הניצחון של החמאס משרת את המדיניות הישראלית

הניצחון של החמאס הוא אחד הדברים הטובים שקרו לישראל בשנים האחרונות. המסכה הפלסטינית הוסרה וכעת נחשף הפרצוף האמיתי של החברה הפלסטינית ושל העומדים בראשה. מבחינה זו הזמן בהחלט פועל לטובת ישראל, ומאידך הזמן פועל לרעת הפלסטינים אם האסלאם הפנאטי בשטחים לא ישתנה ואף יקבל החלטה לבסס מדיניות אסטרטגית כלפי ישראל המבוססת על עקרון של "שתי מדינות".

זוהי שעת-כושר מבחינתה של ישראל לנהל מדיניות ברורה וחד-משמעית כלפי הרשות הפלסטינית. על ישראל לפעול בכמה מישורים כלפי הרשות הפלסטינית גם אם צעדים אלה יעוררו ביקורת מבית ומחוץ:

1. לשקול הפסקת העברת כספים לרשות הפלסטינית בהתאם להתנהלות של הממשלה הפלסטינית.
2. סגירת המעברים בין עזה לישראל לחלוטין. המעבר היחיד יהיה אך ורק דרך מצרים.
3. השלמה מהירה של הגדר הביטחונית.
4. פירוק כל המאחזים הבלתי-חוקיים.
5. על ישראל להגיב תגובה קשה ובלתי-פרופורציונלית כלפי פעולות טרור נגדה.

לרטוריקה של החמאס יש בהירות אידיאולוגית[1] המשחקת לידה של ישראל, ועליה לנצל זאת לתועלתה הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית. המדיניות האירופאית נעה, בדרך כלל, בין התעלמות מבעיות קשות לבין הרצון לרצות גורמים מיליטנטיים ברחבי-העולם. ולכן סביר להניח שתהיה איזו מידה מסוימת של לחץ על ישראל לוויתורים גדולים כלפי החמאס גם אם החמאס יפגין וויתורים מינוריים, שטחיים ובלתי-משמעותיים.
במקרה הזה, על ישראל להבהיר היטב את עמודותיה שתמורת ויתור ישראלי כלשהו על החמאס לעבור שינוי משמעותי שלא יוכל לסגת ממנו. כך למשל, הצהרה ברורה ומוחלטת על קבלת פתרון המתבסס על עיקרון של "שתי מדינות". קבלת עיקרון כזה מצד המנהיגות של החמאס לא יפתרו את הבעיות אך יראה לפלסטינים את הכיוון הרצוי לפתרון הסכסוך – בעיקר כשזה בא מראשי החמאס.

בשבועות ובחודשים הקרובים ישראל צריכה רק להביט על הנעשה ברשות הפלסטינית מבלי להצהיר הצהרות בומבסטיות של "סכנת החמאס", על "הסכנה האיראנית בשטחים" או על חדירת גורמים מתנועת חיזבאללה לשטחים. השקט הישראלי יעורר יראה יותר מאשר הצהרות מתלהמות שאין מאחוריהן ולא כלום. הזמן משחק לטובת ישראל ועליה לנצל זאת לתועלתה בלבד ללא שום קשר לתועלתם של הפלסטינים. בסופו של הדבר, גם ראשי החמאס יבינו שפרגמטיות מדינית היא המפתח לסכסוך, ואם החמאס לא יבין את – העם הפלסטיני יבהיר היטב לראשי החמאס את הכיוון הרצוי כפי שעם הפלסטיני הבהיר לראשי הפת"ח מה דעתו עליהם.

הגישה שהפגין בנימין נתניהו כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת הכתובה לאחר ניצחון החמאס אינה במקומה ("טליבאן זה כאן").[2] נתניהו, הרואה את עצמו כמומחה לטרור, הגיב בדיוק כפי שהטרור מצפה, דהיינו להגיב בפחד, בהיסטריה ובאיבוד שליטה. מהבחינה הזו, נתניהו הפך לקורבן של התעמולה של החמאס, במקום לנהוג בשיקול הדעת והדעה כמתבקש ממועמד לראשות הממשלה. הצהרותיהם של מנהיגים פוליטיים אחדים, בגיבוי תקשורתי מתלהם והיסטרי, הראו בעליל כי הם נהפכו לקורבנות הראשונים של תנועת החמאס לאחר ניצחונה בבחירות. גם הטלת אשמה על גורמי המודיעין הישראלי שלא צפו את המהפך ברשות אינה במקומה והיא נתפסת כחוכמה שלאחר מעשה.[3] גורמי המודיעין הישראלים העריכו את הכיוון של המהלך, אך הם לא יכלו להעריך במידה מדויקת יותר מהסוקרים הפלסטינים עצמם, המכירים את הסביבה הפוליטית בה הם פועלים.

הניצחון של חמאס מעלה לכותרות, באופן טבעי, את שמם של איראן ושל חיזבאללה. "המשולש המיליטנטי" הזה עושה שירות טוב למדיניות הישראלית ואף מעניק עומק נוסף ומשנה-תוקף לעמדותיה של ישראל, ובכך הוא מקל מאוד על ממשלת ישראל לפעול בתקיפות כלפי כל איום ישיר או עקיף על מדינת-ישראל. על כן, לנוכח המצב החדש, מילות המפתח הן אורך-רוח, סובלנות, שימת דגש על אתגרים ולא על "קשיים", וחיפוש פתרונות ארוכי-טווח ולא פתרונות אינסטנט של מערכת-בחירות. כל אלה יתרמו תרומה חשובה בהתמודדות של ישראל אם האתגר הנוכחי. החל מרגע זה, החמאס נמצא במגננה משום שהוא נימצא בשיא כוחו והשפעתו בחברה הפלסטינית והוא ישתדל לא להגיע למצבו של הפת"ח דהיום – מה שמחייב בסופו של דבר פרגמטיות רעיונית, מדינית וחברתית.

---------------

[1] Shaul Mishal and Avraham Sela. HAMAS, A Behavioral Profile. (Tel Aviv: 1997), The Tami Steimets Center for Peace Research.
[2] בנימין נתניהו, "טליבאו זה כאן", ידיעות אחרונות, 27 בינואר 2006, עמ' 2.
[3] אלכס פישמן, "תפסו אותנו עם המכנסיים למטה", ידיעות אחרונות, 27 בינואר, עמ' 3.