א), שהופיע בעיתון הארץ ב-19 באוגוסט 2010. שימו לב גם לכשל הלוגי הקיים במאמרו של פרופ' מאוטנר, בו הוא מציע נוסח תשובה לנשיאי האוניברסיטאות בנוגע לטענות שהעלה המכון לאסטרטגיה ציונית. וכך הציע פרופ' מאוטנר לנסח את התשובה של ראשי האוניברסיטאות לטענות שהועלו כלפי מחלקות אחדות באקדמיה הישראלית:
"המכון לאסטרטגיה ציונית שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה, הבוחן את מידת הציונות של הפעילות המקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה: נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת-מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידת התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני אדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: ייצור דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; והפצת דעת בין בני האדם". לדעתו של פרופ' מאוטנר, "אמת-המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת-מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני-אדם". בכוונה הדגשתי מילים אחדות, משום שהקטע הבא במאמרו מצייר "הומניזם" חד-צדדי, שאינו נוגע ליהודים כציבור הזכאי לזכויות של בני-אנוש רגילים, כמו הזכות להגדרה עצמית. וכך המשיך פרופ' מאוטנר את מאמרו בנוגע ל"נוסח התשובה" הרצוי של ראשי האוניברסיטאות:
"ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה - שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי הסגל מביעים כאזרחים. מותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות לאומית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפיסת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; שהקמת ישראל הייתה כרוכה בפגיעה קשה בערביי ארץ-ישראל; שישראל צריכה לחדול מלתפוס את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח-תיכונית".
במאמר מוסגר יש לציין שכבר למעלה מ-3,500 שנה, עולים וצצים כל מיני "אידיאולוגים" המנסים להטמיע (או להטביע) את היהודים בדרך זו או אחרת. מאחר ופרופ' מאוטנר כתב את הביטויים "שימור הדעת שנוצרה בעבר" (דהיינו, היסטוריה), "העם היהודי" ו"הומניזם", אז ראוי להביא כמה עובדות היסטוריות על-מנת לחדד את הנושא: בשנת 351 התחולל המרד הלאומי האחרון של יהודי ארץ-ישראל - הוא "מרד גלוס"; דונה גרסיה, הפילנתרופית היהודיה, פעלה כבר בתחילת המאה ה-16 למען פתרון מדיני טריטוריאלי ליהודים בארץ-ישראל; בשנת 1577 יצא-לאור בצפת הספר המודפס העברי הראשון בשם "ספר לקח טוב" - שהיה הספר הראשון שיצא-לאור בדפוס בכל המזרח-התיכון; זאת ועוד, כבר בשנת 1844 ליהודים היה רוב ברור בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית ולנוצרית גם יחד למרות הטבח המתמשך שנעשה ביהודים גם על-ידי הכובשים הנוצרים וגם על-ידי הכובשים המוסלמים; היישוב היהודי קיבל את החלטת החלוקה של 1947 המדברת על הקמת "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית" (ולא פלסטינית) בארץ-ישראל המערבית, אולם המדינות הערביות החליטו לדחות את ההחלטה ולפתוח במלחמת ג'יהאד (השמדה) נגד הקיום היהודי בארץ-ישראל. ישנן 57 מדינות מוסלמיות, אולם לצערנו הרב, אין מדינה אחת בכול המרחב המוסלמי הראויה להיקרא "מדינה מתפקדת" לא מבחינה שלטונית ולא מבחינה אזרחית והומניסטית.
פרופ' מאוטנר גם קבע במאמרו אמת-מידה לתכנים הראויים להילמד באוניברסיטה במשפט הבא, שהוא מדהים כשלעצמו: "תכנים שאינם עומדים באמת-מידה ההומניסטית, אין להם מקום באוניברסיטה". בכך פרופ' מאוטנר הצליח להפוך את כל האקדמיה הישראלית לקריקטורה מהלכת בדיוק כמו הטיעונים הקריקטוריסטים של האידיאולוגיה המתיימרת להיות "פוסט-ציונית". אפילו חנה ארנדט, הפילוסופית האהודה בדרך-כלל של השמאל הקיצוני, הגיעה למסקנה מתבקשת עם עליית הנאצים לשלטון במילים הברורות הללו: "כשאדם מותקף בשל היותו יהודי, עליו להגן על עצמו כיהודי, לא כגרמני, לא כאזרח העולם, ולא כתומך בזכויות האדם". למרות שחל איסור על ניסויים בבני-אדם, עדיין ישנם כאלה המפנטזים על "ניסויים" ביהודים כאילו הם נמצאים מחוץ לשיח ההומניסטי מתוך הרגל היסטורי מגונה. הגיע הזמן לשנות כליל את הפרדיגמה הגזענית הזו, המתיימרת להיות "תחום אקדמי" לגיטימי בישראל.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האקדמיה הישראלית תחת ביקורת ציבורית מוצדקת", מגזין המזרח התיכון, 27 באוגוסט 2010.
במדינות דמוקרטיות רבות ישנן מגבלות רבות הנוגעות לניסויים בבעלי-חיים והן אף מחוקקות חוקים הנוגעים לרווחתם של בעלי-חיים. במדינות אחרות, כמו ארה"ב, מקפיאים את מימונם של מחקרים העוסקים בתאי גזע עובריים. בישראל, לעומת זאת, קיימת האפשרות לעסוק במחקר תאי גזע עובריים לצורך טיפולי-פוריות בלבד. כמו כן, ישנם איסורים רבים הנוגעים לניסויים בבני-אדם על-פי "אמנת הלסינקי" שנוסחה מחדש משנת 1975. המשמעות של הדוגמאות הקצרות הללו היא ש"החופש האקדמי", המהולל בפי-כל, אינו בלתי-מוגבל וכי הוא נתון למגבלות רבות ברמה הלאומית והבינלאומית גם יחד. מעצם המגבלות הקיימות על "החופש האקדמי", הרי גם "חופש הביטוי" נתון בסד של "הבנות", "איסורים" ו"מגבלות", או שהוא מתוחם לעיתים כפונקציה של "קונסנסוס ציבורי" רחב בנושאים אחדים הנוגעים לאתוס הלאומי או הדתי.
מאז ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" החל לטפל בהטיה השמאלנית הרדיקלית של מרצים אחדים בחוגים אחדים באוניברסיטאות בישראל, אבירי "החופש האקדמי" בישראל הזדעקו בקול גדול כאילו מישהו נגע בעצב החשוף של התעמולה האנטי-ישראלית הרוחשת במחלקות אחדות באקדמיה הישראלית. המאמר המביך של פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה לשנת 2004, שהתפרסם באתר YNET ב-24 באוגוסט 2010, מדגים יפה את חוסר-ההבנה הקיים באקדמיה בנוגע להבדל בין "תחום מחקרי" ל"פרופגנדה חמאסניקית". בשל חוסר-ההבנה הזה, פרופ' צ'חנובר נפל לקלישאות אקדמיות ילדותיות, וזאת במקום לעסוק במהותה של האידיאולוגיה הרדיקלית הקיימת בתחומים אקדמיים אחדים הממומנים על-ידי משלם-המסים הישראלי.
בדרך-כלל, לחלקים אחדים האקדמיה הישראלית קיימת הנטייה האוטומטית לחבוט בחברה הישראלית ובמוסדותיה על כל צעד ושעל. כיום, התהפכו היוצרות, שכן הציבור הישראלי החל לדרוש מענה מוצדק בשאלת מימונם של מרצים רדיקליים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית. על-מנת להבין את הנקודה הזו, ראוי לציין את מאמרו של פרופ' מני מאוטנר, (משפטים, אוני' ת"א), שהופיע בעיתון הארץ ב-19 באוגוסט 2010. שימו לב גם לכשל הלוגי הקיים במאמרו של פרופ' מאוטנר, בו הוא מציע נוסח תשובה לנשיאי האוניברסיטאות בנוגע לטענות שהעלה המכון לאסטרטגיה ציונית. וכך הציע פרופ' מאוטנר לנסח את התשובה של ראשי האוניברסיטאות לטענות שהועלו כלפי מחלקות אחדות באקדמיה הישראלית:
"המכון לאסטרטגיה ציונית שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה, הבוחן את מידת הציונות של הפעילות המקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה: נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת-מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידת התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני אדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: ייצור דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; והפצת דעת בין בני האדם". לדעתו של פרופ' מאוטנר, "אמת-המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת-מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני-אדם". בכוונה הדגשתי מילים אחדות, משום שהקטע הבא במאמרו מצייר "הומניזם" חד-צדדי, שאינו נוגע ליהודים כציבור הזכאי לזכויות של בני-אנוש רגילים, כמו הזכות להגדרה עצמית. וכך המשיך פרופ' מאוטנר את מאמרו בנוגע ל"נוסח התשובה" הרצוי של ראשי האוניברסיטאות:
"ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה - שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי הסגל מביעים כאזרחים. מותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות לאומית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפיסת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; שהקמת ישראל הייתה כרוכה בפגיעה קשה בערביי ארץ-ישראל; שישראל צריכה לחדול מלתפוס את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח-תיכונית".
במאמר מוסגר יש לציין שכבר למעלה מ-3,500 שנה, עולים וצצים כל מיני "אידיאולוגים" המנסים להטמיע (או להטביע) את היהודים בדרך זו או אחרת. מאחר ופרופ' מאוטנר כתב את הביטויים "שימור הדעת שנוצרה בעבר" (דהיינו, היסטוריה), "העם היהודי" ו"הומניזם", אז ראוי להביא כמה עובדות היסטוריות על-מנת לחדד את הנושא: בשנת 351 התחולל המרד הלאומי האחרון של יהודי ארץ-ישראל - הוא "מרד גלוס"; דונה גרסיה, הפילנתרופית היהודיה, פעלה כבר בתחילת המאה ה-16 למען פתרון מדיני טריטוריאלי ליהודים בארץ-ישראל; בשנת 1577 יצא-לאור בצפת הספר המודפס העברי הראשון בשם "ספר לקח טוב" - שהיה הספר הראשון שיצא-לאור בדפוס בכל המזרח-התיכון; זאת ועוד, כבר בשנת 1844 ליהודים היה רוב ברור בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית ולנוצרית גם יחד למרות הטבח המתמשך שנעשה ביהודים גם על-ידי הכובשים הנוצרים וגם על-ידי הכובשים המוסלמים; היישוב היהודי קיבל את החלטת החלוקה של 1947 המדברת על הקמת "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית" (ולא פלסטינית) בארץ-ישראל המערבית, אולם המדינות הערביות החליטו לדחות את ההחלטה ולפתוח במלחמת ג'יהאד (השמדה) נגד הקיום היהודי בארץ-ישראל. ישנן 57 מדינות מוסלמיות, אולם לצערנו הרב, אין מדינה אחת בכול המרחב המוסלמי הראויה להיקרא "מדינה מתפקדת" לא מבחינה שלטונית ולא מבחינה אזרחית והומניסטית.
פרופ' מאוטנר גם קבע במאמרו אמת-מידה לתכנים הראויים להילמד באוניברסיטה במשפט הבא, שהוא מדהים כשלעצמו: "תכנים שאינם עומדים באמת-מידה ההומניסטית, אין להם מקום באוניברסיטה". בכך פרופ' מאוטנר הצליח להפוך את כל האקדמיה הישראלית לקריקטורה מהלכת בדיוק כמו הטיעונים הקריקטוריסטים של האידיאולוגיה המתיימרת להיות "פוסט-ציונית". אפילו חנה ארנדט, הפילוסופית האהודה בדרך-כלל של השמאל הקיצוני, הגיעה למסקנה מתבקשת עם עליית הנאצים לשלטון במילים הברורות הללו: "כשאדם מותקף בשל היותו יהודי, עליו להגן על עצמו כיהודי, לא כגרמני, לא כאזרח העולם, ולא כתומך בזכויות האדם". למרות שחל איסור על ניסויים בבני-אדם, עדיין ישנם כאלה המפנטזים על "ניסויים" ביהודים כאילו הם נמצאים מחוץ לשיח ההומניסטי מתוך הרגל היסטורי מגונה. הגיע הזמן לשנות כליל את הפרדיגמה הגזענית הזו, המתיימרת להיות "תחום אקדמי" לגיטימי בישראל.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האקדמיה הישראלית תחת ביקורת ציבורית מוצדקת", מגזין המזרח התיכון, 27 באוגוסט 2010.
1 comment:
tramadol overnight shipping online apotheke holland tramadol - tramadol for humans
Post a Comment