מדוע הישראלים עדיין לא סומכים על ברק חוסיין אובמה

לפני שאגיע לנושא שעל הפרק בעניין ביקורו של ראש-ממשלת ישראל בארה"ב ב-6 ביולי 2010, אני מעוניין לציין נקודה אחת חשובה הנוגעת לסיקור התקשורתי המתקיים בישראל בעניינים בינלאומיים: ב-6 ביולי 2010 היו שתי היתקלויות קטלניות בין הצבא הטורקי לבין אנשי המחתרת הכורדית, ה-PKK. בשני האירועים הללו נהרגו 15 בני-אדם, מהם 12 כורדים. למחרת היום, ב-7 ביולי 2010, נהרג חייל טורקי נוסף בהיתקלות עם לוחמי המחתרת הכורדית. באף אחד מהעיתונים היומיים בישראל לא התפרסמה ידיעה על התקרית - לא בעיתון "הארץ", לא בעיתון "מעריב", לא בעיתון "ידיעות אחרונות" ולא בעיתון "ישראל היום". אולם, כל אמירה מטופשת של איזה פוליטיקאי טורקי בנוגע לישראל, קיבלה התייחסויות בעמודי החדשות, ולעיתים הנושא קיבל סיקור שחרג מהטעם הטוב. כל קשקוש אנטי-ישראלי מקבל כותרות ראשיות בתקשורת הממסדית כחלק מאיזו מגמה מטופשת שכך - בדרך עקיפה - אפשר ללחוץ על ממשלת ישראל בנושאים בינלאומיים.

שימו לב לקטע הבא שנכתב בעיתון הארץ ב-6 ביולי 2010 בעמוד 5 בנוגע ליחסי ישראל-טורקיה: "ההתפתחויות האחרונות ביחסים עם טורקיה והמשבר הפוליטי סביב הפגישה (בין בנימין בן-אליעזר לשר-חוץ הטורקי) מעוררים תסכול וכעס רב בקרב הגורמים העוסקים ביחסים עם טורקיה במשרד החוץ. בימים האחרונים אמרו פקידים בכירים במשרד החוץ כי הדרג המדיני מנהל את היחסים עם טורקיה בצורה חובבנית ומזיקה. בכירי המשרד התבטאו בצורה חריפה בנושא בדיונים פנימיים שקיימו. לדבריהם, היחסים עם טורקיה יקרים ללבם והם רואים בעיניים כלות כיצד הסוגייה הטורקית הפכה לאמצעי בקרב הפוליטי בין המפלגות השונות בישראל".

אם באמת היחסים עם טורקיה "יקרים ללבם", הפקידים הבכירים היו צריכים להזהיר את הדרג המדיני בישראל מלהעניק לטורקיה דריסת רגל בתהליכים המדיניים המתקיימים בין ישראל לבין שכנותיה, משום שטורקיה תחת משטרו של ארדואן מנהלת מדיניות אזורית אסלאמית מיליטנטית בעלת קווים ברורים הסותרים לחלוטין את האינטרס הישראלי. טורקיה, סוריה ואיראן מנהלות מלחמת-חורמה נגד הלאומיות הכורדית ונגד 25 מיליון כורדים המייחלים לקבל הכרה לאומית. בשנים האחרונות, טורקיה רצתה להפוך את ישראל לכלי פוליטי אזורי שבאמצעותו היא תצליח להגיע להבנות אסטרטגיות עם סוריה ואיראן. ישראל נכנסה למלכודת הזו למרות האזהרות הרבות שהופנו לעברה מאז שארדואן נכנס לתפקידו ב-2003. צריך להזכיר לכמה פקידים במשרד-החוץ הישראלי שטורקיה עדיין לא מדינה דמוקרטית במובן המערבי המקובל, גם לאור העובדה הנוגעת למאסרם של 60 עיתונאים היושבים כרגע בבתי-הכלא וגם לאור העובדה שכ-700 תיקים ממתינים להישמע בבית-המשפט בעניינם של עיתונאים נוספים. ההתנהלות האזורית של טורקיה קשורה גם לרפיסות המנהיגותית של ארה"ב מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בראשית 2009.

זה באמת לא משנה מה אובמה יעשה
זה לא משנה מה ברק חוסיין אובמה יעשה בתקופה הקרובה למען ישראל, הציבור הישראלי בכללותו יישאר חשדן מאוד כלפי הנשיא האמריקאי לאור התנהלותו כלפי ישראל מאז תחילת שנת 2009 ועד ליולי 2010. זה לא משנה כמה מחמאות ירעיף אובמה על ראשו של ראש-ממשלת ישראל, הציבור הישראלי עדיין יסרב להאמין שהדברים נאמרו מתוך כנות אמיתית כיאה לבעל-ברית שניתן לסמוך עליו. הבעיה אינה נובעת רק מקווי-המתאר של ממשלת נתניהו או בגלל הרכב פרסונאלי כזה או אחר של ממשלת ישראל. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה באידיאולוגיה של ברק חוסיין אובמה הנשענת על חנפנות ורפיסות כלפי העולם-המוסלמי על 57 מדינותיו - שרובן ככולן הן אנטיתזה לעקרונות של העולם-החופשי והדמוקרטי. בראיון לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", שהתפרסם ב-8 ביולי 2010, אמר אובמה כי על אירופה לקבל את טורקיה לאיחוד האירופאי כדי שזו לא תיזום בריתות מחוץ למדינות-המערב. אמירה זו ואחרות, שנאמרו בעניין זה במהלך 18 החודשים האחרונים, מראים בעליל כי ארה"ב מנסה לכפות על אירופה הרפתקה מסוכנת שתועלתה לאירופה הנוצרית מוטלת בספק (בלשון המעטה). מעניין מה הייתה התגובה האמריקאית אם האיחוד האירופאי היה מעלה דרישה מאובמה להתאחד עם מקסיקו? במקום לדרוש מטורקיה לטפל בבעיותיה הרבות במטרה לשפר את חייהם של אזרחיה על-פי הסטנדרט האירופאי, אובמה מבקש מבכירי אירופה "לוותר" לטורקיה רק בגלל שהיא מדינה מוסלמית. זהו ההיגיון הפוליטי של השמאל הרדיקלי בארה"ב של שנת 2010 גם בתחומים נוספים.

חודשים אחדים לאחר בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הוא זכה לקבל פרס נובל לשלום לשנת 2009. ומה העולם קיבל בתמורה לפרס יוקרתי הזה? אלפי אנשים - חפים מפשע - נרצחו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובעיראק. מאז תחילת שנת 2009 נרצחו בפקיסטן בלבד כ-1,200 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. המדיניות הזו גררה אחריה ביקורת עזה בפקיסטן עד כדי כך שבית-המשפט בפקיסטן הכריז ביולי 2010 כי ארה"ב מפרה את הריבונות הפקיסטנית, וכי יש לנהל חקירה רחבה על-מנת להעמיד לדין בכירים אמריקאים בגין פשעי מלחמה. על-פי מעקב יומיומי הנערך על-ידי מגזין זה, יש לנו יסוד סביר להניח כי בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן נהרגים מידי חודש כ-1,000 בני-אדם בפעילות צבאית של פקיסטן, של אפגניסטן, של כוחות נאט"ו ושל פעילי טרור מארגונים אסלאמיים. אולם רק חלק מהפעילות הצבאית מגיע לידיעת הציבור. כשהנשיא אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן הוא חשב שהסכסוך המקומי שלנו ביהודה שומרון, משפיע על הסכסוכים ההיסטוריים העמוקים הקיימים באסיה, בתימן, בסומליה, בסודאן ובטורקיה בנוגע לכורדים ולצפון-קפריסין. הגישה הרשלנית הזו הכתיבה את המדיניות האמריקאית כלפי ישראל במהלך ה-18 החודשים האחרונים. אובמה, למעשה, העניק הכשר אידיאולוגי לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית - החל מהניסוחים האנטישמיים בדו"ח גולדסטון וכלה בשליחת ספינת הטרור של ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן.

אובמה יכול להמשיך להתבכיין שלא "אוהבים" אותו בגלל צבע עורו או בגלל שמו האמצעי (חוסיין). דווקא שני ההיבטים הללו יכלו להעניק לו נקודות זכות בדעת-הקהל בישראל, אלא שאובמה החליט להתנהג כמו כל מנהיג מוסלמי טיפוסי בדומה לארדואן, בכך שהוא הפך את ישראל ל"כלי" פוליטי דרכו הוא ניסה להתחבב על העולם-המוסלמי. זה היה שקוף מידי גם בעיני מוסלמים רבים במרחב. לפיכך נשאלה השאלה החשובה באמת: "אם כך אובמה מתנהג לבעלת בריתה המסורתית של ארה"ב, אז איך מדינות אחרות תוכלנה לסמוך עליו בעתיד?".

המפגש המתוקשר בין ראש-ממשלת ישראל לנשיא האמריקאי ב-6 ביולי 2010 זכה לתיאורים מלבבים בתקשורת הישראלית. אולם, המבחן האמיתי בנוגע ליחסו של הנשיא האמריקאי הנוכחי למדינת-ישראל יהיה לאחר הבחירות לקונגרס האמריקאי בנובמבר 2010. או אז נדע האם הכל היה הצגה אחת גדולה - כפי שרק וושינגטון המסורתית יודעת לעשות, לטוב ולרע.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים עדיין אינם יכולים לסמוך על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 10 ביולי 2010.