הפסטיבל התקשורתי סביב ספטמבר 2011

במסגרת מסע ההפחדות המתנהל בישראל לקראת ספטמבר 2011, אפשר למצוא התייחסויות רבות שמרביתן מנסות לצייר תמונה קשה לקראת העתיד לבוא עד כדי יצירת היסטריה לאומית מכוונת. על-פי הכותרות המתפרסמות בישראל, חדשות לבקרים, אפשר לקבל את הרושם שמדינת-ישראל תקרוס בספטמבר 2011. למי שעדיין לא יודע, "הרשות הפלסטינית" של מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתכננת לפנות לאו"ם בספטמבר 2011 כדי שהעצרת הכללית תכריז ברוב גדול על הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ובכן, מה הקשר בין השאיפה הערבית האולטימטיבית להקים "מדינה פלסטינית" לבין אזורי יהודה ושומרון? לאלוהי התעמולה הערבית פתרונים. אין טעם לחזור פעם נוספת של שורשי הסכסוך הערבי-ישראלי במאמר הנוכחי, אולם מן הראוי להזכיר שירדן היא "מדינה פלסטינית" לכול דבר ועניין - אפילו הדגל נראה אותו דבר, למעט הבדל זערורי.

בואו נחזור לרגע לכותרות מפחידות אחדות שהתפרסמו בישראל לקראת ספטמבר 2011: העיתון כלכליסט פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם פרופ' גבריאלה שלו, מי שהייתה שגרירת ישראל באו"ם החל מחודש יולי 2008 ועד לחודש ספטמבר 2010. הכותרת שניתנה לכתבה הייתה, "אסור לנו להגיע למצב של מצדה". רק לפי הכותרת הזו, ניתן היה להבין לאן נשבה הרוח לאורך כל הכתבה כולה. 13 העמודים הראשונים של הגיליון שהתפרסם ב-23 ביוני 2011, הוקדשו לתרחישים הקיצוניים העלולים להתרגש על ישראל בספטמבר 2011. רוצים עוד כותרת? בבקשה. עיתון מעריב פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם ג'יימס וולפנזון, מי שהיה נשיא בנק העולמי משנת 1995 ועד לשנת 2005. בכותרת-המשנה שניתנה לראיון נכתב כך: "ג'יימס וולפנזון מודאג מהמצב בעולם וחושש שהכרה של האו"ם במדינה פלסטינית תגרום לבידודה של ישראל". כך גם השבועון "מרקרוויק" פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם המיליארדר היהודי ג'יימס טיש שנבחר ליו"ר הסוכנות היהודית. הכותרת של הראיון הייתה ציטוט מדבריו של טיש במילים הללו: "החרם על ישראל יוצא מכלל שליטה". שלושת הראיונות האלה הם מסמכים חשובים משום שהם מכילים בתוכם פוליטיקה, היסטוריה, מדינאות, כלכלה והרבה היסטריה.

על-מנת להבין את הקונטקסט הישיר בין האירועים השונים המתחוללים בישראל בתחום "הפוליטי", הנה דוגמאות אחדות שתבהרנה את המסע התעמולתי המתנהל נגדנו במישורים אחדים: בסוף חודש יוני 2011, הוציא תיאטרון עכו הודעה לעיתונות לרגל "10 שנים לפסטיבל מסרחיד" - שהוא פסטיבל לתיאטרון בשפה הערבית. לקראת פתיחתו של הפסטיבל, המנהלת האמנותית של תיאטרון עכו העבירה את ההודעה הבאה: "הפסטיבל השנה שומר על אפיונו ונטייתו להיות שיקוף רב-ממדי של החברה הפלסטינית בישראל דרך הצגות שעוסקות בתכנים חברתיים בהקשר מקומי ואוניברסלי ותכנים פוליטיים בהקשרם הרחב". נשמע טוב, נכון? אולם, מאחורי המשפטים היפים הללו מסתתרת לה אידיאולוגיה שאין לה קשר לתיאטרון ולתרבות משום שאין דבר כזה "החברה הפלסטינית בישראל". באופן דומה, צריך לשים-לב לנקודה הבאה בהודעה של תיאטרון עכו. במסגרת הפסטיבל, יתקיים ערב לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בידי טרוריסט מוסלמי בג'נין ב-4 באפריל 2011. בהודעה של התיאטרון נכתב כך: "הירצחו של ג'וליאנו מר-חמיס עדיין מרחף מעל אנשי התיאטרון והתרבות, במיוחד לאור אוזלת היד שהפגינה הרשות פלסטינית וגופי החקירה הישראליים בחשיפת רוצחיו והעמדתם לדין". במסגרת הקשקשת האידיאולוגית הרגילה של נאמני התעמולה הערבית, הם מציינים באופן ניטראלי את חיסולו של מר-חמיס בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים בג'נין. אולם, לנאמני התעמולה הערבית חשוב הרבה יותר להכניס את המותג "ישראל" משום שעדיין הרשות הפלסטינית ביו"ש לא מצאה את האשמים ברצח. בתרבות האנטישמית של אירופה הקלאסית, התרגיל התעמולתי הזה בו היו מכניסים את המותג "יהודי" לכול נושא העומד על הפרק, נחשב לישן נושן.

הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס קשור בעיקר לתרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית הדוגלת באלימות כפתרון מועדף לכול מחלוקת המתגלית על-פני השטח בין הקבוצות האתניות והקבוצות העדתיות הפועלות במרחב האסלאמי. הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא קשור לתרבות הפוליטית האסלאמית הרואה ב"תרבות המערבית" לגווניה השונים, עילה לרצח, לחיסול ולהשמדה. כך למשל, ישנו קו אחד ברור המקשר בין אנשי החמאס לבין אנשי הטליבאן המחסלים נשים אפגניות המבקשות לרכוש השכלה רחבה. ישנו קו אחד ברור המקשר בין האידיאולוגיה הרצחנית של תנועת החמאס לבין חיסולם של עשרות מתפללים במסגד בידי פעילי טרור מוסלמים רק בשל שוֹנוּת אתנית או עדתית. פעילות רצחנית כזו מתרחשת ללא הרף בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה ובמקומות נוספים. גם בני-העדה הנוצרית המתגוררים במרחב האסלאמי, שרויים במסכת ברוטאלית של איומים, רצח, אונס וטיהור אתני הנעשה בעידודו של השלטון האסלאמי המרכזי.

בישראל קיים פולחן דתי וחופש אומנותי ברמה הגבוהה ביותר. למרות התעמולה הילדותית המופצת בידי נאמני הלאומיות הערבית הגזענית, הציבור הערבי במדינת-ישראל נהנה מחופש אישי העולה לאין שיעור על זה הקיים בכול המדינות המוסלמיות גם יחד. למרות הנטייה האסלאמית לפתור כל בעיה באלימות, מדינת-ישראל הצליחה בסבלות רבה (באופן המעורר התפעלות גדולה) לקיים מערכת דמוקרטית מופתית למרות האיומים הישירים והעקיפים על הקיום הממלכתי היהודי בארץ-ישראל. תוכנית ההשמדה הערבית בשנים 1947-1948 לא צלחה, וכך גם תוכנית ההשמדה של עבד אל-נאצר ב-1967 לא יצאה אל הפועל לאור התבוסה הצבאית הערבית המחפירה. בשני המקרים, כישלון התוכנית הערבית להשמיד את הקיום היהודי בארץ-ישראל, הפך עם הזמן לסוג של תעמולה ערבית בכיינית ששותפים לה גם גורמים תרבותיים בישראל. במילים אחרות, התרבות הישראלית והתקשורת הישראלית הפכו כלי להעברת מסרים לטובת התעמולה הגזענית הערבית. אין תימה איפוא, ש"פסטיבל מסרחיד" יעסוק גם "בסוגיית גירוש הפלסטינים ב-48" - וזאת בהתאם לתוכניתם של יוזמי הפסטיבל. אולם, למען האמת, זו אינה סוגיה הנוגעת ל"גירוש הפלסטינים", אלא זו סוגיה הנוגעת בעיקר ל"בריחתם הפחדנית של ערביי ארץ-ישראל". זו אינה סתם "בריחה", אלא היא קשורה באופן ישיר לכישלונן של המדינות הערביות להוציא לפועל את השמדתה של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל. יתרה מזאת, המושג "פלסטינים" במובנו הרחב, כלל לא היה קיים ב-1948.

אם קיימת במדינת-ישראל, מבחינה מעשית, קבוצה המכונה "החברה הפלסטינית בישראל", אז הדרישה הישראלית מ"הרשות הפלסטינית" של אבו-מאזן להכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית היא נכונה לעילא ולעילא. באופן פרדוכסלי, דווקא פעילותו "התרבותית" של תיאטרון עכו מחדדת את הדרישה הישראלית להכרה מעין זו על-מנת למנוע אתגרים אלימים שיופנו ישירות לעבר קיומו הפיזי של העם היהודי במולדתו ההיסטורית (יש לנו ניסיון היסטורי בנוגע לכך הנמתח לאורך 3,200 שנה). הפעילות "התרבותית" של תיאטרון עכו אינה הפעילות היחידה בה ננקטת מדיניות תעמולתית שנועדה לקדם מטרות פוליטיות בשם הלאומיות הערבית הגזענית. במסגרת הזו, "הפעילות התרבותית" המתקיימת במדינת-ישראל למען "הלאומיות הפלסטינית" מתפרשת על מגוון רחב של תחומים הנוגעים לתקשורת, לאקדמיה, לתיאטרון, לתעשיית הסרטים העלילתיים והדקומנטריים, לספרות ולאמנות. ברוב המקרים, אלה הם גורמי שוליים הפועלים בחסות הממסד הישראלי כחלק מהמשחק הפוליטי הדמוקרטי המתקיים בישראל. אולם, לצערנו הרב, הדמוקרטיה הישראלית פועלת לעיתים בניגוד לאינטרסים הקיומיים שנועדו לשמר ולחזק את הצביון היהודי של מדינת-ישראל - גם אם צעדים אחדים יביאו, לכאורה, לפגיעה כלשהי במיעוטים מסוימים המתגוררים בישראל. כך למשל, במקום להשליט (כן כן, להשליט) את השפה העברית על כלל האוכלוסייה, רשויות המדינה נכנעו לגחמותיהם של אבירי הלאומיות הערבית בהסכמתן להכניס את השפה הערבית למרחב הציבורי הישראלי.

מצד אחד, "הרשות הפלסטינית" דורשת מישראל לקבל לידיה שטחים הנקיים מיהודים, אך מצד שני היא אינה מוכנה להגדרתה של מדינת-ישראל כ"מדינת הלאום היהודי". מחד גיסא, הרשות הפלסטינית מוחקת כל סממן יהודי ועברי בשטחיה כחלק מחיזוק הזהות הלאומית. אך מאידך, פעולה דומה במדינת-ישראל נתפסת כ"גזענות" מפי טהרני השמאל הישראלי הקיצוני. הבנתם את הרעיון?

אם עצרת הכללית של האו"ם תכריז בספטמבר 2011 על הקמת "מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי 1967", מה יקרה ביום שלאחר מכן? כלום! שום דבר מהותי לא ישתנה בשטחי הרשות הפלסטינית. יכול להיות שתהיינה התפרעויות המוניות של פלסטינים; יכול להיות שהישראלים יחושו קצת חוסר-ביטחון; יכול להיות ששוב התקשורת הישראלית תתחיל במסע נוסף של הפחדות ואיומים כלפי הציבור הישראלי וכלפי הממשלה הישראלית; יכול להיות ששוב יתגייסו כמה ישראלים לפעול נגד מדינת-ישראל ברחבי העולם; סביר להניח שיהיו עוד כמה אקדמאים ישראלים שיטיפו להחרמתה של ישראל על-מנת להאדיר את שמם למען יוקרתם האישית בלבד; וכן, יכול להיות שיהיו כמה "אנשי רוח ישראלים" שיעשו הרבה רוח אנטי-ישראלית ברחבי העולם. קרוב לוודאי ששום דבר מהותי לא ישתנה - לא בישראל ולא בשטחי הרשות הפלסטינית. אולם, צריך לקחת בחשבון שצעדים חד-צדדיים עלולים לגרום לציבור הישראלי לנקוט בצעד חד-צדדי שמטרתו העיקרית תהיה להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. קחו גם את זה בחשבון.

הבעיה אינה בהסכמתה או באי-הסכמתה של מדינת-ישראל בנוגע לקיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ביו"ש. הבעיה המרכזית היא: האם אכן הקמתה של מדינה כזו תביא לסיומו של הסכסוך הערבי-ישראלי. במילים אחרות, האם הקמתה של מדינה פלסטינית, (בשטחים כאלה ואחרים), יגרמו ללאומנות הערבית הגזענית להסכים לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל? אתם יודעים את התשובה, הערבים יודעים את התשובה, ממשלת ישראל יודעת את התשובה ואפילו השמאל הישראלי הקיצוני יודע היטב את התשובה לכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פסטיבל ההפחדות בישראל לקראת ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 1 ביולי 2011.

הבחירות בטורקיה והיחסים בין ארדואן לישראל

הבחירות שהתקיימו בטורקיה ב-12 ביוני 2011 הביאו לבחירתו בפעם השלישית של רג'פ טאיפ ארדואן - מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית, ה-AKP. מה עוד אפשר להגיד על ראש-הממשלה הנוכחי של טורקיה שזכה בשנת 2010 בפרס בינלאומי לזכויות-אדם על שם מועמר אל-קדאפי? ארדואן, אפילו היה יקיר האומה האיראנית כאשר הוענקה לו בפברואר 2009 "אזרחות כבוד" של העיר טהרן ברוב כבוד והדר. יתרה מזאת, "ירח הדבש" בין טורקיה לסוריה אילץ את ארדואן לכנות את הדיקטטור העלווי, בשאר אל-אסד, בתואר "ידידי הטוב" - לא פחות ולא יותר. כאשר בית-הדין הבינלאומי הוציא צו-מעצר נגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, בגין אחריותו לפשעים נגד האנושות בחבל דארפור, ארדואן יצא להגנתו של אל-באשיר בטענה ש"מוסלמי אינו יכול לבצע רצח-עם". אם מישהו ברחבי העולם היה משמיע את הצירוף "טורקיה-איראן-סוריה", סביר להניח שהייתה עולה בעיני רוחו תמונה של מדינות מוסלמיות ברוטאליות המהוות סכנה לאזור כולו ולעולם-החופשי הדוגל בדמוקרטיה וליברליזם.

מאז שהסתיים מבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009 ועד לבחירות האחרונות של חודש יוני 2011, ארדואן התהלך בתוך ענן ווירטואלי של אופוריה בלתי-נשלטת לאור מעמדו המתחזק גם בזירה הבינלאומית: הוא תקף את ישראל חדשות לבקרים; הוא הידק את היחסים עם סוריה וקשר עמה ברית אסטרטגית שיש בה מניעים כלכליים כבדי-משקל; הוא אימץ לחיקו את תנועת החמאס בעזה כחלק מהאידיאולוגיה הדתית המאפיינת את מפלגתו; הוא חיזר אחרי האיראנים גם תוך כדי הפרה בוטה של "משטר הסנקציות" שהוטל על איראן; והוא אף הצהיר שאם ישראל תתקוף את לבנון הוא לא יהסס להתעמת עמה. ארדואן רצה להציב את טורקיה בחזית היוקרה הבינלאומית - כפי שהוא חשב שראוי להיות מעמדה הבינלאומי המתחדש של המדינה הטורקית תחת הנהגתו. אין תימה איפה, שארדואן דרש לבסס חוקה חדשה שתסלול את דרכו לכס הנשיאות הטורקית לעשור הקרוב. בעיני רוחו, ארדואן ראה את עצמו מנהיג של אימפריה מוסלמית-סונית המטילה את חתיתה על המרחב האסלאמי ופועלת מתוך נקודת-הנחה שהקהילה הסונית כולה זקוקה להגנה של מעצמה כדוגמת טורקיה. אולם, מאז שהחלו המהומות העממיות בעולם-הערבי, משהו השתבש בתוכניותיו של ארדואן.

בבחירות של יוני 2011, ארדואן לא הצליח להשיג רוב של שני-שליש בפרלמנט הטורקי - רוב הדרוש כדי לנסח מחדש את החוקה הטורקית שתהא מבוססת על-פי רעיונותיו של ארדואן. מפלגתו של ארדואן זכתה ברוב של כ-50 אחוזים (326 מושבים) בפרלמנט המורכב מ-550 מושבים. גם הכורדים זכו להצלחה מרשימה בעקבות בחירתם של 36 מועמדים עצמאיים, וזאת לאחר שמפלגתם - BDP - נפסלה בידי ועדת הבחירות. כמו כן "מפלגת העם הרפובליקנית" זכתה ב-135 מושבים ו"המפלגה הלאומית" זכתה ב-53 מושבים. המשמעות של החלוקה הזו היא, שהציבור הטורקי אומנם העניק לארדואן תקופת כהונה שלישית, אולם החברה הטורקית לא העניקה לארדואן היתר גורף לעשות ככול העולה על רוחו בנוגע לאופייה של טורקיה. מייד לאחר הבחירות התקשורת הטורקית החלה לשרטט את האתגרים העתידיים הרובצים לפתחה של טורקיה לאחר הבחירות: א) שינוי בחוקה הטורקית. ב) הבעיה הכורדית. ג) היחסים עם סוריה. כך, לפי הסדר הזה, בהתאם לדעתה של התקשורת הטורקית מהזרם המרכזי.

לאור תוצאות הבחירות של ה-12 יוני 2011, ארדואן הצהיר כי הוא מעוניין לבצע שינויים בטורקיה באמצעות הידברות עם כל גורמי האופוזיציה במטרה להגיע להבנה רחבה ככול האפשר. מאידך, האופוזיציה הטורקית אינה מתכננת להעניק לארדואן תקופת כהונה שלווה ורגועה משום שמדיניותו של ארדואן בשנים האחרונות חשפה את טורקיה לביקורת בינלאומית בנושאים הנוגעים לענייני חוץ ופנים כאחד. ובכן, מה הם הנושאים הנוספים העלולים להשפיע על מעמדה של טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן בשנים הקרובות?

אירופה והתאגר הטורקי
בחירתו המחודשת של ארדואן במתכונת הנוכחית, לאור תוצאות הבחירות של יוני 2011, משחקת לידיה של אירופה. מצד אחד, לארדואן צפוי מאבק פנימי עיקש עם כל גורמי האופוזיציה המתנגדים לתוכניותיו הרדיקליות בנוגע לזהותה העתידית של המדינה. ומאידך, המשך כהונתו של ארדואן בשנים הבאות, הפך את הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופאי כ"לא רלוונטית" באופן גורף בעיני גורמים רבים באיחוד האירופאי. כך אירופה מקבלת את טורקיה עם נשיא מעט מוחלש, אך הוא נותר חזק מספיק כדי לעורר התנגדות עזה באירופה הנוצרית המתמודדת עם גלי הגירה בלתי נסבלים של מוסלמים מאסיה ומאפריקה.

ישראל והאתגר הטורקי
כאמור, בשנתיים האחרונות ישראל שימשה "שק-החבטות" של ארדואן על כל צעד ושעל. ביטוי נוסף לכך היה עם ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן במאי 2010. מאז אותה עת, מדינת-ישראל שימשה בידי ארדואן כלי פוליטי-דתי שהצליח לעורר תחושות עזות של משטמה בקרב המוסלמים בטורקיה ובקרב המוסלמים ברחבי המזרח-התיכון כולו. בל נשכח שארדואן עדיין מנסה לשחק תפקיד ראשי בדרמה המזרח-תיכונית. לפיכך, כל התקרבות זעירה בין שתי המדינות, ישראל תצטרך לשלם מחיר מופקע ובלתי-נסבל מבחינתה. במילים אחרות, לישראל אסור להיכנע לגחמות של טורקיה בעניין הפלסטיני, וזאת לאור הלקח המר בנוגע לתיווכה של טורקיה במשא-ומתן בין ישראל לסוריה בתקופת ממשלת אולמרט. כשהחל המשא-ומתן בין סוריה לישראל בתיווכה של טורקיה, הזהרתי ממה שעלול להתרחש אם ישראל תקבל את התיווך הטורקי. ללא קשר לעניין הפלסטיני המדומה, דווקא הציר ישראל-סעודיה-טורקיה יש בו פוטנציאל חיובי ליציבותו של המזרח-התיכון בתקופה בה השפעתה של ארה"ב באזור הולכת ופוחתת.

ישראל-סעודיה-טורקיה
האם לאור ההתפתחויות האקוטיות בעולם-הערבי מאז ינואר 2011, אפשר להעלות על-הדעת שיתוף-פעולה צבאי-מדיני-כלכלי בין טורקיה, ישראל וסעודיה?

למרות אופיין השונה של טורקיה, סעודיה וישראל, הן הצליחו לפתח במדינותיהן עוצמה כלכלית לצד עוצמה צבאית. שלוש המדינות הללו יושבות על מוקדי-חיכוך אקוטיים, אולם מדיניות הגרעין של איראן השיעית מהווה את הסכנה הגדולה ביותר ליציבותו של המזרח-התיכון הסוני ולמדינת-ישראל. על-פי הערכות אחדות, קיימות הבנות רבות וחשובות בין ישראל לסעודיה בעניין האיראני ובעניינים נוספים. אם טורקיה של ארדאון תצליח להתעלות מעבר לשאיפות האישיות של מנהיגיה המבקשים להכתיב "סדר-מדיני עות'מאני" חדש במזרח-התיכון, אז סביר להניח ששיתוף-הפעולה האזורי יתגלה כעניין חיוני ליציבותו של המזרח-התיכון - בעיקר בתקופה בה ארה"ב של ברק חוסיין אובמה מהססת לפעול בתקיפות נגד מדינות רדיקאליות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טורקיה העניקה לרג'פ טאיפ ארדואן תקופת כהונה שלישית", מגזין המזרח התיכון, 18 ביוני 2011.

מהתבוסה הגדולה של 1967 לתבוסות הקטנות של 2011

העולם-הערבי עובר בימים אלה של שנת 2011 חורבן לאומי, פוליטי, כלכלי וחברתי. מאז ימי התבוסה הגדולה ומחפירה של ה-5 ביוני 1967, מצב-הרוח הערבי (בהכללה) לא ידע שפל כזה לאור החורבן הקשה המתחולל כיום במצרים, בלוב, בתימן, בסודאן, בסוריה, בטוניסיה, בעיראק, בסומליה, בבחריין ובמקומות נוספים. מצב-הרוח באיראן ובחיזבאללה גם הוא אינו מזהיר במיוחד לאור ההתפתחויות האלימות בסוריה המערערות את יציבותו של הציר האסלאמי הרדיקלי - שסוריה מהווה בו מרכיב חשוב במסגרת הפעילות הטרוריסטית האזורית וקידום ההשפעה השיעית של איראן במזרח-התיכון.

להיכן שלא נפנה את מבטנו נוכל להבחין בפרטים קטנים המורים לנו על התמונה כללית האופיינית לברבריות הערבית-האסלאמית הלובשת צורה ופושטת צורה. גם חברי-הכנסת הערביים ממשיכים לקדם מבחינה אידיאולוגית את הלאומנות הערבית הנשענת על גזענות, אלימות וטרור. די לבחון מעט את אמירותיהם של ח"כ אחמד טיבי וחבריו הפשיסטים כדי להבין שאנו נמצאים צעד אחד לפני מלחמת-אזרחים בישראל - שהיא "החלום הרטוב" של הלאומנות הערבית הקיצונית שיש לה אחיזה פוליטית גם בפרלמנט הישראלי.

ב-5 ביוני 2011 הלאומנות הערבית הגזענית ציינה שוב את כישלונן של מדינות-ערב להשמיד את מדינת-ישראל בחודש יוני 1967 - היא מלחמת ששת-הימים. הערבים, בעידודו של עבד אל-נאצר, החליטו לקרוא לזה "נכסה", דהיינו סוג של "מפלה קלה" ו"עיכוב קל בתוכניות". במילים אחרות, את תוצאותיה הנוראות של המלחמה ביוני 1967 על העולם-הערבי, היה צריך להסתיר באמצעות מילים העשויות לשכך מעט את ההלם הגדול שנפל על ראשה של מנהיגות הערבית של אותה עת. ההלם היה גדול, קשה, מכאיב ובלתי-נסבל לכול אדם בר-דעת בעולם-הערבי. חודשים ארוכים עברו עד שהתמונה התבהרה לתושבי המדינות הערביות על ממדי התבוסה הצבאית המחפירה. חייליו של נאצר שהיו מעבר לתעלת-סואץ קיבלו הוראה לטבוח בחיילים המצרים הנמלטים מסיני כדי שלא יפיצו את הבשורה על גודלה של התבוסה הצבאית. צנזורה נוקשה וקפדנית נערכה לכול העיתונים הזרים שהזכירו את ממדי התבוסה הערבית. המפלה הייתה כל-כך מבישה, עד שאפילו מנהיגי מפלגת הבעת' של סוריה נתפסו בעיני ברית-המועצות הקומוניסטית כמנהיגות של "חמומי מוח". כבר 44 שנים ש"חמומי המוח" האלה שולטים בסוריה ביד-רמה.

עבד אל-נאצר רצה להעביר "מסר" לתושבי המזרח-התיכון ש"חל עיכוב מסוים" בתוכנית העיקרית שנועדה להביא להשמדתה של מדינת-ישראל. אולם, במקום מהלך צבאי אחד שיביא להכנעתה של ישראל, החלה להתגבש "תוכנית השלבים" לקראת המטרה הסופית שיש בה אלמנט מדיני, צבאי, טרוריסטי ותעמולתי. כל טקטיקה נשקלה בהתאם ליעד הסופי של "תוכנית השלבים". והנה, גם בשנת 2011 אנחנו ממשיכים להתמודד עם הסירוב הערבי הטיפוסי להכיר במציאות כדי להתמודד עמה נכוחה גם ללא עזרתן של מילים מעורפלות בשפה הערבית שתפקידן, כרגיל, להסתיר את האמת הכואבת.

"יום הנכסה" של 1967 הוא למעשה "יום התבוסה הערבית" (אל-הזימה - בערבית). "יום הנכבה" - האסון של 1948 - גם הוא "יום התבוסה" של המדינות הערביות וכישלונן להשמיד את המדינה היהודית שאך זה קמה. שני האירועים הגדולים הללו המציינים את התבוסה המחפירה של הערבים בניסיונם לחסל את המדינה היהודית. התבוסה הערבית הנוספת במלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973, חיזקה את ההנחה שאי-אפשר לנצח את מדינת-ישראל בדרכים קונבנציונאליות גם אם מפתיעים אותה. מסתבר, שהעולם הערבי נע ונד מתבוסה אחת לתבוסה נוספת - לעיתים קשה מקודמתה. כשאין הפקת לקחים ראויה, אז נגררים להרפתקאות צבאיות חיצוניות ופנימיות כאחת. המשמעות היא שאין מדינה ערבית אחת במרחב כולו שלא עסקה ברצח המונים - או של אזרחיה היא, או של שכנותיה.

גם בשאר אל-אסד רצה להיבנות מ"יום הנכסה" של 1967 כדי להסיט את תשומת-הלב העולמית מהטבח היומיומי המתבצע בהוראתו המפורשת. "יום תבוסה" של 1967 לא מוזכר מסוריה בקול תרועה רמה בשל הבושה הגדולה - גם בגלל שאביו של בשאר אל-אסד, חאפז, היה אחראי למפלה הצבאית הגדולה ברמת-הגולן. אולם זה לא מנע בשאר אל-אסד לרכב על גלי התבוסות של "נכבה" ושל "הנכסה". ב-5 ביוני 2011 שוב הגיעו המוני פרועים סורים לגבול עם ישראל בעידודו הנמרץ של המשטר העלווי. הטלוויזיה הסורית מיהרה לסקר את האירועים בשידור חי לאורך כל היום. אולם האופוריה העלווית הייתה קצרה מאוד למרות המאמצים המלאכותיים של שדרני התחנה להפיח רוח-חיים מחודשת בתעמולה הסורית הקורסת. יום לאחר מכן, המשטר הסורי חטף "לאטמה" (סטירה) כאשר המוני פלסטינים התמרמרו על-כך שאסד גייס צעירים פלסטינים, תמורת 1,000 דולר לאדם, כדי למות למענו בעימות המיותר עם חיילי צה"ל. במהלך המהומה הגדולה שהתפתחה בהלוויית ההרוגים, נרצחו 14 בני-אדם מירי של חמושים פלסטינים לעבר קרוביהם האבלים והזועמים של ההרוגים. למשטר הסורי התברר פעם נוספת כי השימוש ב"עילה הפלסטינית" למטרות פוליטיות פנימיות הוא לכול היותר חרב-פיפיות - בדומה לתזכורת הכואבת של תבוסת יוני 1967. מי היו אלה "החמושים הפלסטינים" שרצחו 14 בני-אדם? אלה היו פעילי טרור מארגונו של אחמד ג'יבריל - העומד לרשותה של משפחת אסד העלווית בתפקיד של קבלן-ביצועים לכול עת.

תושבי סוריה לא התרשמו במיוחד ממאמציו של בשאר אל-אסד לגייס את "העניין הפלסטיני" לטובת הישרדותו של המשטר העלווי המאוס. כבר בשעות הערב של ה-6 ביוני 2011 הטלוויזיה הסורית עברה למתכונת שידורים בהולה לאור האירועים הקשים בג'יסר על שוע'ור. על-פי הטענה הרשמית של סוריה, "כנופיות חמושות" פתחו באש לעבר חיילים ושוטרים בכניסה לעיירה תוך כדי פיצוצו של גשר בכניסה לעיירה וירי של פצצות אר.פי.ג'י. בתקרית הקשה נהרגו, על-פי הטענה הסורית, כ-120 חיילים ושוטרים. הטלוויזיה הסורית הזדרזה לשדר סרטון קצר בו נראים אנשים בלתי מזוהים מסתובבים בין גופות של חיילים ושוטרים שהיו פזורות על אם הדרך. במסגרת הדיווח הבהול נמסר שהגופות עברו התעללות קשה ואחדות מהן אף הושלכו למי הנהר. בהוראת השלטונות, הטלוויזיה הסורית דיווחה שתושבי העיירה ביקשו מהצבא להתערב כדי להפסיק את פעילותן של "הכנופיות החמושות". עד כאן הדיווח הסורי הרשמי בנוגע לאירוע.

התקשורת הסורית יצרה אווירת מלחמה לקראת הכניסה הצבאית לעיירה בשעות הבוקר של ה-10 ביוני 2011. תשדירים על אימוני הצבא הוקרנו בטלוויזיה הממלכתית ללא הרף לאורך כל היום כדי לאותת לתושבים שהצבא מוכן ומזומן לכול עימות שיש בו סממנים של מרידה נגד השלטון העלווי. מערכת ההסברה הסורית הלכה עוד צעד אחד קדימה במהלך היום כאשר הטלוויזיה הממלכתית הקרינה לראשונה כתבות קצרות על "הפגנות קטנות" של אזרחים לאחר תפילת יום-השישי. קרייני התחנה מסרו שלמעשה זו "התגודדות של אזרחים בודדים" שאינם מהווים סיכון למשטר אף-על-פי שאחדים מהם זרקו אבנים והפכו פחי-זבל אחדים. במילים אחרות, זה לא משהו כאוטי שהמשטר אינו יכול להתמודד איתו. כמובן שלאחר מכן הטלוויזיה הממלכתית שידרה כתבות על "אזרחים סורים רגילים" המתבטאים בפומבי על האירועים בסוריה כפי שהמשטר העלווי מצפה מהם. הביטוי "השבח לאלוהים" (אל-חמדולה - כפי שהמילה נשמעת בדיבור שגור), חזר על עצמו כסוג של מפלט משאלות שהתשובות עליהן יכולות להיות קשות ומרות. הסיכוי להפיכה צבאית בסוריה נגד בשאר אל-אסד גובר מיום ליום.

ובכן, מה שהתחולל בג'יסר אל-שוע'ור ב-6 ביוני 2011, היה "מרד צבאי" של חיילים וקצינים שהתנגדו לבצע טבח בתושבי מחוז אידליב שבצפון-סוריה. "הכנופיות החמושות" הן למעשה חיילים שהחליטו להצטרף למתקוממים כדי להפיל את המשטר העלווי הרצחני. חיילים נוספים ערקו לכוחות המתקוממים גם במחוזות נוספים ברחבי-סוריה מאז שהחלה ההתקוממות העממית ב-15 במרס 2011. לדידו של המשטר, עריקות של חיילים בודדים הן חלק מהמשחק הפוליטי הקשוח המתקיים בסוריה לאור המבנה העדתי הבעייתי שלה. אולם עריקות של מחלקות שלמות, זהו סיפור שונה לחלוטין היכול להקרין מהשפעתו גם על יחידות העילית המורכות מבני העדה העלווית. אסד החליט להעניש את תושבי ג'יסר אל-שוע'ור ב-10 ביוני 2011 באמצעות 40 טנקים ומאות חיילים הנעזרים בירי מסיבי של מסוקים לעבר העיירה שהתרוקנה ממרבית תושביה. עד לשעות הבוקר של ה-11 ביוני 2010, מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של עשרות בני-אדם ועל בריחתם של אלפים נוספים לעבר הגבול עם טורקיה - שם מחכים להם מחנות פליטים שהוכנו מבעוד מועד. הפרדוקס הוא שהפליטים הסורים בורחים לחבל אלכסנדרטה (האטיי) שסופח לטורקיה על חשבון סוריה ב-1939. בעיני סורים רבים, גורלו של חבל אלכסנדרטה אינו פחות חשוב מגורלה של רמת-הגולן שאבדה בעקבות הימור צבאי סורי כושל במלחמת ששת-הימים, יוני 1967.

צריך לשים-לב למה שנאמר מפי הפליטים הסורים שהגיעו למחנות הפליטים בטורקיה: א) תושבים אחדים טענו כי לצד הצבא הסורי, הפועל במחוז אידליב, משרתים לובשי-מדים בעלי זקן שאינם דוברי ערבית. ב) תושבים אחדים שברחו בג'יסר אל-שוע'ור טענו כי הם אינם מאמינים שחיילים סורים פעלו ברצחנות כזו נגד תושבי העיירה. אחדים מהם טענו (בהתאם לתעמולה הסורית) שזו קונספירציה צבאית מערבית או טבח של שכירי-חרב הפועלים בשם סעד אל-חרירי.

כשהחלה ההתקרבות האידיאולוגית בין סוריה של אסד לבין טורקיה של ארדואן (על חשבון ישראל), טענתי שהברית הזו לא תחזיק מעמד זמן רב. למרות החבטות הפומביות של טורקיה שנשלחו לעבר בשאר אל-אסד בעקבות הדיכוי האכזרי של המשטר העלווי, ההימור הכושל של רג'פ טאיפ ארדואן אינו נעלם מעיני הציבור הטורקי המתכונן לקראת הבחירות שיערכו ב-12 ביוני 2011. ספק רב אם הדבר ישפיע על תוצאות הבחירות בטורקיה, אולם התנאים להתקוממות עממית בטורקיה קיימים כפי שהם קיימים בכל מדינה מוסלמית רדיקלית. טורקיה של ארדואן אינה חסינה מהתקוממות כזו - משום שהכול עניין של זמן ושל הנסיבות המתאימות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יום הנכבה, יום הנכסה, יום הלאטמה ויום הכאפה", מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2011.

נאום התשובה של נתניהו בקונגרס לנאומו של אובמה

יש משהו משותף בפנטזיה האנטישמית המשותפת של תומס פרידמן מהעיתון "הניו יורק טיימס" ושל מזכ"ל ארגון חיזבאללה, חסן נסראללה: שניהם מייחלים שהמוני ערבים יצעדו לעבר מדינת-ישראל על-מנת לאתגר (באלימות) את ממנהיגות הישראלית ואת תושביה החיים על אדמתם ההיסטורית. לשמאלנים ולרדיקלים רבים ישנה פנטזיה בלתי-מוסברת לראות דם ערבי שפוך בידי יהודים. כנראה שזה המשך ישיר לעלילות-הדם האירופאיות הידועות לשמצה. לפני חודשים אחדים הציע מועמר אל-קדאפי מלוב הצעה דומה - אולם, תושבי לוב החליטו להתקומם דווקא נגד שלטונו של קדאפי בלוב. גם בשאר אל-אסד הציע הצעה דומה - אולם, תושבי סוריה החליטו לפעול דווקא נגד המשטר העלווי של אסד בהתקוממות עממית שפרצה ב-15 במרס 2011. ברוח הימים האלה של התקוממויות עממיות הרווחות בעולם-הערבי, אני מציע למקסיקנים לשטוף בהמוניהם את ארה"ב ולפרק את חומת ההפרדה הקיימת בין מקסיקו לארה"ב. ברוח הימים האלה, אפשר להציע לאינדיאנים לתופס חזקה על אדמותיהם ההיסטוריות שנלקחו בכוח הזרוע של האדם הלבן. ברוח הימים אלה אפשר להציע גם לכושים בארה"ב לצאת מהגטאות המקיפות את וושינגטון ולצעוד לעבר הבית-הלבן - משום שבמרחק של רבע שעה מהבית-הלבן, שוכן אחד מהגטאות הקשים והאלימים ביותר הקיימים בארה"ב. באופן דומה, אנחנו יכולים להציע להמוני הפטריוטים האמריקאים בדרום ארה"ב לצאת לעבר וושינגטון וניו-יורק כדי לסלק את חבורת השמאלנים ההזויה שהשתלטה על התקשורת האמריקאית והשתלטה גם על הפוליטיקה של הבית-הלבן. סביר להניח שאפשר גם להציע לרפובליקנים, החשים שבחירתו של אובמה היא תאונה פוליטית מצערת, שיעלו בהמוניהם לבית-הלבן כדי להביא לסילוקו של אובמה בכוח-הזרוע רק בגלל חילוקי-דעות מדיניים וכלכליים הסותרים את הרוח האמריקאית (או מה שנותר ממנה בשנתיים האחרונות).

כל מי שקרא אי-פעם את האידיאולוגיה הערבית שהתפרסמה בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי מאז 1948, יכול היה למצוא פעמים רבות את הרעיון המדבר על "מיליוני ערבים העולים על ישראל מכל עבריה". על בסיס אותו רעיון, אפשר להציע למיליוני ישראלים לעלות על רמאללה, בית-לחם וחברון כדי להביא לסיומו של הכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל. ברוח הימים האלה, של שנת 2011, סביר להניח שהאופציה הזו תהיה רלוונטית אם הישראלים יחושו שארצם נמצאת בסכנה גדולה לנוכח הצעותיהם האנטישמיות של תומס פרידמן וחסן נסראללה. יכול להיות שדווקא החולשה המדינית של ישראל, תדרבן את הציבור הישראלי לנקוט פעולה יזומה כדי להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. מי שמתכנן צונמי מדיני לישראל, חייב לקחת בחשבון את האפשרות של צונמי התיישבותי יהודי ביהודה ושומרון ואולי אף מעבר להם. ראוי לציין שזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים על יהודה ושומרון עולות לאין-שיעור על זכויותיו ההיסטוריות של תומס פרידמן (היהודי) על אדמת ארה"ב של אמריקה האינדיאנית.

אובמה שוב נאם לעולם-הערבי
בדרך-כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". כיום אפשר להוסיף ש"הדרך לגיהנום רצופה גם בנאומים מיותרים לעולם-הערבי". ברק חוסיין אובמה, נשיא ארה"ב, הנשיא של המעצמה הגדולה בעולם, ביקש להעניק לעולם הרחב עוד נאום - מהגיגיו המלומדים - בנוגע לשינויים החשובים המתחוללים בעולם-הערבי ולמהפכות העממיות שהחלו בינואר 2011. הנאום שנישא ב-19 במאי 2011 הועבר בשידור ישיר במדינות רבות, ובכללן ישראל. הנאום של אובמה היה מיועד לעולם-הערבי, אולם אובמה כמו טירון פוליטי בן-יומו, נפל למלכודת הערבית שהוא עצמו הזהיר מפניה בנאומו. ובכן, במה דברים אמורים?

בחלק הראשון של נאומו, אובמה אמר בנוגע למנהיגות הערבית המסורתית את המשפטים הללו: "...יותר מידי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי-מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית". במילים אחרות, המותג "ישראל" שימש את המנהיגות הערבית כ"כלי" בו ניתן היה באמצעותו לשלוט ואף ללכד את האוכלוסייה סביב מנהיגות מסוימת - גם אם זו הייתה מנהיגות מפוקפקת ביותר. יתרה מזאת, באמצעות המותג "ישראל", הותקפו המנהיגים הערבים הן בשל אוזלת ידם לנוכח האתגר הישראלי, או בשל הקשרים המדיניים שנקשרו בין מדינות ערביות אחדות לבין מדינת-ישראל - כדוגמת מצרים וירדן. המשמעות של הדבר היא, שמדינת-ישראל הפכה לכלי פוליטי בו שיחק העולם-הערבי הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית כחלק ממסך-העשן שהסתיר היטב את תפקודה הלקוי של המדינה הערבית ושל המנהיגות הערבית.

ימים אחדים לפני הנאום, מקורביו של אובמה הדליפו שהנאום יעסוק בעיקר במתחולל בעולם-הערבי ולא בסכסוך הערבי-ישראלי או בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. שעות אחדות לפני הנאום הודלף לתקשורת הבינלאומית שהנושא "הישראלי" יופיע רק בחלק האחרון של הנאום. ואכן, המותג "ישראל" הופיע רק בשליש האחרון של הנאום, אולם בעצת יועציו הנאמנים, אובמה החליט להעניק "סוכרייה" לעולם-הערבי בדמותו של משפט הבא: "הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים מוכרים בין שתי המדינות". ברגע בו אובמה הזכיר את הביטוי "גבולות 1967", דומה היה שהסוכרייה שהוא ביקש להעניק לעולם הערבי נתקעה בגרונו - וכל מה שנאמר לאורך כל הנאום בנוגע לעולם-הערבי נשכח כלא-היה. עשרות אנשים עברו על הנאום לפני הקראתו מפי אובמה. מן הסתם, אובמה ערך סימולציות אחדות לפני הופעתו המתוקשרת. כל מילה נבחנה וכל אות נבדקה. אך ברגע המכריע, שוב אובמה התגלה כטירון פוליטי בזירה הבינלאומית למרות עשרות היועצים המקיפים אותו - או, אולי דווקא בגללם.

אף אחד לא זוכר באמת את "נאום אובמה השני" של מאי 2011 על העולם-הערבי. סביר להניח שכולם גם שכחו שהוא לא הזכיר בנאומו את סעודיה הנמצאת תחת משטר אסלאמי אלים ומדכא, ולא את לבנון השבויה בידי ארגון חיזבאללה, בידי איראן ובידי סוריה של אסד העלווי. אובמה גם לא ציין במילה אחת את האסון האנושי המתחולל בסודאן על שני חלקיה, ואף לא את סומליה הנמצאת תחת מתקפת טרור קשה ואכזרית של ארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. אובמה רצה לרכב על הגל העממי ששטף את העולם-הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2011, אולם הוא מצא את עצמו נאלץ להתגונן ולהסביר את דבריו ביתר-בהירות ימים אחדים לאחר מכן. אובמה, בדומה למנהיגי המדינות הערביות, השתמש גם הוא במותג "ישראל" ככלי שמטרתו למצוא-חן בעיני שומעיו הרדיקלים מבית ומחוץ.

למחרת הנאום, ב-20 במאי 2011, עיתון הארץ יצא בכותרת-משנה דמיונית בעמוד הראשון: "נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ריתק את העולם בנאום על מהפכות בעולם הערבי". שימו לב לכותרת הבאה שהתפרסמה ככותרת ראשית באותו מועד: "אובמה בנאום היסטורי: מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 1967". זה מה שהבין עיתון הארץ וזה גם מה שהבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לפיכך, תגובתו המהירה של נתניהו לדברי אובמה נועדו כדי להסיר מייד את הספק בנוגע לעמדתה הרשמית של ממשלת-ישראל. שימו לב לאחת מהנקודות של "תוכנית אובמה" המסוכנת: פתרון הסוגיה הטריטוריאלית עוד לפני פתרון סוגיית ירושלים והפליטים". זו הנקודה המסוכנת ביותר לישראל - אובמה לא נתן הסבר מניח את הדעת לרעיון, וישראל עד כה לא דרשה הבהרות לשינוי בעמדה האמריקאית.

לאובמה הייתה הזדמנות נוספת להסביר את עצמו ימים אחדים לאחר מכן בנאום נוסף בפני הוועדה השנתית של השדולה הפרו-ישראלית. בעקבות הנאום, הכותרת שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-23 במאי 2011 הייתה: "אובמה חזר על קביעתו: הגבולות יתבססו על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים". אפילו עיתון הארץ לא היה מוכן להודות באי-ההבנה הגדולה שנוצרה לאחר דבריו של אובמה בנאום המשעמם על המצב במזרח-התיכון. ההבדלים הם לא רק עניינים של סמנטיקה, אלא הבעיה היא איך הצד השני - הערבים - עלולים להבין את דבריו של אובמה. מאז אותו נאום, של ה-19 במאי 2011, דוברים פלסטינים תופסים את דבריו של אובמה כ"קביעה מדינית" מחייבת.

הזכרת הביטוי "גבולות 1967", הייתה גול עצמי, וכולו מבית היוצר של אובמה שהתגלה פעם נוספת שלמרות מאמצעיו הוא עדיין אינו מבין את המציאות במזרח-התיכון. למעשה אובמה הכניס את עיקרון הגבולות של 1967 עוד לפני שנחתם סעיף אחד בהסכם השלום בין "הרשות הפלסטינית" לישראל. מהבחינה הזו, ישראל חשה שאובמה למעשה קבע לישראל את קו-הגבול עוד לפני שהסתיימו הדיונים הקשים על הפליטים, ירושלים וגושי ההתיישבות היהודית ביו"ש. הרעיון של אובמה להשאיר את הבעיות הגדולות הללו לסוף התהליך, הוא שוב טעות של טירון פוליטי ולא של נשיא המתיימר להנהיג את עולם החופשי. ברגע שאובמה ציין את גבולות 1967, לשאר הדברים החשובים שאמר בנוגע לישראל מתגמדים לנכוח האיום העלול להיווצר בעתיד לגורלה של מדינת-ישראל. יום לאחר הנאום, נערכה פגישת עבודה בבית-הלבן בין אובמה לנתניהו.

בסיום הפגישה בין אובמה לנתניהו בבית-הלבן ב-20 במאי 2011, נתניהו העניק הרצאה היסטורית כדי להעניק תוקף מוסרי לדבריו בשאלת עמדתו בנוגע לפתרון המדיני הרצוי ביו"ש. רק מנהיג אמיץ בעל עקרונות ושכנוע עצמי המתבסס גם על הכרה היסטורית עמוקה, היה יכול לעמוד מול נשיא אמריקאי ומול התקשורת העולמית דווקא בשעה שרבים טענו כי קיים מתח בלתי-נסבל בין אובמה לנתניהו. קשה לדמיין את אהוד ברק או את ציפי לבני מציגים את העמדה הישראלית המתבססת גם על טיעונים היסטוריים עמוקים כפי שעזה זאת נתניהו. "ההרצאה" הזו, כפי שכינתה זאת התקשורת השמאלנית בארה"ב, הראתה בעליל שנתניהו היה ונותר אחד מהמדינאים המוכשרים ביותר של מדינת-ישראל.

גם ההדלפה מפי מקורבי אובמה ש"בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי נוכל", הראתה בעליל על גודל המצוקה אליה הכניס את עצמו הנשיא האמריקאי שהצליח פעם נוספת להפוך את "הנאום החשוב" שלו לפארסה בינלאומית. ראוי להזכיר את ההתעקשות האמריקאית שהתקבלה בעזרת יועצים שרלטנים שיש להתמקד בוויכוח בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל בנושא "ההקפאה בהתנחלויות". האזהרה הישראלית שנמסרה לאמריקאים כי הפלסטינים ינצלו את ההקפאה כי למשוך זמן, נפלה על אוזניים ערלות בבית-הלבן. והנה אנחנו נמצאים שנתיים וחצי לאחר בחירתו של אובמה, ודומה הוא שהסכסוך הערבי-ישראלי חזר לנקודת ההתחלה גם בגלל רשלנות אידיאולוגית מבית היוצר של השמאל האמריקאי הקיצוני. הלוליינות הפלסטינית הטיפוסית קיבלה גיבוי אמריקאי בעזרתו על ברק חוסיין אובמה.

נאום התשובה של בנימין נתניהו בקונגרס
ספק רב אם קיימת בפוליטיקה הישראלית אישיות פוליטית היכולה לשאת נאום מרשים וקולע כפי שבנימין נתניהו עשה זאת בקונגרס האמריקאי ב-24 במאי 2011. ספק רב אם קיימת אישיות בינלאומית המסוגלת לרתק כך את הפוליטיקה האמריקאית הצינית והמיוזעת. כאשר בנימין נתניהו סיים את דבריו, ניתן היה להבין שהנאום היה מרשים מאוד לפי פרצופיהם המכורכמים של שדרני החדשות והפרשנים בישראל. הקרנבל התקשורתי השלילי המתנהל סביב אישיותו של בנימין נתניהו מאז שהחלה כהונתו, אינו מאפשר לרבים בתקשורת הישראלית לבחון את דבריו ואת מעשיו באור מעט יותר מושכל והגיוני. הפרשנות שנלוותה לנאום הראתה בעליל כי התקשורת הישראלית הציבה עוד לבנה אחת בתחושה הציבורית הכללית המתייחסת לתקשורת כאיום אסטרטגי על מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, חופש הביטוי אינו חופש השיסוי - בעיקר אם מדובר בראש ממשלה מכהן שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה נפל למלכודת הערבית למרות הזהרתו מפניה", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2011.

הכרזת "העצמאות הפלסטינית" בספטמבר 2011

בשעה שחיילים סורים כיוונו ב-15 במאי 2011 את הפורעים הערבים לעבר גדר-המערכת הנמצאת בגבול בין ישראל לסוריה, חייליו של בשאר אל-אסד המשיכו במסע ההרג והרצח של המתקוממים נגד המשטר העלווי בדרעא, בבניאס, מחומס, בקמישלי בתל-קלאח ובשכונות העוני הנמצאות בקרבת העיר דמשק. בשעה שחיילים ישראלים ניסו לעצור את זרם הפורעים הערבים ליד הגבול, חיילים סורים ירו לעבר תושבים סורים שנמלטו ללבנון בגלל הברוטליות של הצבא הסורי מאז שפרצה ההתקוממות האזרחית ב-15 במרס 2011. בשעה שהמשטר הסורי התאמץ בכל כוחו לגנות את ישראל לאור אירועי "הנכבה" של 2011, תושבים סורים בתל-קלאח מסרו שריח הגופות עולה מכל רחבי העיירה בעקבות מסע דיכוי אלים ורצחני שהתנהל בהוראתו של בשאר אל-אסד כלפי המתקוממים שיצאו למחות נגד המשך שלטונה של משפחת אסד בסוריה. למרות הפרובוקציה הסורית כלפי ישראל ב-15 במאי 2011, המשטר הסורי של בשאר אל-אסד נע לעבר גסיסה איטית ומתמשכת המעלה מחדש מאבקים אלימים היסטוריים בתוך המשפחה השלטת. אין תימה איפוא, שהחשדנות הטבעית הקיימת במשטרים דיקטטוריים הפכה לפרנויה עמוקה הדוחפת את ראשי המשטר הסורי לנקוט בצעדים אלימים יותר העשויים להחיש דווקא את קריסתו. ועם זאת, התגובה הישראלית הפומבית כלפי "התרגיל הסורי" של ה-15 במאי 2011 הייתה רפה ביותר. במקום להפגין נחישות ישראלית עד כדי איום מוחשי על המשטר עצמו, התגובה הישראלית ההססנית מדרבנת גורמים נוספים לתכנן צעדים דומים בעתיד הנראה לעין.

ישראל הרשמית ניסתה להפגין איפוק - שהוא טוב כשלעצמו. אולם, לצד האיפוק דרוש גם מלל ברור וכוחני בעיקר כלפי משטרים כדוגמת המשטר העלווי של משפחת אסד. מנגד, קלגסי השמאל הקיצוני בישראל מיהרו לצאת להפגנת תמיכה בכנופיות הערביות שפרצו את הגדר והם אף, כמובן, הביעו מחאה קולנית נגד התגובה של חיילי צה"ל לנוכח הפריצה בגדר. כל הבעת תמיכה באידיאולוגיה הפלסטינית כמוה כהבעת תמיכה באידיאולוגיה הניאו-נאצית המתאבלת על כישלונה של גרמניה הנאצית לסיים את המלאכה בנוגע ל"בעיה היהודית". סביר להניח שיש צורך להסביר לכולם - וזה כולל את כולם - שבפעם הבאה זה לא ייגמר רק בשני הרוגים סורים מירי של חיילי צה"ל, אלא התגובה הישראלית תכלול גם את כל הגורמים המדיניים הנמצאים מעבר לגבול שנתנו יד לכך. האיום צריך להיות מפורש כפי שהתגובה צריכה להיות ברורה ונהירה לכל אחד ואחד במזרח-התיכון. בכוונתו של בשאר אל-אסד לדרבן גורמים אזרחים לערוך הפגנות מחאה מול הגבול עם ישראל במטרה להסיט את תשומת-הלב התקשורתית מהנעשה בתוך סוריה לאור ההתקוממות שפרצה ב-15 במרס 2011 נגד המשטר העלווי בהנהגתו של אסד.

תרחישי ספטמבר 2011
דוברים ישראלים אחדים חוזרים ומבהירים - ואף מזהירים - ממה שעלול להתרחש לאחר הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם בחודש ספטמבר 2011. אמצעי התקשורת בישראל מציירים מידי יום ביומו תמונה היסטרית של מה שעלול להתרחש לאחר ההכרזה. אנשי עסקים ישראלים מדברים על חרם ונידוי שיגרמו נזק רב לכלכלה הישראלית. דיפלומטים לשעבר מדברים על מעמדה הירוד של ישראל במסדרונות האו"ם. גם אחדים מהמשפטנים הישראלים מציירים תמונה משפטית מפחידה לאחר ההכרזה. אפילו מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אימץ כמה מהרעיונות שהעלו גורמים אינטרסנטים בישראל על-מנת לתת דגש נוסף להחלטה על כינונה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. כל הדוברים הללו מנסים להטיל פחד על ישראל במטרה לסרס לחלוטין את היכולת של הדרג המדיני והביטחוני להחליט על אילו צעדים הולמים יש לנקוט כדי לתת מענה ראוי לנוכח האתגר הצפוי בעתיד. למעשה, כל הדוברים הללו נפלו למלכודת התעמולתית הערבית ובמיוחד זו הפלסטינית המשמשת כלי פוליטי קולוניאליסטי של הלאומנות הערבית על שלל גווניה וצורותיה הפוליטיות והדתיות.

על-פי מהלך העניינים מאז הסכם אוסלו של שנת 1993, ניתן לציין בבירור שהמנהיגות הפלסטינית ביו"ש ומנהיגות הערבית המיליטנטית במדינת-ישראל מעונינות להנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי עד שיבשילו התנאים להביא לסיום נוכחותם של היהודים על אדמתם ההיסטורית. על בסיס השאיפה הזו, הגמישות המדינית על-פי המתווה האידיאולוגי של הלאומיות הפלסטינית שהוכתבה במצרים בשנת 1964 ("האמנה הפלסטינית"), היא מוגבלת במידה רבה והיא נתונה בסד של שכנוע עצמי עד כדי עיוות היסטורי המתפקד כתודעה כוזבת באופן מכוון. במילים אחרות, החלום הלאומי הוא כל-כך גדול והוא כל-כך עמוק, עד שהוא מתפקד כ"מחסום פסיכולוגי" אדיר מול הפרקטיקה המדינית המציאותית - וזאת, בניגוד למגמה שאפיינה את הלאומיות היהודית לאורך הדורות. מתוקף הנסיבות הטרגיות שליוו את עמנו במשך מאות שנים, הפרקטיקה המדינית היהודית נטתה באופן מובהק לעבר פשרה פוליטית, מדינית, היסטורית, אידיאולוגית וגיאוגרפית. מאז הצהרת בלפור של ה-2 בנובמבר 1917, שהכירה בזכותם של היהודים להקים בית-לאומי הכולל גם את עבר-הירדן המזרחי, המנהיגות היהודית הסכימה הדרך-כלל לקבל כמעט כל פשרה גם אם זו קיצצה בשטח שיועד למדינה שבדרך. ניתן לציין שחוסר-הגמישות הערבית עמד (ועדיין עומד) בסתירה עמוקה ומובהקת לעומת הגמישות הקיימת בתרבות היהודית לדורותיה. יש לכך סיבות אחדות שיבהירו לנו מדוע המאבק הערבי-ישראלי יימשך עוד שנים רבות גם אם יימצא פתרון כלשהו לנוכחות הערבית בשטחי יהודה ושומרון:

אוכלוסייה ערבית הנאמדת במאות מיליונים; עומק אסטרטגי ערבי המתפרש על שטח גיאוגרפי ענק; תמיכה אוטומטית של 56 מדינות מוסלמיות; פוליטיקה רדיקלית הנשענת על אסלאם חסר-סבלנות כלפי כופרים; תחושות עזות של עליונות תרבותית ועליונות דתית; וכן, תרבות פוליטית הנשענת על העדפתו של פתרון כוחני על-פני פשרה ודיאלוג הנתפסים כחולשה. במצב הנוכחי ובתהליך היסטורי ארוך-טווח, האידיאולוגיה הערבית טוענת ש"הזמן" פועל לטובת הערבים במאבק נגד ישראל. גם אלה מחסידי הלאומנות הרדיקלית הערבית וגם ישראלים אחדים מחשבים את קיצה של ישראל לאחור באופן אובססיבי על-פי הנתונים הללו. לפיכך, הדרישה הישראלית להכרה במדינת-ישראל כמדינת העם היהודי והכרזה מפורשת על סיום הסכסוך וקץ התביעות כלפי ישראל, נועדו כדי למנוע סכסוכים עתידיים נוספים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידית. אלא, שהסירוב הפלסטיני לדרישות הללו נשען על ההנחה ש"הזמן תמיד משחק לטובת הערבים" - טיעון שלא השתנה למרות מצבו החמור והרעוע של העולם-הערבי. ובכן, מה יכול לקרות בספטמבר 2011?

סביר להניח שהפלסטינים יזכו לרוב גדול בהצבעה באו"ם אם הצעה על הכרזת "המדינה הפלסטינית" תעלה לדיון בספטמבר 2011. ומה יקרה לאחר מכן? הדבר תלוי גם במה שאנחנו נעשה - הן בממד הציבורי והן בממד המדיני-ביטחוני. חשוב לציין, שמצבה של ישראל לאחר מלחמת יום-הכיפורים ב-1973 היה חמור שבעתיים. גם ההחלטה של עצרת הכללית של האו"ם מה-10 בנובמבר 1975 ש"הציונות היא צורה של אפליה וגזענות", הדגימה את השפל אליו נקלעה מדינת-ישראל בעקבות מסע הסתה שיטתי של המדינות המוסלמיות והגוש-המזרחי בהנהגתה של ברית-המועצות. רק ב-16 בדצמבר 1991, העצרת הכללית של האו"ם הצביעה על ביטולה של החלטה זו.

מבחינה אופרטיבית, הפלסטינים ותומכיהם מתכננים להתיש את מדינת-ישראל ואת הציבור הישראלי בעזרת מערכה מתוכננת היטב של הפגנות המוניות בשטחים; ניסיונות פריצה המוניים לעבר גבולות ישראל; עימותים, לכאורה ספונטניים, עם חיילי צה"ל ותושבים יהודים ביו"ש; פנייה לגורמים בינלאומיים כדי להביך את ישראל; וכן גיוס תמיכה בינלאומית על-מנת להטיל חרם על ישראל במגוון רחב של נושאים ותחומים. כמובן שיהיו גורמים בישראל שינסו לדרבן את הפלסטינים להחריף את צעדיהם נגד מדינת-ישראל ותושביה. אולם, בפועל, מצבה של הרשות הפלסטינית לא ישתנה בהרבה משום שבאזורי A ו-B המהווים 40 אחוזים משטחי יו"ש, לפלסטינים יש אוטונומיה מלאה. כמו כן, לרשות הפלסטינית יש שליטה מלאה על חייהם של התושבים באזורים אלה מבחינה כלכלית, פוליטית, משפטית, תקשורתית, ביטחונית ותרבותית - למעט היבטים אחדים הנוגעים לבעיות ביטחוניות הקשורות לישראל. בשטחי C הנמצאים בשליטת ישראל, והמהווים כ-60 אחוזים משטחי יו"ש, כמעט ואין תושבים ערבים, וזאת לעומת כ-400,000 תושבים יהודים במתגוררים בשטח זה הכולל גם את השכונות החדשות של ירושלים שנבנו לאחר 1967. למצב הזה יש שני היבטים חשובים: א) הטענה בנוגע למדיניות ה"אפרטהייד" הננקטת בידי ישראל כלפי ערביי יו"ש איננה נכונה ואין לה כל אחיזה במציאות. ב) לאחר הכרזת העצמאות הפלסטינית בספטמבר 2011, ישראל יכולה להכריז שהיא שוקלת לספח באופן מלא את כל שטח C או חלקים ניכרים ממנו.

הכרזת "העצמאות הפלסטינית" יכולה להפוך את הוויכוח בין ישראל לרשות הפלסטינית לוויכוח על גבולותיהם וגודלם של שטחי A ו-B. מהבחינה הזו, מוקד הדיון יעסוק בוויכוח טריטוריאלי ולא ב"דרישת השיבה" או בסירוב הערבי בנוגע להגדרתה של מדינת-ישראל כ"בית הלאומי של היהודים". באופן פרדוקסלי, הכרזת העצמאות הפלסטינית מצמצמת מאוד את כושר-התמרון של הרשות הפלסטינית, משום שלאחר ההכרזה, העולם יתחיל לעסוק בעניינים קצת יותר חשובים מאשר בבכיינות הערבית ביו"ש. אם הציבור הישראלי ינהג באומץ, תוך כדי התעלמות מההיסטריה המופצת בתקשורת הישראלית, נוכל לעמוד כולנו באתגר הזה. לפיכך ישנה חשיבות רבה להתארגנויות אזרחיות בדומה למשימה שנטלה על עצמה תנועת "אם תרצו" בהפצת הספרון "נכבה חרטא" - ספרון חשוב הדורש תרגום מהיר לערבית. אם לתקשורת הבינלאומית יש אובססיה בנוגע לישראל, אז אפשר לנצל את האובססיה הזו לטובתנו בעזרת התארגנויות אזרחיות של ישראלים הפועלים לטובת מדינת-ישראל. דווקא בתקופה של שינויים ותמורות במזרח-התיכון מאז ינואר 2011, להתארגנות האזרחית הישראלית יש משקל רב יותר בעיצוב דעת-הקהל במערב ובעולם-הערבי.

אם אכן תוכרז מדינה פלסטינית עצמאית בספטמבר 2011, זה פותח בפני הציבור הישראלי צוהר ענק לתביעות משפטיות נגד הרשות הפלסטינית - החל מתביעות משפטיות בנוגע לירי של פצצות מרגמה לעבר ישראל מרצועת-עזה וכלה בבעיות של הזרמת ביוב לעבר אזורים הנמצאים בתחומי הריבונות הישראלית. הרשות הפלסטינית תהיה אחראית מבחינה משפטית לכול פשע-מלחמה שנעשה מרצועת-עזה ולכול טרור אקולוגי או טרור כלכלי המתבצע נגד מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, הכרזת העצמאות הפלסטינית מטילה על הרשות הפלסטינית עול כבד יותר מזה המוטל על כתפי מדינת-ישראל. יתרה מזאת, גם הציבור הישראלי יכול לנקוט בצעדי התשה נגד "המדינה הפלסטינית" באמצעות הגשה של תביעות משפטיות בפורומים בינלאומיים. כל פגיעה בזכויות-הפרט מצד "המדינה הפלסטינית" כלפי "אזרחיה" יכולה לשמש עילה לנקיטת סנקציות כלפי אישים וארגונים המסייעים בדרך ישירה או עקיפה לביצוע העברה - גם אם הם נמצאים מחוץ ל"מדינה הפלסטינית". חשיבה מחוץ לקופסא יכולה להפוך את "הכרזת העצמאות הפלסטינית" לעוד קוריוז ערבי המתבסס בעיקר על תרבות של אלימות, ברוטליות וטרור בדומה למשטרים הערביים הקיימים במזרח-התיכון כולו. להכריז על "מדינה" זה קל מאוד, אולם לתפקד כ"מדינה" זו משימה הדורשת משאבים אנושיים ותרבותיים הפועלים כיחידה אחת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירועי הנכבה והציפייה לקראת חודש ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 19 במאי 2011.

ההתקוממות נגד בשאר אל-אסד - 62 הרוגים נוספים

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-29 באפריל 2011 על הריגתם של 62 בני-אדם מירי של אנשי כוחות הביטחון במהלך הפגנות המחאה נגד השלטון שנערכו בערים אחדות ברחבי סוריה. בדרעא נהרגו לפחות 33 בני-אדם. בארבעת הימים האחרונים נהרגו בדרעא 80 בני-אדם. תושבים שהצליחו לעבור את הגבול לירדן מדווחים בזעם רב על מחסור חמור במוצרים בסיסיים כולל מים ותרופות. מקורות רשמיים בסוריה מסרו במהלך היום על הריגתם של 4 חיילים סורים מירי של המתקוממים ועל חטיפתם של 2 נוספים. בדמשק נערכה הפגנת מחאה בהשתתפותם של כ-10,000 בני-אדם. כמו כן נמסר על הפגנות של כורדים בקמישלי בצפון המדינה, בלטקיה, בחומס, בבניאס, בחמה וב-רגה. האיחוד האירופאי החליט להטיל אמברגו של מכירת נשק לסוריה. ארה"ב החליטה להטיל סנקציות נגד הבכירים הסורים הללו: מאהר אל-אסד - אחיו של הנשיא ומפקד הדיוויזיה הרביעית המטפלת בהתקוממות העממית בדרעא; עטף נג'יב - דודנו של בשאר אל-אסד, מפקד המודיעין הפוליטי שאחראי לטיפול הרצחני נגד תושבי דרעא; וכן נגד אנשי מנהלת המודיעין הכללי האחראים על הפיקוח ההדוק והברוטאלי על האוכלוסייה הסורית. מועצת זכויות האדם של האו"ם קיבלה החלטה ברוב של 26 מתוך 47 החברות על גינוי למשטר הסורי על רקע הדיכוי הברוטאלי של כוחות-הביטחון וכן הוחלט לשלוח ועדת חקירה לבדיקת האירועים בסוריה. ירדן, סעודיה, בחריין וקטאר נעדרו מההצבעה. 50 חברי מפלגת הבעת' בעיר רסטאן התפטרו מחברותם במפלגה בעקבות האירועים האלימים ומעשי הטבח של כוחות-הביטחון. אנשי "השביחה" - שרובם בני העדה העלווית - מנהלים מצוד אלים נגד המתקוממים ברחבי-המדינה. טורקיה מתכוננת לקלוט פליטים כורדים אם המצב יחמיר באזור הגבול המשותף. מקורות ערביים מסרו שראשי תנועת החמאס בסוריה החליטו לעבור לקטאר בעקבות האירועים האלימים ובעקבות ההתקרבות למצרים תחת המשטר החדש. סרטונים קשים מאוד הועלו לאתרי אינטרנט על אירועי "יום הזעם" של 29 באפריל 2010.

האירועים המרכזיים של השבוע האחרון
מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-28 באפריל 2011 על כוונה לערוך "יום זעם" נוסף ב-29 באפריל 2011 לאחר התפילות של יום השישי. כמו כן נמסר שרשת אל-ג'זירה צמצמה את פעילותה בסוריה בעקבות התנכלויות רבות מצד השלטונות המקומיים. בריטניה ביטלה את הזמנתו של שגריר סוריה בלונדון לחתונת המלכותית הנערכת ב-29 באפריל 2011. סין הצהירה שסוריה צריכה לפתור את בעיותיה בעצמה באמצעות דיונים בין הצדדים. מקורות בטורקיה מסרו ב-28 באפריל 2011 על אישים טורקים המנסים לדרבן את הנשיא אסד לנקוט ברפורמה שלטונית רחבה למען קידום הדמוקרטיה בסוריה. ראש המודיעין הטורקי ערך ביקור בסוריה ב-28 באפריל 2011 כדי לדון בהתקוממות העממית שפרצה בסוריה מאז ה-15 במרס 2011. אוסטרליה שלחה איגרת לסוריה ובה בקשה לנקוט באיפוק מרבי כלפי המפגינים. גורם ישראלי בכיר מאשים את ברק חוסיין אובמה בטבח המתחולל בסוריה ביוזמתו של הנשיא בשאר אל-אסד. סוכנות הידיעות הרשמית של סוריה מסרה ב-28 באפריל 2011 על הריגתם של 6 חיילים סורים יום קודם לכן. על-פי הערכות אחדות מאז שהחלו המהומות ב-15 במרס 2011 נהרגו 60 מאנשי כוחות-הביטחון של סוריה וכ-450 אזרחים. להערכתנו, נהרגו קרוב ל-1,000 בני-אדם מאז ה-15 במרס 2011. מקורות בעיר דרעא מסרו על הריגתה של אישה, אם לשישה ילדים, לאחר שהיא הטיחה בפני אנשי הביטחון שנכנסו לביתה ש"לישראלים יש יותר רחמים מאשר לכם". עדי ראייה מסרו שהדיוויזיה ה-4 של מאהר אל-אסד עם 40 טנקים שולטת באזור העיר דרעא. 120,000 תשובי העיר דרעא נצורים בביתם ויש הטוענים שעשרות גופות מתגוללות ברחובות העיר. אזרחים מסרו על הריגתם של 42 בני-אדם בשלושת הימים האחרונים בעיר דרעא. תושבים דיווחו שהמסגד המרכזי בדרעא, אל-עומרי, נהרס בהפגזות מכוונות של הצבא הסורי. פליטים מסוריה המתגוררים ליד הגבול עם לבנון עברו את הגבול על-מנת למצוא מפלט לאור המאורעות הקשים. תושבים מקומיים בלטקיה מסרו שהצבא שולט על העיר באופן מוחלט וכי ישנם הרוגים אחדים מירי של אנשי כוחות-הביטחון הפרוסים ברחבי העיר.

מקורות אופוזיציוניים בסוריה מסרו ב-27 באפריל 2011 על הריגתם של 10 בני-אדם בעיר דרעא מירי של אנשי כוחות הביטחון של סוריה הפועלים נגד המתקוממים במחוז. עד כה נהרגו 453 בני-אדם מאז ה-15 במרס 2011. מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על היערכות נוספת של חיילים וטנקים באזור דמשק, באזור העיר בניאס ובאזור העיר לטקיה. מאות חברי התנועה האסלאמית בירדן הפגינו נגד אסד ליד השגרירות הסורית בעמאן. תושבים בעיר דרעא מדווחים על המצב הקשה המדרדר מיום ליום בשל המצור הצבאי שנאכף על העיר באמצעות ירי של צלפים. 30 נציגי מפלגת הבעת' בעיר בניאס התפטרו מתפקידם בעקבות ההתקוממות נגד המשטר. כך גם 203 חברי מפלגת הבעת' בעיר דרעא. נמסר על חיילים סורים שערקו לצד המתקוממים בדרעא - צילומים של חיילים סורים צועדים לצד מפגינים בדרעא התפרסמו ביממה האחרונה.

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-26 באפריל 2011 על הריגתם של 400 בני-אדם מירי של כוחות הביטחון מאז ה-15 במרס 2011. אנשי אופוזיציה סורים הפועלים באזור החוראן שלחו בקשה לשלטונות ירדן להרחיב את הכיסוי של הרשת הסלולארית עמוק לתוך סוריה על-מנת להקל את העברת המידע על הנעשה בדרום המדינה למרות הסגר התקשורתי שהוטל על האזור בהוראת השלטונות הסוריים. תושבים בדרעא ובשכונות של דמשק מוסרים על מצור הדוק של חיילים סורים על אזורים נרחבים. במהלך היום נשמעו יריות רבות ונמסר על עשרות הרוגים שלא ניתן להביא אותם לקבורה מסודרת. כ-500 בני-אדם נעצרו רק במחוז דרעא. 200 בני-אדם עדיין נעדרים מאז החלה ההתקוממות. מאות נוספים נפצעו. אלפי בני-אדם נעצרו ברחבי סוריה מאז ה-15 במרס 2011. האופוזיציה הסורית מסרה ב-26 באפריל 2011 על מעצרו של פעיל בארגון לזכויות אדם, קאסם אל-גזאווי בביתו בדיר אל-זור. כוחות מיוחדים של הצבא הסורי מתכוננים לפעול בתקיפות בעיר בניאס. תושבים מדווחים על מחסור חמור במזון ותרופות בעיקר במחוז דרעא.

מקורות אופוזיציוניים בסוריה מסרו ב-25 באפריל 2011 על הריגתם של 28 בני-אדם מירי של כוחות הביטחון לעבר מפגינים ותושבים. 25 הרוגים היו במחוז דרעא ו-3 נהרגו בדומא - פרבר ליד דמשק. ידיעות אחדות מסרו על סגירת הגבול בין סוריה לירדן בהוראת שלטונות סוריה על-מנת למנוע הברחת אמצעי לחימה ואמצעי תקשורת למתקוממים באזור החוראן. הטלוויזיה הסורית מסרה שהידיעה אינה נכונה. כוחות צבאיים רבים התפרסו בכל מחוז דרעא, בפרברי דמשק, ובעיר בניאס. במהלך יום אתמול התפרסמו סרטונים חדשים מזעזעים על האירועים האלימים של הימים האחרונים. ארגוני האופוזיציה בסוריה מסרו שהם זקוקים בדחיפות לעזרה בינלאומית (הם מוכנים לקבל עזרה גם מישראל). נציג מפלגת הבעת' הסורית באוקראינה, מוחמד זידיה התפטר מתפקידו בעקבות האירועים האלימים בסוריה. אנשי אופוזיציה בסוריה החלו לנהל רשימה שחורה של אישים שהביעו תמיכה באסד בחודש האחרון או לא הרימו את קולם נגד המשטר - הרשימה כוללת גם את חברי-הכנסת הערביים. קיימת הערכה די מבוססת על ירי מכוון של צלפים מאנשי "השביחה" גם לעבר חיילים על-מנת לעורר זעם נגד האופוזיציה הסורית ונגד המחאה המתפשטת.

מקורות המקורבים לאופוזיציה הסורית מסרו ב-24 באפריל 2011 על הריגתם של 9 אזרחים בעיירה ג'בלה מירי של אנשי כוחות-הביטחון. הירי התבצע בשכונות הסוניות של העיירה. כמו כן נודע על פריסה רחבה של הצבא הסורי ברחבי המדינה על-מנת להתמודד עם ההפגנות הצפויות במהלך הימים הקרובים. עד כה נהרגו יותר מ-300 בני-אדם מירי של אנשי ביטחון סורים הוראת השלטונות. הפגנות נגד המשטר הסורי נערכו בקהיר, בצרפת ובבלגיה. בסוריה התאגדו 14 וועדות מקומיות של ארגוני האופוזיציה ופרסמו גילוי-דעת משותף ובו קריאה לשלטונות להפסיק את מרחץ-הדמים של הימים האחרונים. מקורות נוספים בסוריה מסרו על מעצרו של מנסור אל-עלי מבכירי העדה העלווית בעקבות קריאתו לרפורמה דמוקרטית במדינה. כמו כן נמסר על מעצרו של דניאל סעוד פעיל בארגון לזכויות-אדם בסוריה. עוד נמסר על מעצרו של ד"ר זכרייא אל-עקאד מהעיירה ג'בלה לאחר שהתראיין לאל-ג'זירה. חבר המועצה המחוזית של קונייטרה איברהים חוסיין אל-חאלד התפטר מתפקידו במחאה על האירועים. הפגנות נוספות נערכו במהלך היממה האחרונה בעיירה נווה, בדרעא, בשכונות הסוניות ליד דמשק, בקמישלי, בדיר אל-זור, בניאס, רקא, בסנאמיין, בג'בלה, באזרעא, ובלטקיה. טנקים ובולדוזרים ניצפו בכניסות הראשיות של ערים אחדות. מאות מחסומים צבאיים הוצבו בכל רחבי המדינה. מרבית שירותי התקשורת בדמשק עדיין אינם פועלים מאז הטבח של יום שישי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "62 הרוגים נוספים בהתקוממות נגד בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 30 באפריל 2011.

סוריה גולשת לעבר מלחמת-אזרחים

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-22 באפריל 2011 על הריגתם של 90 בני-אדם מירי של כוחות-הביטחון על מפגינים ביום נוסף עקוב-מדם של מחאה אזרחית. מקורות נוספים מסרו על הפגנות רבות שנערכו ברחבי סוריה במהלך היממה האחרונה בעקבות הקריאה של האופוזיציה לערוך הפגנות מחאה להפלת משטרו של בשאר אל-אסד. "יום שישי הטוב" על-פי הקריאה של האופוזציה הסורית, הפך ליום של מרחץ-דמים. הפגנות רחבות-היקף היו בעיר חומס, חאלב, חמה, דמשק, דיר אל-זור, דומא, קמישלי, מחוז אידליב, קונייטרה, ודרעא באזור החוראן שבדרום-המדינה. מקורות נוספים ציינו על פריסה רחבה של כוחות-צבא ברחבי המדינה. דרכים ראשיות נחסמו לתנועת אזרחים.

הטלוויזיה הסורית מסרה שהיו הפגנות מעטות של עשרות אנשים בלבד במקומות שונים ברחבי המדינה. באופן מפתיע הטלוויזיה הסורית שידרה צילומים של הפגנות מחאה ללא קול בהם נראים אנשים מעטים בלבד. הכתבים של הרשת הממלכתית התאמצו לדווח של שקט כללי ששורר ברחבי המדינה. צופים סורים שדיברו בטלוויזיה הסורית האשימו את אל-ג'זירה והרשתות הבינלאומיות הזרות בהפצת שקרים. המילה "אל-ג'זירה" נשמעה עשרות פעמים במהלך היום בהקשרים שליליים. אפילו את עזמי בשארה, הפרשן "לענייני כלום" באל-ג'זירה, הסורים האשימו בהפצת שקרים על האירועים במדינה. אחדים מהדוברים האשימו את "האויב הציוני" בליבוי המהומות בסוריה. סרטון בו נראה מחמוד דרוויש קורא שיר מפרי עטו על העיר דמשק הוקרן אין-ספור פעמים במהלך היום, כחלק מהתעמולה הפטריוטית של המשטר הסורי.

הדיווחים של הכתבים הסורים היו כדלהלן: טרטוס - שקט; חומס - שקט; חאלב - שקט; שכונת אל-מיידאן בדמשק - שקט; דיר אל-זור - הפגנה קטנה של עשרות אנשים; בסלאמיה - הפגנה קטנה של 150 בני-אדם; בלטקיה - הפגנה קטנה של ילדים; אדליב - שקט; קונייטרה - הפגנה של 30 צעירים שיצאו להפגנה של כמה דקות; חסכה - הפגנה קטנה; קמישלי - הפגנה של מאות אנשים שחלקם הביעו תמיכה באסד. במהלך היום, הטלוויזיה הסורית הביאה את דבריהם של אנשי אקדמיה ושופטים בכירים שהביעו תמיכה בצעדים האחרונים של בשאר אל-אסד.

המופתי של סוריה, ד"ר אחמד באדר אל-דין חסון, התאמץ מאוד להביע תמיכה עקיפה במשטר הסורי בעיקר לאחר הוא נחשד בעיני השלטונות כמי שהביע תמיכה במפגינים בדרעא כשפרצו המהומות במרס 2011. בראיון לטלוויזיה הסורית ב-22 באפריל 2011, בשעה שכבר היה ידוע על האירועים הרצחניים ברחבי-המדינה, הוא הצהיר ש"העולמא בסוריה משמשים גשר בין המשטר הסורי לעם הסורי" - עניין שהוא מעבר לנושא פוליטי, לדעתו.

ארה"ב גינתה בחריפות את אסד על האירועים האלימים של היממה האחרונה, למרות שקלינטון כינתה את אסד "רפורמטור גדול" לפני ימים אחדים. אובמה האשים את אסד שהוא מקבל עזרה מאיראן בדיכוי המהומות למרות שאסד האשים גורמים זרים המדרבנים את האלימות בסוריה. עדי ראייה בסוריה דיווחו כי אנשי כוחות-הביטחון של סוריה קיבלו הוראה לירות כדי להרוג. עוד נמסר כי אנשי "השביחה" (הכנופיות של המשטר) ואנשי מנגנון-הביטחון הם שאחראים לירי הרצחני לעבר עשרות אלפי מפגינים שיצאו למחות נגד המשטר. המשטר הסורי ניתק את החשמל וקווי התקשורת בערים אחדות. מפגינים ברחבי סוריה ותושבים אמיצים בערים אחדות נשאו שלטים עליהם היה כתוב: "רופא בלונדון - קצב בסוריה".

בעיר חאלב נעצרו מאות בני-אדם בידי מנגנוני הביטחון לאחר שכוחות צבא פרצו למסגדים ועצרו מתפללים עוד לפני שהסתיימה התפילה במטרה למנוע את יציאתם להפגנה שתוכננה להיערך במרכז העיר. הפגנות היו גם בעיר קטנא שבקרבתה נמצא הבסיס הצבאי של הדיביזיה ה-7 המפורסמת. האופוזיציה הסורית הפיצה סרטונים קשים מאוד על האירועים שהתרחשו במהלך היום. תושבים סורים ציינו שערים אחדות משותקות בעקבות ההפגנות ובעקבות סגר הדוק שהטילו כוחות-הביטחון על התושבים במקומות רבים. על-פי עדויות אחדות, אזורים אחדים בסוריה אינם נמצאים בשליטתו של המשטר. ביישובים אחדים התושבים הכריזו על "שטח משוחרר" מהשלטון. במקומות רבים התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי וכדי להתמודד עם הכנופיות המשרתות את משפחת אל-אסד.

אנשי אופוזיציה בכירים בתוך סוריה ומחוצה לה קראו לתושבי דמשק וחאלב לצאת בהמוניהם להפגנות נגד המשטר, ובכך להביא להפלתו של בשאר אל-אסד. המשטר הסורי איבד את השליטה על הנעשה ברחבי המדינה. כתבים זרים מתגודדים בלבנון בציפיה דרוכה לקראת נפילתו של בשאר אל-אסד. מקורות אופזיציוניים בסוריה מסרו על פקפוקים רבים בתוך העדה העלווית בנוגע ליכולתו של אסד להמשיך ולנהל את המדינה. אצל רבים מהם רווחת הדעה שאסד אינו חלק מהפתרון אלא הוא הבעיה עצמה. סביר להניח שבכירים בעדה העלווית יבקשו להדיח את אסד כדי לא לגלוש למלחמת-אזרחים עקובה מדם שבמהלכה כל העדה העלווית תיפגע ממנה - גם על רקע המשטמה ההיסטורית הקיימת בין העדה הסונית לעדה העלווית מאז אירועי אל-חמה ב-1982.

האירועים המרכזיים שקדמו לטבח
סוכנות הידיעות הסורית מסרה ב-21 באפריל 2011 על מינויו של ע'סאן עבד אל-עאל למושל החדש של אזור חומס בעקבות האירועים האלימים שהיו במחוז במהלך הימים האחרונים.

כוחות האופוזיציה המשיכו למחות במהלך היממה האחרונה, ונמסר כי ב-22 באפריל 2011 מתוכנן "יום שישי הטוב" בו יערכו הפגנות רבות בכל רחבי סוריה. האופוזיציה הסורית פרסמה את הסיסמא החדשה ליום זה "לב אחד, יד אחת ומטרה אחת". מאז שהחלו המהומות ב-15 במרס 2011 נהרגו בסוריה לפחות 220 בני-אדם.

ב-19 באפריל 2011 ממשלת סוריה הודיעה על ביטולם של צווי החירות המדינה, אולם האופוזיציה הסורית מסרבת להשתכנע עד להתפטרותו של בשאר אל-אסד. העדה הסונית בסוריה החלה לשתף פעולה עם העדות הנוצריות המתגוררות בסוריה. כפרים רבים בסוריה הכריזו על ניתוקם ממשטרו של אסד.

בעיירות אחדות התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהתארגן לקראת עימות עם הצבא הסורי. תושבים כורדים במזרח המדינה קראו לקיים הפגנות רבות ככול האפשר אפילו של עשרות משתתפים.

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-21 באפריל 2011 על מעצרם של 35 בני-אדם בעיר חאלב בעקבות הפגנת מחאה של סטודנטים נגד המשטר.

ראיון עם הסופר יאסין אל-חאג' צאלח הופיע בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" ב-21 באפריל 2011. צאלח היה בכלא הסורי במשך 16 שנים בשל פעילותו וכתיבתו. לפני שנים אחדות הייתי בקשר עם צאלח בעקבות מאמר שהוא כתב על יאסין אל-חאפז שעליו כתבתי את עבודת הדוקטורט. צאלח, בדומה לרבים אחרים, הביע תמיכה עזה במטרות הראשיות של האופוזיציה הסורית הפועלת נגד בשאר אל-אסד. לטענתו, מאז שפרצו המהומות בסוריה, הוא נאלץ מידי יום להתגורר במקום אחר, כדי להימנע ממעצר בידי שלטונות-הביטחון.

בשעות אחרי הצהרים של 21 באפריל 2011 התפרסם צו נשיאותי המבטל את צווי החירום בסוריה הקיימים מאז שנת 1963. הצו הזה נועד להציג לעיני הציבור הסורי על כוונותיו הכנות של הנשיא לקראת ההפגנות המחאה האמורות להתקיים ב-22 באפריל 2011. האופוזציה הסורית דורשת את ראשו של אסד, לפיכך ספק רב אם הצעדים האלה יצליחו לעמעם את הזעם הציבורי הרוחש כלפי ראשי המשטר ונאמניו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתקוממות נגד שלטונו של בשאר אל-אסד מתרחבת", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2011.