הכישלון הפלסטיני מול ישראל

עזה נהפכה לבית כלא אחד גדול בחסות (ובזכות) תנועת החמאס. מחמוד עבאס (אבן-מאזן) אינו מצליח לנהל מערכת יעילה של חוק, ממשל ושלטון אפילו בחלק קטן משטחי "הרשות הפלסטינית" הדמיונית. המנהיגות הפוליטית והדתית של ערביי-ישראל, זו המנסה לשלהב את הרוחות לקראת עימות חזיתי עם ישראל, סופגת מפלה אחרי מפלה. לאחר עשרות שנים של מאבק דמים בישראל, אלה המכונים "פלסטינים" עדיין אינם מצליחים לגבש קו פוליטי אחיד או זהות לאומית אמיתית שתענה על ציפיותיהם הרבות.

במילים אחרות, אנו עדים להתפוררותה המוחלטת של "הלאומיות הפלסטינית", משום שהיא מעולם לא היתה זהות לאומית אמיתית בעלת תוקף. יתרה מזאת, כוחות רבים ומנוגדים, חותרים לכיוונים שונים בשל מחלוקות פוליטיות, רעיוניות ודתיות - בדומה למתרחש במדינות הערביות והמוסלמיות הנאנקות תחת גודש האתגרים הרובצים לפתחן.

ביום שני ב-25 בפברואר, תנועת החמאס ניסתה לשחזר את הפריצה ההמונית לרפיח המצרית גם מול ישראל. רק חבורה לא גדולה של אנשים היסטריים - שקיבלה פעם נוספת ביטוי חריג בתקשורת הישראלית - יכלה להאמין כי יש בכוחו של החמאס לגרור את האוכלוסייה העזתית לעימות כל-כך חריף עם ישראל תוך כדי נטילת סיכונים מיותרים עד כדי הגעה למרחץ דמים. ויחד עם זאת, ישראל נערכה בהתאם בכוחות מתוגברים - ובצדק. ישראל צריכה להבהיר שוב ושוב שכל פגיעה בריבונותה, תזכה למענה שיחרוג מהפרופורציות. ומאידך, על ישראל לעמוד מהצד (ולחרוק שיניים למרות הקסאמים) כדי לתת לתהליכים הפנימיים ברצועת עזה לעשות את שלהם ללא התערבותה הישירה למרות הפיתוי. מלחמה יומיומית בטרור הערבי בעזה - בהחלט כן. אך כניסה צבאית מסיבית לעזה אינה נדרשת לפי שעה - למרות הסבל של תושבי עוטף-עזה.

הכישלון האחרון והמהדהד של תנועת החמאס, מצטרף לכישלונות רבים ונוספים מאז שהחל המאבק הערבי נגד השאיפות הלאומיות של היהודים על אדמתם היחידה. במסגרת "ההצלחות" הערביות מול ישראל, גם תנועת החמאס יכולה להכריז בקול גדול שהיא הצליחה להפוך את עזה לבית כלא אחד גדול, בדיוק כפי שנראות שאר מדינות-ערב במרחב המזרח-תיכוני.

דוברי החמאס בעזה טענו כי הגשם הרתיע את התושבים מלבוא בהמוניהם לאירוע שהיא ארגנה ברחבי הרצועה. עם המים הזורמים לים בעקבות הגשמים הרבים, נשטפו גם השרידים האחרונים של הלאומיות הפלסטינית שהומצאה אך לפני שנים מעטות. סביר להניח כי הסיבה האמיתית למיעוט המשתתפים נובעת מהעובדה שתושבי עזה התעייפו מתנועת החמאס, כשם שהעדה השיעית בלבנון התעייפה מהצהרותיו המלחמתיות של נסראללה - על כך, באחד מהמאמרים הבאים.

למרות הכישלון המהדהד של החמאס, יהיו כאלה שיראו בזה עוד הצלחה תקשורתית מסחררת של הפלסטינים מול ישראל. אך מאחורי הטענה הזו מסתתרים להם אכזבה גדולה ותסכול עמוק מכך שהצעדים הטקטיים והאסטרטגיים של החמאס בעזה נכשלו בזה אחר זה - בעיקר מאז שתנועת החמאס תפסה בכוח את השלטון מידי תנועת הפתח של אבו-מאזן.

כשתנועת החמאס ניצחה בבחירות של ינואר 2006, כתבתי בסיום המאמר "הניצחון של החמאס משרת את המדיניות הישראלית" את הדברים האלה: "הניצחון של חמאס מעלה לכותרות, באופן טבעי, את שמם של איראן ושל ארגון חיזבאללה. "המשולש המיליטנטי" הזה עושה שירות טוב למדיניות הישראלית ואף מעניק עומק נוסף ומשנה-תוקף לעמדותיה של ישראל, ובכך הוא מקל מאוד על ממשלת ישראל לפעול בתקיפות כלפי כל איום ישיר או עקיף על מדינת-ישראל. על כן, לנוכח המצב החדש, מילות המפתח הן אורך-רוח, סובלנות, שימת דגש על אתגרים ולא על 'קשיים', וחיפוש פתרונות ארוכי-טווח ולא פתרונות אינסטנט של מערכת-בחירות. כל אלה יתרמו תרומה חשובה בהתמודדות של ישראל אם האתגר הנוכחי. החל מרגע זה, החמאס נמצא במגננה משום שהוא שרוי בשיא כוחו והשפעתו בחברה הפלסטינית והוא ישתדל לא להגיע למצבו של הפת"ח דהיום - מה שמחייב בסופו של דבר פרגמטיות רעיונית, מדינית וחברתית".

בתהליך ארוך טווח הסבלנות הישראלית תמיד משתלמת. אך לפני שישראל נכנסת להיסטריה מכל פרובוקציה של החמאס, עליה להפסיק לחלוטין את הזרמת השקלים האדירה העוברת מישראל לידי החמאס - וכל זה, בידיעתם המלאה של כל המערכות השלטוניות בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הכישלון הפלסטיני מול ישראל", 28 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי

העיתון הכווייתי אל-קבאס דיווח ב-21 בפברואר 2008, כי סוריה דחתה במפגיע את דרישתו של חיזבאללה לעדכן את ראשי הארגון על התפתחויות האחרונות הנוגעות לחקירת חיסולו של מורנייה. הידיעה בעיתון הכווייתי הסתמכה בעיקר על מקורות במדינות המפרץ. על-פי ידיעות אחדות שהגיעו מסוריה נמסר, כי החקירה מתנהלת בידי שירותי-הביטחון של סוריה ללא עזרתן של איראן וחיזבאללה.

כאמור, מורנייה חוסל ב-12 בפברואר 2008 באמצעות מכונית תופת שהוכנה מבעוד מועד באחת מהשכונות היוקרתיות והשמורות ביותר של דמשק. לשלטונות הסוריים נדרשו שעות אחדות עד שיצאה הצהרה רשמית הנוגעת לאירוע, ודומה היה כי שלטונות סוריה נתקפו בהלם לנוכח החיסול שהתרחש על אדמתם. לאחר שתיקה ארוכה שנמשכה כחצי יממה, סוריה מסרה כי תתנהל חקירה מעמיקה ללא השתתפותם של איראן וחיזבאללה למרות בקשותיהם המפורשות להיות שותפים מלאים בחקירת האירוע.

זמן קצר לאחר שהחלה החקירה, שלטונות סוריה מיהרו להודיע כי "תתחולל רעידת אדמה בעולם-הערבי" כאשר יימסרו כל הפרטים שהתגלו במהלך חקירה המאומצת. חרושת השמועות בנוגע לחיסולו של מורנייה רבות ומגוונות, והיו כאלה שהאשימו במפורש את המדינות הסוניות המתונות, דהיינו, ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות נוספות במפרץ-הפרסי.

ידיעות אחדות דיברו על שיתוף פעולה בין כמה שירותי-מודיעין ערביים שמסרו מידע לישראל, והיא זו שביצעה את החיסול בפועל. ויחד עם זאת, סוריה, איראן וחיזבאללה הודיעו כי ישראל היא שנושאת באחריות המלאה, והיא תשלם על כך מחיר כואב.

העיתון הכווייתי מסר כי הסיבה העיקרית לסירובה של סוריה למסור מידע לחיזבאללה על הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה, נשענת על הטענה הסורית כי מורנייה הגיע לסוריה ללא ידיעתם של השלטונות המוסמכים בסוריה, וכי הוא הגיע לסוריה כאזרח רגיל ולא בשליחות רשמית.

לאור המקרה, סביר להניח כי מתחוללת כרגע מערכת של חשדנות הדדית בין איראן, סוריה וחיזבאללה, שכן התפרסמו ידיעות אחדות שרמזו על עיסוקיו הצדדיים של מורנייה עם הסורים שביקשו להפעילו באורח-עצמאי ללא ידיעתם של איראן וארגון חיזבאללה. בשעה ששר-הביטחון אהוד ברק ערך ביקור בטורקיה, הוא שיגר אזהרה חריפה לעבר סוריה בשל תמיכתה בחמאס ובחיזבאללה. אפשר, שאזהרתו זו של שר-הביטחון ששוגרה לעבר סוריה באה על רקע החשד כי מורנייה הוזמן לדמשק למען מטרה מסוימת שנועדה "לשקם" מעט את גאוותה הפגועה של סוריה לאור ההפצצה האווירית שהתרחשה על אדמתה ב-6 בספטמבר 2007 במחוז דיר אל-זור.

סוריה לקראת כינוס הפסגה הערבית
בסוף חודש מרס 2008, מתוכננת להתקיים בדמשק פסגת הליגה הערבית בהשתתפותם של ראשי מדינות-ערב. מרגע שהוחלט כי הועידה תתקיים בדמשק, שלטונות סוריה נערכו לכך במרץ רב על-מנת להפגין לעיני-כל את החשיבות שהיא מייחסת להתכנסותם של ראשי המדינות הערביות על אדמתה. לשם כך, נבנתה עיר חדשה, על כל המשמעויות הנלוות לכך, במטרה להפגין את יכולותיה המתחדשות של סוריה בהנהגתו של בשאר אל-אסד. על-פי התרשמויותיהם של מבקרים אחדים באזור, סוריה לא חסכה בכסף כדי להרשים את אלפי המוזמנים שיגיעו לפסגה-הערבית, ובכללם עיתונאים רבים מרחבי-העולם. במהלך השנים האחרונות, סוריה עשתה מאמצים כבירים להציג בפני העולם את התפתחותה הכלכלית, התעשייתית והתרבותית על-מנת לסדוק מעט את התמונה הקשוחה המוצגת לגביה ברחבי-העולם. לעיתים, מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה למרות תדמיתה השלילית על מעשיה הבוטים בלבנון ולמרות קשריה השנויים במחלוקת עם איראן, חיזבאללה וצפון-קוריאה. על-פניו נראה, שלבשאר אל-אסד יש תוכניות כלכליות רבות, וכי נראה שהוא דבק להשיג את היעדים האלה למרות המכשולים הפנימיים והאזוריים הרובצים לפתחו.

מאז הפסגה הערבית האחרונה שנערכה במרס 2007 בריאד, בירת ערב-הסעודית, התחוללו תמורות אחדות במרחב-הערבי וביחסיו (החשאיים והגלויים) עם ישראל בסוגיות רבות העומדות על הפרק. אך, כרגיל, הסוגיה הפלסטינית ניצבת כמסך עשן שמאחוריו מסתתרות המדינות הערביות כדי להתחמק פעם נוספת מלדון בבעיותיו האמיתיות והבוערות של העולם-הערבי - בעיות המחכות לפתרונן כבר זמן רב.

עוד לפני שנודע על חיסולו של מורנייה, מצרים, ירדן וערב-הסעודית הודיעו כי הן חוככות בדעתן אם להשתתף בפסגה-הערבית בדרג של ראשי-מדינות, במטרה להפעיל לחץ על סוריה כדי שזו תגמיש את עמדותיה בשאלת לבנון ובבעיה הסבוכה הנוגעת לבחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית. לדידה של סוריה, חיסול מורנייה בלב דמשק מסבך עוד יותר את מעמדה בעולם-הערבי למרות כל מאמציה ורצונותיה להפיק תועלת משמעותית מהפסגה-הערבית שתיערך על אדמתה בסוף מרס 2008. כבר בשלב זה ידוע, כי מצרים וסעודיה פועלות להעביר את הפסגה-הערבית לשארם א-שייח'.

על רקע היחסים המעורערים והמתוחים בין סוריה למדינות אחדות במפרץ-הפרסי, כוויית וסעודיה פרסמו אזהרה לאזרחיהן שלא לבקר בסוריה בשל המצב הביטחוני המתוח במדינה זו.

לפי שעה, רבים בעולם-הערבי מחכים לממצאי החקירה בנוגע לחיסולו של מורנייה. בלב רבים מקננת הסברה שהממצאים יבהירו פעם נוספת מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים למרות החיוכים ודברי החנופה שהמנהיגים הערבים שולחים זה לעבר זה במפגשים פומביים לעיני הצלמות. מדינות ערביות אחדות לא יניחו לציר-הרדיקלי לשכוח שעימאד מורנייה פעל נגד מדינות ערביות אחדות, וכי הוא היה האחראי הישיר לרציחתם של אזרחים ערבים חפים מפשע. רבים בעולם-הערבי רואים בחיסולו של מורנייה "נקמה אלוהית", גם אם על-פי הדעה הרווחת ישראל היא זו שאחראית לחיסולו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי", 24 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה

אם איראן באמת מזועזעת ואבלה על מותו הפתאומי של עימאד מורנייה, היא יכולה להאשים רק את עצמה בשל מהלכיה האופרטיביים מאז מלחמת לבנון השנייה שהביאו לחשיפתו של מורנייה. לישראל הרשמית לקח זמן רב להבין את מלוא המשמעות של המלחמה האחרונה שפרצה בעקבות ההימור רשלני של חסן נסראללה ושל הזרוע הצבאית של הארגון הפועלת בהשראה איראנית. עד למלחמה, חיזבאללה ונסראללה בנו מסביבם הילה מאיימת שהצליחה לסרס את התגובה הישראלית כלפיהם לאורך שנים רבות (בדיוק כפי שאיראן ואחמדינג'אד פועלים גם בימים אלה כלפי המערב וישראל).

למרות תחושת ההחמצה הישראלית מתוצאות המלחמה, בצד הישראלי התקבלו החלטות אחדות, חשובות מאוד, שהשפיעו על עתידו של הארגון, והעומד בראשו, לטווח הקצר והארוך גם יחד:

1. ישראל החליטה להגיב באופן לא-פרופורציונאלי.
2. חיסול מאגר הטילים לטווח ארוך של הארגון. פעולה אווירית ישראלית שנמשכה כחצי שעה.
3. במהלך המלחמה נהרגו למעלה מ-650 מחבלים מיומנים וכ-1,000 מחבלים נוספים נפצעו.
4. בריחתם של השיעים מדרום-לבנון - תופעה שהפתיעה את נסראללה ואיראן.
הרס בלתי נסבל בדרום-לבנון.
5. חיזבאללה נאלץ לנדוד לאזור הליטאני. ולאורך הגבול עם ישראל נערכו כוחות מהצבא הלבנוני בסיועם של כוחות זרים על-פי החלטת האו"ם שהתקבלה ערב סיום המלחמה.
6. חסן נסראללה עדיין מסתתר. על-פי הערכות אחדות הוא מצא מפלט בשגרירות איראן בביירות.

לנוכח פני הדברים, נסראללה נאלץ לעסוק ברטוריקה יומיומית כדי להפוך את ההימור שנכשל ל"ניצחון אלוהי" על ישראל. לא נסראללה, לא איראן ואף לא בני העדה השיעית בלבנון האמינו לדברי הרהב האלה. תחושת ההחמצה הישראלית והדימוי הציבורי שנוצר למלחמה בישראל עצמה, שיחקו לידיו של נסראללה שהיה זקוק באופן נואש להציג לעדה השיעית הישגים רבים ככל האפשר לנוכח התבוסה שספג ולנוכח ההרס שהמיט על לבנון - בהחלטה פזיזה אחת שיצאה לפועל ב-12 ביולי 2006.

התפקיד של איראן
חיזבאללה הפך עם השנים ל"קבלן הביצועים" הראשי של איראן וסוריה בלבנון וברחבי-העולם. לעימאד מורנייה היה קשר אינטימי עם ראשי השלטון של איראן גם ללא תיווכו של חסן נסראללה. ספק רב אם נסראללה עצמו ידע את כל הפרטים האופרטיביים שמורנייה היה אחראי עליהם ברחבי-העולם בעזרתם של האיראנים ובסיועם המלא. איראן השקיעה מיליארדי דולרים במערך הצבאי והאזרחי של הארגון - הן בלבנון והן בזירה העולמית. ההילה הבינלאומית לה זכה מורנייה, שימשה את חיזבאללה ככלי אפקטיבי כדי ליצור הרתעה מול גורמים פנימיים בתוך לבנון וכלפי גורמים בינלאומיים שביקשו לפגוע בארגון ובראשיו.

המערכת הצבאית המשומנת של חיזבאללה פעלה בהצלחה עד למלחמת לבנון השנייה. אולם, בעקבות התוצאות הקשות של המלחמה על הארגון ועל תפקודו המנטלי של נסראללה, איראן החלה להתערב יותר ויותר בנעשה בתוך הארגון, לעומק ולרוחב, עד לרמה הנוגעת לאיוש עמדות ביניים. המהלכים של איראן גרמו לתרעומת מסוימת בתוך חיזבאללה, והיו אף ידיעות אחדות שמסרו על קרע הולך וגובר בין נסראללה לאיראן. עיקר המחלוקת בין נסראללה לאיראן נגעה לפעילות הצבאית של הארגון. נסראללה ביקש להיות מעורב גם בהיבט הזה, אך איראן החליטה שנסראללה יתמקד בעיקר בהיבט הפוליטי הפנים-לבנוני, על-מנת להשאיר את הזירה הצבאית לאנשים מקצוענים יותר כמו מורנייה וחבריו.

מאז המלחמה, חיזבאללה ביקש להכות בישראל בדרכים עקיפות. הקשר בין אנשי החמאס בעזה לאיראן ולסוריה, היווה זרז להידוק הקשרים הצבאיים בין חיזבאללה לחמאס בעידודה של איראן. במסגרת הזו, נערכו מפגשים צבאיים אופרטיביים בין בכירי חיזבאללה לבכירי החמאס על אדמת סוריה. בדרך זו, התרחב מעגל האנשים שזכו להיכרות אינטימית עם הפעילות החשאית של חיזבאללה, דבר שהקל במידה מסוימת על המעקב אחרי מפקדים בכירים מחיזבאללה. נקודת-התורפה הזו לא נעלמה מעיניהם של שירותי המודיעין של סוריה ואיראן שהחלו לחקור את הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה.

לאור תוצאות המלחמה, מונו אנשים אחדים לתפקידי מפתח או מונו לעמדות חדשות שלא היו קיימות לפני המלחמה. הסתבר לאיראן ולבכירי הארגון, כי החדירה המודיעינית של ישראל לקרביים הצבאיים של חיזבאללה באה לידי ביטוי בפעולה האווירית המוצלחת שהביאה לחיסול של כל המאגר הרקטי, לטווח ארוך, שהושקעו בו מאמצים עצומים הן מצד איראן והן מצד חיזבאללה. על כן, הוקמו מוסדות ביטחוניים חדשים שתפקידם היה למנוע, בכל מחיר, זליגה של מידע צבאי ובטחוני. מאז מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה הקציב לכך מיליוני דולרים מידי חודש (מקורות לבנוניים ידעו לציין שהסכום הגיע ל-20 מיליון דולר מידי חודש הכוללים גם את מערך האבטחה ההדוק של הארגון).

התערבותה הפעילה של איראן במהלכים הצבאיים והפוליטיים של הארגון, והקמתם של אגפים אופרטיביים חדשים, גרמו לכך שמעטפת החשאית של הארגון נפרצה לכדי סדק צר, אך היה זה סדק חשוב מאין כמוהו. לרגע הזה חיכו כל ארגוני הביון בעולם שניהלו מעקב צמוד אחרי המפקדים הבכירים של חיזבאללה, והתוצאה לא איחרה לבוא עם חיסולו של עימאד מורנייה בלב דמשק.

טלאל חמייה סגנו של מורנייה
למרות ההכחשות של חיזבאללה, סביר להניח שטלאל חמייה - מי שהיה סגנו של עיאמד מורנייה - ימונה למפקד הזרוע הצבאית של הארגון. אך האחראי על כל המערך הביטחוני של הארגון התמנה נעים קאסם, סגנו של נסראללה, הזוכה לאמון מלא מעלי חמינאי מנהיגה הרוחני של איראן. קשה להיכנס לנעליו של מורנייה, שכן הוא ניהל מערך חובק-עולם, ממודר היטב, שהיה ידוע רק לו עצמו. אפשר, שטלאל חמייה ימונה באופן זמני תוך כדי העברה מוסדרת של הידע שהצטבר לידי מי שאיראן תחליט עליו בעתיד הקרוב. בדומה למורנייה, גם לחמייה יש קשרים הדוקים וישירים עם האיראנים והוא אינו זקוק לפטרון בדמותו של נסראללה. לאורך כל ימי מלחמת לבנון השנייה, חמייה שהה בשגרירות איראן בלבנון, שם זכה להגנה הדוקה ממשמרות המהפכה האיראנים הפועלים בלבנון באורח חופשי.

במסגרת אחריותו של חמייה, הוא ניהל בעיקר את מערך הגיוס של הארגון באפריקה ודרום-אמריקה. חמייה טווה רשת מסועפת של תאים רדומים בקרב קהילות שיעיות אוהדות המחכות ליום פקודה שתפקידן להוציא לפועל פיגועים איכותיים בעיקר באפריקה ובמדינות המפרץ העוינות לאיראן. חמייה חדר גם לעיראק דרך הגבול עם איראן, שם נפגש עם בכירים שיעים מ"צבא המהדי" הפועל בהנהגתו של כהן-הדת בן העדה השיעית מוקטאדה אל-סאדר, הזוכה לסיוע צבאי והכוונה איראנית צמודה. ארגונו של אל-סאדר פועל נגד הנוכחות האמריקאית בעיראק ונגד העדה הסונית, והוא מנהל מאבק דמים נגד שלוחותיו של ארגון אל-קאעידה בעיראק.

הקשר ההדוק בין חיזבאללה לארגוני הטרור השיעים הפועלים בעיראק, לא נעלם מעיניהם של פעילי אל-קאעידה. כשנודע לפעילי הארגון על חיסולו של עימאד מורנייה, הם לא היססו להביע קריאות שימחה, והם אף ייחלו שחסן נסראללה יצטרף למורנייה מהר ככל האפשר. לרבים בעולם-הערבי נהיר לחלוטין כי מי שחיסל את מורנייה, לא רק פגע בחיזבאללה, אלא שלח מסר קולע ללב הצמרת האיראנית לקראת הבאות - וזה, המסר החשוב באמת שביקשו מתנקשיו של עימאד מורנייה למסור לשולחיו ולמפעיליו האמיתיים. בסופו של דבר, גם איראן וגם חיזבאללה יגלו שישראל אינה בהכרח האויב המר ביותר שלהם במרחב המזרח-תיכוני.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה", 18 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית

בימים אלה עולה מחדש הדיון הציבורי בנוגע למשפט רמון בשל התנהלותה הבעייתית של המערכת המשפטית והמשטרתית, לאורך כל הפרשה - מתחילתה ועד לסופה. האם לתחושה הציבורית הזאת יש אחיזה במציאות לאור מה שידוע לנו עד כה?

דוברים ישראלים בעלי עניין, מהללים ומשבחים את מערכת המשפטית בישראל, ולעיתים הם מציינים שפסיקות שונות משמשות דוגמא ומופת בעולם. אך, למען האמת אין לנו מערכת משפטית למופת, והדיבורים על מופתיות הם לכל היותר גניבת-הדעת כדי לא להתמודד עם הבעיה האמיתית הרובצת לפתחנו. סביר להניח שאם דוברים אחדים לא ישבחו את המערכת המשפטית שלנו, מישהו כבר ידאג להעמידם במקומם בראש חוצות, ולסמנם כחשודים לקראת הבאות. לתופעה הזאת המתחוללת בישראל בשנים האחרונות קוראים בפשטות: "פאשיזם שיפוטי", המתבטא גם בצמד-המילים "הכל שפיט" על-פי תפיסת עולמו של השופט אהרון ברק.

מסתבר, שבמדינת-ישראל ישנה קבוצה קטנה שבידה עוצמה רבה, הרבה מעבר לנדרש על-פי טענות אחדות, ושבכוחה להטיל מורא על אלה המנסים לשפר את המערכת - כפי שאירע במקרה של הפרופסור רות גביזון ובמקרים נוספים. היטיב לבטא זאת פרופסור דניאל פרידמן במאמרו שפורסם ב"ידיעות אחרונות", ב-2 בפברואר 2007, במילים האלה: "הדמוקרטיה הישראלית פועלת איפוא רק למראית עין. אנו עדים למעבר הכוח והשלטון למקום אחר. זוהי המהפכה האנטי-דמוקרטית המתרחשת תחת דגל המשפט". במילים אחרות, יש כאן מגמה מסוכנת והרסנית של שבירת העיקרון החשוב הנוגע להפרדת רשויות. במשך שנים רבות, המערכת המשפטית הישראלית יחד עם גורמים פוליטיים בעלי-עניין מנהלים מסע של דה-לגיטימציה של השלטון הפוליטי בישראל, ופרשת רמון משתלבת היטב במגמה הזו.

בראיון ל"קול ישראל", שנערך ב-2 בפברואר 2007, אמר השופט בדימוס מישאל חשין את הדברים האלה בנוגע למשפט רמון: "אנשים שמעולם לא ישבו בבית-המשפט, מנתחים את ההכרעה (של השופטים) לרוחבה ולאורכה". מישאל חשין, שופט נשוא-פנים, טעה במקרה הזה. לנו, כאזרחים החיים במדינה דמוקרטית, יש את הזכות והחובה לבקר החלטות משפטיות גם אם מעולם לא ישבנו בבית-משפט, וגם אם אין לנו השכלה משפטית פורמלית.

הכרעות משפטיות מבוססת בדרך כלל גם על השכל-הישר וההיגיון-הבריא - ואלה אינם נמצאים באורח אקסקלוסיבי רק בידי המערכת המשפטית. במקרה של משפט רמון, דווקא הציבור הפגין היגיון בריא ושיפוט סביר, יותר מכל המערכת המשפטית שדרשה את ראשו של רמון. יושר, חוכמה, צדק, היגיון ומידתיות אינם רק נחלתם הבלעדית של כאלה שעלה בידם לרכוש השכלה משפטית פורמלית, או של שופטים חומרי-סבר שישבו אי-פעם על כס המשפט. באחת מהחלטותיו של השופט חשין בבית המשפט העליון הוא כתב כך:

אימרת חכמים היא, כי טוב הוא שעשרה רשעים ייצאו זכאים בדינם ולא נרשיע אדם אחד תם וישר; היו שאמרו כי טוב שרשע אחד ייצא זכאי ולא נרשיע תם אחד; יש שמדברים על זיכוי עשרים רשעים שמא נגיע להרשעתו של תם אחד; יש הקובעים יחס של חמישים לאחד ויש מדברים על יחס של אלף לאחד (ראו: וויליאמס, שם, בעמ' 186-187; צוקרמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 126). וכלשונו של הרמב"ם (ספר המצוות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ן)...: "ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן-הימים". כל מידות יחס אלו בין מעשי הרשעה לבין מעשי זיכוי לא נועדו אלא כדי שנדע כי כולנו בני אנוש אנו, וכי לעולם לא נגיע לאמת מוחלטת. נשאף במאוד - אך לא נגיע. (ע"פ 6251/94)

במילים אחרות, גם חשין היה ער לכך שהשופטים היושבים על כס-המשפט, הם בסך-הכל בשר-ודם. אם "הכל שפיט", אזי לנו, כאזרחים, מותר לשפוט את השופטים שחרגו לדעתנו מההיגיון, מהמידתיות, מהצדק ומהדין שלכאורה נעשה ללא משוא-פנים. האם השופט חשין יכול להגיד בלב שלם שאכן כך היה במשפטו של השר רמון?

בשנים האחרונות בתי-המשפט בישראל לקחו על עצמם לזנוח כמה עקרונות בסיסיים הקיימים בכל מערכת משפטית תקינה:

1. הוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.
2. התביעה חייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם ולא הנאשם צריך להוכיח את חפותו.
3. איסוף ראיות תקין, דהיינו הראיות נאספו בדרכים חוקיות.
4. חזקת החפות של הנאשם, דהיינו הנאשם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
5. מצב נפשי פלילי של מבצע העברה, דהיינו יש להוכיח כי הנאשם תכנן במודע את ביצוע העברה.

המערכת המשפטית בישראל נטלה לעצמה את הזכות להרשיע נאשמים גם על סמך ראיות קלושות, ולא על סמך ראיות מוצקות המוכיחות את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר - כפי שהעניין מפורט בדיני הראיות במשפט הפלילי הקיים בישראל (גם אם נעשה לכך תיקון לפני שנים אחדות). ומאידך, בית-המשפט בישראל משחרר בהבל-פה מאות עבריינים שיש להם עשרות הרשעות בעניינים שונים. "טחנות הצדק" בישראל מנהלות משפטים הנמשכים שנים ארוכות, שלעיתים הנאשם יוצא זכאי, אך מרושש כספית והרוס מבחינה נפשית. המערכת המשפטית בישראל אינה מקלה ראש בבכירים שטעו בשל שיקול-דעת לקוי בעניינים פעוטים, אך במקביל היא משחררת מאות עבריינים המסוכנים לציבור פי כמה וכמה, החוזרים על מעשיהם שוב ושוב, והם אף מטילים מורא על הציבור כולו.

מערכת אכיפת החוק בישראל החלה להיות דומה יותר ויותר לתקשורת הישראלית. היא מחפשת כותרות מתלהמות, והיא קשובה יותר לענייני רייטינג ופחות למידת הצדק וההיגיון. היא נוטה לדבוק בכותרות פופוליסטיות כמו במקרים של חשד ל"שחיתות" או במקרים של עבירות מין לסוגיהן - נושאים שיש בכוחם לעורר את היצרים של הציבור ולתפוס כותרות מתלהמות. כולם מצקצקים בלשון ומגלגלים את עיניהם לשמים, אולם, שום דין וצדק לא נעשה בישראל אם עבריין שיש לו 65 הרשעות משוחרר בערבות. וכך, אירוע שתופס כותרות מוכרע בבית-המשפט לחומרה, ומה שאינו תופס כותרות מושלך, לעיתים, כלאחר-יד.

זעם בלתי סביר עולה מפסק-הדין
מקריאת פסק-הדין של שר חיים רמון עולה, כי הוא נכתב ללא כל פרופורציה ובזעם בלתי-סביר עם קצף על השפתיים. מפסק-הדין עולה, כי נשיקה שארכה רגע קט בלבד, ועליה יש שתי גרסאות, השופטים אימצו גירסא אחת במלואה, ואת הגירסא השניה שללו בכל פה - פה-אחד. יתרה מזאת, השופטים לא הטילו כל דופי או ספק במהימנות הקצינה, אך הטילו רפש בלתי-סביר בכל העדויות שהובאו לטובת השר (כולל עדותו של קצין בכיר). המשמעות העקיפה לכך היתה, שבית-המשפט חסם בפני השר רמון את האפשרות לדון במהימנותן של העדויות בערעור לבית-המשפט. האם בכך נעשה צדק עם השר חיים רמון? סוג כזה של "פאשיזם משפטי" - בעיקר בעניינים פעוטים - הופכת את מדינת-ישראל ממדינה חוק וצדק וההיגיון הסביר, למדינה צדקנית העוסקת לא רק בלינץ' תקשורתי אלא גם בלינץ' משפטי.

מעצם העובדה שחלקים רבים בציבור הישראלי ראו בהחלטת בית-המשפט הגזמה בלתי סבירה לאור המעשה, מראה בעליל שהרשויות הציבוריות המקיפות אתנו נכשלות שוב ושוב בהתנהלות הפוליטית, התקשורתית והמשפטית שלנו. לפיכך, על-פי הכרעת השופטים והזעם הבלתי-סביר שהוטח לעבר השר, מעלה חשד כי ההחלטה של השופטים נבעה ממניעים אחרים ולא ממניעים של עשיית צדק - שגם הוא חייב לעמוד במבחן ההיגיון הסביר. שתי אמירות של היועץ המשפטי מזוז היו חייבות להדליק נורה אדומה בקרב הציבור ובקרב המערכת המשפטית והפוליטית גם יחד:

ב-19 בספטמבר 2006 אמר מזוז לערוץ 10 את הדברים האלה, לאחר ההחלטה על הגשת כתב-אישום נגד רמון: "אני מציע שכל אחד יחשוב על הבת שלו, על אשתו או על אחותו בסיטואציה כזו".
בראיון שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-2 בפברואר 2007, אמר מזוז את המילים האלה: "אילו (רמון) היה אומר, 'היתה אי-הבנה', 'טעות שלי', היה מתנצל, יכול להיות שהדברים היו מתגלגלים אחרת".

באמירה הראשונה, ניתן להניח כי בדרך זו מזוז הורה על הנתיב הרצוי והרגשני בו השופטים היו צריכים לפסוע לקראת ההכרעה בדין. ובאמירה השניה, שהיא מסוכנת הרבה יותר, מזוז לכאורה טען כי למרות "המקרה החמור" (לאור סעיף 1) הוא היה מסתפק, אולי, בהתנצלות של השר רמון. האם אנחנו מכירים עוד מקרה של מעשה מגונה, אונס או הטרדה מינית המסתיימת בהתנצלות "בעידודו", לכאורה, של איש בכיר במערכת המשפטית הישראלית? או שהמקרה חמור מאוד כהגדרתו, או שניתן היה לסיים את הדברים בהתנצלות כלשהי על אי-ההבנה שנגרמה. אלא, שדומה כי המערכת המשפטית (והמשטרתית) בישראל, בדומה לתקשורת, התמכרה להתעסקות בענייני מין בשל הכותרות המופקות מכך מידי יום.

הסקס מוכר - גם בבית-המשפט
ללא ספק הסקס מוכר. הסקס מוכר - והרבה. יהיו שיגידו כי הסקס מניע את העולם. מסתבר שהסקס, ובעיקר עבירות-מין, מעסיק מאוד את התקשורת הישראלית. כמות הפרסומים על הנושאים האלה חורגת לעיתים קרובות מהטעם הטוב. תקצר היריעה מלפרט את שלל הפרסומים האלה המופיעים מידי יום בתקשורת הכתובה והמשודרת. החסך הישראלי הנובע מחסרונה של תעשיית מין ממוסדת, מתמלא באמצעות התקשורת הישראלית המסחרית העוסקת בנושאים האלה ללא הרף מידי יום. אפשר שמתקבל הרושם, באמצעות התקשורת חסרת-המעצורים, כי החברה הישראלית למעשה שטופת-זימה שעסוקה במין חריג לסוגיו. וככול שמתרבים הפרסומים, כך מתרבים המעשים, משום שבעקיפין ריבוי הפרסומים הופך את המעשים לנורמה חברתית. ולא רק זאת, אלא שבשנים האחרונות נוסף לזה ממד חשוב בדמותו של החוק למניעת הטרדות מיניות, שהפך כל אינטרקציה חברתית בין גבר לאישה למוקד של פרשנות מינית.

החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, נחשב לחוק הכי רדיקלי בעולם. בשום מקום בעולם אין חוק כל כך גורף הנוטה לצד אחד בלבד. במדינות דמוקרטיות אחרות, המדינה אינה נוטה להתערב יתר-על-המידה בעניינים הנוגעים לאינטרקציה חברתית או בעניינים שבינו לבינה. המדינה הדמוקרטית יוצאת מתוך נקודת-הנחה שאזרחיה הם אנשים בוגרים ועליהם לשבור את הראש כדי לפתור אי אילו אי-הבנות ביניהם - גם אם האירועים התרחשו במסגרת עבודתם המשותפת. לא כך במדינת-ישראל הצדקנית המחפשת בכל דרך להתערב בחייו הפרטיים של האזרח, ולעיתים אף להיכנס לו לחדר-המיטות בתוקפנות, כפי שאירע בפרשת ערוץ הפלייבוי: במדינת-ישראל הצדקנית מותר לערוך את "מצעד הגאווה" בראש-חוצות על שלל הביטויים המיניים שבו, אך משהוחלט לפתוח ערוץ ארוטי בכבלים, חסידי המוסר הישראלי עמדו על רגליהם בתרועה רמה ובקול גדול, ושללו בכל-פה את קיומו של ערוץ שכזה. המרחב-הציבורי הפך למרחב-הפרטי של בעלי עניין, ואת המרחב-הפרטי בתוך ביתו של הפרט, המדינה ביקשה להלאים - לכאורה, בשם המוסר הציבורי.

תחת הכותרת "החוק למניעת הטרדה מינית", כמעט כל אינטרקציה חברתית בין שני אנשים (במקום העבודה) יכולה להתפרש כהטרדה - גם אם היא לא נשאה אופי מיני. יתרה מזאת, המוטרד אינו צריך לאותת איתות כלשהו שהמעשים אכן מטרידים אותו. וכאן, המחוקק הישראלי טעה טעות גדולה מאין כמוה: טעות שאינה מתאימה לשום מדינה דמוקרטית בעולם. יתרה מזאת, החוק למניעת הטרדה מינית, סותר לכאורה את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו", שכן, הוא מעניק כוח חסר-כל פרופורציה לצד הנפגע בכל אינטרקציה חברתית המתקיימת במסגרת מקום העבודה. הפרשנות של המעשה יכולה להיות מוטעית וחד-צדדית לחלוטין, דהיינו לא רק שהפוגע אינו ער לכך שדבריו או מעשיו פוגעים, אלא גם אין חובה להזהיר אותו על כך.

בשל הכתם הקשה שנובע מהכותרת "הטרדה מינית", כתם היכול להרוס לחלוטין את חייו של כל אדם, הכוח הלא-פרופורציונלי של צד אחד, סותר את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו" ששם דגש גם על "כבודו" של כל אדם (על-פי סעיף 4). המשמעות היא, שאין שום פרופורציה בין המעשה שנעשה לכאורה, לבין העונש החברתי, התדמיתי, המשפחתי והכלכלי המוטל על "הנאשם" - הרבה לפני שהחלה אפילו חקירה משטרתית בעניין (כפי שאירע במקרה של העיתונאי אדם שוב ובמקרים נוספים).

חברה הגונה והוגנת, אינה מבצעת לינץ' תקשורתי באף אדם, ובוודאי שאינה מנהלת צייד-מכשפות משפטי או מכתיבה לינץ' משפטי נגד מי שסרח לכאורה - בעיקר כאשר צד אחד הוא אנונימי לחלוטין, והצד שני חשוף לעיני-כל. איזה צדק נעשה בישראל לאור מה שמתחולל בה בשנים האחרונות בעקבות החוק הזה? האם למען עשיית צדק למען צד אחד, יש להפר את כל כללי הצדק הטבעי של הצד השני? אך כאן, אנחנו נוגעים בשאלה חשובה לא פחות: איך המחוקק הישראלי רואה בעיני רוחו את האישה הישראלית.

האישה הישראלית כיצור פסיבי
החוק למניעת הטרדה מינית הפך, למעשה, את האישה הישראלית לאדם פסיבי. מרוב חוקים שחוקקו למען הנשים, הפכנו את האישה ליצור פסיבי התלוי לחלוטין בחסדי בית-המשפט והיא אינה תלויה בזכות עצמה, אישיותה, מעשיה ומחדליה. על-פי שלל החוקים שחוקקו למען שיפור מעמד הנשים בישראל, האישה אינה אחראית כלל למעשיה, והתנהגותה משולה להתנהגותו של ילד (בדומה למתחולל במדינות מוסלמיות). היא מוצגת כקורבן של החברה, של הסובבים אותה, של משפחתה או של הביולוגיה שלה, ולכן היא זקוקה להגנה ולחומות של הגנה. האבסורד הוא, שלפני זמן מה שהועלתה הצעה שחייבים להתחשב באישה רוצחת אם הדבר נעשה בזמן המחזור החודשי. סביר להניח שהקוראים יכולים לדמיין מה הן ההשלכות העלולות לנבוע מהתחשבות שכזו. החוקים האלה, שלכאורה נועדו להגן עליה, מדרבנים אותה לפסיביות בלתי מובנת ובלתי מתקבלת על הדעת בחברה דמוקרטית, מודרנית ומתירנית כמדינת-ישראל - או כפי שמדינת-ישראל רוצה להצטייר בעיני עצמה.זאת ועוד, על-פי המחוקק הישראלי אישה בוגרת שקיימה יחסי מין עם קטין, לא עברה על החוק. המשמעות היא, שגם המחוקק הישראלי רואה באישה יצור מיני פסיבי גם אם היא מנהלת קשרים מיניים עם ילד שאינו בוגר על-פי החוק (פרשת המטפלת, בת 28, שקיימה יחסי מין עם ילד בן 14. הפרשה התפרסמה ביוני 2005). זאת אומרת, על-פי החוק, האישה הישראלית ממש לא אחראית למעשיה והיא נמצאת לעיתים בדרגת אחריות פלילית מתחת לדרגתו של קטין במקרים דומים. מדינת-ישראל מדברת הרבה על שוויון, אך למעשה מנציחה בפועל את מעמדה הילדותי של האישה הבוגרת החיה בישראל. כל זה מתקיים בעזרת שתיקתם של המחוקקים בישראל, בעזרת התעלמותה של המערכת המשפטית הישראלית ובעידודם התמוהה של ארגונים חברתיים שתפקידם לשפר את מעמד האישה בישראל.

גם החלטתו של בית-המשפט בעניין רמון העניקה משנה-תוקף לראיה החברתית הרואה באישה כאילו היא "ילד קטן" וחסר-אחריות למעשיו, בעיקר בכל מה שקשור ליחסים בין גבר לאישה. דומה, כי השופטים ניסו להנחיל נורמות אישיות פתטיות ופוריטניות המנוגדות למציאות הקיימת כיום. יתרה מזאת, בית-המשפט התעלם לחלוטין מהשינויים שהתרחשו בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, שבה ההתנהגות המינית של הגברים והנשים נעשו דומות יותר ויותר. במדינה דמוקרטית וליברלית, כל אינדיבידואל צריך להציב לעצמו את גבולותיו הפרטיים גם ללא התערבותה של המדינה בחייו ומעשיו, וכן עליו להבהיר מה הן אותן גבולות. בית-המשפט בחר להציג קצינה בצה"ל שעבדה עם שועי-עולם, כיצור חסר-כל אחריות למעשיו, וכי למעשיו אין שום השפעה על הסובבים אותו. מוזר, עד מוזר מאוד, שכך בחר בית-המשפט להציג קצינה בצה"ל בוגרת בנפשה, שנבחרה לעבוד במשרד ראש-הממשלה לאחר מיון קפדני.

חברה בריאה ומערכת משפטית בריאה ומתוקנת, אינה יוצרת חוקים ההופכים את חייהם של האזרחים לגיהנום וליחסי חשדנות, זה כלפי זה, בשל התנהגות מסוימת הנובעת מפרשנות מוטעית. בית-המשפט ניסה להפוך את כולנו לרובוטים אחידים שאינם זכאים לטעות בשל אי-הבנה. בית-המשפט ניסה בכל כוחו להצדיק את פסיקתו בנוגע למעשה, ללא כל פרופורציה המתבקשת מאינטראקציה שבין שני אנשים בוגרים ובריאים בנפשם. יתרה מזאת, בית-המשפט עשה מהלך נוסף במקרה של השר רמון: הוא הרחיק לכת עוד צעד אחד כדי להבהיר את עמדתו הצדקנית בכך שטען כי המעשה היה בעצם "מעשה מגונה" - לא פחות ולא יותר - גם אם לא הוכחה כוונה פלילית מעבר לכל ספק סביר.

כשאין הסכמה מפורשת של אחד מהצדדים וכשאין גם סירוב מפורש של אחד מהצדדים, כל אירוע נמדד רק על-פי הנסיבות שקדמו לאירוע. בית-המשפט, במקרה של רמון, בחר להתעלם מהנסיבות ופתר את הקצינה מאחריות כלשהי למעשיה. מצדדי פסק-הדין ברחו לעבר הטענה כי "נשיקה בכפיה היא מעשה אסור". אין שום ספק בכך, ואין כאן שום מחלוקת. אך לא על זה התנהל הדיון, אלא על הפרשנות הנוגעת לאינטרקציה חברתית שנוצרה בין שני אנשים בוגרים - ברוחם ובנפשם.

היכן היסוד הנפשי?
בסעיף 43 של פסק הדין, כותבים השופטים כך: "קיומו של היסוד הנפשי במקרה שבפנינו מוסק באופן חד-משמעי מהמעשה עצמו, אופיו, דרך ביצועו והנסיבות הכרוכות בכך, כפי שנקבע על ידינו".

האם באמת הוכח מעבר לכל ספק סביר שהשר רמון תכנן את מעשיו כדי לבצע מעשה מגונה בקצינה? האם זאת היתה כוונתו מלכתחילה למרות שלא הוא יזם את המפגש, לא הוא יזם את הפניה, לא הוא יזם את השיחה, לא הוא ביקש להצטלם עם הקצינה, ולא הוא חיבק אותה כפי שהיא חיבקה אותו. מדוע החליט בית-המשפט להתעלם לחלוטין מהנסיבות שהובילו לאירוע? וזאת משום, שבית-המשפט הישראלי עדיין לא הפנים את הגישה שהאישה הישראלית עומדת בזכות עצמה - וכי למעשיה ולמחדליה יש השפעה על הסובבים אותה. בלתי הגיוני שהתנהגותה של הקצינה תתקבל בשוויון-נפש כפי שהיא התקבלה בבית-המשפט למרות פער הגלים בין השר לקצינה - פער שאינו מעניינו של בית-המשפט, מאחר ומדובר בשני אנשים בוגרים ואחראים למעשיהם. במילים אחרות, מהו פשר ההתעלמות של בית-המשפט מהנסיבות שהובילו לנשיקה שבגינה רמון הועמד לדין?

תמיהות בנוגע להתנהגות התביעה
התנהגותו של השר רמון עם הקצינה אינה ראויה והיא מביישת את מעמדו ותפקידו כשר המשפטים של מדינת-ישראל. כשר המשפטים, חיים רמון התבטא יותר מפעם אחת, שהוא אינו יכול לנהוג כאחד-האדם ולענות לתשובה מסוימת שהוטחה בפניו באופן בלתי-מרוסן. זהירות-יתר שכזו ראויה להתבטא גם במעשיו ולא רק בסגנון דיבורו. גם אם מישהי יזמה חיזור או הפגינה כלפיו חיבה יתרה, עליו לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת בשל תפקידו הציבורי. אולם, מכאן ועד להגשת כתב-אישום, המרחק גדול ורב, בעיקר לאור הדברים שאמר היועץ המשפטי מני מזוז בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות".

שני עניינים חשובים עולים מפסק-הדין:
א. התנהגות התקשורת.
ב. התנהגות התביעה.

הביקורת שהטיחו השופטים בתקשורת צודקת ומוצדקת. אך בעיה זו רובצת לפתחם של כל גורמי אכיפת-החוק בישראל המנהלים רומן גלוי עם התקשורת, תוך כדי הפרה גלויה של כל כללי הצדק הטבעי המוענק לאדם שעדיין לא הוכחה אשמתו בבית-המשפט. על המערכת המשפטית הישראלית לבדוק היטב את עצמה ואת תרומתה לתרבות הלינץ' שהשתרשה באורחות חיינו.

השופטים העלו שורה של תמיהות בהתנהגותה של התביעה לאורך חקירתו של השר רמון. אחד מהביטויים לכך נכתב בסעיף 79 בהכרעת השופטים: "לסיכום יאמר, כי חומר החקירה לא הועבר לידי ההגנה כתוצאה מרשלנות ממשית של גורמי החקירה וכי מסירת החומר באיחור גרם לפגיעה מסוימת בזכותו של הנאשם לחקור חקירה נגדית ממצה את המתלוננת, בתחילת המשפט".

בסעיף 85 בפסק-הדין התבטאו השופטים בהכרעתם באופן הבא:"...יש לזכור, כי לא כל האמצעים כשרים בניסיון לשכנע קרבן עבירת מין להגיש תלונה. יש קווים שאסור לחצות אותם. אנו סבורים, שהעלאת אפשרות של הגשת תביעת דיבה ע"י חשוד נגד מתלוננת הינו נימוק חריף וחריג שטוב היה אלמלא נעשה בו שימוש. הסיכוי שדבר זה אכן יתרחש איננו ממשי וגם תנ"צ גולן אישרה בעדותה, כי מעולם לא שמעה על מקרה דומה".

תמיהות אלה מעלות שאלות נוקבות לתרבות המשטרתית והמשפטית של גורמים אינטרסנטים בתוך גורמי מערכת אכיפת-החוק בישראל המתיימרים לנהל את חיינו. אסור שתמיהות אלה יישארו ללא מענה, כולל הפרשה החשובה הנוגעת להאזנות הסתר. ראוי שתמיהות אלה ייבדקו כולן בידי גורמים מחוץ למערכת המשפטית הרשמית של מדינת-ישראל. חובה על כולנו לדרוש מאלה העוסקים בדיני נפשות לנהוג בקפדנות רבה, ועליהם לנקוט במשנה-זהירות בבואם להכריע את גורלו של כל אדם - יהא אשר יהא.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית", 10 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

אירועי אוקטובר 2000 - לא נשכח ולא נסלח

לצערנו, שוב המערכת המשפטית הישראלית הוליכה אותנו שולל בכל הנוגע לחקר האמת והבאת האשמים האמיתיים שהובילו ואף יזמו את האירועים האלימים באוקטובר 2000. פעם נוספת, המערכת המשפטית הישראלית החליטה לטמון את ראשה בחול, בשל שיקולים זרים המנוגדים לאינטרסים החשובים של רוב הציבור הישראלי - ציבור, שהופתע לחלוטין מגודש האירועים שהפכו לאכזריים ככול שחלף הזמן. מאז אותם ימים, תהום עמוקה ואפלה מפרידה בין מרבית הציבור הישראלי לבין המיעוט הערבי החי בישראל - זו תהום, שאינה ניתנת לגישור כל עוד האשמים האמיתיים מסתובבים חופשי ואינם מובאים למשפט.

כולם יודעים מי הם, כולם יודעים את שמם ומעשיהם שהובילו להסתה המתמשכת הזו. אך המערכות הציבוריות בישראל ממשיכות להתעלם ממעשיהם, אז באותם ימים, ויש כאלה הממשיכים להתחנף לגורמי ההסתה הללו גם בימים אלה. כאשר מדינת-ישראל ניסתה להתמודד עם האלימות והאכזריות הפלסטינית שהחלו בחודש ספטמבר 2000, ערביי-ישראל ניצלו את מצוקתה הקשה של ישראל, בכך שהם יזמו חזית שנייה נגד תושבי המדינה. במסגרת ההתרחשויות האלימות הללו, עשרות-אלפי פורעים ערבים חסמו עשרות כבישים ראשיים, אלפים נוספים ניסו לעלות על יישובים ישראלים במטרה לפגוע בהם, רבים מהם זרקו מאות בקבוקי תבערה, ורבים נוספים שברו והרסו כל דבר שנקרה בדרכם. והחמור מכל: מאות פורעים ערבים ניסו לרצוח שוטרים ישראלים - שהגנו על עצמם ועל הציבור הישראלי כמתחייב מתפקידם.

מדינת-ישראל ותושביה נאלצו להתמודד בשתי חזיתות במקביל. הנה תזכורת קצרה על מה שהתרחש באותם ימים: לאחר שהחלו המהומות בהר הבית, קצב האירועים היה מהיר. ההתפרעויות הערביות בשטחי ברשות הפלסטינית התפתחו למלחמת טרור המתאבדים שבמהלכה נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים ועוד אלפים רבים נפצעו. הכלכלה הישראלית נפגעה; התיירות הידלדלה; אוטובוסים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחוב; שמחות משפחתיות נהפכו לשדה קטל; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטת ירושלים, ודומה היה כי ישראל חוזרת לימי הפרעות הרצחניות בתקופת המרד הערבי של 1939-1936 (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט).

בשנת 2000 נהרגו 43 ישראלים.
בשנת 2001 נהרגו 204 ישראלים.
בשנת 2002 נהרגו 451 ישראלים.
בשנת 2003 נהרגו 210 ישראלים.
בשנת 2004 נהרגו 117 ישראלים.
בשנת 2005 נהרגו 55 ישראלים.
בשנת 2006 נהרגו 30 ישראלים.

חנפנות אינה תשובה הולמת לאתגר
מסתבר, שבמדינת-ישראל קיימות שתי מערכות נפרדות של משפט ושל צדק. האחת: מערכת משפטית קפדנית וחקרנית עד לרמה של ירידה לפרטים הקטנים והטפלים ביותר - המיועדת לציבור הישראלי. והשניה: מערכת משפטית סלחנית עד מאוד, כדי לא לעורר את המפלצת הלאומנית - המיועדת לציבור הערבי החי בישראל. מי שהחליט על הקמת ועדת חקירה לאחר אירועי אוקטובר 2000 כדי לצלוב את המשטרה שמילאה את תפקידה כדי להגן על הציבור (או כדי להתחנף למיעוט הערבי), אינו ראוי לכהן בשום תפקיד ציבורי. מי שהחליט להתעלם מכל גורמי ההסתה האלה, לפני האירועים ולאחריהם, מוטלת עליו החובה הציבורית (והמשפטית) לתת דין-וחשבון נוקב לכל החברה הישראלית.

אך, על-מנת להבין לעומק עד כמה המערכת המשפטית התרחקה מהציבור הישראלי, מובא בפניכם תיאור קצר ומצמרר מפי הסופרת גבריאלה אביגור-רותם, מחברת רב-המכר "חמסין וציפורים משוגעות", כפי שהופיע בעיתון ידיעות אחרונות ב-25 במאי 2007 בכתבתה של אילת נגב:

ב-1 באוקטובר 2000 צלצל הטלפון בביתם של הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ובן זוגה, ד"ר אהרון אביבי מהיישוב אבטליון שבגוש שגב בגליל. "כל הגברים שיש להם נשק, לקחת אותו ולצאת החוצה, וכל הנשים והילדים להסתגר בבית" - כך אמרו לנו, משחזרת אביגור-רותם. "התגובה הראשונה שלי הייתה של חוסר אמון: סליחה, אנחנו במלחמת השחרור?! ואז פתחתי את הרדיו והטלוויזיה וראיתי את ההפגנות ובקבוקי התבערה והיריות. וחשבתי, לאן בדיוק אפשר לברוח מכאן?!"... כשבעלת-הבית מונה אחד לאחד את הכפרים הערביים המקיפים אותם מכל עבר, היא משדרת תחושה של מצור.

באירועי אוקטובר 2000 יצאו המוני צעירים מהכפר הסמוך עראבה ועלו עם בקבוקי תבערה לגבעה הצופה אל אבטליון. "36 שעות היינו נצורים, אי-אפשר היה להיכנס או לצאת מהיישוב, וחיפשנו בנרות שוטרים אבל הם לא הגיעו. החוויה הייתה נוראה, בעיקר משום שעד לאותו יום היינו ביחסים מאוד ידידותיים עם הערבים מהסביבה", אומרת אביגור-רותם. היא עמדה אז לפני סיום ספרה הקודם, "חמסין וציפורים משוגעות", ובמסגרת התחקיר קראה עשרות ספרים על השואה. "הכתובת היתה רשומה אז על הקיר, ואיש לא רצה לקרוא אותה. אפילו כשהשואה הגיעה לקהילה יהודית אחת, אנשים בקהילות אחרות לא האמינו שתגיע אליהם. חשבתי, אולי גם עכשיו רשומה כתובת על הקיר ואנחנו נוטים שלא לקרוא אותה כי זה מאיים, וזה מפחיד ומחייב להסיק מסקנות שאנחנו לא רוצים להסיק. ואולי יום אחד יבואו וישאלו, הכתובת הייתה על הקיר, איך לא קראתם אותה?!".

מאז אותם אירועים אלימים, עבור למעלה מ-7 שנים. לאור ניסיוננו המר לאורך השנים האחרונות, הכתובת אכן רשומה על הקיר: אך אנו בטיפשותנו ממשיכים להתעלם מכך. חנפנות פוליטית, משפטית ותקשורתית אינה מהווה תשובה נאותה לאתגר הלאומני ולאלימות האכזרית הרובצים לפתחנו באורח-גלוי וברור לעין.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירועי אוקטובר 2000 - לא נשכח ולא נסלח", 4 בפברואר 2008, The Mideast Forum.