לצערנו, שוב המערכת המשפטית הישראלית הוליכה אותנו שולל בכל הנוגע לחקר האמת והבאת האשמים האמיתיים שהובילו ואף יזמו את האירועים האלימים באוקטובר 2000. פעם נוספת, המערכת המשפטית הישראלית החליטה לטמון את ראשה בחול, בשל שיקולים זרים המנוגדים לאינטרסים החשובים של רוב הציבור הישראלי - ציבור, שהופתע לחלוטין מגודש האירועים שהפכו לאכזריים ככול שחלף הזמן. מאז אותם ימים, תהום עמוקה ואפלה מפרידה בין מרבית הציבור הישראלי לבין המיעוט הערבי החי בישראל - זו תהום, שאינה ניתנת לגישור כל עוד האשמים האמיתיים מסתובבים חופשי ואינם מובאים למשפט.
כולם יודעים מי הם, כולם יודעים את שמם ומעשיהם שהובילו להסתה המתמשכת הזו. אך המערכות הציבוריות בישראל ממשיכות להתעלם ממעשיהם, אז באותם ימים, ויש כאלה הממשיכים להתחנף לגורמי ההסתה הללו גם בימים אלה. כאשר מדינת-ישראל ניסתה להתמודד עם האלימות והאכזריות הפלסטינית שהחלו בחודש ספטמבר 2000, ערביי-ישראל ניצלו את מצוקתה הקשה של ישראל, בכך שהם יזמו חזית שנייה נגד תושבי המדינה. במסגרת ההתרחשויות האלימות הללו, עשרות-אלפי פורעים ערבים חסמו עשרות כבישים ראשיים, אלפים נוספים ניסו לעלות על יישובים ישראלים במטרה לפגוע בהם, רבים מהם זרקו מאות בקבוקי תבערה, ורבים נוספים שברו והרסו כל דבר שנקרה בדרכם. והחמור מכל: מאות פורעים ערבים ניסו לרצוח שוטרים ישראלים - שהגנו על עצמם ועל הציבור הישראלי כמתחייב מתפקידם.
מדינת-ישראל ותושביה נאלצו להתמודד בשתי חזיתות במקביל. הנה תזכורת קצרה על מה שהתרחש באותם ימים: לאחר שהחלו המהומות בהר הבית, קצב האירועים היה מהיר. ההתפרעויות הערביות בשטחי ברשות הפלסטינית התפתחו למלחמת טרור המתאבדים שבמהלכה נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים ועוד אלפים רבים נפצעו. הכלכלה הישראלית נפגעה; התיירות הידלדלה; אוטובוסים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחוב; שמחות משפחתיות נהפכו לשדה קטל; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטת ירושלים, ודומה היה כי ישראל חוזרת לימי הפרעות הרצחניות בתקופת המרד הערבי של 1939-1936 (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט).
בשנת 2000 נהרגו 43 ישראלים.
בשנת 2001 נהרגו 204 ישראלים.
בשנת 2002 נהרגו 451 ישראלים.
בשנת 2003 נהרגו 210 ישראלים.
בשנת 2004 נהרגו 117 ישראלים.
בשנת 2005 נהרגו 55 ישראלים.
בשנת 2006 נהרגו 30 ישראלים.
חנפנות אינה תשובה הולמת לאתגר
מסתבר, שבמדינת-ישראל קיימות שתי מערכות נפרדות של משפט ושל צדק. האחת: מערכת משפטית קפדנית וחקרנית עד לרמה של ירידה לפרטים הקטנים והטפלים ביותר - המיועדת לציבור הישראלי. והשניה: מערכת משפטית סלחנית עד מאוד, כדי לא לעורר את המפלצת הלאומנית - המיועדת לציבור הערבי החי בישראל. מי שהחליט על הקמת ועדת חקירה לאחר אירועי אוקטובר 2000 כדי לצלוב את המשטרה שמילאה את תפקידה כדי להגן על הציבור (או כדי להתחנף למיעוט הערבי), אינו ראוי לכהן בשום תפקיד ציבורי. מי שהחליט להתעלם מכל גורמי ההסתה האלה, לפני האירועים ולאחריהם, מוטלת עליו החובה הציבורית (והמשפטית) לתת דין-וחשבון נוקב לכל החברה הישראלית.
אך, על-מנת להבין לעומק עד כמה המערכת המשפטית התרחקה מהציבור הישראלי, מובא בפניכם תיאור קצר ומצמרר מפי הסופרת גבריאלה אביגור-רותם, מחברת רב-המכר "חמסין וציפורים משוגעות", כפי שהופיע בעיתון ידיעות אחרונות ב-25 במאי 2007 בכתבתה של אילת נגב:
ב-1 באוקטובר 2000 צלצל הטלפון בביתם של הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ובן זוגה, ד"ר אהרון אביבי מהיישוב אבטליון שבגוש שגב בגליל. "כל הגברים שיש להם נשק, לקחת אותו ולצאת החוצה, וכל הנשים והילדים להסתגר בבית" - כך אמרו לנו, משחזרת אביגור-רותם. "התגובה הראשונה שלי הייתה של חוסר אמון: סליחה, אנחנו במלחמת השחרור?! ואז פתחתי את הרדיו והטלוויזיה וראיתי את ההפגנות ובקבוקי התבערה והיריות. וחשבתי, לאן בדיוק אפשר לברוח מכאן?!"... כשבעלת-הבית מונה אחד לאחד את הכפרים הערביים המקיפים אותם מכל עבר, היא משדרת תחושה של מצור.
באירועי אוקטובר 2000 יצאו המוני צעירים מהכפר הסמוך עראבה ועלו עם בקבוקי תבערה לגבעה הצופה אל אבטליון. "36 שעות היינו נצורים, אי-אפשר היה להיכנס או לצאת מהיישוב, וחיפשנו בנרות שוטרים אבל הם לא הגיעו. החוויה הייתה נוראה, בעיקר משום שעד לאותו יום היינו ביחסים מאוד ידידותיים עם הערבים מהסביבה", אומרת אביגור-רותם. היא עמדה אז לפני סיום ספרה הקודם, "חמסין וציפורים משוגעות", ובמסגרת התחקיר קראה עשרות ספרים על השואה. "הכתובת היתה רשומה אז על הקיר, ואיש לא רצה לקרוא אותה. אפילו כשהשואה הגיעה לקהילה יהודית אחת, אנשים בקהילות אחרות לא האמינו שתגיע אליהם. חשבתי, אולי גם עכשיו רשומה כתובת על הקיר ואנחנו נוטים שלא לקרוא אותה כי זה מאיים, וזה מפחיד ומחייב להסיק מסקנות שאנחנו לא רוצים להסיק. ואולי יום אחד יבואו וישאלו, הכתובת הייתה על הקיר, איך לא קראתם אותה?!".
מאז אותם אירועים אלימים, עבור למעלה מ-7 שנים. לאור ניסיוננו המר לאורך השנים האחרונות, הכתובת אכן רשומה על הקיר: אך אנו בטיפשותנו ממשיכים להתעלם מכך. חנפנות פוליטית, משפטית ותקשורתית אינה מהווה תשובה נאותה לאתגר הלאומני ולאלימות האכזרית הרובצים לפתחנו באורח-גלוי וברור לעין.
כולם יודעים מי הם, כולם יודעים את שמם ומעשיהם שהובילו להסתה המתמשכת הזו. אך המערכות הציבוריות בישראל ממשיכות להתעלם ממעשיהם, אז באותם ימים, ויש כאלה הממשיכים להתחנף לגורמי ההסתה הללו גם בימים אלה. כאשר מדינת-ישראל ניסתה להתמודד עם האלימות והאכזריות הפלסטינית שהחלו בחודש ספטמבר 2000, ערביי-ישראל ניצלו את מצוקתה הקשה של ישראל, בכך שהם יזמו חזית שנייה נגד תושבי המדינה. במסגרת ההתרחשויות האלימות הללו, עשרות-אלפי פורעים ערבים חסמו עשרות כבישים ראשיים, אלפים נוספים ניסו לעלות על יישובים ישראלים במטרה לפגוע בהם, רבים מהם זרקו מאות בקבוקי תבערה, ורבים נוספים שברו והרסו כל דבר שנקרה בדרכם. והחמור מכל: מאות פורעים ערבים ניסו לרצוח שוטרים ישראלים - שהגנו על עצמם ועל הציבור הישראלי כמתחייב מתפקידם.
מדינת-ישראל ותושביה נאלצו להתמודד בשתי חזיתות במקביל. הנה תזכורת קצרה על מה שהתרחש באותם ימים: לאחר שהחלו המהומות בהר הבית, קצב האירועים היה מהיר. ההתפרעויות הערביות בשטחי ברשות הפלסטינית התפתחו למלחמת טרור המתאבדים שבמהלכה נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים ועוד אלפים רבים נפצעו. הכלכלה הישראלית נפגעה; התיירות הידלדלה; אוטובוסים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחוב; שמחות משפחתיות נהפכו לשדה קטל; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטת ירושלים, ודומה היה כי ישראל חוזרת לימי הפרעות הרצחניות בתקופת המרד הערבי של 1939-1936 (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט).
בשנת 2000 נהרגו 43 ישראלים.
בשנת 2001 נהרגו 204 ישראלים.
בשנת 2002 נהרגו 451 ישראלים.
בשנת 2003 נהרגו 210 ישראלים.
בשנת 2004 נהרגו 117 ישראלים.
בשנת 2005 נהרגו 55 ישראלים.
בשנת 2006 נהרגו 30 ישראלים.
חנפנות אינה תשובה הולמת לאתגר
מסתבר, שבמדינת-ישראל קיימות שתי מערכות נפרדות של משפט ושל צדק. האחת: מערכת משפטית קפדנית וחקרנית עד לרמה של ירידה לפרטים הקטנים והטפלים ביותר - המיועדת לציבור הישראלי. והשניה: מערכת משפטית סלחנית עד מאוד, כדי לא לעורר את המפלצת הלאומנית - המיועדת לציבור הערבי החי בישראל. מי שהחליט על הקמת ועדת חקירה לאחר אירועי אוקטובר 2000 כדי לצלוב את המשטרה שמילאה את תפקידה כדי להגן על הציבור (או כדי להתחנף למיעוט הערבי), אינו ראוי לכהן בשום תפקיד ציבורי. מי שהחליט להתעלם מכל גורמי ההסתה האלה, לפני האירועים ולאחריהם, מוטלת עליו החובה הציבורית (והמשפטית) לתת דין-וחשבון נוקב לכל החברה הישראלית.
אך, על-מנת להבין לעומק עד כמה המערכת המשפטית התרחקה מהציבור הישראלי, מובא בפניכם תיאור קצר ומצמרר מפי הסופרת גבריאלה אביגור-רותם, מחברת רב-המכר "חמסין וציפורים משוגעות", כפי שהופיע בעיתון ידיעות אחרונות ב-25 במאי 2007 בכתבתה של אילת נגב:
ב-1 באוקטובר 2000 צלצל הטלפון בביתם של הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ובן זוגה, ד"ר אהרון אביבי מהיישוב אבטליון שבגוש שגב בגליל. "כל הגברים שיש להם נשק, לקחת אותו ולצאת החוצה, וכל הנשים והילדים להסתגר בבית" - כך אמרו לנו, משחזרת אביגור-רותם. "התגובה הראשונה שלי הייתה של חוסר אמון: סליחה, אנחנו במלחמת השחרור?! ואז פתחתי את הרדיו והטלוויזיה וראיתי את ההפגנות ובקבוקי התבערה והיריות. וחשבתי, לאן בדיוק אפשר לברוח מכאן?!"... כשבעלת-הבית מונה אחד לאחד את הכפרים הערביים המקיפים אותם מכל עבר, היא משדרת תחושה של מצור.
באירועי אוקטובר 2000 יצאו המוני צעירים מהכפר הסמוך עראבה ועלו עם בקבוקי תבערה לגבעה הצופה אל אבטליון. "36 שעות היינו נצורים, אי-אפשר היה להיכנס או לצאת מהיישוב, וחיפשנו בנרות שוטרים אבל הם לא הגיעו. החוויה הייתה נוראה, בעיקר משום שעד לאותו יום היינו ביחסים מאוד ידידותיים עם הערבים מהסביבה", אומרת אביגור-רותם. היא עמדה אז לפני סיום ספרה הקודם, "חמסין וציפורים משוגעות", ובמסגרת התחקיר קראה עשרות ספרים על השואה. "הכתובת היתה רשומה אז על הקיר, ואיש לא רצה לקרוא אותה. אפילו כשהשואה הגיעה לקהילה יהודית אחת, אנשים בקהילות אחרות לא האמינו שתגיע אליהם. חשבתי, אולי גם עכשיו רשומה כתובת על הקיר ואנחנו נוטים שלא לקרוא אותה כי זה מאיים, וזה מפחיד ומחייב להסיק מסקנות שאנחנו לא רוצים להסיק. ואולי יום אחד יבואו וישאלו, הכתובת הייתה על הקיר, איך לא קראתם אותה?!".
מאז אותם אירועים אלימים, עבור למעלה מ-7 שנים. לאור ניסיוננו המר לאורך השנים האחרונות, הכתובת אכן רשומה על הקיר: אך אנו בטיפשותנו ממשיכים להתעלם מכך. חנפנות פוליטית, משפטית ותקשורתית אינה מהווה תשובה נאותה לאתגר הלאומני ולאלימות האכזרית הרובצים לפתחנו באורח-גלוי וברור לעין.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירועי אוקטובר 2000 - לא נשכח ולא נסלח", 4 בפברואר 2008, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment