חייבים לנצח גם בחזית התקשורתית הבינלאומית

כאשר נודע על הריגתם של 9 פעילי טרור בידי חיילי צה"ל במהלך ההשתלטות על ספינת הטרור של ארדואן ב-31 מאי 2010, החלה אורגיה תקשורתית בינלאומית של שנאה תהומית נוטפת-ריר כלפי ישראל. מידי יום ביומו מתחוללים ברחבי-העולם עשרות אירועים אלימים הגורמים למאות רבות של נפגעים, אולם אף אחד מהאירועים הללו אינו מייצר תרבות של שיסוי, נידוי ולינץ' כפי שהדבר מתבטא בהתייחסות התקשורתית כלפי ישראל ולמדיניותה בתחומים שונים ומגוונים לאורך השנים האחרונות.

אל תטעו! לאורגיה האלימה הזו שהתחוללה בשבועיים האחרונים, אין כל קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת. אולם, כבר ממבט ראשון ניתן היה להבחין באישים וארגונים שיצאו מהחורים המעופשים ביותר של האנטישמיות האירופאית המסורתית. אירופה המערבית כולה הפכה בשנים האחרונות לסוג של "רפובליקת וימאר" העומדת ליפול ברעש גדול לידי חסידי האסלאם הפשיסטי ותומכיו מארגני השמאל הרדיקלי. כאשר רואים שיתוף פעולה אידיאולוגי בין פמיניסטית שוודית לבין פעילי טרור אסלאמיים, ניתן להבין שמשהו רע מאוד מתחולל במחשבה האירופאית של שנת 2010. על מה שמתחולל באירופה בתחום הזה אין קשר ישיר לישראל, אולם "ישראל כמותג" עדיין מהווה סוג של "שק חבטות" המרכז סביבו את הפעילים האלימים ביותר כחלק מ"ניצול הזדמנות" כדי להעביר מסר פוליטי רדיקלי. עבודת האלילים הזו של הטפה לאלימות פוליטית רדיקלית נטועה היטב גם בתרבות האירופאית של שנת 1933 וגם אצל חסידי הג'יהאד האסלאמיים של שנת 2010. לפיכך, אין להתפלא על כך שהאלימות האסלאמית, הגורמת למאות רבות של הרוגים מידי חודש בחודשו, מתקבלת בשוויון-נפש בקרב חסידי השמאל הרדיקלי - אלה המתיימרים לקדם "מטרות הומניות", לכאורה, בין בני-האדם בעולם כולו.

אל תטעו! כל מי שחושב "שהגל העכור הזה" יחלוף מאליו ואין צורך לעשות מאומה, טועה ומטעה גם יחד. זה לא "גל", אלא זו מערכת מתוזמנת היטב של ניצול הזדמנות כדי להפוך בעיה פוליטית קטנה למסע של דה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית וכמדינה ריבונית. "האופוריה הערבית" של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת הזינה את עצמה בחלומות-שווא של חיסול והשמדה של מדינת-ישראל שקרסו בקול גדול ב-1967. גם "האופוריה האסלאמית של שנת 2010", המזינה את עצמה בחלומות שווא של חיסול והשמדה בגיבויו של הרדיקליזם האירופאי, גם היא תתנפץ בסופו של דבר אל מול קרקע המציאות. אפשר להכאיב לישראל, אולם אי-אפשר להביס אותה. הרדיקליזם האסלאמי יכול להשיג הישג טקטי, אולם דווקא ההישג הזה מבהיר לרבים אחרים בעולם כולו את הסכנה הנשקפת לעולם התרבותי המערבי - גם אם הממשל האמריקאי הנוכחי מפגין רפיסות אידיאולוגית רשלנית העומדת בניגוד גמור לאידיאליזם האמריקאי המסורתי.

מדינות מוסלמיות רבות מאוד גאות בעצמן, בעוצמתן ובמורשתן. אולם האמת המרה היא שאם נערוך משאל גלובלי בשאלה "מה עדיף - אזרחות במדינה מוסלמית או אזרחות במדינה מערבית?", מרבית המשיבים יצהירו שהם מעדיפים אזרחות במדינה מערבית. כאן בעצם טמונה הבעיה העיקרית שאינה נהירה לחלוטין לחסידי האסלאם הרדיקלי. הנטייה לאלימות דתית-פוליטית רצחנית כחלק מהמערך התרבותי האסלאמי, פוגעת בעיקר במדינות המוסלמיות הסובלות משיעורי טרור עצומים בהשוואה למדינות אחרות בעולם. ובכך, האסלאם הפך לארגון הטרור הגדול בעולם שמאיים, פוגע ורוצח בעיקר מוסלמים.

לנהל דה-לגיטימציה לדה-לגיטימציה של ישראל
האמת, הצדק וההיסטוריה עומדים לצדנו במלוא הדרם. לאחר שמנקים את המלל הרדיקלי האנטישמי, לא נותר הרבה מדברי הרהב האלימים המוטחים בישראל מידי פעם. פרשת העיתונאית האנטישמית, הלן תומאס, מבהירה לנו היטב את נקודות-התורפה של האידיאולוגיה האנטי-ישראלית מחד-גיסא, ואת השפעתה של הפעילות הציבורית שהגיבה במהירות לדבריה, מאידך. המסקנה היא שאסור לתת לאמירות כאלה לחלוף כאבק ברוח ללא תגובה נאותה מצדנו. במילים אחרות, אנחנו צריכים לנהל מערכת עקשנית של דה-לגיטימציה לביטויים אנטישמיים ולדעות אנטי-ישראליות המנסות לערער על קיומה של מדינת-ישראל. בהבל-פה, הלן תומאס "הצליחה" לשרת דווקא את המערכה שאותה אנו מנהלים כדי לחזק את התודעה הבינלאומית בשאלת הקשר ההיסטורי העמוק בין היהודים לבין אדמתם האחת והיחידה - לא רק במובן הדתי אלא בעיקר במובן הלאומי.

אנחנו גם לא יכולים להתעלם מתפקידה השלילי של התקשורת הישראלית במשבר הנוכחי. אחת מהטעויות הגדולות ביותר של התקשורת הישראלית הממסדית, מתבטא בהתמכרותה האובססיבית לידיעות שליליות ולידיעות אנטי-ישראליות - גם אם הן זעירות, קטנות ולא חשובות. כך, באופן מלאכותי, התקשורת בישראל הצליחה לייצר תודעה-עצמית כוזבת בקרב הציבור הישראלי ש"העולם כולו נגדנו" - ולא כך הוא. גם כאן אסור לנו להקל ראש בתפקידה הלקוי של התקשורת בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה. לא הגיוני שרשת "פוקס ניוז" תהיה יותר פטריוטית מהתקשורת הישראלית בכל הקשור לעניינים ישראלים. לצערנו הרב, מרבית התקשורת הישראלית הממסדית הציגה קו תבוסתני בעקבות ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן. לאור יחסה של התקשורת הישראלית למדינת-ישראל ולתושביה בנושאים אחדים, המאבק האזרחי שלנו הפך לקשה יותר, אך גם על כך ניתן להתגבר בעזרת מאמץ אזרחי משותף. לצערי הרב אני נאלץ לציין שהתקשורת הישראלית הממסדית (בעיקר גלי צה"ל) הוליכה שולל את הציבור בנוגע להרכב האנשים שהיו על ספינת הטרור של ארדואן עוד לפני הגעתה לישראל.

מאוד קל להאשים את מערך ההסברה הישראלי בשעות משבר ומצוקה: ההסברה הישראלית צריכה להתמודד עם מאות ערוצי תקשורת ועם אלפי מאמרים המתפרסמים ברחבי-העולם. גם הדוברים המוכשרים ביותר אינם יכולים להתמודד עם העומס האדיר שנוצר בעת התרחשותו של משבר בינלאומי הקשור בישראל ובמדיניותה. לפיכך, הפעולה האזרחית הוולונטרית שלנו חשובה מאוד כדי לקדם מטרות הסברתיות אחדות, וכאן אתם נכנסים לתמונה: כולכם - הכותבים, הדוברים, הציירים, המאיירים, הצלמים וכל מי שיודע להפעיל מקלדת או רוצה להביע תמיכה כלשהי במדינת-ישראל. זכרו, "גם אם ישראל טועה - ישראל צודקת", שכן הטעויות שלנו אינן נובעות מכוונת-זדון.

המאבק על דעת-הקהל
אנשי תקשורת אחדים ופוליטיקאים בעלי עניין (למשל, בנימין בן אליעזר) רוצים שתחשבו שמדינת-ישראל נמצאת במצור בינלאומי - ולא כך הוא הדבר! התקשורת הישראלית הממסדית נמצאת בסכסוכים פנימיים, בינה לבין עצמה בשל שיקולי רייטינג, והיא אינה מסוגלת להעניק שירות תקשורתי נאות וראוי לציבור. פחדנותם של אנשי תקשורת אחדים התבטאה בכך שהם בחרו בקו של "פרסונליזציה של המשבר הנוכחי", דהיינו "טורקיה נגד בנימין נתניהו", "אירופה נגד בנימין נתניהו" או "האו"ם נגד בנימין נתניהו". הביטוי החביב על אנשי תקשורת אחדים (בעיקר בערוץ 2) הוא: "נתניהו חטף סטירת לחי". מצד שני, כדי לתרגם את "הביטוי" הזה למנוף של לחץ בינלאומי מלאכותי, התקשורת הישראלית התמכרה לדיווחים על כל הפגנה אנטי-ישראלית של שלושה אנשים. מאז פרוץ המשבר ב-31 במאי 2010, נערכו ברחבי-העולם עשרות הפגנות פרו-ישראליות מידי יום ביומו. אישים רבים ואנשים פשוטים הביעו תמיכה כנה ועזה בישראל ובעמדותיה, והם אף התגייסו לעמוד לצדה של ישראל בשעה קשה זו. כאשר עשרות הפגנות פרו-ישראליות מקבלות זמן מסך זהה להפגנה אנטי-ישראלית אחת, מישהו בתקשורת הישראלית החליט כנראה לזלזל באינטליגנציה שלכם.

שימו לב לקטע הבא המתייחס ל"תבנית האידיאולוגית" בה מייצר העיתון ידיעות אחרונות דימוי שלילי על ישראל בקרב קוראיו: הסופר דויד גרוסמן זכה לאחרונה בפרס יוקרתי בגרמניה - ללא כל ספק מרשים, בהחלט מרשים. כמובן שהעיתון ידיעות אחרונות הביא את הבשורה הזו לידיעת קוראיו. אולם, בכותרת-המשנה לידיעה נכתב כך: "בעוד העולם מגנה את ישראל ומכנה אותה מחרחרת מלחמה מביא הסופר דויד גרוסמן כבוד למדינה" (11 ביוני 2010, עמ' 14). התרגיל האידיאולוגי הזה מאוד אופייני לתקשורת הישראלית בעשרות מאמרים וכתבות המתפרסמים מידי יום ביומו בעיתונות הכתובה - גם אם הנושאים עוסקים בכלכלה, בתרבות, במוסיקה, בארכיטקטורה או באופנה.

בניגוד לפחדנותם של אנשי התקשורת בישראל, ישנם עיתונאים ערבים אחדים בעלי-יושר אישי המפגינים אומץ-לב הראוי לחיקוי במקומותינו. שני ביטויים אמיצים כאלה התפרסמו לאחרונה, אך הם לא זכו לחשיפה רבה, שכן הם לא שירתו את הקו האידיאולוגי של התקשורת הישראלית המתבטאים במושגים "כל העולם נגדנו" ו"מנטאליות של מצור". העיתונאית לינדה מנוחין דאגה להביא דוגמאות אחדות בכתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב ב-10 ביוני 2010 המבהירות את דעותיהם של עיתונאים ערבים אחדים בנוגע לספינת הטרור של ארדואן. וכך נכתב בכתבה: "עיתונאי עיראקי שחי בארצות הברית מצא לנכון לשמש סנגור לישראל בימים קשים אלה. בכותרת 'אני מכריז על תמיכתי בישראל ובזכותה להגנה עצמית', כתב חדיר טאהר באתר אילאף הפופולרי בעולם הערבי, שלישראל הייתה הזכות המלאה להתנגד לכניסת זרים בלתי מזוהים ללא בדיקת דרכונים. לטענתו, אין מדינה מתוקנת שנרדפת על ידי ארגוני טרור ושהייתה נכנעת למשט הזה".

אתר ממר"י הציג לקוראיו הרבים והנאמנים מאמר מאת העיתונאי הכווייתי עבדאללה אל-הדלק, (עליו כתבתי מאמר בשם "כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית", ב-15 במרס 2008). דבריו של אל-הדלק (Hadlak) התפרסמו ב-3 ביוני 2010 ביומון הכווייתי "אל-ווטן", וכך הוא בחר להציג את דבריו בפני הקוראים הערבים: "השיירה, שנתמכה ע"י 'תנועת החמאס' הטרוריסטית ושניסתה לפרוץ את הסגר הימי המוטל על התנועה בעזה, הייתה התגרות מתוכננת מראש נגד ישראל. התוצאות הקשות של מעצר המשט עמדו ביחס ישר לאלימות שהפעילו אנשי המשט בניסיונם לפרוץ את המצור. מארגני השיירה תומכים בתנועות ובארגונים, כמו: הג'יהאד, החמאס, חיזבאללה ואל-קאעידה ויש להם היסטוריה שחורה בתחום הברחת אמצעי-לחימה ופעולות טרור. ואכן, הכוחות הישראלים מצאו על האוניות אמצעי-לחימה ותחמושת שנאגרו מראש... אין ערך ומשמעות להפגנות ולמחאות הגינוי שפרצו בבירות שונות וגם לא לישיבות החירום של הליגה הערבית, של האיחוד האירופאי או של האו"ם. גל המחאות לא ישנה דבר, אבל חקירה מלאה ומיידית של האירוע תחשוף את הפרטים המלאים של מה שקרה באמת ... וכולם יידעו את האמת על תנועת החמאס".

בניגוד לתדמית שמנסים להציג לכם בתקשורת הישראלית, אנחנו לא לבד, ישראל אינה מבודדת, ויש לנו ידידים רבים ברחבי-העולם המכירים ומוקירים את סגולותיה הייחודיות של מדינת-ישראל. ועם כל זאת, עלינו לדעת איך לגייס את כל תעצומות-הנפש כדי לא להיכנע לתכתיבי התדמית התקשורתיים, ולפעול בנחישות הראויה של אומה היושבת לבטח בארצה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "גם במלחמה על דעת-הקהל אנחנו חייבים לנצח", מגזין המזרח התיכון, 12 ביוני 2010.