צברי אל-עסלי - 1903-1976 Sabri al-Asali

צברי אל-עסלי – 1903-1976: נולד בדמשק למשפחה סונית מסורתית. היה חבר בועידת המדינות שהתכנסו באלכסנדריה ב-1944 במטרה להקים את "הליגה הערבית". ב-22 במרץ 1945 הוכרז על הקמת "הליגה הערבית". אל-עסלי היה אחד ממנהגיה הבכירים של "המפלגה הלאומית". כהונתו הראשונה כראש ממשלה היתה מ-1 במרץ 1954 ועד ל-12 ביוני 1954. כהונה שניה היתה מ-13 בינואר 1955 ועד ל-7 בספטמבר 1955. כהונה שלישית היתה מ-14 ביוני 1956 ועד ל-22 בפברואר 1958.

צברי אל-עסלי היה הארכיטקט של האיחוד בין מצרים לסוריה ב-1958, איחוד הידוע בשמו כקע"ם - "הקהיליה הערבית המאוחדת". לאחר עליית הבעת' לשלטון ב-1963, אל-עסלי הושם במעצר בית, רכושו הוחרם ב-1966, והוא נפטר ב-1976 חסר-כל. למרבית מנהיגי "המפלגה הלאומית" ציפה גורל דומה תחת משטר הבעת'.

איך לוקחים מחקר שפרסמתי והופכים אותו לכלי בידי התעמולה הפלסטינית

לפני שנים אחדות פרסמתי מחקר על הנפגעים הישראלים - חיילים ואזרחים - במלחמת השחרור, 1948. המחקר פורסם בספרו של שמחה פלפן, שהייתי עוזר מחקר שלו בעת הכנת הספר. המטרה של המחקר היתה להדגים את ההקרבה של ישראלים רבים למען קבלת העצמאות. אולם, המחקר שפרסמתי הפך לכלי בידי התעמולה הפלסטינית ובידי תומכיהם, שכן לדעתם הנתונים האלה מראים על מדיניות ישראלית "תוקפנית" כלפי הערבים, ולא על מדיניות "הגנתית" כפי שטוענת, לכאורה, ההיסטוריוגרפיה הישראלית.

במקום לנסות לנפץ מיתוסים, בעיקר כשזה נוגע לישראל, עדיף להיסטוריוגרפים הערבים לבדוק היטב את מחדליהם ומעשיהם בכל הקשור למאבקם הארוך נגד מדינת-ישראל. הטלת אשמה על גורמים חיצוניים בכל כשלונותיהם, מהווה בריחה מלקיחת אחריות על גורלם ובעיקר על מחדליהם. על עניין זה - בריחה מאחריות - כתב הפילוסוף הסורי צאדק ג'לאל אל-עזם בספרו "ביקורת עצמית לאחר התבוסה", שפורסם בעקבות התבוסה הערבית במלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. למרות שעברו כמעט 40 שנה מאז שהספר פורסם לראשונה, הספר עדיין רלוונטי לכמה היסטוריוגרפים ערבים המנסים לצייר תמונה היסטורית שתהיה נוחה להם ולציבור הערבי.

=====

ספרים בעברית המלצות קוראים יתקבלו ברצון במייל: yohai@mapa.co.il

מרדכי ניסן, המדינה היהודית והבעיה הערבית. הוצאת ראובן מס, 1987.

לאן פני מדינת ישראל? מה יהיה אופיה הקיבוצי, מה תהיה דמותה המדינית? מה עתידה של מדינה יהודית בסביבה אסלאמית?
על שאלות אלו ורבות אחרות דן וחוקר ד"ר מרדכי ניסן בספרו המנתח את המצב במדינת היהודים שאיבדה את דרכה הראשיתית.
==

חג ארליך, המזרח התיכון בימנו: מצרים – האחות הבכירה. הוצאת למדא – האוניברסיטה הפתוחה, 2003.

מצרים - האחות הבכירה, פותח את הסדרה תוך הסבר לכינוי כלל-ערבי זה של ארץ היאור. מרכזיותה ומנהיגותה של מצרים השפיעו עמוקות על תולדות המרחב כולו. מאפייני מנהיגותה של העילית הוותיקה, הפרלמנטרית-מלוכנית; המהפכה הנאצרית כניסיון לשנות את סדרי החברה וכמאמץ לאחד את כל דוברי הערבית; משטרו של אנואר אל-סאדאת כפותח מחדש את סדרי הכלכלה והחברה ועמם גם את אופציית השלום והזיקה למערב; מנהיגותו של חסני מבארכ המנסה לפשר בין שלל הזהויות והכיוונים - כל אלה הקרינו (ומקרינים) ישירות על תולדות המזרח התיכון כולו.
==

מיכאל אפל, עיראק: מלוכה, מהפכה, רודנות. הוצאת למדא – האוניברסיטה הפתוחה, 2005.

הספר מלווה את מסלולה רב-הייסורים של עיראק ממשטר מלוכני ליברלי-שמרני, פרו-מערבי ומתון, דרך מנהיגותם של מהפכנים צבאיים, ועד עלייתו של הרודן סאדם חוסין. נתיב זה מתואר לאורך הדרמות הפוליטיות כפי שהתעצבו במשולב עם התהליכים החברתיים, ההתפתחות הכלכלית, והתמורות האזוריות והעולמיות. הספר עוקב אחר שאפתנותם של מנהיגי עיראק לבכורה בסהר הפורה, בעולם הערבי, ואף במעגל המזרח-תיכוני הכולל גם את איראן ותורכיה.
==

יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות. הוצאת למדא – האוניברסיטה הפתוחה, 2005.

הספר מתמקד בתולדותיה של הממלכה ההאשמית לאורך תקופה רבת אירועים ותמורות. מאז תום מלחמת העולם השנייה עברה ירדן שינויים טריטוריאליים, דמוגרפיים ופוליטיים עמוקים. שינויים אלה נבעו בחלקם הגדול מתולדות סיפוח הגדה המערבית ואובדנה, ומהשלכותיהן של תהפוכות אלה על מעמדה המיוחד של ירדן בשאלה הפלסטינית.
==

נמרוד הורוביץ, אוריה פורמן, אלי פודה וחיים גרבר, המזרח החדש – אסלאם: חברה ומשפט. הוצאת מגנס, 2006.

כרך מ"ו של המזרח החדש כולל 11 מאמרים הכוללים נושאים מגוונים כמו: מפגש בין מערכות חוק שונות; איסלאם מודרני באינדונזיה; דיונים על מרוקו, ירדן והתפתחות התיאטרון הערבי; ותכניו של הדיון הגלובלי העוסק בהתנגשות ציוויליזציות.
==

ברנרד לואיס, משבר האיסלאם - ממלחמה מקודשת לטרור. הוצאת דביר 2006.

בספר זה עוסק לואיס בפירוט בסיבות לעליית האיסלאם הקיצוני מבית מדרשו של בן לאדן והחמאס בשטחים; מתופעה שולית בעלת עניין רק לתושבי המדינות שסבלו ממנה (כמו ישראל), לתופעה גלובאלית המאיימת גם על מדינות שרק עד לאחרונה נראו כבטוחות ממנה באופן יחסי, כמו ארה''ב ומדינות אירופה. לואיס מראה שלתופעת הטרור האיסלאמי הרצחני יש מעט מאוד תקדימים באיסלאם הנורמטיבי והיא למעשה נוגדת אותו. לתופעות כמו המתאבדים היום יש תקדים רק בכת שולים קיצונית של האיסלאם בעבר הרחוק ''החשישיים'', כת פנאטים שיעית שאנשיה היו נוטלים סמים ויוצאים לבצע מעשי רציחות התאבדות בשליחות מנהיגם ''הזקן מן ההר'' שחי בלבנון, באזור שבו שולט היום החיזבאללה, שיצר את התופעה הזאת בהווה ומן הסתם קיבל את ההשראה מהחשישייים. בכת שוליים זאת ובתופעת המתאבדים שלה התמקד אחד מספריו הקודמים והמרתקים ביותר (החשישים) של לואיס, שבזמן פירסומו המקורי נראה כעוסק בתופעה אזוטרית לחלוטין שיש בה עניין רק להיסטוריונים מסוגו של לואיס, אך שנעשה רלבנטי ועכשיו, שנים לאחר שהתפרסם לראשונה, כאשר החלה תופעת המתאבדים המודרנית באיסלאם. (סקירה מאת אלי אשד).
==

ברי רובין, המלחמה הממושכת למען החירות - מאבקם של הערבים למען הדמוקרטיה במזרח התיכון. (באנגלית), ווילי פרס, 2005.

הניצחון של החמאס משרת את המדיניות הישראלית

הניצחון של החמאס הוא אחד הדברים הטובים שקרו לישראל בשנים האחרונות. המסכה הפלסטינית הוסרה וכעת נחשף הפרצוף האמיתי של החברה הפלסטינית ושל העומדים בראשה. מבחינה זו הזמן בהחלט פועל לטובת ישראל, ומאידך הזמן פועל לרעת הפלסטינים אם האסלאם הפנאטי בשטחים לא ישתנה ואף יקבל החלטה לבסס מדיניות אסטרטגית כלפי ישראל המבוססת על עקרון של "שתי מדינות".

זוהי שעת-כושר מבחינתה של ישראל לנהל מדיניות ברורה וחד-משמעית כלפי הרשות הפלסטינית. על ישראל לפעול בכמה מישורים כלפי הרשות הפלסטינית גם אם צעדים אלה יעוררו ביקורת מבית ומחוץ:

1. לשקול הפסקת העברת כספים לרשות הפלסטינית בהתאם להתנהלות של הממשלה הפלסטינית.
2. סגירת המעברים בין עזה לישראל לחלוטין. המעבר היחיד יהיה אך ורק דרך מצרים.
3. השלמה מהירה של הגדר הביטחונית.
4. פירוק כל המאחזים הבלתי-חוקיים.
5. על ישראל להגיב תגובה קשה ובלתי-פרופורציונלית כלפי פעולות טרור נגדה.

לרטוריקה של החמאס יש בהירות אידיאולוגית[1] המשחקת לידה של ישראל, ועליה לנצל זאת לתועלתה הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית. המדיניות האירופאית נעה, בדרך כלל, בין התעלמות מבעיות קשות לבין הרצון לרצות גורמים מיליטנטיים ברחבי-העולם. ולכן סביר להניח שתהיה איזו מידה מסוימת של לחץ על ישראל לוויתורים גדולים כלפי החמאס גם אם החמאס יפגין וויתורים מינוריים, שטחיים ובלתי-משמעותיים.
במקרה הזה, על ישראל להבהיר היטב את עמודותיה שתמורת ויתור ישראלי כלשהו על החמאס לעבור שינוי משמעותי שלא יוכל לסגת ממנו. כך למשל, הצהרה ברורה ומוחלטת על קבלת פתרון המתבסס על עיקרון של "שתי מדינות". קבלת עיקרון כזה מצד המנהיגות של החמאס לא יפתרו את הבעיות אך יראה לפלסטינים את הכיוון הרצוי לפתרון הסכסוך – בעיקר כשזה בא מראשי החמאס.

בשבועות ובחודשים הקרובים ישראל צריכה רק להביט על הנעשה ברשות הפלסטינית מבלי להצהיר הצהרות בומבסטיות של "סכנת החמאס", על "הסכנה האיראנית בשטחים" או על חדירת גורמים מתנועת חיזבאללה לשטחים. השקט הישראלי יעורר יראה יותר מאשר הצהרות מתלהמות שאין מאחוריהן ולא כלום. הזמן משחק לטובת ישראל ועליה לנצל זאת לתועלתה בלבד ללא שום קשר לתועלתם של הפלסטינים. בסופו של הדבר, גם ראשי החמאס יבינו שפרגמטיות מדינית היא המפתח לסכסוך, ואם החמאס לא יבין את – העם הפלסטיני יבהיר היטב לראשי החמאס את הכיוון הרצוי כפי שעם הפלסטיני הבהיר לראשי הפת"ח מה דעתו עליהם.

הגישה שהפגין בנימין נתניהו כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת הכתובה לאחר ניצחון החמאס אינה במקומה ("טליבאן זה כאן").[2] נתניהו, הרואה את עצמו כמומחה לטרור, הגיב בדיוק כפי שהטרור מצפה, דהיינו להגיב בפחד, בהיסטריה ובאיבוד שליטה. מהבחינה הזו, נתניהו הפך לקורבן של התעמולה של החמאס, במקום לנהוג בשיקול הדעת והדעה כמתבקש ממועמד לראשות הממשלה. הצהרותיהם של מנהיגים פוליטיים אחדים, בגיבוי תקשורתי מתלהם והיסטרי, הראו בעליל כי הם נהפכו לקורבנות הראשונים של תנועת החמאס לאחר ניצחונה בבחירות. גם הטלת אשמה על גורמי המודיעין הישראלי שלא צפו את המהפך ברשות אינה במקומה והיא נתפסת כחוכמה שלאחר מעשה.[3] גורמי המודיעין הישראלים העריכו את הכיוון של המהלך, אך הם לא יכלו להעריך במידה מדויקת יותר מהסוקרים הפלסטינים עצמם, המכירים את הסביבה הפוליטית בה הם פועלים.

הניצחון של חמאס מעלה לכותרות, באופן טבעי, את שמם של איראן ושל חיזבאללה. "המשולש המיליטנטי" הזה עושה שירות טוב למדיניות הישראלית ואף מעניק עומק נוסף ומשנה-תוקף לעמדותיה של ישראל, ובכך הוא מקל מאוד על ממשלת ישראל לפעול בתקיפות כלפי כל איום ישיר או עקיף על מדינת-ישראל. על כן, לנוכח המצב החדש, מילות המפתח הן אורך-רוח, סובלנות, שימת דגש על אתגרים ולא על "קשיים", וחיפוש פתרונות ארוכי-טווח ולא פתרונות אינסטנט של מערכת-בחירות. כל אלה יתרמו תרומה חשובה בהתמודדות של ישראל אם האתגר הנוכחי. החל מרגע זה, החמאס נמצא במגננה משום שהוא נימצא בשיא כוחו והשפעתו בחברה הפלסטינית והוא ישתדל לא להגיע למצבו של הפת"ח דהיום – מה שמחייב בסופו של דבר פרגמטיות רעיונית, מדינית וחברתית.

---------------

[1] Shaul Mishal and Avraham Sela. HAMAS, A Behavioral Profile. (Tel Aviv: 1997), The Tami Steimets Center for Peace Research.
[2] בנימין נתניהו, "טליבאו זה כאן", ידיעות אחרונות, 27 בינואר 2006, עמ' 2.
[3] אלכס פישמן, "תפסו אותנו עם המכנסיים למטה", ידיעות אחרונות, 27 בינואר, עמ' 3.

הספר של אברהארד קינלה - יחסי סוריה עיראק

הספר של אברהרד קינלה על יחסי סוריה עיראק, שהייתי עוזר-מחקר שלו בעת הכנת הספר, פותח צוהר רחב למאבקי השליטה של שתי המדינות האלה על ההגמוניה במזרח-התיכון. הספר מסתיים בפלישת עיראק לכווית, אך יחד עם זאת הספר מהווה בסיס טוב להבנת האירועים המתחוללים היום בסוריה, לאחר מותו של חאפז אל-אסד ומצבה הנוכחי של סוריה לאחר נסיגתה מלבנון.

Eberhard Kienle. Ba'th vs. Ba'th: The Conflict between Syria and Iraq, 1968-1989

הניצחון של החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית

בניגוד לציפיות של אבו-מאזן, של ישראל, של אירופה וארה"ב, החמאס הצליח לזכות בבחירות ברשות הפלסטינית. כרגיל במצבים בלתי מוכרים, יעברו כמה ימים עד שכל הצדדים יעכלו את הבשורה הזו ויתחילו לגבש מדיניות שתתאים למציאות החדשה.

ושוב, צריך להזכיר, שלפוליטיקה הישראלית יש נטייה להיכנס להיסטריה בכל פעם שנוצרים מצבים בלתי מוכרים. המפלגות הישראליות השוכנות בקצה הימני או השמאלי של המערכת הפוליטית, יתחילו להטיל את האשמה להיווצרותו של המצב החדש על כתפיה של ממשלת ישראל. למפלגות הקצה של ישראל, יש נטייה חזקה דווקא להאשים את מדיניות הממשלה כדי להתחמק מדיון מעמיק בסוגיות הפלסטיניות ובסוגיות הנוגעות ליחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית.

מפלגות הקצה של ישראל, מחפשות את ההסבר הקל והפשוט לבעיות מעט מורכבות, ועל כן יש להן נטייה להאשים את המדיניות של הממשלה המכהנת ולא את ההתנהלות המדינית הפלסטינית או את הרצון הפוליטי העממי של הפלסטינים. מפלגות הקצה של מדינת-ישראל בדרך-כלל נוטות להתלהמות פוליטית כדי להדגיש בעיה מסוימת גם אם היא קטנה או בעלת פתרון נוח. גם במקרה הזה, המערכת הפוליטית הישראלית בגיבוי תקשורתי תיכנס להיסטריה, ולאחר מכן המפלגות יתחילו לגבש מדיניות שתתאים למציאות החדשה.

כפי שטענתי במאמר הקודם, ההתמודדות של ישראל עם החמאס תהיה קלה יותר מאשר עם הפת"ח.

היום הבחירות לרשות הפלסטינית

הבחירות היום לרשות הפלסטינית מעוררות תקוות רבות לא רק בצד הפלסטיני אלא גם בצד הישראלי, האירופאי והאמריקאי. החשש לניצחונו של החמאס בבחירות גם אם ישיג רק שוויון עם תנועת הפת"ח, מדירה שינה מעיני אבו-מאזן יותר מאשר היא מדאיגה את הצד הישראלי.

אם החמאס ינצח בבחירות, פעולותיה של ישראל נגד הרשות הפלסטינית יתקבלו בהבנה רבה, יותר מאשר מצב שבו הפת"ח ינצח, אך החמאס יעפיל את השפעתו מאחורי הקלעים. במצב כזה, שבו החמאס הוא שותף בממשלת אבו-מאזן, הוא יוכל להטיל ווטו על פעולותיו של אבו-מאזן, אם בצורה מילולית (במקרה הטוב) או באופן מעשי – למשל המשך הפיגועים נגד ישראל. במצב כזה, יקשה על ישראל לנהל משא-ומתן מדיני עם הרשות, ומאידך ישראל גם תתקשה לפעול נגד הרשות כשהמצב יחמיר, שכן כל פגיעה ישראלית ברשות הפלסטינית או פגיעה במעמדו של אבו-מאזן תתקבל כפרובוקציה בעיני מנהיגים אירופאים ואמריקאים.

לדידה של ישראל, ארה"ב ואולי גם האירופאים, ניצחון ברור של אחד הצדדים יפתור דילמות חשובות לכאן או לכאן.

הבחירות היום אינן כה חשובות "לעתיד האזור" כפי שרבים חושבים. הבחירות היום הן חשובות לטווח קצר בלבד עד שתגובש מדיניות פלסטינית, ישראלית, אמריקאית ואירופאית שתתאים את עצמה למציאות. הנטייה לראות בכל אירוע, חשוב ככל שיהיה, כ"מאורע היסטורי" שישנה את פני המציאות מביאה לתסכולים מדיניים עמוקים, ומכאן, גם לייאוש לנוכח המציאות שבה הפלסטינים עדיין מדברים על מדינה עצמאית, אך עושים הכל כדי לדחות את ההחלטה המעשית מטעמים אסטרטגיים. הפלסטינים עדיין לא מוכנים לקחת על עצמם לנהל מדינה עצמאית – לא אבו-מאזן ובוודאי לא החמאס. על כן, ישראל צריכה להיערך למצב שבו היא לא תוכל לפתור את הסכסוך בשיתוף עם המנהיגות הפלסטינית, אך על ישראל ללמוד איך "לנהל את הסכסוך" במטרה לא להיגרר למצב שבו היא רק מגיבה לאירועים שהפלסטינים יוצרים.

אחמד סעיד - קריין רדיו "סאות אל-ערב" ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967

מעצבי-דעת הקהל בציבור הערבי ערב מלחמת ששת-הימים

כאשר בוחנים את הלך-הרוח הערבי, עד ל-1967, ניתן לזהות דוברים אחדים שעיצבו את דעת-הקהל הערבית, ובכך הם הניחו את התשתית הרעיונית לכך שחיסולה הפיזי של מדינת-ישראל הוא לא רק אפשרי, אלא, הוא בלתי נמנע לאור עוצמתם הכמותית של הערבים, באוכלוסייה ובנשק, בהשוואה למדינת-ישראל. נקודה זו היא רלוונטית ברטוריקה הערבית כלפי ישראל גם עשרות שנים לאחר מלחמת ששת-הימים, שכן לטענתם של דוברים אלה "לא הגיוני שמדינה קטנה כישראל תחזיק מעמד לאורך-זמן מול העוצמה הערבית". אולם מה שנראה "לא הגיוני" בעיני הרטוריקה הערבית, מתברר כהגיוני לא רק בנוגע לישראל אלא גם לשאר המאבקים המלחמתיים שהתרחשו במזרח-התיכון ללא שם קשר לסכסוך הערבי-ישראל.[1]

ואלה הדוברים והממשלות ששיחקו תפקיד חשוב בעיצוב דעת-הקהל ובהתלהבות הציבורית שהתעוררה לנוכח הסיכוי להביא לחיסולה של מדינת ישראל:

אחמד סעיד, קריין ומנהל הרדיו המצרי "סאות אל-ערב"; אחמד שוקיירי: מנהיג אש"פ (הארגון לשחרור פלסטין), שנאומיו, כך נאמר, היו מקפיאי דם; ממשלה הבעת' השמאלית של סוריה, שעלתה ב-1966 ודגלה ב"מלחמת שחרור עממית"; מוחמד חסניין הייכל, עורך העיתון המצרי אל-אהרם ואיש סודו של עבד אל-נאצר.

אחמד סעיד:

אחמד סעיד היה נאצריסט נלהב, והוא לא היסס להפליג בשבחו של הנאצריזם כתנועה המונית שיש ביכולתה לחולל פלאים בעולם-הערבי. על כן, סעיד קשר כתרים לאישיותו של עבד אל-נאצר כאחד ממחוללי הלאומיות הערבית החדשה. לא בכדי קבע אחמד סעיד בספרו, שפורסם בקהיר ב-1959, כי שורשיה של התנועה הם במשנתו ובפועלו של מחולל תנועת התחייה האסלאמית, ג'מאל אל-דין אל-אפגאני.[2] לא לחינם השווה אחמד סעיד את נאצר לאל-אפגאני שכן שניהם בישרו תנועת המונים המייחלת לשינוי שיבסס את גדולתם של הערבים כפי שאירע עם עליית האסלאם במאה ה-7. לא פעם, המשטר הנאצריסטי עצמו, למרות חילוניותו, ניהל תעמולה ברוח זו, הן כדי להעניק לעצמו לגיטימציה בקרב הציבור המסורתי והן כדי ליצור זיקה הדוקה של המשכיות בין העבר ההיסטורי המפואר של הערבים לבין ההווה.

אחמד סעיד משך את עינו של החוג הקרוב לעבד אל-נאצר, והוא התמנה על-ידי נאצר עצמו למנהל תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" ששידרה לכל העולם הערבי. עובדת היותו מנהל התחנה ובשל קולו הרדיופוני הוא נתמנה גם לפרשן הראשי של התחנה. ובמהלך שנות עבודתו בתחנה, כמנהל וכפרשן, הוא נהפך לדמות שנויה במחלוקת ברחבי העולם-הערבי. אחמד סעיד נחשב לחוד-החנית של התעמולה הנאצריסטית לעולם-הערבי ורבים ממנהיגי מדינות ערב התייראו מכל מוצא-פיו, שכן הוא נחשב כמבטא ללא עוררין את דעתו של עבד אל-נאצר בעניינים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים.


בשידוריו לעולם-הערבי אחמד סעיד נהג לדבר, בקולו הרועם, בערבית מדוברת פשוטה ביותר, כדי שדבריו יהיו מובנים לכל ערבי וערבי במזרח-התיכון. אחמד סעיד לא היסס מלנאץ ומלקלל בלשון ברוטאלית נגד כל מי שקרא תיגר על מצרים ודרכה הנאצריסטית. סעיד לא היסס לאיים ברצח, בחיסול, בהרג ובטבח כנגד מנהיגי מדינות-ערב האחרים שהתנגדו לנאצר, בדרך זו או אחרת, או כאלה שנחשדו בנטיות פרו-מערביות. השפה שבה השתמש סעיד בשידוריו המתלהמים כנגד מדינת-ישראל, לא הותירה ספק מה יעלה בגורלם של איש, אישה, ילד וזקן החיים בישראל. אחמד סעיד ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התחרו ביניהם מי יהיה יותר בוטה כנגד מדינת-ישראל, וכנראה, אחד מהם טבע את הסיסמא "הגברים לים – הנשים לנו".[3] דהיינו, קריאה-מלחמתית בסגנון מלחמת השבטים הערביים של חצי-האי-ערב, שבה מחסלים את הגברים ולוקחים את הנשים לשפחות. תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" שימשה כלי חשוב בתעמולה של מצרים נגד מדינות-ערב האחרות שלא התיישרו עם הקו הנאצריסטי. כך לדוגמא, לאחר הפלת 7 מטוסי מיג סורים בידי חיל-האוויר הישראלי, ב-7 באפריל 1967, נאמר בתחנה זו, כי "ישראל ביצעה את התוקפנות שלה נגד סוריה, שכן התוקפנות היא חלק מתוכנית אימפריאליסטית כוללת לרבות שיתוף-הפעולה של המלך פייסל (מסעודיה) והמלך חוסיין (מירדן) יחד עם הבריטים בעדן (תימן)... ישראל חשה כי הכוחות המהפכניים הולכים ומתגבשים, וישראל רוצה ליצור מוקד חדש למתיחות, על-מנת להקל מן הלחץ על הריאקציה הערבית והאימפריאליזם (המערבי). הצבא והעם הסורי עמדו בגבורה בהדיפת התוקפנות וגרמו אבדות כבדות לישראל".[4]

כאשר החלה להתעורר ההתלהבות הציבורית לנוכח ההכנות למלחמה נגד ישראל, אחמד סעיד יצא בקריאות נלהבות לציבור הערבי מידי יום בסגנון הבא: "אזרחים חופשיים! המערכה היום היא למען חיינו, למען עתידנו ולמען חירותנו. אחדות העם היא היסוד למערכה. נילחם עד לניצחון...מטרתנו ברורה וקרובה. ביטחוננו בניצחון. את המלחמה לוקחים ולא מקבלים".[5] לאחר שנדמה היה כי היוזמה המדינית נמצאת כולה בידי נאצר, בעיקר לאחר בקשת המלך חוסיין להיפגש עם נאצר, שנשלחה ב-25 במאי 1967, כל תחנות השידור המצריות הגבירו את התעמולה נגד מדינת ישראל והן החלו להשמיע סיסמאות מלהיבות לקראת המלחמה. לאחר הפגישה בין נאצר למלך חוסיין שנערכה ב-30 במאי 1967, אמר אחמד סעיד, "ההמונים כפו את רצונם ואת אחדותם, וכיום נעשתה החזית המזרחית של ירדן, שאורכה 650 ק"מ, לגיא-הריגה לישראל".[6]

בעת שהחלה המלחמה ב-5 ביוני 1967, אוחדו תחנות הרדיו "קול קהיר" ו"סאות אל-ערב" תחת ניהולו של אחמד סעיד. ולאחר שנודע על פרוץ המלחמה, הכריזה התחנה המאוחדת "אזרחים – בשם הכבוד, בשם המולדת הערבית הגיבורה, בשם ההיסטוריה, העבר והעתיד - אנו נכנסים היום למערכת החירות, הגבורה, הכבוד והגאולה. נעמוד בפני התוקפנות של ישראל ונחסל אותה, במטרה להסיר את הכתם של הקיום הציוני האימפריאליסטי. אחים חיילים חופשיים בעזה, בסיני, ובשארם אל-שייך. אחים גיבורים בירדן ובסוריה – עלו על תל-אביב".[7]

לאף אחד מהמאזינים במדינות-ערב לא היה ספק בניצחון הערבי, וכך, כל התחנות הרדיו המצריות הודיעו כי בעוד שעות ספורות תיפול תל-אביב לידי הערבים ושהחלה למעשה השיבה לפלסטין. אחמד סעיד שעלה לשידור מידי יום, הודיע על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו "כמו זבובים"; הוא הכריז על ניצחונות ערביים; ועל כיבוש ישובים ישראלים. דעת-הקהל הערבית היתה כל כך משולהבת, שהעיתון אל-ג'מהוריה המצרי כתב ב-7 ביוני "אתם נלחמים באנשים בזויים ומוגי-לב, הממלאים את הארץ מיום שהופיעו השחיתות והקלון. התקדמו ופירצו את מבצריהם! מלאו את חורבותיהם אש והרס! נעשה מערימות אויבנו מזון לתולעים ולדגים". הקריאות הנלהבות האלה יצאו לציבור למרות שחיל-האוויר המצרי הושמד בשעות הראשונות של המלחמה. ב-6 ביוני, נאצר והמלך חוסיין רקמו מזימה להאשים את ארה"ב ובריטניה שהגישו עזרה פעילה לישראל בהתקפה האווירית המוצלחת על שדות התעופה של מצרים וירדן. אך, השיחה הטלפונית בין השניים הוקלטה על-ידי המודיעין הישראלי ושודרה בקול-ישראל בערבית בו ביום - כדי להבהיר כיצד נאצר וחוסיין זממו את הבדותה הזו. למרות שכבר היה ידוע מצבם האמיתי של חילות-האוויר של מדינות-ערב, המשיכו התחנות המצריות לתאר ניצחונות ולספר על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו מידי יום.

ב-7 ביוני, קראה התחנה המשותפת כך, "עמנו האדיר, המערכה שאתה מנהל היום היא מערכה על החיים ועל הגורל, החירות, השחרור והכבוד. על ישראל להתחסל, שכן היא תוקפנית. על פלסטין להשתחרר ולשוב לידנו. אנו ננצח". במקביל לכך, תחנות רדיו סוריות טענו כי הכוחות הסוריים מתקדמים לכיוון נצרת ועכו. כבר ב-5 ביוני שידר רדיו דמשק הוראות לישראלים, בשפה העברית, כיצד להתנהג כשיגיעו הצבאות הערביים.

ב-8 ביוני, הצהירה התחנה המשותפת כי "פחד ובהלה בקרב היהודים בפלסטין... כולם מצפים שם לגורלם שנחרץ, שכן כעבור זמן-מה הם ייתקלו באדיר שבנשקנו, ואז ילמדו לדעת כיצד הוליכו אותם שולל משה דיין וכנופייתו, וכיצד פיתה האימפריאליזם את מפקדם מוג הלב. האם ידועים לך הדברים האלה, יא משה דיין? ההמשך יבוא, יא דיין! בכל רגע הולמים צבאותינו בעוז בתוקפנותך, הפידאיון שלנו זורעים אימה והרס בתוך בסיס התוקפנות.[8] גיבורינו הלוחמים בכל חזית, בכל זירה, מלמדים את צבאך, יא דיין מוג הלב, את הלקחים הקשים ביותר. חיילינו מגלים את שקריך. מטוסי אמריקה ובריטניה לא יחלצו את מדינתך החלושה מגורלה שנחרץ. הם לא יצילו אותה מכליה".[9]

בשעה שתבררו ממדי התבוסה, בעיקר לאחר "נאום ההתפטרות" המדומה של עבד אל-נאצר, אחמד סעיד הכריז בנימה דרמטית "המהפכה נשארת, המהפכה נמשכת, המהפכה חזקה, חי אלוהים, באלוהים נשבענו, באלוהים נשבענו". בספרו של שמשון יצחקי, בעיני הערבים, נאמר כי לאחר הנאום, אחמד סעיד החל לדבר על נאצר כעל "מנהיג לשעבר".[10] בספרו של ד"ר צלאח אל-דין אל-מונג'ד, עמודי השואה – דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני, נאמר כי לאחר "נאום ההתפטרות" של נאצר, אמר אחמד סעיד "האישים הולכים והמשטרים נשארים".[11] לאחר שנאצר חזר בו מהתפטרותו, סולק אחמד סעיד מניהול רדיו "סאות אל-ערב". לדעת אל-מונג'ד הוא סולק בשל אמירה זו, ולדעת אחרים אחמד סעיד סולק בשל הקיצוניות המזיקה שהתגלתה בשידוריו ברדיו וההגזמות שנתלוו לדבריו לאורך כל המלחמה. על כן, כמעט כל אזכור על מלחמת ששת-הימים עולה גם שמו של אחמד סעיד,[12] וכך הוא הפך, למעשה, לסמל של התבוסה והדמגוגיה שהתלוותה לשידוריו גם לאחר עשרות שנים מאז שסולק מתפקידו.

אל-מונג'ד לא חסך במילים כדי לתאר את הנזק שגרם אחמד סעיד לעולם-הערבי. לדידו של אל-מונג'ד, אחמד סעיד ייצג בדבריו את הסוציאליזם האכזרי, הבוטה, וחסר-התרבות של עבד אל-נאצר ואף זה של מפלגת הבעת' ששלטה בסוריה. וכאחד שראה את עצמו שייך לזרם האסלאמי המתון, "המהפכנות החילונית" של אותן שנים, היתה זרה לעולמו וזרה לעולם-הערבי. לדעתו, "המשטרים הסוציאליסטים האלה הרסו את הערכים המוסריים שבמורשת, והמציאו אסכולה בלתי-מוסרית שיסודותיה שקר מר, קללה, גינוי, הוצאת לעז, חילול כבוד, והטלת ספק בכל דבר ודבר... משטרים אלה סיווגו את הבריות לסוגים שונים – סוכנים, גרורים, ריאקציונרים ומתקדמים. קם 'סאות אל-ערב' והקים אסכולה מיוחדת של גידופים, קללות, ניאוץ בלתי מוסרי, שהפכו להיות הסגולות המאפיינות את הסוציאליזם המהפכני הערבי. מכאן ואילך, אין להזכיר סוציאליזם זה בלא להזכיר עמו את אסכולת אחמד סעיד, המזוהמת והנאלחת".[13]

בהמשך לביקורת שלו, אל-מונג'ד כתב כי חוסר המוסריות של המשטרים המהפכניים השפיע על "הציבור הרחב והאספסוף, ומושחתי התרבות, וחלשי הלבבות והשכל, והנוער המהפכני העוין. הם התחילו חוזרים כתוכים בלא כל ביקורת על הקללות הנשמעות ברדיו סאות אל-ערב". לא זאת בלבד, אלא ש"מרבית האומה הערבית נפגעה, בשנים האחרונות... במחלה קטלנית מסוכנת, היא מחלת 'תפיחת הרהב'. הציבור הערבי חי בהתנפחות מזויפת חולנית, בשל ריבוי השידורים ששמע; שידורים של התפארות מופלגת, התרברבות מופרזת בכוח ובעוצמה, צעקנות נבובה, זלזול בכל מדינה, תהא חשובה כאשר תהא, העלבתה בקללות, זלזול בכללים הדיפלומטיים הבינלאומיים, יהירות מזויפת וכדומה".[14]

בפרק על "שלטון-האספסוף ואובדן התודעה העממית", כתב אל-מונג'ד שהמשטרים הסוציאליסטים המהפכניים נשענו על האספסוף במטרה להטות את דעת-הקהל הערבית ברובד התחתון של הבלתי-מתורבתים, המתורבתים-למחצה וכאלה הדומים להם. הללו, לדעתו, התאפיינו בבורות, בחוסר ביקורתיות ובקלות שבה ניתן להשפיע עליהם. וכדי להפיץ את "האספסופיות ולנצלה, השתמשו משטרים סוציאליסטים אלה ברדיו, בעיתונות ובנאומים רשמיים. 'סאות אל-ערב' בימי אחמד סעיד היה בית-ספר להדרכה, להשראה, לתעמולה למען המהפכה, לעידוד מעשי אלימות, או להעלבת הבריות... לאחמד סעיד לא ישווה איש בקללות וגידופים. 'סאות אל-ערב' שימש במה להטעיה ולהסתה, במקום שישמש במה לתודעה ולהקניית תרבות. האחראים בדמשק וקהיר לא איחרו ללכת באותה דרך עצמה גם בנאומיהם הרשמיים, כדי לעורר את יצרי ההמונים ולנצלם להגשמת מטרותיהם".[15]

בפרק על "חוסר התעמולה הערבית בתחום הבינלאומי", כתב אל-מונג'ד כי המשטרים הסוציאליסטים לא ראו צורך בתעמולה ערבית במדינות המערב, וכי המנגנון התקשורתי של מצרים ניהל תעמולה למען המשטר עצמו או למען אדם מסוים, "ונתן ל'סאות אל-ערב' חירות גמורה לקלל, לגדף ולחלל את ערכי הכבוד, הנימוס והמידות הטובות, וגרם – בהיסטוריה המודרנית שלנו – דברים שלשומעם נעשה הגוף חידודין-חידודין והפנים מלבינות".[16]

המלך חוסיין, אף הוא התייחס לתחנת "סאות אל-ערב" ולהתנהלותה במהלך המלחמה. וכך אמר חוסיין: "לגבי, היתה המלחמה אבודה. ראשית חיל-האוויר שלנו היה מחוץ לכלל פעולה מאז ה-5 ביוני. שנית המכ"מ היחיד שלנו... נהרס כמעט לחלוטין. מעט המידע שהיה בכוחו להעביר לנו היה חסר תועלת או קשה לפענוח. מכל מקום, אינני יכול להסביר כיצד קרה הדבר, אותן ידיעות מועטות שהצלחנו ללקט בעזרת המכ"מ וכן ידיעות על תנועת היחידות העיראקיות, שודרו דרך קבע ב'סאות אל-ערב' מרדיו קהיר. בקהיר האמינו, כי הם עושים מעשה נבון. הם חשבו, בלי ספק, שהיתה זו דרך טובה להרים את המוראל בעורף. תהא הסיבה אשר תהא, כל אשר היתה ישראל צריכה לעשות – והם לא ויתרו על העונג – היה להאזין ל'סאות אל-ערב' כדי לסכל את מאמצינו ללא סיכון קל שבקלים".[17]

המשמעות לדבריו של חוסיין היתה כי למעשה תחנת הרדיו עזרה לישראל כשהיא שידרה ידיעות כאלה - אם בשל ליקוי בשיקול הדעת או כפי שחוסיין טען כדי "להרים את המוראל" בקרב הציבור-הערבי. ההסבר המניח את הדעת להעברת אינפורמציה כזו למצרים, נוגע ישירות לפיקוד המצרי ששהה בירדן. בהתלהבות הכללית ששררה בעולם-הערבי בימים הראשונים של המלחמה, אפשר שאחד מהקצינים המצריים, שנכחו במטה הפיקוד הירדני, העביר מידע למטה הפיקוד המצרי, וזה העביר את המידע הלאה לתחנת הרדיו, כפי שהועברו ידיעות אחרות, ובכללן ידיעות על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו במהלך הימים הראשונים של המלחמה. קשה להאמין שחוסיין לא שיער שזה ההסבר להעברת האינפורמציה למצרים, אך בעת שנאמרו דברים אלה, ב-1968, היחסים בין מצרים לירדן היו טובים, כך שחוסיין לא רצה לגרום למשבר ביחסים בעיקר לנוכח הגורל המשותף שהיה מנת חלקם לאחר התבוסה. בעקבות אירועי "ספטמבר השחור" בירדן ב-1970, הורעו היחסים בין ירדן למצרים, כך שירדן הרגישה מעט משוחררת באמירותיה בנוגע למלחמה, והיא לא היססה להצהיר כי מצרים הונתה אותה במהלך מלחמת ששת-הימים.

גם סעד ג'ומעה, ראש ממשלת ירדן בתקופת המלחמה, לא חסך את ביקורתו כלפי אחמד סעיד ואחמד שוקיירי בדומה למה שכתב מונג'ד. וכך כתב ג'ומעה בספרו: "... אלה אותם מומחים בהטחת האשמות מעובשות וגידופים מזוהמים, הממהרים לחזור ולהשמיע את תקליטי 'הבגידה והריגול', המוכנים והמזומנים לתקוף כל מי שמלאו ליבו לחרוג מן העדר מתהלוכת הרמייה והצביעות. ואתה, או שתצטרף לחבורת המריעים מחרישת-האוזניים, ואזי מובטח לך כבודך, מבלי שתושמץ ותבוא לך המנוחה בהיבלעך בתוך העדר: ואם לאו – תהיה בוגד מסוכן. כך קרה שאנשים כדוגמת אחמד שוקיירי ואחמד סעיד נטלו לידיהם את הסמכות האלוהית, והחלו להפיץ פסקי-נידוי או תעודת מחילה, ברוממם ובהשפילם את מי שרצו לרוממו או להשפילו, ובהקנותם ערך וחשיבות לאנשים ואף לכאלה, שאינם מגיעים לרמת אדם".[18] ויחד עם זאת, ג'ומעה אינו מציין את ההתקפות הארסיות של כלי התקשורת הירדנים כלפי מצרים ואת הלגלוג שהופגן כלפי עבד אל-נאצר, עד הפגישה בין חוסיין לנאצר ב-30 במאי 1967.

המקרה של אחמד סעיד לא נשכח מליבותיהם של הערבים למרות שעברו שנים רבות מאז. כך למשל אחד מכתבי רשת הטלוויזיה הלווינית אל-ג'זירה – המשדרת לכל העולם הערבי - ציין את היחס החשדני של האוכלוסייה הערבית כלפי התקשורת הערבית בעזרת הדוגמא של אחמד סעיד, כשהוא שידר, במהלך המלחמה, כי כוחות מצריים פרוסים בכל סיני ולוכדים את הכוחות הישראלים. קבוצה של חיילים מצריים, בלתי חמושה, שמעה את דבריו, ובשל כך היא נעה לכיוון הישראלים, במקום לסגת לכיוון תעלת-סואץ. לדברי הכתב של אל-ג'זירה, בגלל הודעתו של אחמד סעיד, אחדים מהחיילים נהרגו ואחרים נפלו בשבי. אחד מהשבויים טען באוזני הכתב כי האשמה היא "בעיתונאים", וזאת דוגמא בלבד, לדעתו של הכתב, לחשדנות השוררת בין האוכלוסייה הערבית לבין התקשורת הערבית.[19] זאת ועוד, העיתון אל-חיאת, היוצא לאור בלונדון, פרסם בדצמבר 2001 תגובה ארוכה מאת קורא בשם זוהייר עבדאללה, המתגורר בארה"ב, שכתב על תפקידה של התקשורת הערבית מפרספקטיבה היסטורית. לדעתו, התקשורת הערבית עברה שלושה שלבים עיקריים המיוצגים על-ידי שלושה שדרנים ערביים:[20]

יוניס אל-באח'רי – ששידר מברלין, בשנות ה-40, ברדיו "חי אל-ערב" וייצג את הקו הנאצי בתעמולה שלו לעולם-הערבי.

אחמד סעיד – שניהל תעמולה-דמגוגית וגסה נגד מנהיגים ערבים מתונים, נגד מלכים ערבים ונגד המערב. סעיד עזר למוטט משטרים מתונים בעיראק ולוב שבמקומם עלו משטרים רודניים ופשיסטיים. שידוריו של אחמד סעיד, לדעתו של עבדאללה, דחפו את המלחמה נגד ישראל כשהערבים עדיין לא היו מוכנים לה, והפצעים ממלחמה זו עדיין לא הגלידו. עבדאללה ציין כי הדבר הטוב ביותר שיצא מהתבוסה במלחמת ששת-הימים היה סילוקו של אחמד סעיד והדמגוגיה שלו.

תייסיר עלוני – כתב רשת אל-ג'זירה ששידר מהעיר קאבול באפגניסטן, ב-2001, אך למעשה עלוני ייצג את הטאליבן בשידוריו. לדעתו של עבדאללה, הדור הנוכחי לא למד מאומה מהלקח של יוניס אל-באח'רי ואחמד סעיד.

המשמעות היא שהתקשורת הערבית נותרה כשהיתה למרות שעברו כ-60 שנה מאז שאל-באח'רי שידר תעמולה נאצית מברלין. תגובתו הקשה של עבדאללה נבעה גם בשל מתקפת הטרור של אל-קאעידה נגד ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001. הוכחה לתחושותיו של עבדאללה בנוגע לתייסיר עלוני התקבלה לאחר סידרת הפיגועים שהתרחשו במדריד ב-11 במרץ 2004 שבמהלכם נהרגו כ-200 בני-אדם. לאחר כיבוש אפגניסטן בידי הכוחות האמריקאים, תייסיר עלוני עבר לספרד שם ניהל את המשרד של אל-ג'זירה. בעקבות חקירה של שירותי-הביטחון הספרדים, נעצר תייסיר עלוני בחשד שניצל את מעמדו כעיתונאי כדי להעביר כספים לבכיר בארגון אל-קאעידה כדי לממן פעולות טרור. נגד עלוני הוגש כתב אישום והוא נידון ל-7 שנות מאסר, ב-26 בספטמבר 2005.[21]

תזכורת כואבת לסגנון התעמולתי של אחמד סעיד, המאפיין את התקשורת הערבית ואת התרבות הפוליטית הערבית, התקבלה במלחמת המפרץ השניה ב-2003, בעת שכוחות ארה"ב פלשו לעיראק. שר ההסברה העיראקי באותה עת, מוחמד אל-סחף, הפליג בתיאורי ניצחון מול הכוחות האמריקאים, וכשטנקים אמריקאיים התקרבו לבגדאד טען אל-סחף שהתמונות "צולמו בהוליווד", וכי העיראקים מנצחים את המלחמה. הבעיה לא היתה רק בהגזמותיו של אל-סחף, אלא גם בתקשורת הערבית שהעדיפה את "תיאורי הניצחון" של אל-סחף והתעלמה מהעובדות בשטח כפי שמסרו הכוחות האמריקאים או נמסרו מכתבים זרים שנכחו באזורי הקרבות. כאשר התבררו ממדי התבוסה העיראקית לא היה מנוס אלא לעשות השוואה בין דברי אל-סחף לבין דברי אחמד סעיד, ובין התקשורת הערבית של 1967 לזו של 2003. במהלך המלחמה בעיראק, פרסם עורך העיתון אל-שרק אל-אווסט, היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית, סדרת מאמרים שבה מתח ביקורת נוקבת על התקשורת הערבית שסיקרה את המלחמה. באחד מהמאמרים, שכותרתו היתה "לאט לך התקשורת של 1967", כתב העורך את הדברים האלה:

"כאשר אנו בוחנים את התקשורת הערבית, מעט מאוד השתנה מהמאה שעברה ונראה כאילו המלחמה היום דומה למלחמות של לפני ארבעים שנה. אז, הקדימו אמצעי התקשורת את הצבאות הערביים בהעלאת טענות שווא. הם סבורים שפרסום כותרת בדבר הפלת מאה מטוסי קרב ישראליים במלחמת 1967, מחדיר גאווה לנפשות ויתכן שיגרום להתגשמות הידיעה בהמשך בעתיד. ואולם, מי שהולכים לישון ומתעוררים מול הטלוויזיות הערביות, על אף שהם מייחלים לזכות ולראות תבוסה מוחצת של הגייסות האמריקאיים, לא יסלחו בשום אופן לתקשורת הערבית על שקריה, כאשר יתפזר העשן והאמת תתגלה במלואה".[22]

ולאחר שעורך אל-שרק אל-אווסט קיבל ביקורת על דבריו, הוא כתב מאמר נוסף שכותרתו היתה "אדרבא, התקשורת הערבית, גרועה יותר מזו ב-1967", וזאת משום ש"היא איננה אובייקטיבית ואיננה ניטראלית... אינני מתכוון בכך רק לכמות השקרים; התקשורת של 1967, למרות הגזמותיה, היתה בעלת תפוצה מוגבלת. לעומת זאת, התקשורת של 2003 אין אדם המוגן מפניה ואין בית אליו היא אינה נכנסת". ולא רק זאת, אלא ש"הפכנו את אמצעי התקשורת שלנו לשופרות עבור משרד ההסברה העיראקי והם אינם נותנים לקוראים ולצופים הזדמנות לראות דבר פרט להשקפה החד-צדדית. הם סבורים שדיון אובייקטיבי מהווה בגידה ושדיווחים שאינם מוטים לצד הערבי, אסורים".

התנהגותו ודבריו של אל-סחף הזכירו לרבים את אחמד סעיד במלחמת ששת-הימים, ושמו עלה שוב בתקשורת הערבית, בתקשורת הישראלית ובתקשורת המערבית.[23] ולא רק זאת אלא, גם אזרחים ערבים מן השורה עשו השוואות, בפורומים שונים המופיעים באינטרנט, בין דבריו של אחמד סעיד ב-1967 לבין אלה של אל-סחף. לאור כל זה, ניתן לשער כי אחמד סעיד נצרב בתודעה הערבית הכללית, עד שאי-אפשר להתעלם מהמסקנה הנחרצת של כמאל לאבידי מהעיתון The Daily Star, היוצא לאור בלבנון.[24] בחודש אוקטובר 2003, לאבידי נתן סקירה היסטורית קצרה על 50 שנות פעילותה של תחנת הרדיו "סאות אל-ערב".[25] לדעתו של לאבידי, ההשפעה של אחמד סעיד והסגנון הבוטה של התחנה עדיין מורגשים בשידורים הממלכתיים של העולם-הערבי, ושידורים אלה הם, שלמעשה, מעצבים את הדעה השלילית השוררת במערב כלפי העולם-הערבי.

לאור כל זאת, השאלה היא האם המקרה של אחמד סעיד יכול לחזור על עצמו גם בעתיד באותו אופן? סביר להניח שכן, בעיקר כשמדובר על הסכסוך הערבי-ישראל המהווה קטליזטור להתלהבות ציבורית-מוסלמית כפי שאירע ב-1967. יתרה מזאת, תחנת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג'זירה משמשת כיום כלי חשוב להעברת אינפורמציה בדומה לתחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בשנות ה-60, והיא אינה מהססת לנקוט באותן תחבולות תעמולתיות כפי שנהגה לעשות תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" בתקופתו של אחמד סעיד. זאת ועוד, במהלך חודש אוקטובר 2005 קרא נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, "למחוק את ישראל מהמפה" במהלכה של ועידה שנערכה בטהראן שכותרתה היתה "עולם ללא ציונות". תגובתם המהירה של ישראל ומדינות רבות אחרות כנגד קריאה זו היתה נכונה ואפקטיבית, אך יחד עם זאת, הצהרה זו נאמרה מתוך שכנוע פנימי עמוק שהתבססה של קרקע אידיאולוגית רחבה שמקורה בתעמולה של עשרות שנים, וזו לא היתה הצהרה שנשלפה בהיסח-הדעת. המשמעות היא, שאידיאולוגיה רדיקלית מחייבת, ברוב המקרים, גם מעשים רדיקליים מתוקף התפישה המדינית הרהוטה הנלווית לאידיאולוגיה זו.

By: Dr. Yohai Sela: Ahmed Said and the radio station "Saut al-Arab" in The Six-Day War - 1967
--------------------------------------------------------------

[1]פלישת עיראק לכווית מתוך הערכה כי כיבוש כווית יעבור בשתיקה, והתבוסה העיראקית לאחר מכן מידי הכוחות האמריקאים; נסיגת הצבא הסורי מלבנון ב-2005; נסיגת הצבא המצרי מתימן ב-1967; מלחמת עיראן-עיראק בשנות ה-80 - כאשר עיראק לא הצליחה להכניע את איראן בניגוד לציפיות; וכן מאבקם העיקש של הכורדים בסוריה, בעיראק ובטורקיה.

[2]אחמד סעיד, אל-קומיה אל-ערביה ת'ורה ובנא, (קהיר: 1959), עמ' 70-72.

[3]אחדים מהאישים ששוחחתי עימם טענו ששוקיירי הוא זה שטבע את הסיסמא.

[4]מצוטט בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים: מלחמת ששת הימים ולאחריה. (תל-אביב: הוצאה לאור – משרד הביטחון, 1969), עמ' 82.

[5]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 108.

[6]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 112.

[7]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 125.

[8]"בסיס התוקפנות" – מדינת ישראל.

[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 139.

[10]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 157.

[11]פרקים מספרו של אל-מונג'ד מופיעים בספרו של יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1969), עמ’ 115-183. הציטוט בעמ' 168.

[12]Al-Aharam Weekly, June 5-11, 1997. Issue No. 328.

[13]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 137.

[14]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 160.

[15]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 168.

[16]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 178.

[17]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה – מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 75.

[18]סעד ג'ומעה, "הקנוניה והמערכת הגורלית" אצל א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה – מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 281.

[19]Yosri Fouda, Al-Jazeera: Here We Stand; We Can Do No Otherwise, in website tbsjournal.com, (No. 6, Spring-Summer 2001).

[20]MEMRI, The Middle East Media Research Institute, December 27, 2001. Special Dispatch Series - No. 320.

[21]ידיעות אחרונות (ישראל), 27 בספטמבר 2005.

[22]MEMRI, The Middle East Media Research Institute, April 10, 2003.

[23]The Jerusalem Post, April 9, 2003; Hichem Karoui, Twenty-One Days That Changed The Middle East (When the Arab elite is either absent or terror-stricken) in Advertise With AMIN, May 7, 2003; Mamuon Fandy, Perceptions: Where Al-Jazeera & Co. Are Coming From, in Washington Post, March 30, 2003; John R. Bradley, Will Al-Jazeera Bend? in Selves and Others, November 10, 2004.

[24]העיתון דיילי סטאר הלבנוני, מנסה ליצור תדמית של עיתון פרגמטי ורציונאלי גם בקשר לישראל, על כן, לעיתים הוא מעניק לישראלים אחדים בימה להביע את עמדותיהם.

[25]Kamel Labidi, The voice of the Arabs is speechless at 50, in The Daily Star, October 7, 2003.

פארס אל-חורי 1877-1962 Faris al-Khuri

פארס אל-חורי (פרוטסטנטי) - 1877-1962; ב-1925 הוביל אל-חורי את "מפלגת העם" בדרישה מצרפת להכיר בעצמאותה של סוריה, באחדותה המדינית, בדגש על חינוך ובשמירה על זכויות הפרט. אל-חורי בדומה לפוליטיקאים סורים אחרים בעלי אוריינטציה דמוקרטית עדיין שוכנים בתודעה הפוליטית הסורית. דוגמא טובה לכך היא מכתבו של סמי מוביאד אל הנשיא בשאר אסד שהתפרסם בעיתון הלבנוני DAILY SATR ב-15 באוגוסט 2000. במכתב זה אומר מוביאד כי באמצע שנות ה-50 סוריה היתה מדינה דמוקרטית בעזרתם של מנהיגים כמו פארס אל-חורי, חאלד אל-עזם ושוקרי אל-קוואתלי.

עוד מוסיף מוביאד, כי “10 שנים לאחר מכן סוריה נשלטה בידי חבורה קצינים אנטי-דמוקרטים, חברי מפלגת הבעת', כמו אמין אל-חאפז (סוני, הודח באלימות ב-1966) , סלים חאטום (דרוזי, הוצא להורג ב-1967) ועבד אל-כרים אל-ג'ונדי (איסמאעילי, התאבד ב-1969 לאחר ניסיון הדחה אלים), שגרמו אכזבה גדולה לעם הסורי בכל קנה-מידה”. הסופרת הסורית קולט אל-חורי היא נכדתו של פארס אל-חורי.

חאלד בקדאש 1912-1995 Khaled Bakdash

חאלד בקדאש - 1912-1995; בקדאש נולד בדמשק למשפחה ממוצא כורדי, הוא למד משפטים והצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1930. בקדאש ארגן יחד עם אחרים הפגנות ושביתות נגד השלטון הצרפתי בסוריה, ובשל כך הוא נכלא פעמים אחדות ב-1931 וב-1932.

ב-1935 בקדאש עמד בראש משלחת קומוניסטים שהשתתפה בועידה ה-7 של המפלגה הקומוניסטית שהתקיימה בבריה"מ. לאחר הועידה, בקדאש קיבל הכשרה פוליטית בבריה"מ, וב-1937 בקדאש הצליח בעזרת חבריו להשתלט על ראשות המפלגה הקומוניסטית. ב-1954 נבחר לראשונה לפרלמנט בסוריה והיה לקומוניסט הערבי הראשון שהיה חבר פרלמנט במדינה ערבית. בתקופת האיחוד עם מצרים שהה מחוץ לסוריה, ורק ב-1966 חזר לסוריה באופן קבוע. ב-1972 התפצלה המפלגה לשני פלגים עיקריים: "המפלגה הקומוניסטית הסורית" בראשותו של בקדאש, ו"המפלגה הקומוניסטית – הלשכה המדינית", בראשותו של ריאד אל-טורק שנכלא בסוריה למשך שנים רבות.

ב-1986 שוב חל פילוג ב"מפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש בשל מדיניותו של גורבצ'וב, נשיא בריה"מ דאז, שבעקבות כך קם הפלג של "המפלגה הקומוניסטית הסורית" בראשותו של יוסוף פייסל. לאחר מותו של בקדאש ב-1995, אישתו של בקדאש, וויסאל פארחה, ניהלה את המפלגה והיא קיוותה שבנה, עמר בקדאש, יעמוד בראש המפלגה כממשיך דרכו של אביו במפלגה ההיסטורית. למהלך הזה שהתפתח ב-2001 יש מתנגדים רבים במפלגה הקומוניסטית וסביר להניח ששוב המפלגה תסבול מפיצול נוסף. עמר בקדאש מכהן כיום כחבר הפרלמנט הסורי כנציג "האותנטי" של המפלגה הקומוניסטית הסורית.

(בתמונה, בקדאש משמאל)

האיחוד הלאומי הדמוקרטי בסוריה שנוסד ב-1979

אלה היו דברי הפתיחה כפי שפורסמו ב-1979, עם הקמת האיחוד. מעט מאוד השתנה כשהמצע פורסם שוב ב-2001. גם מנסחי המצע טענו כי המצב בסוריה לא השתנה לטובה מאז 1979 כשהמצע פורסם לראשונה, וכי המצב בסוריה הורע עם השנים בעקבות שלטונו הממושך אל חאפז אל-אסד. עם מותו של חאפז אל-אסד שנת 2000, התעוררה התקווה שסוריה צועדת לעבר דמוקרטיזציה שבה יושם דגש על חירויות הפרט, שלטון החוק והסדרת היחסים בין האזרח למשטר. תקופה קצרה זו, עד לשנת 2002, כונתה בפי אינטלקטואלים סורים "האביב של דמשק", ומכאן גם גודש הפרסומים שנגעו לבעיית הדמוקרטיה בסוריה ושאלת החירויות הבסיסיות של האזרח הסורי. אולם פניו של בשאר אל-אסד היו מופנות לעבר שרידותה של העדה העלווית, ובשל כך ננקטה יד קשה נגד גורמים אופוזיציוניים שדרשו מידה מסויימת של חירות פוליטית וחברתית. התנהלותו של בשאר אל-אסד בכל הנוגע לרצח אל-חרירי, חשפו במידה רבה את התנהלותו הכושלת והדגימו את חוסר מיומנותו של בשאר אל-אסד לנהל את המדינה בצורה מושכלת ואחראית.

דברי הפתיחה במצע הארוך, המתפרש על כ-10 עמודים, חושף במידה רבה את דעתו של האיחוד על הנעשה בסוריה גם לאחר מותו של חאפז אל-אסד.

"האיחוד הלאומי הדמוקרטי" בסוריה - המצע המדיני: תקנון יסוד.

המצע המדיני:

האיחוד הלאומי הדמוקרטי הנו מסגרת פוליטית פתוחה למפלגות וארגונים פוליטיים, אישי ציבור ואזרחים עצמאיים ממסגרת של מפלגות, אותם מאגדת מטרה משותפת לפעול למען מיסודה של מדינת צדק וחוק; מדינה שתשמור על חופש הפרט וזכויות האדם, תערוב לזכויות האזרחיות וחירויות היסוד של כל האזרחים על בסיס של שוויון, ותכשיר את הקרקע למשטר דמוקרטי שיבטיח פיתוח, צדק חברתי ושוויון הזדמנויות; מדינה בעלת תשתית דמוקרטית הנסמכת על עקרון ריבונות העם ואחדות החברה, ופועלת למען ביסוס חירותה של הארץ, שחרור חלקיה הכבושים, הצבתה על דרך הקידום והשגשוג, וחיזוק האופציות המובילות להתנערות לאומית דמוקרטית ואחדות ערבית.

האיחוד הלאומי הדמוקרטי נוסד בשנת 1979, לאחר הידברות דמוקרטית בין חמש מפלגות פוליטיות בעלות גוונים אידיאולוגיים שונים:

"מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הערבי הדמוקרטי",

"המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית",

"מפלגת הפועלים המהפכנית הערבית" - (שהוקמה על-ידי יאסין אל-חאפז ב-1965),

"מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית הדמוקרטית",

ו"תנועת הסוציאליסטים הערבים",

וזאת במטרה ליטול חלק בהתוויית דרך של שלום שתחלץ את המדינה מהמשבר שלה, ותמנע ממנה את הסכנות עליהן התריעו הנסיבות הנפיצות דאז, שהיו קרובות לשטוף אותה ולאיים על המרקם החברתי שלה ואחדותה הלאומית.

האיחוד עודנו נאמן לעקרונות עליהם קם שבין החשובים ביותר שבהם: ההכרה בגיוון והשוני, אימוץ ההידברות הדמוקרטית, דגילה באחדות הלאומית וטובת הכלל וקידושן, הבעת אמון בפוטנציאל של העם, והכרה בזכותו לבחור את המודל המדיני-החברתי-הכלכלי שיבטיח את האינטרסים שלו, ואת המשטר השלטוני שיגן על האינטרסים הללו וישמור אותם, וכן יבטא את זהותו הלאומית של העם.

על רקע פנייתו של השלטון לאימוץ הנישה הביטחונית והכוח הטהור באותם זמנים, דבק האיחוד בנישה הלאומית הדמוקרטית שלו והתנגד לדרכו של השלטון, ודרש לשנות אותה באורח שיאפשר לעם ולגורמי הכוח הדמוקרטיים שבו ליטול חלק חיובי בחיים הפוליטיים.

השלטון היה נחוש להמשיך בדרכו, כך שהמשבר גילה מגמת החמרה, והמצב החברתי, הפוליטי והכלכלי הלך והחריף עוד יותר. בצל הנסיבות הללו, ידע האיחוד - כמוהו כמו גורמי כוח פוליטיים וחברתיים אחרים, ואזרחים רבים נעדרי זיקה לפעילות הפוליטית - מסעות דיכוי וניסיונות חיסול ועקירה מהשורש, בעטיים איבד לוחמים רבים ובמסגרתם השליכו מנגנוני השלטון מאות מחבריו ותומכיו לבתי הכלא ומתקני המעצר לשנים ארוכות.

פעילותם הפוליטית והאידיאולוגית של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס

עבודת המחקר עוסקת בשני אינטלקטואלים סורים, יאסין אל-חאפז (ياسين الحافظ) ואליאס מורקוס (الياس مرقص),[1] שהטביעו את חותמם על השמאל-הערבי-החדש שהתפתח לקראת סוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. נקודת-המוצא הראשונה של המחקר היא שיש זיקה הדוקה בין "האידיאולוגיה" לבין "הסביבה הפוליטית", דהיינו, הקשר בין ה"טקסט" (האידיאולוגי) לבין ה"קונטקסט" (הפוליטי). המשמעות המחקרית היא, שלצד ההסבר המקיף על האידיאולוגיה הכתובה של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס, יש לתת הסבר רחב לאירועים הפוליטיים במטרה לבאר, ככל שניתן, הן את האידיאולוגיה הכתובה והן את פעילותם הפוליטית לאור ההתפתחויות הפנימיות בסוריה מחד-גיסא, ובעולם-הערבי מאידך. לפיכך, ההיסטוריה הפוליטית והפעילות האידיאולוגית של מורקוס ואל-חאפז שלובות בהיסטוריה הפוליטית של סוריה בעשורים האחרונים – וביטוי לכך ניתן לאורך המחקר כולו.

מאחר ויאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס פעלו בראשית דרכם כ"קבוצה אופוזיציוני", תחילה נגד המפלגה הקומוניסטית הסורית ששניהם היו חבריה, ולאחר מכן נגד מפלגת הבעת' שתפסה את השלטון ב-1963, נקודת המוצא השניה היא, שיש כאן "דפוס של התנהגות פוליטית" אופוזיציונית. הפעילות נגד מפלגת הבעת' וראשיה, למרות תרומתם של אל-חאפז ומורקוס שעזרו לעצב מחדש את האידיאולוגיה של מפלגה ב-1963, מעוררת שאלות הנוגעות לרקע, לסיבות ולתוצאות של התנהלותם הפוליטית באותה עת, ולנקודות-המחלוקת שנתגלעו בשאלות אידיאולוגיות בשנים שלאחר מכן.

מפלגת הבעת' נהפכה לתוצר של השולט בה, כך שברבות הימים המשטר נהפך למשטר הגמוני המדכא כליל כל התארגנות אופוזיציונית למשטר. יתרה מזאת, כל סממן של אופוזיציה פנימית בתוך המפלגה דוכא ללא רחמים בידי מי ששלט בה עד לאותה עת - כפי שאירע ליאסין אל-חאפז. על כן, הפעילות הפוליטית של אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז נבחנת על-פי מאפיינים מסוימים בהתנהגותה של אופוזיציה כנגד המשטר ובתוך המגבלות שהמשטר מציב לאופוזיציה.

נקודת-המוצא השלישית היא, שישנם מאפיינים המשותפים למרבית התנועות האופוזיציוניות הפועלות, בדרך כלל, במדינות ללא מסורת דמוקרטית. מאפיינים אלה מדגימים את ההתפתחות הפוליטית והאידיאולוגית של האופוזיציה כמעין התבגרות פוליטית הדרגתית – לעיתים מהירה ולעיתים איטית.
על-מנת לבחון את הפעילות הפוליטית וההתפתחות האידיאולוגית של אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז, בחרתי לבחון את האירועים על-פי מודל התנהגותי-פוליטי בארבעה שלבים עיקריים:

א. שלב הגיבוש הרעיוני.
ב. שלב החדירה למערכת הפוליטית.
ג. שלב המחאה הפוליטית.
ד. שלב המחאה האלימה.

לצורך בחינה של התהליכים והאירועים הפוליטיים שהשפיעו על יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס, המחקר ערוך בשמונה פרקים עיקריים, ועוד פרק נספחים:

פרק ראשון עוסק ביחסי משטר ואופוזיציה מנקודת מבט תיאורית. דהיינו, סקירת הספרות התיאורטית העוסקת בתחום וביסוס ההנחות המחקריות על-פי מודל-ארבעת-השלבים. על-מנת לבסס את המודל בחרתי להציג בקצרה שתי דוגמאות של תנועות אופוזיציה הפועלות במדינות לא-דמוקרטיות; האחת במצרים והשניה באירן.

פרק שני עוסק, באריכות, באירועים הפוליטיים בסוריה עד ל-1957, שהביאו לאיחוד בין סוריה למצרים. אירועים אלה השפיעו על המערכת הפוליטית הסורית, שכן התברר כי סורים רבים מאסו בסדר הפוליטי הדמוקרטי הרעוע שהיה עד לאותה עת. תקופה זו עיצבה את התרבות הפוליטית בסוריה למשך שנים רבות, והיא הביאה בסופו של דבר גם לסילוקם של מורקוס ואל-חאפז מהמפלגה הקומוניסטית הסורית על רקע שאלת האיחוד עם מצרים.


פרק שלישי עוסק בגיבוש הרעיוני של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס שהביא בסופו של דבר לעימות עם מפלגת-האם שלהם - המפלגה הקומוניסטית הסורית – ולבסוף, עימות זה הביא לסילוקם מהמפלגה יחד עם אחדים מתומכיהם.

פרק רביעי עוסק בחדירתם של אל-חאפז ומורקוס לתוך המערכת הפוליטית בעקבות הפיכת קציני הבעת' ב-1963. פרק זה דן בהשפעתם ובתרומתם לגיבוש המצע האידיאולוגי החדש של מפלגת הבעת', ולסיבות שהביאו את קציני הבעת' לסלק את הפלג המרקסיסטי משורות המפלגה - שאל-חאפז היה אחד מהחברים הבכירים בפלג זה. תרומתו של אל-חאפז לעיצוב הפרופיל הפוליטי של מפלגת הבעת', זכתה להכרה רבה. ולמרות זאת, תרומה זו לא עמדה לזכותו בעיני קציני הבעת'.

פרק חמישי דן בפעילות הפוליטית והאינטלקטואלית של אל-חאפז ומורקוס, לאחר סילוקו של אל-חאפז ממפלגת הבעת'. הפרק עוסק גם בניסיונותיהם להקים מפלגה חדשה בעלת קווים אידיאולוגיים מרקסיסטיים, וכן בתרומתם של מורקוס ואל-חאפז לשמאל-הערבי-החדש שהתפתח בשנות ה-60.

פרק שישי בוחן את הפעילות האופוזיציונית בסוריה, ואת התגובות של המשטר לאתגר הזה. מפלגתם של אל-חאפז ומורקוס הצטרפה בסוף שנות ה-70 לארגון אופוזיציוני שפעל נגד המשטר, אולם הדגש האידיאולוגי של המפלגה ושל הארגון שקם, לא היה מרקסיסטי אלא "דמוקרטי", וזאת גם בעקבות השינוי האידיאולוגי שעבר יאסין אל-חאפז בעת שהותו בפריז בין השנים 1966-1967, ובעקבות תוצאות מלחמת ששת-הימים שהעצימו את החוויה האירופאית שלו.

פרק שביעי דן באירועים שהובילו למלחמת ששת-הימים, שתוצאותיה היוו קו-פרשת-מים בחייהם של אינטלקטואלים רבים בעולם-הערבי, וביניהם גם יאסין אל-חאפז. פרק זה עוסק בהרחבה באירועים ובאישים שהובילו למלחמה, וב"ספרות הלקח" שנכתבה לאחר המלחמה.

פרק שמיני מהווה סיכום והערכה לפעילותם הפוליטית והאינטלקטואלית של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס.

בסוף המחקר, בפרק הנספחים, מוגש פרק מספרו של אליאס מורקוס, מתורגם לעברית, העוסק במפלגות הקומוניסטיות הערביות, ובעיקר במפלגה הקומוניסטית הסורית, מנקודת מבט ביקורתית. הפרק המובא כנספח, נועד כדי להתרשם מסגנון כתיבתו של מורקוס ולבחון את הדברים מנקודת השקפתו של מורקוס, ובמידה מסוימת היא גם משקפת את דעותיו של יאסין אל-חאפז. כמו כן, מופיעה רשימת נשיאי סוריה וראשי ממשלתה; רשימת המפלגות בסוריה; מצע האיחוד הלאומי הדמוקרטי כפי שפורסם בערבית; מאמרים בערבית העוסקים ביאסין אל-חאפז, ולבסוף מוגשת החוברת "מספר הנחות-יסוד תיאורטיות", כפי שפורסמה בערבית ב-1963, עם ההקדמה של מישל עפלק. יאסין אל-חאפז היה אחד המשתתפים הפעילים שעסקו בחיבורה, והיא היוותה את הבסיס למצע האידיאולוגי החדש של מפלגת הבעת' שהתגבש לקראת סוף 1963.


מקורות עיקריים, לפי סדר חשיבותם:
ככל הידוע, עדיין לא נכתב מחקר מקיף על פעילותם הפוליטית והאינטלקטואלית של מורקוס ואל-חאפז החל משנות ה-50 ועד סמוך למותם. גם מחקרם המקיף של טארק איסמעיל וג'קלין ס. איסמעיל, מאוניברסיטת קלגארי (Calgary) שבקנדה, על המפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון, אינו שופך אור על ראשית התארגנותם של מורקוס ואל-חאפז. לפיכך היה צורך לסקור את העיתונות הערבית החל מ-1955, כדי להתחקות אחרי התארגנותם בתחילת דרכם. על השפעתו של יאסין אל-חאפז בעיצוב המצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' ב-1963, נכתב בספריהם של איתמר רבינוביץ, דבלין (Devlin) ובקובץ המאמרים בספרו של גולדברג שפורסם בעברית. אך פעילותם הפוליטית של מורקוס ואל-חאפז לאחר 1964, לא נחקרה בספרות האקדמית. כמו כן, ככל הידוע לא נעשו מחקרים על "מפלגת הפועלים המהפכנית" שנוסדה על-ידי אל-חאפז ומורקוס, וכן, על פעילותה של המפלגה לאחר מותו של אל-חאפז ב-1978. עבודת ה-מ.א שהגשתי לאוניברסיטת ת"א שעסקה ב"מפלגת הפועלים המהפכנית" עד לסוף שנות ה-80, היוותה בסיס חלקי לעבודת הדוקטורט הנוכחית.

מקורות ראשוניים: כתביהם של אל-חאפז ומורקוס, עיתונים, קובצי ידיעות ומסמכים ארכיונים שנאספו מארכיון משרד-החוץ הבריטי בלונדון - בעיקר בנוגע לחודשים אוגוסט-אוקטובר 1957; וכן מארכיון מחלקת-המחקר של משרד-החוץ הישראלי הנמצא ב"מרכז דיין לחקר המזה"ת" שבאוניברסיטת תל-אביב. סקירת העיתונות הערבית נעשתה ברובה בארכיון העיתונות של "מרכז דיין" באוניברסיטת תל-אביב.

מקורות משניים: ספרים ומאמרים העוסקים בהיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית של סוריה בעברית, באנגלית, בגרמנית ובערבית.

שיחות רקע: מתוקף היחסים השוררים בין סוריה לישראל, נערכו שיחות ספורות בלבד עם אנשי אקדמיה סוריים באמצעות הדואר-האלקטרוני.

כללי תעתיק מערבית לעברית:
על-מנת להקל על הקריאה, נהגתי על-פי מה שנהוג לכתוב במאמרים אקדמיים ובעיתונות הישראלית, ולא לפי כללי התעתיק המלאים של החוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה, באוניברסיטת תל אביב. כך למשל, במחקר זה נכתב חאפז אל-אסד, ולא חאפט' אל-אסד; אליאס מורקוס ולא אליאס מרקץ'; יאסין אל-חאפז ולא יאסין אל-חאפט'; אל-עזם ולא אל-עט'ם. וכן, עבד אל-נאצר, חיזב אל-בעת', חאלד בקדאש, דאוולה, קוומיה, ועוד.

הערות שוליים (Footnotes):
הערות השוליים נעשו בצורה המקובלת באקדמיה הישראלית, אך בשינוי קל על-מנת להקל את הייחוס של התוכן למקור. למשל, במקום לציין; שם, עמ' 1, נכתב שמו של המחבר וחלק משמו של הספר או המאמר, לדוגמא; סיל, סוריה. עמ' 1. מטעמים טכניים, הערות השוליים באנגלית מופיעות בצד שמאל ולא בצד ימין.
כמו כן, ניצלתי את הערות השוליים כדי לכתוב ביוגרפיה קצרה על האישים המופיעים במחקר - ככל שעלה בידי למצוא פרטים ביוגרפים - במטרה להשלים את התמונה על חייהם ופעילותם לאורך השנים.


תודות: ברצוני להודות, מקרב לב, לפרופסור ברי רובין על שהסכים להדריך אותי בכתיבת הדיסרטציה. כמו כן, חובה נעימה לי להודות לד"ר סמיח צפדי מרמת-הגולן על שענה לשאלותי הרבות בהבנה ואורך-רוח. תודה מיוחדת נשלחת לכל ידידי בישראל, בגרמניה ובאנגליה שעודדו אותי במהלך כתיבת המחקר.

[1] Yasin al-Hafiz & Ilias Murqus

The Relations Between Regim and Opposition in Syria

The Relations Between Regim and Opposition in Syria, and the Political Activitiy of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus. The Abstract of my Dissertation

Foreword
This research studies two Syrian intellectuals, Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, who had great impact on the New Arab Left, which formed towards the end of the nineteen fifties, beginning of the nineteen sixties. The first point of origin of the research is the presence of a significant affinity between the "ideology" and the "political environment"; that is, the relation between (ideological) "text" and (political) context. The significance of the latter, in terms of the study, is that alongside the comprehensive explanation concerning the written ideology of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, a broad interpretation of the political events must be provided, in order to clarify, to the best possible extent, both the written ideology and their political activity, vis-à-vis the internal developments in Syria, on the one hand, and the encompassing developments in the Arab world on the other.

Since Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus were initially active as an "oppositional group", first against the Syrian Communist Party, of which both had been members, and later against the Ba’th Party, which came to power in 1963. The second point of origin is the presence of an oppositional "political pattern of behavior". Their activity against the Ba’th and its leaders, despite the contribution of al-Hafiz and Murqus to remolding the Party's ideology in 1963, raises many questions concerning the motives, reasons and consequences of their political activity at the time, and the ideological controversies that surfaced throughout the following years.

The Ba’th Party had become a byproduct of its leader; thus, given time the regime turned hegemonic, and totally oppressed any oppositional organization for power. Moreover, any signs of internal opposition, within the party, were mercilessly oppressed by its leader at that time; the same merciless oppression which Yasin al-Hafiz encountered. Thus, the political activity of Ilias Murqus and Yasin al-Hafiz is examined respective to certain characteristics in the conduct of an opposition against a regime, and within the boundaries that the regime sets for the opposition.

The third point of origin is the presence of traits common to the majority of oppositional movements usually active in states without democratic heritage. These traits demonstrate the political and ideological development of the opposition, as a type of gradual political growth, which is sometimes rapid and sometimes gradual.
In order to examine the political activity and ideological development of Ilias Murqus and Yasin al-Hafiz, I opted to analyze the events respective to a political-behavioral model, throughout four primary stages:

A. The stage of ideological crystallization.
B. The stage of penetration into the political system.
C. The stage of political protest.
D. The stage of violent protest.

In order to examine the political events and processes that affected Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, the study at hand is composed of eight main chapters, and an additional chapter of appendixes:
The 1st Chapter deals with the relations of regime and opposition from a descriptive perspective; that is to say, a review of the theoretical literature in the field, and substantiation of the research hypotheses, according to the 4 stage model. In order to establish the model, I chose to briefly present two examples of oppositional movements active in non-democratic states – one in Egypt and one in Iran.

The 2nd Chapter deals at-length with the political events in Syria, till 1957, which brought about union between Syria and Egypt. These events affected the Syrian political arena, since it emerged that many Syrians were 'fed-up' with the dilapidated democratic political order present till that point. This period in time forged the political culture in Syria for many years to come, ultimately bringing about the expulsion of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus from the Syrian Communist Party, on account of the question of unity with Egypt.

The 3rd Chapter deals with the ideological crystallization of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, which ultimately brought about conflict with their own party – the Syrian Communist Party, which finally brought to their expulsion from the Party, together with a number of their followers.

The 4th Chapter deals with the penetration of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus into the political system, following the Ba'th coup d’éta of March 8, 1963. This chapter contends with their influence and contribution to the crystallization of the Ba’th Party's new ideological platform, and the motives behind the Ba'th officers expulsion of the Marxist faction from the Party – of which al-Hafiz was a prominent member. The contribution of al-Hafiz to the molding of the Ba'th Party's political profile was renowned; yet this recognition did not earn him 'extra points' among the Ba’th officers.

The 5th Chapter deals with the political and intellectual activity of al-Hafiz and Murqus, following the expulsion of al-Hafiz from the Ba’th Party. The chapter also contends with their attempts to establish a new political party with a Marxist ideological orientation, as well as with the contribution of Murqus and al-Hafiz to the New Arab Left, which evolved throughout the nineteen sixties.

The 6th Chapter examines the oppositional activity in Syria and the reactions of the regime to this challenge. During the nineteen seventies, the Party of al-Hafiz and Murqus joined the oppositional organization which acted against the regime; though the ideological emphasis of the Party, and the newly established organization, was not Marxist – but rather "democratic", which was a result of the ideological shift Yasin al-Hafiz underwent following his stay in Paris between 1966-1967, and following the implications of the Six-Day War, which only empowered his 'European experience’.

The 7th Chapter discusses the events which led to the Six-Day War, June 1967, the implications of which formed a turning point among many intellectuals in the Arab world, among which was also Yasin al-Hafiz. This chapter deals at-length with the people and the events that led to the War, and the 'literature of lessons' learnt from it, written after the Six-Day War.

The 8th Chapter is a summary and evaluation of the political and intellectual activity of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus.

The Appendixes come at the end of the research phase, and include one chapter from the book of Ilias Murqus (translated into Hebrew), which deals with the Arab communist parties, and the Syrian Communist Party in particular, from a critic's standpoint. This chapter, which is presented as an appendix, is designed to give an impression of Murqus's writing and get a view of things from his perspective that, to a degree, reflects also the convictions of Yasin al-Hafiz. The appendixes also include a list of Syria's presidents and prime-ministers; a list of the political parties in Syria; the platform of the Democratic National Union, as published in Arabic; articles in Arabic about Yasin al-Hafiz; the appendixes chapter concludes with the booklet of "Some Theoretical Points", as published in Arabic in 1963, among which Yasin al-Hafiz was one of the active participants in its composition. The latter constituted the foundation for the new ideological platform of the Ba'th Party at the end of 1963.

Principal Sources: prioritized by significance.
As far as I know, no comprehensive research has been conducted about the political and intellectual activity of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus – from the 1950's till their decease. The comprehensive study of Tareq Ismail & Jacqueline S.Ismael, from Calgary University, regarding the Communist Party of Syria and Lebanon doesn’t shed light either on the initial organization of Murqus and al-Hafiz. The aforementioned absence of comprehensive resources obliged a thorough review of Arab press since 1955, so as to follow the initial political build-up of the two.
The influence of Yasin al-Hafiz, in forging the ideological platform of the Ba’th Party in 1963, has been reviewed in the publications of Itamar Rabinovich, Devlin and in the series of articles by Goldberg, which was published in Hebrew; though the political activity of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, after 1964, cannot be found in academic literature. Furthermore, as far as I know, no studies have been conducted into “The Revolutionary Workers Party", which was established by al-Hafiz and Murqus; moreover, no research has been conducted on the activity of the Party following the decease of al-Hafiz in 1978. The MA thesis I had submitted to the Tel-Aviv University, in The Departmentof Political Science, which dealt with “The Revolutionary Workers Party" till the end of the 1980's, constituted, in-part, a basis for the Ph.D. doctorate at hand.

Primary Sources:
The writings of al-Hafiz and Murqus, newspapers, news reports and archive documents collected from the Foreign Office Archive in London (PRO) – primarily covering the period of August-October of 1957; as well as documents from the Information Department of the Israel Ministry of Foreign Affairs, part of which is kept in the “Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies", at Tel-Aviv University. The review of Arab press was primarily conducted in the Press Archive of the Moshe Dayan Center at Tel-Aviv University.

Secondary Sources:
Books and articles dealing with the political and intellectual history of Syria in; Hebrew, English, German and Arabic.

Underlying Talks:
Given the relations between Syria and Israel, only few communications have been made with Syrian academics via email.

Rules of Transliteration from Arabic to Hebrew:
In order to ease the reading, I transliterated according to the conventional conduct in academic papers and Israeli press, and not according to the complete rules of transliteration used by The Department of Middle Eastern and African History, at Tel-Aviv University.

Footnotes:
Footnotes were created according to conventions of the Israeli academy, though with a slight modification in order to facilitate linking the content to the source; for example, instead of stating Ibid, p. 1, the name of the author was written and part of the title of the book or paper; for example - Seale, Asad. p.1.
Furthermore, I used the footnotes to write a brief biography about the persons the study covers – as much as biographic material could be found – with the aim of completing the picture about their lives and life-work in the course of time.