אחמד סעיד - קריין רדיו "סאות אל-ערב" ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967

מעצבי-דעת הקהל בציבור הערבי ערב מלחמת ששת-הימים

כאשר בוחנים את הלך-הרוח הערבי, עד ל-1967, ניתן לזהות דוברים אחדים שעיצבו את דעת-הקהל הערבית, ובכך הם הניחו את התשתית הרעיונית לכך שחיסולה הפיזי של מדינת-ישראל הוא לא רק אפשרי, אלא, הוא בלתי נמנע לאור עוצמתם הכמותית של הערבים, באוכלוסייה ובנשק, בהשוואה למדינת-ישראל. נקודה זו היא רלוונטית ברטוריקה הערבית כלפי ישראל גם עשרות שנים לאחר מלחמת ששת-הימים, שכן לטענתם של דוברים אלה "לא הגיוני שמדינה קטנה כישראל תחזיק מעמד לאורך-זמן מול העוצמה הערבית". אולם מה שנראה "לא הגיוני" בעיני הרטוריקה הערבית, מתברר כהגיוני לא רק בנוגע לישראל אלא גם לשאר המאבקים המלחמתיים שהתרחשו במזרח-התיכון ללא שם קשר לסכסוך הערבי-ישראל.[1]

ואלה הדוברים והממשלות ששיחקו תפקיד חשוב בעיצוב דעת-הקהל ובהתלהבות הציבורית שהתעוררה לנוכח הסיכוי להביא לחיסולה של מדינת ישראל:

אחמד סעיד, קריין ומנהל הרדיו המצרי "סאות אל-ערב"; אחמד שוקיירי: מנהיג אש"פ (הארגון לשחרור פלסטין), שנאומיו, כך נאמר, היו מקפיאי דם; ממשלה הבעת' השמאלית של סוריה, שעלתה ב-1966 ודגלה ב"מלחמת שחרור עממית"; מוחמד חסניין הייכל, עורך העיתון המצרי אל-אהרם ואיש סודו של עבד אל-נאצר.

אחמד סעיד:

אחמד סעיד היה נאצריסט נלהב, והוא לא היסס להפליג בשבחו של הנאצריזם כתנועה המונית שיש ביכולתה לחולל פלאים בעולם-הערבי. על כן, סעיד קשר כתרים לאישיותו של עבד אל-נאצר כאחד ממחוללי הלאומיות הערבית החדשה. לא בכדי קבע אחמד סעיד בספרו, שפורסם בקהיר ב-1959, כי שורשיה של התנועה הם במשנתו ובפועלו של מחולל תנועת התחייה האסלאמית, ג'מאל אל-דין אל-אפגאני.[2] לא לחינם השווה אחמד סעיד את נאצר לאל-אפגאני שכן שניהם בישרו תנועת המונים המייחלת לשינוי שיבסס את גדולתם של הערבים כפי שאירע עם עליית האסלאם במאה ה-7. לא פעם, המשטר הנאצריסטי עצמו, למרות חילוניותו, ניהל תעמולה ברוח זו, הן כדי להעניק לעצמו לגיטימציה בקרב הציבור המסורתי והן כדי ליצור זיקה הדוקה של המשכיות בין העבר ההיסטורי המפואר של הערבים לבין ההווה.

אחמד סעיד משך את עינו של החוג הקרוב לעבד אל-נאצר, והוא התמנה על-ידי נאצר עצמו למנהל תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" ששידרה לכל העולם הערבי. עובדת היותו מנהל התחנה ובשל קולו הרדיופוני הוא נתמנה גם לפרשן הראשי של התחנה. ובמהלך שנות עבודתו בתחנה, כמנהל וכפרשן, הוא נהפך לדמות שנויה במחלוקת ברחבי העולם-הערבי. אחמד סעיד נחשב לחוד-החנית של התעמולה הנאצריסטית לעולם-הערבי ורבים ממנהיגי מדינות ערב התייראו מכל מוצא-פיו, שכן הוא נחשב כמבטא ללא עוררין את דעתו של עבד אל-נאצר בעניינים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים.


בשידוריו לעולם-הערבי אחמד סעיד נהג לדבר, בקולו הרועם, בערבית מדוברת פשוטה ביותר, כדי שדבריו יהיו מובנים לכל ערבי וערבי במזרח-התיכון. אחמד סעיד לא היסס מלנאץ ומלקלל בלשון ברוטאלית נגד כל מי שקרא תיגר על מצרים ודרכה הנאצריסטית. סעיד לא היסס לאיים ברצח, בחיסול, בהרג ובטבח כנגד מנהיגי מדינות-ערב האחרים שהתנגדו לנאצר, בדרך זו או אחרת, או כאלה שנחשדו בנטיות פרו-מערביות. השפה שבה השתמש סעיד בשידוריו המתלהמים כנגד מדינת-ישראל, לא הותירה ספק מה יעלה בגורלם של איש, אישה, ילד וזקן החיים בישראל. אחמד סעיד ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התחרו ביניהם מי יהיה יותר בוטה כנגד מדינת-ישראל, וכנראה, אחד מהם טבע את הסיסמא "הגברים לים – הנשים לנו".[3] דהיינו, קריאה-מלחמתית בסגנון מלחמת השבטים הערביים של חצי-האי-ערב, שבה מחסלים את הגברים ולוקחים את הנשים לשפחות. תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" שימשה כלי חשוב בתעמולה של מצרים נגד מדינות-ערב האחרות שלא התיישרו עם הקו הנאצריסטי. כך לדוגמא, לאחר הפלת 7 מטוסי מיג סורים בידי חיל-האוויר הישראלי, ב-7 באפריל 1967, נאמר בתחנה זו, כי "ישראל ביצעה את התוקפנות שלה נגד סוריה, שכן התוקפנות היא חלק מתוכנית אימפריאליסטית כוללת לרבות שיתוף-הפעולה של המלך פייסל (מסעודיה) והמלך חוסיין (מירדן) יחד עם הבריטים בעדן (תימן)... ישראל חשה כי הכוחות המהפכניים הולכים ומתגבשים, וישראל רוצה ליצור מוקד חדש למתיחות, על-מנת להקל מן הלחץ על הריאקציה הערבית והאימפריאליזם (המערבי). הצבא והעם הסורי עמדו בגבורה בהדיפת התוקפנות וגרמו אבדות כבדות לישראל".[4]

כאשר החלה להתעורר ההתלהבות הציבורית לנוכח ההכנות למלחמה נגד ישראל, אחמד סעיד יצא בקריאות נלהבות לציבור הערבי מידי יום בסגנון הבא: "אזרחים חופשיים! המערכה היום היא למען חיינו, למען עתידנו ולמען חירותנו. אחדות העם היא היסוד למערכה. נילחם עד לניצחון...מטרתנו ברורה וקרובה. ביטחוננו בניצחון. את המלחמה לוקחים ולא מקבלים".[5] לאחר שנדמה היה כי היוזמה המדינית נמצאת כולה בידי נאצר, בעיקר לאחר בקשת המלך חוסיין להיפגש עם נאצר, שנשלחה ב-25 במאי 1967, כל תחנות השידור המצריות הגבירו את התעמולה נגד מדינת ישראל והן החלו להשמיע סיסמאות מלהיבות לקראת המלחמה. לאחר הפגישה בין נאצר למלך חוסיין שנערכה ב-30 במאי 1967, אמר אחמד סעיד, "ההמונים כפו את רצונם ואת אחדותם, וכיום נעשתה החזית המזרחית של ירדן, שאורכה 650 ק"מ, לגיא-הריגה לישראל".[6]

בעת שהחלה המלחמה ב-5 ביוני 1967, אוחדו תחנות הרדיו "קול קהיר" ו"סאות אל-ערב" תחת ניהולו של אחמד סעיד. ולאחר שנודע על פרוץ המלחמה, הכריזה התחנה המאוחדת "אזרחים – בשם הכבוד, בשם המולדת הערבית הגיבורה, בשם ההיסטוריה, העבר והעתיד - אנו נכנסים היום למערכת החירות, הגבורה, הכבוד והגאולה. נעמוד בפני התוקפנות של ישראל ונחסל אותה, במטרה להסיר את הכתם של הקיום הציוני האימפריאליסטי. אחים חיילים חופשיים בעזה, בסיני, ובשארם אל-שייך. אחים גיבורים בירדן ובסוריה – עלו על תל-אביב".[7]

לאף אחד מהמאזינים במדינות-ערב לא היה ספק בניצחון הערבי, וכך, כל התחנות הרדיו המצריות הודיעו כי בעוד שעות ספורות תיפול תל-אביב לידי הערבים ושהחלה למעשה השיבה לפלסטין. אחמד סעיד שעלה לשידור מידי יום, הודיע על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו "כמו זבובים"; הוא הכריז על ניצחונות ערביים; ועל כיבוש ישובים ישראלים. דעת-הקהל הערבית היתה כל כך משולהבת, שהעיתון אל-ג'מהוריה המצרי כתב ב-7 ביוני "אתם נלחמים באנשים בזויים ומוגי-לב, הממלאים את הארץ מיום שהופיעו השחיתות והקלון. התקדמו ופירצו את מבצריהם! מלאו את חורבותיהם אש והרס! נעשה מערימות אויבנו מזון לתולעים ולדגים". הקריאות הנלהבות האלה יצאו לציבור למרות שחיל-האוויר המצרי הושמד בשעות הראשונות של המלחמה. ב-6 ביוני, נאצר והמלך חוסיין רקמו מזימה להאשים את ארה"ב ובריטניה שהגישו עזרה פעילה לישראל בהתקפה האווירית המוצלחת על שדות התעופה של מצרים וירדן. אך, השיחה הטלפונית בין השניים הוקלטה על-ידי המודיעין הישראלי ושודרה בקול-ישראל בערבית בו ביום - כדי להבהיר כיצד נאצר וחוסיין זממו את הבדותה הזו. למרות שכבר היה ידוע מצבם האמיתי של חילות-האוויר של מדינות-ערב, המשיכו התחנות המצריות לתאר ניצחונות ולספר על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו מידי יום.

ב-7 ביוני, קראה התחנה המשותפת כך, "עמנו האדיר, המערכה שאתה מנהל היום היא מערכה על החיים ועל הגורל, החירות, השחרור והכבוד. על ישראל להתחסל, שכן היא תוקפנית. על פלסטין להשתחרר ולשוב לידנו. אנו ננצח". במקביל לכך, תחנות רדיו סוריות טענו כי הכוחות הסוריים מתקדמים לכיוון נצרת ועכו. כבר ב-5 ביוני שידר רדיו דמשק הוראות לישראלים, בשפה העברית, כיצד להתנהג כשיגיעו הצבאות הערביים.

ב-8 ביוני, הצהירה התחנה המשותפת כי "פחד ובהלה בקרב היהודים בפלסטין... כולם מצפים שם לגורלם שנחרץ, שכן כעבור זמן-מה הם ייתקלו באדיר שבנשקנו, ואז ילמדו לדעת כיצד הוליכו אותם שולל משה דיין וכנופייתו, וכיצד פיתה האימפריאליזם את מפקדם מוג הלב. האם ידועים לך הדברים האלה, יא משה דיין? ההמשך יבוא, יא דיין! בכל רגע הולמים צבאותינו בעוז בתוקפנותך, הפידאיון שלנו זורעים אימה והרס בתוך בסיס התוקפנות.[8] גיבורינו הלוחמים בכל חזית, בכל זירה, מלמדים את צבאך, יא דיין מוג הלב, את הלקחים הקשים ביותר. חיילינו מגלים את שקריך. מטוסי אמריקה ובריטניה לא יחלצו את מדינתך החלושה מגורלה שנחרץ. הם לא יצילו אותה מכליה".[9]

בשעה שתבררו ממדי התבוסה, בעיקר לאחר "נאום ההתפטרות" המדומה של עבד אל-נאצר, אחמד סעיד הכריז בנימה דרמטית "המהפכה נשארת, המהפכה נמשכת, המהפכה חזקה, חי אלוהים, באלוהים נשבענו, באלוהים נשבענו". בספרו של שמשון יצחקי, בעיני הערבים, נאמר כי לאחר הנאום, אחמד סעיד החל לדבר על נאצר כעל "מנהיג לשעבר".[10] בספרו של ד"ר צלאח אל-דין אל-מונג'ד, עמודי השואה – דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני, נאמר כי לאחר "נאום ההתפטרות" של נאצר, אמר אחמד סעיד "האישים הולכים והמשטרים נשארים".[11] לאחר שנאצר חזר בו מהתפטרותו, סולק אחמד סעיד מניהול רדיו "סאות אל-ערב". לדעת אל-מונג'ד הוא סולק בשל אמירה זו, ולדעת אחרים אחמד סעיד סולק בשל הקיצוניות המזיקה שהתגלתה בשידוריו ברדיו וההגזמות שנתלוו לדבריו לאורך כל המלחמה. על כן, כמעט כל אזכור על מלחמת ששת-הימים עולה גם שמו של אחמד סעיד,[12] וכך הוא הפך, למעשה, לסמל של התבוסה והדמגוגיה שהתלוותה לשידוריו גם לאחר עשרות שנים מאז שסולק מתפקידו.

אל-מונג'ד לא חסך במילים כדי לתאר את הנזק שגרם אחמד סעיד לעולם-הערבי. לדידו של אל-מונג'ד, אחמד סעיד ייצג בדבריו את הסוציאליזם האכזרי, הבוטה, וחסר-התרבות של עבד אל-נאצר ואף זה של מפלגת הבעת' ששלטה בסוריה. וכאחד שראה את עצמו שייך לזרם האסלאמי המתון, "המהפכנות החילונית" של אותן שנים, היתה זרה לעולמו וזרה לעולם-הערבי. לדעתו, "המשטרים הסוציאליסטים האלה הרסו את הערכים המוסריים שבמורשת, והמציאו אסכולה בלתי-מוסרית שיסודותיה שקר מר, קללה, גינוי, הוצאת לעז, חילול כבוד, והטלת ספק בכל דבר ודבר... משטרים אלה סיווגו את הבריות לסוגים שונים – סוכנים, גרורים, ריאקציונרים ומתקדמים. קם 'סאות אל-ערב' והקים אסכולה מיוחדת של גידופים, קללות, ניאוץ בלתי מוסרי, שהפכו להיות הסגולות המאפיינות את הסוציאליזם המהפכני הערבי. מכאן ואילך, אין להזכיר סוציאליזם זה בלא להזכיר עמו את אסכולת אחמד סעיד, המזוהמת והנאלחת".[13]

בהמשך לביקורת שלו, אל-מונג'ד כתב כי חוסר המוסריות של המשטרים המהפכניים השפיע על "הציבור הרחב והאספסוף, ומושחתי התרבות, וחלשי הלבבות והשכל, והנוער המהפכני העוין. הם התחילו חוזרים כתוכים בלא כל ביקורת על הקללות הנשמעות ברדיו סאות אל-ערב". לא זאת בלבד, אלא ש"מרבית האומה הערבית נפגעה, בשנים האחרונות... במחלה קטלנית מסוכנת, היא מחלת 'תפיחת הרהב'. הציבור הערבי חי בהתנפחות מזויפת חולנית, בשל ריבוי השידורים ששמע; שידורים של התפארות מופלגת, התרברבות מופרזת בכוח ובעוצמה, צעקנות נבובה, זלזול בכל מדינה, תהא חשובה כאשר תהא, העלבתה בקללות, זלזול בכללים הדיפלומטיים הבינלאומיים, יהירות מזויפת וכדומה".[14]

בפרק על "שלטון-האספסוף ואובדן התודעה העממית", כתב אל-מונג'ד שהמשטרים הסוציאליסטים המהפכניים נשענו על האספסוף במטרה להטות את דעת-הקהל הערבית ברובד התחתון של הבלתי-מתורבתים, המתורבתים-למחצה וכאלה הדומים להם. הללו, לדעתו, התאפיינו בבורות, בחוסר ביקורתיות ובקלות שבה ניתן להשפיע עליהם. וכדי להפיץ את "האספסופיות ולנצלה, השתמשו משטרים סוציאליסטים אלה ברדיו, בעיתונות ובנאומים רשמיים. 'סאות אל-ערב' בימי אחמד סעיד היה בית-ספר להדרכה, להשראה, לתעמולה למען המהפכה, לעידוד מעשי אלימות, או להעלבת הבריות... לאחמד סעיד לא ישווה איש בקללות וגידופים. 'סאות אל-ערב' שימש במה להטעיה ולהסתה, במקום שישמש במה לתודעה ולהקניית תרבות. האחראים בדמשק וקהיר לא איחרו ללכת באותה דרך עצמה גם בנאומיהם הרשמיים, כדי לעורר את יצרי ההמונים ולנצלם להגשמת מטרותיהם".[15]

בפרק על "חוסר התעמולה הערבית בתחום הבינלאומי", כתב אל-מונג'ד כי המשטרים הסוציאליסטים לא ראו צורך בתעמולה ערבית במדינות המערב, וכי המנגנון התקשורתי של מצרים ניהל תעמולה למען המשטר עצמו או למען אדם מסוים, "ונתן ל'סאות אל-ערב' חירות גמורה לקלל, לגדף ולחלל את ערכי הכבוד, הנימוס והמידות הטובות, וגרם – בהיסטוריה המודרנית שלנו – דברים שלשומעם נעשה הגוף חידודין-חידודין והפנים מלבינות".[16]

המלך חוסיין, אף הוא התייחס לתחנת "סאות אל-ערב" ולהתנהלותה במהלך המלחמה. וכך אמר חוסיין: "לגבי, היתה המלחמה אבודה. ראשית חיל-האוויר שלנו היה מחוץ לכלל פעולה מאז ה-5 ביוני. שנית המכ"מ היחיד שלנו... נהרס כמעט לחלוטין. מעט המידע שהיה בכוחו להעביר לנו היה חסר תועלת או קשה לפענוח. מכל מקום, אינני יכול להסביר כיצד קרה הדבר, אותן ידיעות מועטות שהצלחנו ללקט בעזרת המכ"מ וכן ידיעות על תנועת היחידות העיראקיות, שודרו דרך קבע ב'סאות אל-ערב' מרדיו קהיר. בקהיר האמינו, כי הם עושים מעשה נבון. הם חשבו, בלי ספק, שהיתה זו דרך טובה להרים את המוראל בעורף. תהא הסיבה אשר תהא, כל אשר היתה ישראל צריכה לעשות – והם לא ויתרו על העונג – היה להאזין ל'סאות אל-ערב' כדי לסכל את מאמצינו ללא סיכון קל שבקלים".[17]

המשמעות לדבריו של חוסיין היתה כי למעשה תחנת הרדיו עזרה לישראל כשהיא שידרה ידיעות כאלה - אם בשל ליקוי בשיקול הדעת או כפי שחוסיין טען כדי "להרים את המוראל" בקרב הציבור-הערבי. ההסבר המניח את הדעת להעברת אינפורמציה כזו למצרים, נוגע ישירות לפיקוד המצרי ששהה בירדן. בהתלהבות הכללית ששררה בעולם-הערבי בימים הראשונים של המלחמה, אפשר שאחד מהקצינים המצריים, שנכחו במטה הפיקוד הירדני, העביר מידע למטה הפיקוד המצרי, וזה העביר את המידע הלאה לתחנת הרדיו, כפי שהועברו ידיעות אחרות, ובכללן ידיעות על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו במהלך הימים הראשונים של המלחמה. קשה להאמין שחוסיין לא שיער שזה ההסבר להעברת האינפורמציה למצרים, אך בעת שנאמרו דברים אלה, ב-1968, היחסים בין מצרים לירדן היו טובים, כך שחוסיין לא רצה לגרום למשבר ביחסים בעיקר לנוכח הגורל המשותף שהיה מנת חלקם לאחר התבוסה. בעקבות אירועי "ספטמבר השחור" בירדן ב-1970, הורעו היחסים בין ירדן למצרים, כך שירדן הרגישה מעט משוחררת באמירותיה בנוגע למלחמה, והיא לא היססה להצהיר כי מצרים הונתה אותה במהלך מלחמת ששת-הימים.

גם סעד ג'ומעה, ראש ממשלת ירדן בתקופת המלחמה, לא חסך את ביקורתו כלפי אחמד סעיד ואחמד שוקיירי בדומה למה שכתב מונג'ד. וכך כתב ג'ומעה בספרו: "... אלה אותם מומחים בהטחת האשמות מעובשות וגידופים מזוהמים, הממהרים לחזור ולהשמיע את תקליטי 'הבגידה והריגול', המוכנים והמזומנים לתקוף כל מי שמלאו ליבו לחרוג מן העדר מתהלוכת הרמייה והצביעות. ואתה, או שתצטרף לחבורת המריעים מחרישת-האוזניים, ואזי מובטח לך כבודך, מבלי שתושמץ ותבוא לך המנוחה בהיבלעך בתוך העדר: ואם לאו – תהיה בוגד מסוכן. כך קרה שאנשים כדוגמת אחמד שוקיירי ואחמד סעיד נטלו לידיהם את הסמכות האלוהית, והחלו להפיץ פסקי-נידוי או תעודת מחילה, ברוממם ובהשפילם את מי שרצו לרוממו או להשפילו, ובהקנותם ערך וחשיבות לאנשים ואף לכאלה, שאינם מגיעים לרמת אדם".[18] ויחד עם זאת, ג'ומעה אינו מציין את ההתקפות הארסיות של כלי התקשורת הירדנים כלפי מצרים ואת הלגלוג שהופגן כלפי עבד אל-נאצר, עד הפגישה בין חוסיין לנאצר ב-30 במאי 1967.

המקרה של אחמד סעיד לא נשכח מליבותיהם של הערבים למרות שעברו שנים רבות מאז. כך למשל אחד מכתבי רשת הטלוויזיה הלווינית אל-ג'זירה – המשדרת לכל העולם הערבי - ציין את היחס החשדני של האוכלוסייה הערבית כלפי התקשורת הערבית בעזרת הדוגמא של אחמד סעיד, כשהוא שידר, במהלך המלחמה, כי כוחות מצריים פרוסים בכל סיני ולוכדים את הכוחות הישראלים. קבוצה של חיילים מצריים, בלתי חמושה, שמעה את דבריו, ובשל כך היא נעה לכיוון הישראלים, במקום לסגת לכיוון תעלת-סואץ. לדברי הכתב של אל-ג'זירה, בגלל הודעתו של אחמד סעיד, אחדים מהחיילים נהרגו ואחרים נפלו בשבי. אחד מהשבויים טען באוזני הכתב כי האשמה היא "בעיתונאים", וזאת דוגמא בלבד, לדעתו של הכתב, לחשדנות השוררת בין האוכלוסייה הערבית לבין התקשורת הערבית.[19] זאת ועוד, העיתון אל-חיאת, היוצא לאור בלונדון, פרסם בדצמבר 2001 תגובה ארוכה מאת קורא בשם זוהייר עבדאללה, המתגורר בארה"ב, שכתב על תפקידה של התקשורת הערבית מפרספקטיבה היסטורית. לדעתו, התקשורת הערבית עברה שלושה שלבים עיקריים המיוצגים על-ידי שלושה שדרנים ערביים:[20]

יוניס אל-באח'רי – ששידר מברלין, בשנות ה-40, ברדיו "חי אל-ערב" וייצג את הקו הנאצי בתעמולה שלו לעולם-הערבי.

אחמד סעיד – שניהל תעמולה-דמגוגית וגסה נגד מנהיגים ערבים מתונים, נגד מלכים ערבים ונגד המערב. סעיד עזר למוטט משטרים מתונים בעיראק ולוב שבמקומם עלו משטרים רודניים ופשיסטיים. שידוריו של אחמד סעיד, לדעתו של עבדאללה, דחפו את המלחמה נגד ישראל כשהערבים עדיין לא היו מוכנים לה, והפצעים ממלחמה זו עדיין לא הגלידו. עבדאללה ציין כי הדבר הטוב ביותר שיצא מהתבוסה במלחמת ששת-הימים היה סילוקו של אחמד סעיד והדמגוגיה שלו.

תייסיר עלוני – כתב רשת אל-ג'זירה ששידר מהעיר קאבול באפגניסטן, ב-2001, אך למעשה עלוני ייצג את הטאליבן בשידוריו. לדעתו של עבדאללה, הדור הנוכחי לא למד מאומה מהלקח של יוניס אל-באח'רי ואחמד סעיד.

המשמעות היא שהתקשורת הערבית נותרה כשהיתה למרות שעברו כ-60 שנה מאז שאל-באח'רי שידר תעמולה נאצית מברלין. תגובתו הקשה של עבדאללה נבעה גם בשל מתקפת הטרור של אל-קאעידה נגד ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001. הוכחה לתחושותיו של עבדאללה בנוגע לתייסיר עלוני התקבלה לאחר סידרת הפיגועים שהתרחשו במדריד ב-11 במרץ 2004 שבמהלכם נהרגו כ-200 בני-אדם. לאחר כיבוש אפגניסטן בידי הכוחות האמריקאים, תייסיר עלוני עבר לספרד שם ניהל את המשרד של אל-ג'זירה. בעקבות חקירה של שירותי-הביטחון הספרדים, נעצר תייסיר עלוני בחשד שניצל את מעמדו כעיתונאי כדי להעביר כספים לבכיר בארגון אל-קאעידה כדי לממן פעולות טרור. נגד עלוני הוגש כתב אישום והוא נידון ל-7 שנות מאסר, ב-26 בספטמבר 2005.[21]

תזכורת כואבת לסגנון התעמולתי של אחמד סעיד, המאפיין את התקשורת הערבית ואת התרבות הפוליטית הערבית, התקבלה במלחמת המפרץ השניה ב-2003, בעת שכוחות ארה"ב פלשו לעיראק. שר ההסברה העיראקי באותה עת, מוחמד אל-סחף, הפליג בתיאורי ניצחון מול הכוחות האמריקאים, וכשטנקים אמריקאיים התקרבו לבגדאד טען אל-סחף שהתמונות "צולמו בהוליווד", וכי העיראקים מנצחים את המלחמה. הבעיה לא היתה רק בהגזמותיו של אל-סחף, אלא גם בתקשורת הערבית שהעדיפה את "תיאורי הניצחון" של אל-סחף והתעלמה מהעובדות בשטח כפי שמסרו הכוחות האמריקאים או נמסרו מכתבים זרים שנכחו באזורי הקרבות. כאשר התבררו ממדי התבוסה העיראקית לא היה מנוס אלא לעשות השוואה בין דברי אל-סחף לבין דברי אחמד סעיד, ובין התקשורת הערבית של 1967 לזו של 2003. במהלך המלחמה בעיראק, פרסם עורך העיתון אל-שרק אל-אווסט, היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית, סדרת מאמרים שבה מתח ביקורת נוקבת על התקשורת הערבית שסיקרה את המלחמה. באחד מהמאמרים, שכותרתו היתה "לאט לך התקשורת של 1967", כתב העורך את הדברים האלה:

"כאשר אנו בוחנים את התקשורת הערבית, מעט מאוד השתנה מהמאה שעברה ונראה כאילו המלחמה היום דומה למלחמות של לפני ארבעים שנה. אז, הקדימו אמצעי התקשורת את הצבאות הערביים בהעלאת טענות שווא. הם סבורים שפרסום כותרת בדבר הפלת מאה מטוסי קרב ישראליים במלחמת 1967, מחדיר גאווה לנפשות ויתכן שיגרום להתגשמות הידיעה בהמשך בעתיד. ואולם, מי שהולכים לישון ומתעוררים מול הטלוויזיות הערביות, על אף שהם מייחלים לזכות ולראות תבוסה מוחצת של הגייסות האמריקאיים, לא יסלחו בשום אופן לתקשורת הערבית על שקריה, כאשר יתפזר העשן והאמת תתגלה במלואה".[22]

ולאחר שעורך אל-שרק אל-אווסט קיבל ביקורת על דבריו, הוא כתב מאמר נוסף שכותרתו היתה "אדרבא, התקשורת הערבית, גרועה יותר מזו ב-1967", וזאת משום ש"היא איננה אובייקטיבית ואיננה ניטראלית... אינני מתכוון בכך רק לכמות השקרים; התקשורת של 1967, למרות הגזמותיה, היתה בעלת תפוצה מוגבלת. לעומת זאת, התקשורת של 2003 אין אדם המוגן מפניה ואין בית אליו היא אינה נכנסת". ולא רק זאת, אלא ש"הפכנו את אמצעי התקשורת שלנו לשופרות עבור משרד ההסברה העיראקי והם אינם נותנים לקוראים ולצופים הזדמנות לראות דבר פרט להשקפה החד-צדדית. הם סבורים שדיון אובייקטיבי מהווה בגידה ושדיווחים שאינם מוטים לצד הערבי, אסורים".

התנהגותו ודבריו של אל-סחף הזכירו לרבים את אחמד סעיד במלחמת ששת-הימים, ושמו עלה שוב בתקשורת הערבית, בתקשורת הישראלית ובתקשורת המערבית.[23] ולא רק זאת אלא, גם אזרחים ערבים מן השורה עשו השוואות, בפורומים שונים המופיעים באינטרנט, בין דבריו של אחמד סעיד ב-1967 לבין אלה של אל-סחף. לאור כל זה, ניתן לשער כי אחמד סעיד נצרב בתודעה הערבית הכללית, עד שאי-אפשר להתעלם מהמסקנה הנחרצת של כמאל לאבידי מהעיתון The Daily Star, היוצא לאור בלבנון.[24] בחודש אוקטובר 2003, לאבידי נתן סקירה היסטורית קצרה על 50 שנות פעילותה של תחנת הרדיו "סאות אל-ערב".[25] לדעתו של לאבידי, ההשפעה של אחמד סעיד והסגנון הבוטה של התחנה עדיין מורגשים בשידורים הממלכתיים של העולם-הערבי, ושידורים אלה הם, שלמעשה, מעצבים את הדעה השלילית השוררת במערב כלפי העולם-הערבי.

לאור כל זאת, השאלה היא האם המקרה של אחמד סעיד יכול לחזור על עצמו גם בעתיד באותו אופן? סביר להניח שכן, בעיקר כשמדובר על הסכסוך הערבי-ישראל המהווה קטליזטור להתלהבות ציבורית-מוסלמית כפי שאירע ב-1967. יתרה מזאת, תחנת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג'זירה משמשת כיום כלי חשוב להעברת אינפורמציה בדומה לתחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בשנות ה-60, והיא אינה מהססת לנקוט באותן תחבולות תעמולתיות כפי שנהגה לעשות תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בתקופתו של אחמד סעיד. זאת ועוד, במהלך חודש אוקטובר 2005 קרא נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, "למחוק את ישראל מהמפה" במהלכה של ועידה שנערכה בטהראן שכותרתה היתה "עולם ללא ציונות". תגובתם המהירה של ישראל ומדינות רבות אחרות כנגד קריאה זו היתה נכונה ואפקטיבית, אך יחד עם זאת, הצהרה זו נאמרה מתוך שכנוע פנימי עמוק שהתבססה של קרקע אידיאולוגית רחבה שמקורה בתעמולה של עשרות שנים, וזו לא היתה הצהרה שנשלפה בהיסח-הדעת. המשמעות היא, שאידיאולוגיה רדיקלית מחייבת, ברוב המקרים, גם מעשים רדיקליים מתוקף התפישה המדינית הרהוטה הנלווית לאידיאולוגיה זו.

By: Dr. Yohai Sela: Ahmed Said and the radio station "Saut al-Arab" in The Six-Day War - 1967
--------------------------------------------------------------

[1]פלישת עיראק לכווית מתוך הערכה כי כיבוש כווית יעבור בשתיקה, והתבוסה העיראקית לאחר מכן מידי הכוחות האמריקאים; נסיגת הצבא הסורי מלבנון ב-2005; נסיגת הצבא המצרי מתימן ב-1967; מלחמת עיראן-עיראק בשנות ה-80 - כאשר עיראק לא הצליחה להכניע את איראן בניגוד לציפיות; וכן מאבקם העיקש של הכורדים בסוריה, בעיראק ובטורקיה.

[2]אחמד סעיד, אל-קומיה אל-ערביה ת'ורה ובנא, (קהיר: 1959), עמ' 70-72.

[3]אחדים מהאישים ששוחחתי עימם טענו ששוקיירי הוא זה שטבע את הסיסמא.

[4]מצוטט בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים: מלחמת ששת הימים ולאחריה. (תל-אביב: הוצאה לאור – משרד הביטחון, 1969), עמ' 82.

[5]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 108.

[6]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 112.

[7]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 125.

[8]"בסיס התוקפנות" – מדינת ישראל.

[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 139.

[10]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 157.

[11]פרקים מספרו של אל-מונג'ד מופיעים בספרו של יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1969), עמ’ 115-183. הציטוט בעמ' 168.

[12]Al-Aharam Weekly, June 5-11, 1997. Issue No. 328.

[13]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 137.

[14]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 160.

[15]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 168.

[16]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 178.

[17]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה – מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 75.

[18]סעד ג'ומעה, "הקנוניה והמערכת הגורלית" אצל א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה – מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 281.

[19]Yosri Fouda, Al-Jazeera: Here We Stand; We Can Do No Otherwise, in website tbsjournal.com, (No. 6, Spring-Summer 2001).

[20]MEMRI, The Middle East Media Research Institute, December 27, 2001. Special Dispatch Series - No. 320.

[21]ידיעות אחרונות (ישראל), 27 בספטמבר 2005.

[22]MEMRI, The Middle East Media Research Institute, April 10, 2003.

[23]The Jerusalem Post, April 9, 2003; Hichem Karoui, Twenty-One Days That Changed The Middle East (When the Arab elite is either absent or terror-stricken) in Advertise With AMIN, May 7, 2003; Mamuon Fandy, Perceptions: Where Al-Jazeera & Co. Are Coming From, in Washington Post, March 30, 2003; John R. Bradley, Will Al-Jazeera Bend? in Selves and Others, November 10, 2004.

[24]העיתון דיילי סטאר הלבנוני, מנסה ליצור תדמית של עיתון פרגמטי ורציונאלי גם בקשר לישראל, על כן, לעיתים הוא מעניק לישראלים אחדים בימה להביע את עמדותיהם.

[25]Kamel Labidi, The voice of the Arabs is speechless at 50, in The Daily Star, October 7, 2003.