ירדן היא מדינה פלסטינית

לאור מאמציה של ההנהגה הפלסטינית לגייס תמיכה בינלאומית בנוגע להכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית, ראוי להזכיר שבדיוק לפני 21 שנה, יאסר ערפאת הכריז על הקמתה של "מדינה פלסטינית עצמאית" בקול תרועה רמה ובהפרחת בלונים צבעוניים. בנובמבר 1988 נערך באלג'יר המושב ה-19 של "המועצה הלאומית הפלסטינית" בצל האינתיפאדה הראשונה שהחלה באופן רשמי בדצמבר 1987. באותה עת, אחדים מההנהגה הפלסטינית הבכירה (ערפאת וחבורתו) בילו את מרבית זמנם בטוניס לאחר סילוקם מלבנון בעקבות הפלישה הישראלית במסגרת מבצע "שלום הגליל" של יוני 1982.

חודשים אחדים לאחר שהאינתיפאדה הראשונה החלה ביוזמתם של ערביי השטחים, המנהיגות הפלסטינית בחו"ל חשה שהיא עדה לרגע היסטורי בעל חשיבות מכרעת. ערפאת וחבורתו היו שבויים באופוריה עזה לנוכח האירועים והידיעות שהגיעו בקצב הולך וגובר מיהודה ושומרון. לעומת זאת, בישראל שררה תחושה קשה של מפלה גם בשל הביקורת הבינלאומית שהופנתה לעבר ישראל לנוכח פעילותה בשטחים - וזאת לאור מה שנראה כ"התקוממות עממית" של הפלסטינים ביהודה ושומרון. אם אתם חושבים שהביקורת הבינלאומית כלפי ישראל בשנת 2009 היא אכזרית יותר, אז אפשר לבשר לכם שב-1988 הביקורת הבינלאומית הייתה קשה הרבה יותר. למנהיגות הישראלית ולציבור הישראלי היה דרוש מהפך מנטאלי עמוק כדי להבין את חומרת האירועים ולהעריך את השפעתם על ישראל בשנים שלאחר מכן. גם כוחות צה"ל לא העריכו נכון את גודש האירועים ולעיתים ההוראות שניתנו לכוחות בשטח היו מנוגדות לכול היגיון צבאי והסברתי. כך למשל, מאמץ רב הוקדש להורדת דגלי אש"פ ומחיקת סיסמאות שנכתבו על הקירות הבתים בערים ובכפרים, וזאת במקום לעסוק במשימות צבאיות חשובות הרבה יותר.

האינתיפאדה הראשונה שהסתיימה ב-1991 הביאה לרציחתם של 84 ישראלים (56 אזרחים ו-28 חיילים). לעומת זאת, כ-1,600 פלסטינים נהרגו בעימותים עם כוחות צה"ל. אולם, שימו לב לנתון הבא: למעלה מ-1,000 פלסטינים ופלסטיניות נרצחו על-ידי בני עמם בשל הטענה שהם שיתפו פעולה עם ישראל. הביטוי "גָ'סוּס", (מרגל), הופנה גם לעבר פלסטיניות שעסקו בזנות (או נחשדו בכך) והן הוצאו להורג לעיני התושבים המקומיים בערים, בעיירות ובכפרים. תושבים תמימים נתלו על עמודי חשמל בידי אחיהם הפלסטינים; אחדים מהם נשרפו בעודם בחיים; ואחרים נסקלו למוות או הוצאו להורג בירייה וגופותיהם נגררו לאורך הרחובות לעיני התושבים המריעים. האירועים שהתרחשו בשנים 1991-1987, קיבלו דמיון מפתיע בחומרתם בדומה למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) בארץ-ישראל, שבמהלכם הכנופיות הערביות עסקו גם בחיסול הדדי שגרמו לרציחתם של אלפי ערבים - רבים מהם חפים-מפשע.

מלחמת טרור המתאבדים - שנת 2000
הסכם אוסלו, שנחתם בין ישראל לבין ערפאת ב-1993, לא הצליח להביא לביסוסה של ישות לאומית אמיתית ולא הצליח לדרבן את המנהיגות הפלסטינית לעסוק בבניית חברה אזרחית בעלת יסודות מוצקים. מאז "הסכם אוסלו", ובניגוד להבטחות הרבות שניתנו לישראל, ערפאת וחבורתו הלאימו את כל המרץ הלאומי למען רווחתם האישית תוך כדי הפצת הסתה אנטי-ישראלית יומיומית והדגשת המאמץ הלאומי על המשך המאבק המזוין במדינת-ישראל ובתושביה. כאשר החלה האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, האירועים התרחשו בקצב מהיר והם התפתחו למלחמת טרור המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל. פעם נוספת, הציבור הישראלי נדרש להתמודד עם אלימות ערבית רצחנית שהייתה בעלת מאפיינים מובהקים של טיהור אתני - בדומה לתקופות דומות בעבר ההיסטורי של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

למעלה מ-1,000 ישראלים נרצחו ועוד אלפים רבים נפצעו; הכלכלה הישראלית הידרדרה; התיירות הנכנסת לישראל הידלדלה; אוטובוסים רבים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחובות; שמחות משפחתיות של ישראלים חוגגים הפכו לשדות-קטל מדממים; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטה העברית, ודומה היה כי ישראל חוזרת פעם נוספת לימי הפרעות הרצחניים של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. עקב בצד אגודל, ובעזרת הקרבה אישית ולאומית של מרבית אזרחי ישראל, הצלחנו להתמודד עם תרבות הרצח הערבית - גם זו הלאומנית וגם זו האסלאמית הג'יהדיסטית. על-מנת להבין את גודל המאמץ, להלן מספר הישראלים שנרצחו מאז שהחלה מלחמת טרור המתאבדים בעידודם של כל ארגוני הטרור הפלסטינים ובעידודה של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון:

בשנת 2000 נרצחו 43 ישראלים.

בשנת 2001 נרצחו 204 ישראלים.

בשנת 2002 נרצחו 451 ישראלים.

בשנת 2003 נרצחו 210 ישראלים.

בשנת 2004 נרצחו 117 ישראלים.

בשנת 2005 נרצחו 55 ישראלים.

בשנת 2006 נרצחו 30 ישראלים.

בשנת 2007 נרצחו 11 ישראלים.

הלאומיות הפלסטינית במבוי סתום
כמובן שהמנהיגות הפלסטינית ביהודה ושומרון עדיין לא התנצלה בפני ישראל על מסע הרצח שהתנהל ביוזמתה של הרשות הפלסטינית - למרות שאחדים ממנהיגים הפלסטינים מוכנים להודות בנזק הרב שנגרם לעניין הפלסטיני בעקבות מלחמת טרור המתאבדים. ישראל ראויה להתנצלות כנה ואמיתית, בעוד שהרשות הפלסטינית והחברה הפלסטינית ראויים לכל גינוי, נידוי וחרם. אולם, בסבך הפוליטיקה הפלסטינית הבנויה בעיקר על אלימות פנימית קשה, ביטויים של פשרה והגינות מדינית נתקלים בדרך-כלל בדברי הסתה קשים ובאיומים של רצח ואלימות על-פי האידיאולוגיה הידועה של תנועת החמאס בעזה. כתוצאה מכך, הפוליטיקה הפלסטינית הגיעה למבוי סתום והלאומיות הפלסטינית המדומיינת, למעשה, מיצתה את עצמה בשל עקרונותיה הבסיסיים. הבה נבחן במשפטים אחדים את ההתפתחויות שחלו בה במהלך העשורים האחרונים:

הלאומיות הפלסטינית כפי שהיא מוכרת לנו כיום נוצרה בעידודו של עבד אל-נאצר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. כאשר התגבשה "האמנה הלאומית הפלסטינית" בשנת 1964 (לפני "הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון), היא נועדה למעשה לבסס כלי פוליטי אימפריאלי בסגנון הנאצריסטי על-מנת ליצור מחסום אידיאולוגי נגד בית המלוכה הירדני ששלט בשטחים הללו. קיומה של ירדן העצמאית היווה אתגר גיאוגרפי בפני עבד אל-נאצר שביקש להשליט את מרותו האידיאולוגית על כלל העולם-הערבי. לפיכך, "הלאומיות הפלסטינית" המדומיינת דגלה בכללי-משחק של "הכול או לא כלום" כדי לשרת את המטרות האידיאולוגיות של התנועה הנאצריסטית. עד ל-1967, אף לא אחד מנע ממדינות-ערב להקים מדינה פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון - אם אכן דאגתן של מדינות-ערב לפלסטינים הייתה כנה ואמיתית כפי שהן נוטות להתבטא כיום באורח-תמוה.

אולם הבעיה העיקרית אינה נוגעת רק לקיומה המלאכותי של הלאומיות הפלסטינית, אלא היא נוגעת גם לקיומן המלאכותי של ה"לאומיות הירדנית", של ה"לאומיות הסורית", של ה"לאומיות הלבנונית" ושל ה"לאומיות העיראקית". אף לא אחת מהן יכולה להיחשב כלאומיות בעלת בסיס מוצק ואיתן כפי שהלאומיות היהודית הינה מבוססת, איתנה ומוצקה - וזאת בהתאם לפרמטרים היסטוריים ברורים וידועים הנמתחים לאורך אלפי שנים.

ירדן הפלסטינית
כאמור, בנובמבר 2009 נודע שהרשות הפלסטינית מתכננת להכריז באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. להזכירכם, הכרזה כזו נעשתה כבר על-ידי ערפאת בנובמבר 1988. יתרה מזאת, בעזה קיימת נסיכות אסלאמית-פלסטינית בהתאם לאמנת החמאס. אך מעל לכל, ממלכת ירדן המלאכותית נחשבת למדינה פלסטינית לכל דבר ועניין. ובכן, כמה מדינות "פלסטיניות" צריך להקים כדי שמדינות-ערב תצהרנה בגלוי שיש להן סופסוף "מדינה פלסטינית", והן אולי אף תכרזנה בגלוי על "סיום הסכסוך" עם ישראל? הדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין, שכן "הלאומיות הפלסטינית" עדיין משמשת מכשיר אימפריאלי ערבי - הן בגרסא החילונית שלו והן בגרסא האסלאמית שלו.

כמה עובדות היסטוריות כחומר למחשבה: א) עד ל-1945, התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כיום נותרו אלפים בודדים בלבד, וזאת לאחר מסע שיטתי של טיהור אתני שנעשה בעידודה של הליגה-הערבית. ב) "הצהרת בלפור" של 1917 כללה גם את כל אזור עבר-הירדן המזרחי כשטח המיועד להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בכל ארץ-ישראל ההיסטורית. ג) ב-1921 הבריטים החליטו להעניק את עבר-הירדן המזרחי לשושלת ההאשמית (שמקורה בחצי-האי ערב) כתשורה גיאוגרפית בתמורה לסיוע שהיא הגישה לבריטים במלחמתם נגד השלטון הטורקי במזרח-התיכון. שמה הרשמי של הישות המלאכותית הוא: "הממלכה ההאשמית של ירדן" - הנשלטת כיום בידי המלך עבדאללה השני, שהוא בנו של המלך חוסיין המנוח (1999-1935). כ-70 אחוזים מאזרחי ירדן מוגדרים כ"פלסטינים", לפיכך ניתן להסב בקלות את שמה של המדינה ל"ממלכה הפלסטינית של ירדן", וזאת ללא מאמץ מיוחד וללא שפיכות דמים נוספת על-פי המתווה האימפריאלי הערבי שהתגבש בעקבות פרסום "האמנה הלאומית הפלסטינית" של 1964.

ממלחמת ג'יהאד ערבית ל"נכבה" פלסטינית
המלחמה הערבית נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל - שהתנהלה בעוצמה רבה בין השנים 1949-1947 - החלה כמלחמת ג'יהאד (מלחמת קודש) של מדינות-ערב נגד הכופרים היהודים שנחשבו כ"בני מוות" שדמם מותר. לצד המניע הדתי, התנהלה לה מערכת ערבית מקבילה של תפישת-עולם קולוניאלית-אימפריאליסטית שהניחה את התשתית האידיאולוגית לבניית מנגנונים שעסקו בכיבוש, בשליטה, בדיכוי, בטיהור אתני, ולבסוף גם בהרג שיטתי וברצח ספוראדי של יהודים. אל המימד האידיאולוגי הזה נסחפו בהתלהבות חסרת-מעצורים גם ערביי ארץ-ישראל שהגיעו אליה כמהגרי עבודה בעיקר בשנות ה-30 של המאה ה-20.

תוכנית ההשמדה הערבית לא יצאה אל הפועל בארץ-ישראל, למרות המאמץ הערבי המשותף שכלל גם את עיראק של אותם ימים. את כישלונה של מלחמת הג'יהאד הערבית שהתנהלה בשנים 1949-1947, הערבים שיכללו אותה לסוג של בכיינות קולוניאליסטית בדמותה של ה"נכבה הפלסטינית" המדומה, והפיכתה למנגנון אידיאולוגי נוסף שנועד לקדם את הלאומנות הערבית במרחב המזרח-תיכוני. קיומם של יישובים ערביים על חורבותיהם של יישובים יהודיים היסטוריים שהתקיימו בארץ-ישראל לאורך אלפי שנים, הם עדות למאבק המתמשך בין החירות הלאומית היהודית לבין הדיכוי הערבי-אסלאמי - הלובש צורה ופושט צורה, בהתאם למטרתו העיקרית המתייחסת ל"בני הקופים והחזירים".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפתרון הפלסטיני נמצא בממלכה הירדנית", מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2009.

לייצן החצר של ברק חוסיין אובמה

השנה הראשונה לכהונתו הנשיא של ברק חוסיין אובמה עומדת להגיע לסיומה. בוושינגטון הנשיאותית ישנה אגדה פוליטית הטוענת כי "מה שלא הצלחת להשיג בשנה הראשונה לכהונתך כנשיא", סביר להניח שלא תצליח להשיג גם בהמשך הדרך עד לסיום כהונתך. הזמן הנשיאותי הולך ומתקצר, ועמו גם כובד המשימות הלאומיות והבינלאומיות הרובצות כמשא כבד - בעיקר על שכמו של כל ממשל חדש וחסר-ניסיון כממשלו של הנשיא ברק חוסיין אובמה. לאור ההתנהלות הנשיאותית בשנה האחרונה, סביר להניח כי ישנם תסכולים פוליטיים רבים המעיבים על מצב רוחו הכללי של הנשיא ועל מצב רוחם של צוות עוזריו הקרוב והאינטימי.

ביטוי עקיף לתסכול הזה התגלה במאמרו של תום פרידמן, הפובליציסט של "הניו יורק טיימס", דווקא בשבוע שבו ארה"ב התאבלה מרה על רציחתם של 13 חיילים אמריקאים בידי טרוריסט אסלאמי בבסיס הצבאי "פורט הוד", טכסס. אולם, לפני שנעסוק במאמר המדובר, הנה ביוגרפיה מקוצרת על תום פרידמן: הוא הצטרף לעיתון "הניו-יורק טיימס" ב-1981 ומילא כמה תפקידים בעיתון, וכן עסק גם בסיקור הזירה הבינלאומית. הוא עמד בראש צוות "הניו-יורק טיימס" בביירות במלחמת לבנון ב-1982, ולאחר מכן הוא סיקר את האינתיפאדה הראשונה כראש הנציגות של עיתונו בישראל מ-1984 עד ל-1988. פרידמן פרסם ספרם אחדים וכן הוא זכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. מקורות אחדים נוטים לציין שפרידמן הוא "הפובליציסט החשוב בעולם", שכן הוא מקושר לדרגים הבכירים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית.

פרסום המאמר הביקורתי של תום פרידמן, על גורלו של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, דווקא במועד הזה אינו מקרי, שכן המאמר נועד להפעיל לחץ עקיף על בנימין נתניהו לקראת הפגישה עם הנשיא אובמה - פגישה שנערכה בסופו של דבר ב-10 בנובמבר 2009. כרגיל, מרבית התקשורת הישראלית בחרה לבזות את ראש-הממשלה נתניהו לקראת פגישתו עם הנשיא האמריקאי. גם לאחר הפגישה, הקו הלגלגני על ראש-הממשלה קיבל מאפיינים אבסורדיים וחסרי-שחר, וזאת בשל חוסר-המידע בנוגע לתוכנה האמיתי של הפגישה בין שני האישים. בשל כך, אחדים מהעיתונאים היו צריכים להמציא מידע ולהסיק מסקנות מצוצות-מהאצבע בהתאם לכישוריהם הידועים - כישורים שהשתכללו בשל אופייה ההיסטרי של התקשורת הישראלית שהתגבשה במהלך השנים האחרונות.

תום פרידמן "מייעץ" לנשיא אובמה
במאמרו הביקורתי, פרידמן קרא לנשיא ברק חוסיין אובמה לפרוש מתהליך השלום המקרטע בין ישראל לפלסטינים. וזאת, משום ששני הצדדים אינם מעוניינים באמת ב"שלום" אלא רק ב"תהליך של שלום" כדי להתחמק מקבלת החלטות קשות בעניין האקוטי הזה. לדידו של פרידמן, ארה"ב שמשה מעין "סם הרדמה" לצדדים - סם שאפשר לנציגיהם הנבחרים (של הפלסטינים והישראלים) לדאוג בעיקר להישרדותם הפוליטית ולעסוק במרדף אחרי אובססיות אידיאולוגיות, לדבריו. לפיכך, פרידמן יעץ לנשיא האמריקאי "לתלות את נעליו" - עצה הניתנת בדרך-כלל לספורטאי מזדקן שעבר-זמנו וסר-חינו בעיני הסובבים אותו. סביר להניח שלא לזה התכוון פרידמן, אלא הוא ניסה לאותת לצדדים שהם מבזבזים את זמנו היקר של הממשל האמריקאי בתהליכי סרק ללא-מוצא. למרות הטון התקיף והמאיים, מאמרו של תום פרידמן מחטיא לאמת, שכן ממשל אובמה התגלה כממשל רשלני וילדותי הן בעקבות תפישתו הפוליטית של הנשיא עצמו והן בשל העצות החובבניות שהוא קיבל מיועציו שחלקם בעלי נטיות פוליטיות רדיקליות. אם הממשל האמריקאי הנוכחי נמצא במלכודת פוליטית מתסכלת בשל כך, עליו לבחון את עצמו ואת מדיניותו בטרם יטיח את האשמה באחרים באמצעות עיתונות מגויסת - גם אם יש בה קורטוב של יוקרה ואמינות.

התוכן של המאמר הביקורתי של תום פרידמן אינו כה חשוב למרות התרגשותה של התקשורת הישראלית (ואולי, גם למרות התרגשותם של פוליטיקאים אחדים). מה שבאמת חשוב הוא "מה" ו"מי" עומד מאחורי פרסום המאמר הזה - שהתפרסם מעט לפני הפגישה בין בנימין נתניהו לברק חוסיין אובמה וקצת אחרי הטבח בבסיס הצבאי "בפורט הוד". מדוע יש לקשור את העניין גם לטבח החיילים האמריקאים בבסיס הצבאי בטקסס? משום שהאירוע הקשה הזה מתיישב היטב עם מה שמתחולל בארה"ב מבחינה פוליטית-תרבותית מאז בחירתו של אובמה. דהיינו, מתחולל כאן סוג מסוים של רשלנות אינטלקטואלית ורמייה-עצמית למרות הסימנים המעידים על אסון מתקרב. הרשלנות האינטלקטואלית הזו נוגעת באופן-ישיר גם לקשר החברי בין תום פרידמן ולנשיא אובמה - והוא בא לידי ביטוי גם במאמר המדובר. על-ידי כך, תום פרידמן הפך את עצמו ל"ליצן החצר של הבית הלבן" למרות שהוא מוגדר בתקשורת הישראלית כ"פובליציסט החשוב בעולם". (לעומת זאת, הבית-הלבן, בהוראת אובמה, ממשיך להחרים את רשת "פוקס ניוז" הזוכה לרייטינג מרשים ביותר בשנה האחרונה).

בל נטעה. תום פרידמן הוא יהודי חם המביע דאגה כנה ואמיתית לעתידה ובטחונה של מדינת-ישראל - כשם שהוא דואג לאינטרסים של ארצו במזרח-התיכון על-פי המתווה הליברלי של הנשיא ברק חוסיין אובמה. לפיכך, הבעיה העיקרית אינה נוגעת לביקורת המוטחת מפי פרידמן על המדיניות הישראלית או בנוגע להתנהלות הפחדנית של המנהיגות הפלסטינית. אלא, הבעיה מתגלית במלוא-הדרה גם בשל חסרונה של ביקורת כנה ואמיתית בנוגע להתנהלותו של ממשל אובמה כלפי ישראל וכלפי ראש-ממשלת ישראל על-פי מה שידוע לנו זה מכבר מהתקשורת הישראלית ומזו האמריקאית. בדרך עקיפה, תום פרידמן סימן את המטרה כדי לנתב את התסכולים האמריקאים במזרח-התיכון, משום שבפלסטינים "המסכנים" אסור לגעת - למרות שהם מכשילים שוב ושוב כל הסדר-מדיני עם ישראל כבר עשרות רבות של שנים. אלא, שבשנה האחרונה הדבר נעשה בעזרתו האדיבה של הממשל האמריקאי בשל התנהלות שלומיאלית כלפי ישראל. את האמת הפשוטה הזו, פרידמן כנראה לא סיפר לברק חוסיין אובמה.

סוריה - והסיפור המדיני האמריקאי
עד כה, האידיאולוגים האמריקאים של הממשל הנוכחי טענו כי המפתח ליציבות במזרח-התיכון טמון בסיום הסכסוך המתמשך בין הפלסטינים לבין מדינת-ישראל. אולם, המנהיגות הפלסטינית התגלתה כמנהיגות פחדנית שאינה מסוגלת לקבל החלטות אפילו בנוגע להצעות הנדיבות ביותר שהוצגו לנציגים הפלסטינים על-ידי כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים.

למרבה הצער, ארה"ב שקועה צבאית ומדינית במספר זירות אקוטיות כמו בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בלבנון, באיראן, בסודאן, בטורקיה ובסכסוך הצבאי שהתפתח לאחרונה בין סעודיה לבין מורדים שיעים בתימן הנתמכים על-ידי איראן. בשל הקיפאון בערוץ הפלסטיני ובגלל המתח השורר בין החמאס בעזה לבין הרשות הפלסטינית ברמאללה, ארה"ב מחפשת "מפתח חדש" ליציבות במזרח-התיכון. לפתע, סוריה נתפסת כ"פתרון קסם" לבעיותיה של ארה"ב באזור, אולם הפתרון המאולץ הזה עלול לדחוף את ישראל, פעם נוספת, לעבר הרפתקנות מדינית על-פי הנוסח הרשלני של "הסכם אוסלו" מ-1993. ככול הידוע לנו, לסוריה יש שאיפות אזוריות החורגות הרבה מעבר לאזור בזלתי קטן ומוגבל המכונה "רמת הגולן". במילים אחרות, רמת-הגולן אינה הבעיה עיקרית בין ישראל לבין סוריה, כשם שההתנחלויות ביהודה ושומרון אינן הבעיה העיקרית בין מדינת-ישראל לבין הפלסטינים ודובריהם בממשל האמריקאי הנוכחי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית מתרגשת מתום פרידמן", מגזין המזרח התיכון, 12 בנובמבר 2009.

טרור אסלאמי בצבא האמריקאי

נידאל מאליק חסן היה יכול להיחשב לסיפור הצלחה אמריקאי קלאסי: בן של זוג מהגרים שהגיעו מאזור רמאללה, מוסלמי, קצין, ד"ר ופסיכיאטר שהיה בשירות פעיל בצבא האמריקאי. ב-5 בנובמבר 2009, החליט נידאל מאליק חסן לחסל חיילים אמריקאים רבים ככול האפשר ששירתו ב"פורט הוד" - הבסיס הצבאי הגדול ביותר על אדמת ארה"ב. כפסיכיאטר בצבא האמריקאי, נידאל מאליק חוסיין היה אמור להעניק סיוע נפשי לעמיתיו ששבו משדה-הקרב או לכאלה שעדיין לא הסתגלו לשירות הצבאי. אולם, נידאל מאליק חסן החליט לבצע פיגוע התאבדות נגד חבריו לבסיס בדומה לפעולות הטרור האסלאמיות המתרחשות באופן אלים ורצחני ברחבי המזרח-התיכון. בתוך דקות ספורות בלבד, נידאל מאליק חסן הצליח להרוג 13 חיילים ולגרום לפציעתם של כ-30 חיילים נוספים. לאור פעולת הטרור שתוכננה מזה זמן רב, הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, שחרר הצהרה נשיאותית ש"אין לקפוץ למסקנות נמהרות בעקבות האירוע הטרגי". על-פי עדויות אחדות, נידאל מאליק חסן צעק "אללה אכבר" בשעה שהוא ירה למוות בחבריו לבסיס.

מאחורי כל רוצח-המונים יש מליץ-יושר
הצבא האמריקאי מונה 1.5 מיליון חיילים. מתוכם, רק 1,977 מוסלמים משרתים בשירות פעיל. 603 מוסלמים משרתים בכוחות המילואים של הצבא האמריקאי, ו-464 מוסלמים נוספים משרתים במשמר-הלאומי האמריקאי. לעומת זאת, אחוז אחד (1%) מכלל חיילי ארה"ב הם ממוצא יהודי ורבים מהם נזקקים לשירותים דתיים בשל אמונתם.

מאחורי כל רוצח-המונים מוסלמי תמיד יש איזה מליץ-יושר המתנדב להצדיק ולתרץ את מעשיו האכזריים. גם במקרה הזה, רבים בתקשורת האמריקאית ניסו להעניק הסבר ב"ניחוח מערבי" לפעולה רצחנית הנטועה היטב בתרבות הדתית האסלאמית. אחדים מהם טענו כי הוא סבל מ"טראומה" למרות שהוא מעולם לא שירת באזורי לחימה. אחרים ידעו לצטט את קרובי משפחתו שטענו כי הוא סבל מ"הטרדות" מצד חבריו לנשק בשל מוצאו הדתי. נידאל מאליק חסן לא טרח להסתיר את דעתו על המלחמה באפגניסטן והוא גם לא הסתיר את היותו מוסלמי אדוק. אולם, ברוח התרבות הליברלית השטחית השולטת כיום בחלק מהתרבות המערבית, כל מוסלמי הוא קורבן של מישהו או של משהו, והדרך היחידה להתמודד את "המצוקה הנפשית והפוליטית" הקשה הזו, היא באמצעות רצח המוני של חפים-מפשע - וזאת, למרות שרבים מהנרצחים מהטרור האסלאמי המתרחש ברחבי-העולם הם מוסלמים בעצמם.

אחדים מכלי התקשורת המובילים בארה"ב נוטים לחשוב שאם הם משתמשים ברטוריקה שונה כלפי העולם-המוסלמי, המציאות משתנה בעקבותיה. הנשיא האמריקאי ניסה את התרגיל הזה לאורך כל השנה האחרונה, אולם המציאות האסלאמית הקשה מוטחת בפנינו מידי יום ביומו. הבעיה אינה נוגעת רק לטרמינולוגיה הנשיאותית המנוסחת היטב לאחר "מחשבה עמוקה", אלא הבעיה היא באלימות הרצחנית הנובעת מהתרבות האסלאמית המזדרזת להעניק לה לגיטימציה דתית. במילים אחרות, האסלאם - כפי שהוא כיום - אינו הפתרון, אלא הוא בעיית הבעיות של העולם החופשי והדמוקרטי. העניין הזה מוביל אותנו לעבר ההחלטה שהתקבלה באו"ם בנוגע לדו"ח גולדסטון.

מי הצביע באו"ם נגד דו"ח גולדסטון
ב-5 בנובמבר 2009 נערכה הצבעה בעצרת האו"ם על אימוץ מסקנות דו"ח גולדסטון האנטישמי. 114 מדינות הצביעו בעד אימוץ המסקנות. 44 מדינות נמנעו, ו-18 מדינות אמיצות הצביעו נגד ההחלטה. ובכן, מי הן 18 המדינות הללו שהצביעו נגד הדו"ח האנטישמי? ארה"ב, גרמניה, איטליה, קנדה, אוסטרליה, הולנד, ישראל, פולין, הונגריה, אוקראינה, סלובקיה, צ'כיה, מקדוניה, פנמה, איי מרשל, מיקרונזיה, רפובליקת נאורו, ואיי פלאו.

ואלה חלק מהמדינות (הפחדניות) שנמנעו בהצבעה: אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, בריטניה, גיאורגיה, יוון, יפן, לוקסמבורג, מונקו, מונטנגרו, ניו זילנד, נורבגיה, דרום-קוריאה, רומניה, רוסיה, ספרד ושבדיה.

כל המדינות המוסלמיות הצביעו בעד ההחלטה. רבות ממדינות האפריקאיות הצביעו יחד עם הגוש האסלאמי. אליהן הצטרפו גם סין, אירלנד, ארגנטינה, ברזיל, קפריסין, צפון-קוריאה, גואטמלה, הודו, מקסיקו, פורטוגל, סינגפור, שוויצריה, קובה, מלטה ו-ונצואלה כמובן.

רבות מהמדינות שהצביעו בעד ההחלטה או כאלה שקיבלו החלטה טקטית להימנע בהצבעה כדי לא להרגיז את הגוש האסלאמי, נאלצות להתמודד עם האיום האסלאמי המתחולל בשטחן. אחדות מהמדינות הללו נוקטות באלימות רחבת-היקף נגד האיום המתגבר גם אם הן מתהדרות בתואר "מדינה מוסלמית". כרגיל, הצביעות באו"ם חוגגת בדומה לצביעות התקשורתית במתחוללת בארה"ב.

לאחר פרסום המאמר, קבלתי תגובה חשובה ומעניינת מדני מן (Danny Mann) בנוגע להצבעה באו"ם על דו"ח גולדסטון: "רציתי לציין את העובדה לה שמתי-לב שישנה התאמה בין המדינות בהן ביקר השר ליברמן באפריקה ובין המדינות הנמנעות (3 מ-5 המדינות בהן ביקר נמנעו), עם זאת לא מצאתי התאמה בין המדינות בהן ביקר בדרום-אמריקה לבין הצבעתן באו"ם (1 מ-4 נמנעו)".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "נידאל מאליק חסן - טרור אסלאמי בצבא האמריקאי", מגזין המזרח התיכון, 7 בנובמבר 2009.

המלחמה האמריקאית באפגניסטן והמדיניות כלפי פקיסטן

לקראת סוף אוקטובר 2009, שרת-החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, ערכה ביקור מדיני חשוב בפקיסטן המדממת - מדינה הסובלת מאלימות קשה ופיגועים רצחניים המתרחשים מידי יום. בניגוד לפעמים קודמות, ביקורה של קלינטון בפקיסטן מיקד את תשומת-הלב התקשורתית בארה"ב, וזאת בשל שרשרת האירועים הקשים והאלימים המתחוללים בתוך פקיסטן ובין פקיסטן לבין שכנותיה. לא רבים שמו-לב לכך, אולם קלינטון ערכה מפגשים מדיניים גם עם מנהיגי שבטים פקיסטניים על-מנת להפיג את החשדנות המסורתית בנוגע למעורבות האמריקאית באזור ולדרכי המאבק האמריקאי בטרור האסלאמי. עוד נשוב לגעת בנושא זה בהמשך המאמר.

בשיחה עם עיתונאים במהלך הביקור בפקיסטן, שרת-החוץ קלינטון נשאלה על-ידי כתבים זרים האם היא סומכת על הפקיסטנים. תשובתה המוזרה של שרת-החוץ חשפה למעשה את הרדידות המחשבתית המעצבת את המדיניות האמריקאית, שכן היא הצהירה ללא כל היסוס שארה"ב ופקיסטן חולקים ערכים משותפים. לטענתה, בארה"ב קיימת קהילה פקיסטנית גדול ומצליחה, ולכן חשוב לקיים מפגשים גם עם מנהיגים המייצגים אוכלוסיות שונות במדינה הפקיסטנית. אכן תשובה יפה, אולם אין לה שום קשר למציאות המדממת במרחב האסלאמי. קלינטון, בדומה לאובמה, משתמשת ברטוריקה יפה כתחליף להתמודדות אמיתית עם המציאות האסלאמית הקשה והאפורה.

נקודה נוספת, חשובה ומעניינת, נוגעת לבעיית קשמיר - אזור הנמצא במחלוקת קשה בין פקיסטן להודו: פקיסטן טענה בפני קלינטון שאי-אפשר להילחם בטרור ללא פתרון פוליטי בחבל קשמיר. מנגד, קלינטון דחתה את הטענה הזו על-הסף, ומסרה כי מוטלת החובה על הפקיסטנים לנהל מערכת יחסים תקינה עם הודו למרות בעיית קשמיר. במילים אחרות, קלינטון רמזה לפקיסטנים שבעיותיהם הפנימיות קשות הרבה יותר, וכי אל להם להתחמק מאחריות בעזרת התמקדות מלאכותית בעניין הקשמירי. התקשורת ההודית אהבה מאוד את התשובה, אולם גם הפעם קלינטון חשפה את העיקרון האמריקאי הנוגע להפגנת "קשיחות כנה ואמיתית" רק כשארה"ב עומדת בפני תבוסה צבאית, וזאת בשל מעורבותה באפגניסטן מאז דצמבר 2001.

ארה"ב מתישה את כוחה מול האסלאם הרדיקלי
כאשר ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות מוסלמיות, נשאלת השאלה האם באמת ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות נורמאליות במובן המקובל של המונח? הדוגמא הפקיסטנית תבהיר לנו את מהותו העיקרית של המושג "ריבונות" בעולם-המוסלמי הכולל את עיראק, אפגניסטן, הרשות-הפלסטינית, טורקיה, איראן, לבנון, סוריה, מצרים, סומליה, ירדן ובעוד עשרות מדינות מוסלמיות הקיימות ברחבי-העולם.

במהלך ביקורה של הילרי קלינטון בפקיסטן, היא הצהירה ש"קשה לה להאמין שאנשי ממשל בכירים בפקיסטן אינם יודעים היכן מתחבאים מנהיגי אל-קאעידה". הצהרה זו, לצד אחרות, חשפה את המלכודת (והתסכול) בה שרויה ארה"ב במגעיה עם העולם-המוסלמי, וזאת למרות דברי הכיבושין והחנפנות של הנשיא ברק חוסיין אובמה שהופנו לעבר המדינות המוסלמיות בעת נאומו בקהיר ביוני 2009. על-מנת לשכנע את הפקיסטנים בכוונות הטובות של ארה"ב, הילרי קלינטון הגישה לפקיסטן חבילת-סיוע נדיבה בסכום של 7.5 מיליארד דולר. אולם, הסיוע התקבל בחשדנות, משום שהוא נתפס כאמצעי כדרכו ארה"ב רוצה להשפיע על הפוליטיקה הפנימית במדינה הפקיסטנית.

ביום בו הגיעה קלינטון לפקיסטן, התרחש פיגוע מחריד בעיר פשוואר שגרם למותם של 105 בני-אדם, רובם נשים וילדים. רק במהלך חודש אוקטובר 2009, נהרגו מאות אנשים בפיגועים רצחניים ובעימותים צבאיים בין הצבא הפקיסטני לבין אנשי הטליבאן. כ-30,000 חיילים פקיסטנים משתתפים במבצע צבאי רחב-היקף בחבל ווזיריסטן השוכן בגבול עם אפגניסטן - חבל המשמש בסיס-הפעלה ומקלט לפעילי אל-קאעידה ולאנשי הטליבאן. עד לסוף אוקטובר 2009, כוחות הטליבאן שלטו בדרום ווזירסטן על כ-3,500 קמ"ר, וזאת בעזרת סיוע נרחב מצד האוכלוסייה המקומית ובעזרתם של פעילי טרור אסלאמיים שהגיעו לאזור מעשרות מדינות שונות. על-פי הערכות שונות, בן-לאדן מצא מקלט בפקיסטן - באזור השוכן ליד הגבול עם אפגניסטן. ב-3 בנובמבר 2009, התפרסם סקר דעת-קהל שנערך בידי "גאלופ פקיסטן" בנוגע למבצע הצבאי הפקיסטני נגד כוחות הטליבאן בחבל ווזיריסטן: מרבית הנשאלים בסקר תמכו במבצע הצבאי, אולם 25 אחוזים מהנשאלים טענו כי האחריות לפרוץ האלימות מוטלת על אנשי הטליבאן, בעוד ש-35 אחוזים מהנשאלים הטילו את האחריות של שכמה של ארה"ב בשל התרחבות המלחמה באפגניסטן (בדומה למה שהתרחש במלחמת וייטנאם).

יומיים לאחר ביקורה של קלינטון, שוב התרחש פיגוע התאבדות בעיר רוואלפינדי (Rawalapindi) שבצפון פקיסטן שגרם לרציחתם של 37 בני-אדם חפים-מפשע. בשל האירועים האלימים הרבים המתרחשים מידי יום בצפון-מערב פקיסטן, מוסדות האו"ם הודיעו כי הם מקפיאים על כל הפעילות ארוכת-הטווח של האו"ם באזור הקרוב לגבול האפגני. ההודעה המיוחדת הזו הגיעה לאחר ש-11 עובדי או"ם נרצחו רק במהלך חודש אוקטובר 2009. ארגונים בינלאומיים אחרים חוששים עד מאוד לפעול באזור זה, אולם ארגונים אלה מגלים "אומץ רב" באזורים רגועים יותר, כמו ישראל, כדי להצדיק את קיומם. לצד הבעיות הרבות הללו, ארה"ב צריכה להתמודד גם עם פעילותם העצמאית של שירותי-המודיעין של פקיסטן.

על-פי טענות אחדות שנמסרו במהלך השנים האחרונות, שירותי-המודיעין של פקיסטן (ISI) סייעו בעקיפין לבן-לאדן או לפחות ידעו היכן הוא מסתתר. למרות שחלק מהטענות הללו מקורן בהודו היריבה, כל מי שעקב אחרי המעללים של ה-SIS, אינו מתפלא על-כך, משום ששרותי-המודיעין של פקיסטן פועלים באופן-עצמאי ללא כל פיקוח ממשלתי אפקטיבי. שירותי-המודיעין של פקיסטן מסייעים לארגון הטרור "לשקאר א-טייבה" הפועל מקשמיר נגד מטרות הודיות. ארגון זה ביצע את מתקפת הטרור האכזרית במומביי, ב-26 בספטמבר 2008, שבמהלכה נרצחו 173 בני-אדם, ביניהם גם ישראלים אחדים שנרצחו בהתקפה המתוכננת על בבית חב"ד. פקיסטן יודעת היטב מי הם האנשים שביצעו את פעולת הטרור הרצחנית שהצליחה לשתק את העיר מומביי למשך ארבעה ימים רצופים.

שירותי-המודיעין של פקיסטן סייעו לד"ר עבדול קאדר ח'אן (אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית) להקים רשת בינלאומית שעסקה במכירת ידע גרעיני לאיראן, לצפון-קוריאה, ללוב ולסוריה. רק בעקבות לחץ של מדינות מערביות אחדות, נעצר עבדול קאדר ח'אן והושם במעצר-בית בתנאים של בית-מלון יוקרתי. עדות עקיפה למעלליהם של גורמים פקיסטניים רשמיים נמסרה מפיו של שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן. שבועיים לפני שבנזיר בוטו נרצחה, (בוטו נרצחה ב-27 בדצמבר 2007), גילרמן נפגש עמה לארוחת-ערב אינטימית יחד עם בעלה - אסיף עלי זרדרי שהוא ראש-ממשלת פקיסטן כיום (נכון לנובמבר 2009). בפגישה זו, בוטו סיפרה לגילרמן כי בעת כהונתה כראש-ממשלת פקיסטן, פנו אליה כל ראשי תוכנית הגרעין של פקיסטן בהצעה למכור ידע גרעיני למדינות אחרות כדי לשקם את הכלכלה הפקיסטנית ובכך גם לממן את תוכנית הגרעין של פקיסטן שסבלה ממחסור במזומנים. לדבריה, היא אסרה עליהם לעשות זאת, אולם בוטו הייתה משוכנעת כי לאחר שעזבה את התפקיד, ראשי השלטון הפקיסטניים עסקו במכירת ידע גרעיני למדינות זרות.

בדומה לצפון-קוריאה ואיראן, ניתן להגדיר את פקיסטן כאחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם: לפקיסטן יש נשק גרעיני; היא גובלת עם מדינות בעייתיות כמו איראן ואפגניסטן; יש לה סכסוך-דמים עם הודו (הגרעינית) בשאלת חבל קשמיר; וכן, פקיסטן סובלת מפיצול שבטי עמוק המקשה על המערכת הפוליטית לפעול באורח-מוסכם. אך מעל לכול, לפקיסטן יש שירותי-מודיעין הפועלים באופן עצמאי במנותק מהמשטר הפוליטי הנבחר בבחירות מדומות. ובכן, לאור כל זאת, נשאלת השאלה האם פקיסטן האסלאמית שונה מכול מדינה מוסלמית אחרת המוכרת לנו כיום? התשובה, לצערנו הרב, היא שלילית. לצד פקיסטן, גם התסבוכת הפוליטית האפגנית (בנוסף לאתגר הצבאי) מטלטלת את המדיניות האמריקאית באזור.

התסבוכת האפגנית
בתחילת נובמבר 2009 היה אמור להתקיים הסיבוב המכריע לבחירתו של נשיא חדש למדינה האפגנית, וזאת בעקבות אי-סדרים שהתגלו בסיבוב הראשון שהביאו לבחירתו של חמיד קרזאי הנחשב לדמות שנויה-במחלוקת בשל התנהלותו המושחתת. מול קרזאי התמודד עבדאללה עבדאללה שהציג עמדה פוליטית שנתמכה בידי האמריקאים וזכתה לעידוד מידי ברק חוסיין אובמה. ב-1 בנובמבר 2009, ימים ספורים בלבד לאחר ביקורה המתוקשר של קלינטון במדינה הפקיסטנית, הודיע עבדאללה עבדאללה כי הוא פורש מהסיבוב השני, ובכך הוא סלל את הדרך להמשך שלטונו המושחת של קרזאי באפגניסטן. במילים אחרות, המדיניות הרשמית של ברק חוסיין אובמה שוב כשלה, וזאת בשל חוסר-הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים המתרחשים בעולם-המוסלמי. בחירתו המחודשת של קרזאי, תקשה על ברק חוסיין אובמה לקבל תמיכה בקונגרס האמריקאי בנוגע לתוכניתו להעניק מימון ענק לצבא האפגני במסגרת מהמאבק הגלובלי בטרור האסלאמי. ב-2 בנובמבר 2009, הודיע הנשיא האפגני חמיד קרזאי על "נצחונו" בסיבוב השני, ודקות אחדות לאחר מכן קרזאי קיבל את ברכתן של ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות.

למרות שהמלחמה באפגניסטן מנוהלת באופן בלעדי בידי ארה"ב, מאות חיילים מהקואליציה הבינלאומית קיפחו את חייהם בלחימה מול אנשי הטליבאן ונגד פעילי על-קאעידה. כך למשל, ב-4 בנובמבר 2009, שוטר אפגני ירה למוות ב-5 חיילים בריטים, ובכך עלה מניין החיילים ההרוגים של בריטניה באפגניסטן ל-299. הנשיא אמריקאי, ברק חוסיין אובמה, ניסה להתרחק ככול האפשר ממדיניותו של ג'ורג' בוש (בעיקר מבחינה מילולית). אולם במהלך השנה האחרונה, אובמה אישר 42 חיסולים ממוקדים באפגניסטן שגרמו למותם של 450 בני-אדם, רובם חפים-מפשע. הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, אישר רק 40 חיסולים ממוקדים בשלוש השנים האחרונות לכהונתו. אף לא גורם בינלאומי אחד דרש להעמיד לדין את ברק חוסיין אובמה בשל המעשים הללו.

האם ארה"ב זקוקה לאסטרטגיה חדשה?
כאשר בוחנים את המושגים "ריבונות", "משטר פוליטי" ו"אפקטיביות שלטונית" במדינה האסלאמית, הדוגמא הפקיסטנית היא רק מיקרוקוסמוס למה שמתחולל בכול העולם-המוסלמי. ארה"ב נאלצת כיום להתמודד אם גורמים רבים ושונים במרחב-המוסלמי שהם בעלי אינטרסים מנוגדים לחלוטין, בדומה למה שהתחולל בתקופת מלחמת-וייטנאם ובתקופת המעורבות האמריקאית הפעילה בדרום-אמריקה בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

בעזרת מניפולציות פוליטיות בינלאומיות, ארה"ב הצליחה להביא לבחירתם של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ברשות הפלסטינית, של נורי אל-מלאכי בעיראק, של חמיד קרזאי באפגניסטן ושל סעד אל-חרירי בלבנון. אף לא אחד מהם הצליח לבסס שלטון פוליטי אפקטיבי ללא העזרה הישירה של ארה"ב. יתרה מזאת, ארה"ב מעורבת באופן-ישיר בעוד עשרות מדינות אסלאמיות בעלות שלטון פוליטי רעוע כדוגמת תימן, וכן היא נאלצת בעל-כורחה לתמרן בין כוחות פוליטיים מנוגדים כפי שבדבר מתרחש בעוצמה רבה במדינה הטורקית. לאחרונה, סעודיה שהיא בעלת-בריתה הקרובה של ארה"ב סובלת מהתקפות של מורדים שיעים המגיעים מתימן בעידודה ובסיועה הישיר של איראן. בשל כל, הצבא הסעודי ערך התקפה אווירת על מעוזי המורדים השיעים בצפון-תימן, ב-5 בנובמבר 2009, שבמהלכה נהרגו לפחות 40 מורדים שיעים.

כאשר בוחנים את האירועים הללו במזרח-התיכון, ניתן להבחין בידיהן הארוכות של איראן וסוריה הבוחשות בכל פינה מפינותיו של המרחב. כך למשל, כל סוכנויות המודיעין של ארה"ב יודעות שסוריה מסייעת לפעילי אל-קאעידה לחדור למדינה העיראקית דרך הגבול הסורי - גם בעידודה של איראן. ולמרות זאת, ממשל אובמה ניהל מגעים מדיניים עם סוריה מתוך גישה פייסנית ומתחנפת כחלק מ"התפיסה החדשה" של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. במילים אחרות, איראן מנהלת מלחמת-התשה עם ארה"ב באמצעות ארגוני טרור אסלאמיים ומדינות רדיקליות אחדות, אך איראן עצמה אינה נפגעת ממלחמה זו משום שארה"ב עסוקה צבאית באזורי לחימה שונים במרחב-האסלאמי. במקום להתמקד בראש התמנון, ארה"ב נלחמת מלחמה סיזיפית רק בזרועותיו המתרבות של התמנון האיראני.

הרדיקליזם האסלאמי אכן מהווה בעיה חמורה לעולם-החופשי. אולם השילוב בין רדיקליזם דתי לבין נשק בלתי-קונבנציונאלי מהווה בעיה חמורה הרבה יותר בהשוואה לכל פעולת טרור קונבנציונאלית או מהשתלטותו של ארגון טרור רדיקלי על שטח גיאוגרפי מוגדר. איראן וסוריה מעוניינות לראות את ארה"ב מתבוססת בבוץ העיראקי והאפגני, וזאת ללא שום קשר לגישה הפייסנית של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. מבחינתן של סוריה ואיראן, ההסתבכות הצבאית האמריקאית משרתת את המטרות האסטרטגיות ארוכות-טווח של איראן הנוגעות למעמדה האזורי ולזכותה לפתח נשק גרעיני.

הסכנה היא שהתסבוכת האמריקאית עלולה להוביל את מעצבי המדיניות בארה"ב להגיע לפשרה מרחיקת-לכת עם איראן כדי שזו, בתמורה לכך, תעזור לארה"ב לצאת מהתסבוכת בה נתונה ארה"ב. במילים אחרות, הדרמה הפקיסטנית היא רק קדימון למה שעתיד להתחולל במרחב המזרח-תיכוני אם איראן תצליח לשטות בארה"ב ובעולם כולו בנושא הגרעיני - על כל המשתמע מכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה בין אפגניסטן לפקיסטן", מגזין המזרח התיכון, 5 בנובמבר 2009.

קנת רות במאמר תשובה לרוברט ברנשטיין

ב-27 באוקטובר 2009, התפרסם בעיתון הארץ מאמר התשובה של קנת רות למאמרו החשוב של רוברט ברנשטיין העוסק באידיאולוגיה האנטי-ישראלית של הארגון Human Rights Watch. קנת רות, המנכ"ל הנוכחי של ארגון HRW מאז 1993, ענה באופן צבוע ורשלני לטענותיו של רוברט ברנשטיין שייסד את ארגון HRW ואף עמד בראש הארגון במשך 20 שנה. להלן, תזכורת לדברי הביקורת החשובים של רוברט ברנשטיין:

גאוותו של ברנשטיין על מפעלו החשוב בהקמת הארגון ב-1978 התמוססה לחלוטין לאור ההתפתחויות המוזרות שחלו בו, שכן לדבריו "שליחותו המקורית של HRW הייתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות-יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה (pariah state)". זאת אחת מהטענות החשובות של ברנשטיין הזוכה להתעלמות מכוונת מצד הארגונים האנטי-ישראלים והארגונים הרדיקליים התוקפים את ישראל.

לדברי רוברט ברנשטיין, ארגון ה-HRW - שנוסד כדי לטפל בעיקר במדינות לא-דמוקרטיות המפרות באופן שיטתי את זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים - זנח את המשימה הראשית שלו בכך שהוא החל לעסוק בישראל באופן אובססיבי ללא כל הצדקה וללא כל צורך. על-מנת להדגיש את דבריו בנדון, רוברט ברנשטיין כתב כך: "בישראל שאוכלוסייתה מונה 7.4 מיליון בני-אדם, פועלים לפחות 80 ארגוני זכויות-אדם; ויש לה עיתונות תוססת; ממשלה הנבחרת בהליך דמוקרטי; מערכת משפט שפוסקת לעיתים קרובות נגד הממשלה; אקדמיה שהינה פעילה פוליטית; מספר רב של מפלגות פוליטיות, ואם לשפוט לפי היקף הסיקור-התקשורתי, קרוב לוודאי שיש בה יותר עיתונאים לנפש מבכול מדינה אחרת בעולם". אכן דברים מדויקים וחשובים.

שימו לב איך קנת רות הפחדן מתחמק מהטענות הבסיסיות של רוברט ברנשטיין הנוגעות להתרכזותו של HRW בישראל. קנת רות עונה כך: "הארגון עובד בימים אלה ב-17 מדינות במזרח-התיכון ובצפון אפריקה, בהן איראן, מצרים, לוב וסעודיה. כ-15 אחוזים מכלל הדו"חות שלנו באזור הם על ישראל". קנת רות הרשלן אפילו לא שם-לב לכך שהוא בעצם מודה שהארגון מתרכז בישראל, שכן כמות הדו"חות המתפרסמים על ישראל היא פי 3 (שלושה) בהשוואה לכול מדינה אחרת באזור. אולם הבעיה אינה מתרכזת רק בכמות הדו"חות, אלא גם בטון הכללי המלווה ב"שפה פוליטית" (מכוונת), שהיא בוטה ואלימה, המופעלת על ישראל בכל דו"ח ודו"ח שמתפרסם. המשמעות היא, ש"השפה הפוליטית" בה משתמשים נגד ישראל, נועדה לשרת מטרה ארוכת-טווח, דהיינו להפוך את ישראל ל"מדינה מנודה" - בדיוק כפי שטען רוברט ברנשטיין.

הבעיה אינה נוגעת רק לכמות הדו"חות, אלא גם לעוביים. מאוד קל לפרסם דו"ח קצר על רצח-העם בסודן, כדי לצאת ידי חובה, אך במקביל לכך לפרסם דו"חות עבי-כרס המכילים מאות עמודים על ישראל כדי לשרת מטרה פוליטית מוצהרת בעזרת עדויות מצוצות-מהאצבע. וזאת, תוך-כדי התעלמות מכוונת מ"אמנת החמאס" המצהירה בגלוי על רצונה להביא להשמדתה של מדינת-ישראל ותושביה.

שוב, צריך לשים-לב איך קנת רות הפחדן מנסה להתחמק מהטענות הרבות המופנות כלפי הארגון בעזרת הטענה ההזויה שפעילותו של הארגון נעשית לטובת ישראל. וכך מאשים קנת רות את ישראל בפשעי מלחמה בדרך עקיפה: "ההפרות החמורות שתיעדנו מסכנות את ישראל עצמה. מכיוון שהיא אינה מצליחה להעמיד לדין את האחראים, גוברים הכעס והעוינות כלפיה באוכלוסייה הפלסטינית ובעולם-הערבי, ומחלישים את המתונים המעוניינים בשלום". צריך לקרוא את המשפטים האלה כמה פעמים, כדי להבין את "המטרה הפוליטית" ואת "השפה הפוליטית" המופעלת על ישראל. קנת מור הפחדן לא היה מעז להפעיל שפה כזו על אף מדינה ערבית ועל אף מדינה מוסלמית. סביר להניח, שאם קנת רות היה נוקט שפה כזו על רוסיה או על סין, פעילי הארגון היו נעצרים בידי שירותי-הביטחון של המדינה.

אולם, קל מאוד לפעול בישראל, וזאת משום שמדינת-ישראל היא מדינה חופשית, דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית, (המעוררת את קנאתו של קנת רות) - למרות הטרור הגזעני המופעל נגדה לאורך שנים רבות. קל מאוד להסוות את המטרות הפוליטיות העומדות מאחורי פעילותו של הארגון בנוגע לישראל. שכן, לדבריו, המערכת המשפטית הישראלית כל-כך רשלנית, וזאת משום שהיא "אינה מצליחה להעמיד לדין את האחראים", ולכן הארגון ההזוי הזה פועל "לטובת ישראל". ממש חסיד אומות העולם.

קנת רות הרשלן יצא מתוך נקודת-הנחה (פוליטית), שישראל אינה מצייתת לחוקים הבינלאומיים הנוגעים לחוקי-מלחמה באזורי קרבות. אולם, צריך לשים לב לתרמית הפוליטית המופעלת על ישראל: בכל מלחמה מתרחשות טעויות הגורמות לנפגעים חפים-מפשע. אולם, מה שמותר לכול מדינה אחרת בעולם, נחשב ל"פשע מלחמה" רק כאשר דנים בישראל. קנת רות, יחד עם ארגונים רדיקליים נוספים, מנסה להטמיע את ההנחה ההזויה שכל טעות הנעשית בידי ישראל, נחשבת ל"פשע מלחמה". כאשר ההנחה הזו מוכתבת מראש בשל שיקולים פוליטיים ידועים וברורים לכול, קל לתעלם מדבריו של קולונל ריצ'ראד קמפ בנוגע למלחמתה של ישראל נגד החמאס בעזה במסגרת המבצע "עופרת יצוקה" שהחל בדצמבר 2008.

כאשר התקיים הדיון במועצה לזכויות אדם של האו"ם ב-16 באוקטובר 2009, בעניין דו"ח גולדסטון, קולונל ריצ'ארד קמפ פנה אל נשיא המועצה במשפטים הברורים הללו: "כבוד הנשיא, על סמך הידע והניסיון שלי, אני יכול להגיד שבמהלך מבצע 'עופרת יצוקה', כוחות הצבא הישראלי עשו עבור השמירה על זכויות האזרחים באזור הלחימה יותר מאשר כל צבא אחר בהיסטוריית הלחימה המודרנית. ישראל עשתה זאת, בעודה מתמודדת עם אויב שהציב בכוונה את כוחו צבאי מאחורי מגן-אנושי של אוכלוסייה אזרחית".

מאמר התשובה הרשלני של קנת רות הפחדן, שהתפרסם בעיתון הארץ ב-27 באוקטובר 2009, למעשה חשף ביתר-שאת את התפיסות הפוליטיות של הארגונים הרדיקליים התורמים ל"תעשיית השקר" האינטנסיבית המופעלת נגד ישראל. במקום להתמודד באומץ ובאופן מפוקח עם טענותיו של רוברט ברנשטיין, בחר קנת רות להפעיל את המנגנון האוטומטי הגזעני המופעל רק על מדינת-ישראל, וכן על נבחריה ועל תושביה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "קנת רות הפחדן עונה לרוברט ברנשטיין", מגזין המזרח התיכון, 31 באוקטובר 2009.

המאמר התבוסתני של סבר פלוצקר

במאמר שהופיע במדור "דעות אחרונות" בעיתון היומי "ידיעות אחרונות" ב-28 באוקטובר 2009, מפי הכתב הכלכלי המוערך סבר פלוצקר, הובעה דעה פסימיסטית ודאגנית בשאלת מעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל בדעת-הקהל העולמית. אולם, ראשית, עלי לציין שלמעשה סבר פלוצקר הביע במאמרו עמדה תבוסתנית המשחקת לידיהם של הארגונים האנטי-ישראלים, שכן "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית" - וזאת בדיוק המטרה המוצהרת של הארגונים האנטי-ישראלים ועוזריהם הרדיקלים. לפני שאגע בנקודה זו, ראוי להביא את דבריו של סבר פלוצקר כפי שהם, על-מנת להבין על מה מדובר, ומכאן להסיק את המסקנות המתבקשות מדבריו הבעייתיים.

בתחילת מאמרו, פלוצקר פותח בעניין אישי ובכך הוא מנסה להוביל את הקוראים, עקב בצד אגודל, למסקנה פוליטית הקשורה בעיקר בישראל ובמדיניותה. שימו לב לפתיחה של פלוצקר ולמסקנותיו לאחר מכן: "הוזמנתי לאוניברסיטת אוקספורד להרצות על כלכלה וחברה בישראל. הרצאה לא ארוכה, פורום מכובד. נעניתי ברצון. ההזמנה הגיעה לפני חצי שנה. עכשיו, בהתקרב מועד הנסיעה, אני חש פיק ברכיים. אני מתלבט. מכריי מזהירים אותי: אל תיסע. גורמים עוינים יפריעו, יפגינו, יצעקו, ישבשו. האווירה באוניברסיטאות בבריטניה אנטי-ישראלית ברמות קנאות שלא נראו בעבר. ישראל נתפסת כקוץ בישבנו של העולם התרבותי". האומנם זה כך? בואו נבדוק.

ישראל אינה נתפסת כקוץ בישבנו של העולם התרבותי. אלא, שישנם קבוצות טרור אסלאמיות וארגונים קיצוניים המבקשים להטמיע את מחשבה הזו בקרב דעת-הקהל העולמית. בפשטות, קוראים לזה "טרור אידיאולוגי" המופעל נגד מדינת-ישראל על אדמת בריטניה - מדינה שגרמה למותם של מיליוני אנשים ברחבי-העולם בגין שליטתה הקולוניאלית על מדינות אחרות. האם קל להיות אזרח בריטי לאור עברה ההיסטורי ומדיניותה הרצחנית של בריטניה? לא ולא, וזאת בדומה לתחושותיו של האזרח הגרמני בנוגע לעברה ההיסטורי הרצחני של מדינתו. כל כניעה או הבנת למניעים של ה"טרור האידיאולוגי" הזה המופעל נגד מדינת-ישראל, משמעותו הסכמה עקיפה למגמה החשוכה הזו בדומה למה שאירע בתחילת המאה ה-20 על אדמת אירופה המקוללת. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, ראוי לציין שבמהלך 20 השנים האחרונות נרצחו בגרמניה מעל 100 מהגרים בידי ניאו-נאצים. כמובן שהתקשורת הגרמנית יחד עם הרשויות המקומיות מנסות ללא-הרף להמעיט מחשיבותם של האירועים האלה כחלק מהתעמולה הגרמנית שנועדה להציג רק את "פניה היפות של גרמניה".

התנהלותה של התקשורת הבריטית אינה שונה בהרבה - בעיקר לאור נוכחותם של חיילים בריטים ככוח-כובש אלים בעיראק ואפגניסטן. קיומו של מיעוט מוסלמי גדול על אדמת בריטניה, מעורר תסכול עמוק וזעם רב המופנה לעבר מטרות קלות, כמו לעבר מדינת-ישראל. כאשר מדינת-ישראל יצאה למלחמה ביוני 1982 ("מלחמת לבנון הראשונה") כדי להגן על תושבי-הצפון, בריטניה הייתה שרויה במלחמה נגד ארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד (מלווינס) הנמצאים אלפי קילומטרים מבריטניה. כמובן שהתקשורת הבריטית הריעה בתרועה רמה לכוחות הבריטיים במלחמתם "הצודקת", אך בה בעת התקשורת הבריטית המתחסדת הוקיעה באכזריות (אנטישמית) את ישראל על פלישתה ללבנון ואת מלחמתה של ישראל נגד ארגוני הטרור הפלסטינים. כאשר חיילי בריטניה יצאו למלחמתם "הצודקת" נגד ארגנטינה, בחורות בריטיות חשופות-חזה עודדו את החיילים היוצאים לקרב. בכל פעם שבריטניה "מריחה דם", רק פסיכיאטר מדופלם יכול לשער מה באמת מתחולל בראש האימפריאלי הבריטי הנשען על מסורת ארוכה של מלחמות וכיבושים אכזריים. אז בעצם מי הוא הקוץ האמיתי התקוע בישבנו של העולם התרבותי?

וכך ממשיך פלוצקר להוביל אותנו לעבר מסקנתו הנחרצת: "הקיצוניות של האקדמיה הבריטית מבליטה את ההידרדרות המואצת במעמדה ובדימויה של ישראל. אנחנו בעיצומה של מפולת ביחסי החוץ... הדיאלוג האינטימי שאפיין בעבר את היחסים בין נשיא ארה"ב לראש-ממשלת ישראל משותק... ממשלות ידידותיות כמו בריטניה וצרפת, מפנות לנו עורף, נענות לרחשי הלב של הציבור המקומי". אכן פלוצקר הצליח לצייר תמונה שחורה משחור בעזרת דוגמאות נוספות שהובאו במאמר, וזאת בהתאם לתפיסה הפוליטית העומדת מאחורי כתיבתו. אולם ראוי לזכור, שגם על מדיניותו של ג'ורג' בוש נכתבו דברים דומים במהלך השנה הראשונה לכהונתו בנוגע לישראל. לאט לאט, בתהליך ארוך, ג'ורג' בוש למד על יכולותיה המדהימות של מדינת-ישראל בתחומים רבים ומגוונים ששירתו את האינטרסים של מדינתו ושל המערב כולו. בסופו של דבר, כל מנהיג מערבי (הגון) מגלה שהמדינה היחידה באזור המתנהגת כמו מדינה אמיתית, מסודרת ובעלת ערכים אמיתיים, זו ישראל. כל השאר הן למעשה חמולות המשחקות במדינאות כדי לשלוט על עשרות מנגנוני כפייה ודיכוי. גם ברק חוסיין אובמה יבין את זה - אם בעזרתנו וגם ללא עזרתנו, למרות "רוח התבוסתנות" הנושבת מתוך המאמר.

אני רוצה לגעת מעט בתפקידה של האקדמיה הבריטית כלקח גם לאקדמיה הישראלית. נכון הדבר שהאקדמיה הבריטית מובילה בקיצוניות אנטי-ישראלית כבר עשרות שנים. משנה לשנה היא נהפכת לקולנית יותר, אולם יש לכך סיבות הנוגעות בעיקר לבריטניה עצמה, ולא רק לישראל. כאשר ה"פוליטיקה" נכנסת לתחומי מדעי הרוח והחברה, והיא גם חודרת לתרבות ולאמנות, בגלל כל מיני תיאוריות חברתיות אופנתיות (ואנטישמיות), אז לא נותר זמן וגם אין תמריץ לעסוק במחקר אקדמי הגון וביצירה תרבותית אמיתית. וכך, ה"פוליטיקה" נהפכה לנתיב עיקרי דרכו מקבלים מעמד, קידום ויוקרה ציבורית - עניין ההופך את האקדמיה הבריטית כולה למפגן של שרלטנות אינטלקטואלית. התהליך ההרסני הזה על עתידה המדעי של בריטניה, מוכר היטב למקבלי ההחלטות במדינה הבריטית. מה שמתחולל באקדמיה הבריטית זו בעיה פנימית קשה שיש לה קשר רופף לישראל, למרות שהיא משמשת שק-חבטות רשמי לכל מיני אקדמאים (ועיתונאים) שפיתחו תיאוריות חברתיות-מדיניות מצוצות מהאצבע, תוך כדי התכחשות למה שמתחולל אצלם בבית בעניין האסלאמי. יתרה מזאת, הסכנה האסלאמית על בריטניה גדולה הרבה יותר מאיומיה ההזויים של האקדמיה הבריטית על ישראל - גם את זה חשוב לזכור.

כעת שימו לב, איך סבר פלוצקר מוביל את הקוראים לעבר מסקנה פוליטית רעועה הנובעת מתבוסתנות מחשבתית. האם סבר פלוצקר נפל קורבן לתעמולה האנטי-ישראלית ולתעמולה האנטישמית? בואו נבדוק בהתאם לדבריו של סבר פלוצקר במאמרו המדובר: "כולם שונאים אותנו? ייתכן, אבל העובדה היא שעוד לפני חצי שנה נהנתה ישראל מפריחה בלתי-רגילה גם ביחסי החוץ שלה וגם בדעת-הקהל העולמית מעידה על מקור אחר להידרדרות: ממשלה חדשה בירושלים". וואו, סוף סוף מצאנו את האשם העיקרי לכל בעיותיה של ישראל בחצי השנה האחרונה. ראשית, לא כולם שונאים אותנו. יש לנו ידידים רבים וטובים בכל העולם המצפים מישראל ותושביה לפעול באומץ רב ולא ברוח התבוסתנית של סבר פלוצקר. שנית, ממשלת נתניהו פועלת בכל כוחה כדי להתמודד עם התוצאות הנובעות מהמלחמה בדרום (של ממשלת אולמרט) ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיה. יתרה מזאת, ישראל לא זכתה מפריחה בלתי-רגילה בדעת-הקהל העולמית עד לפני חצי שנה, שכן אמצעי-התקשורת בישראל לא פספסו שום הזדמנות, במהלך השנים האחרונות, כדי להראות לנו עד כמה העולם "שונא" אותנו - גם אם זו הייתה הפגנה אנטי-ישראלית של שלושה אנשים.

סבר פלוצקר ממשיך במאמרו לסמן את המטרה העיקרית עבור הקוראים הישראלים באופן הבא: "נתניהו מודל 2009 לא מבין את העולם, ובעיקר לא מבין את השינוי המתחולל במפלגות השמרניות, הקרובות לו בפילוסופיה הפוליטית. מהן יוצאות כיום הביקורת התקיפה כלפי מדיניותה של ממשלת ישראל. הממשלה שלו". בסוף מאמרו, סבר פלוצקר מסכם כך את הדברים: "הדימוי של המדינה בשפל: ישראל מבודדת, ישראל לא רצויה, ישראל רעה. אם תמשיך בדרכיה הנלוזות, אומר לנו העולם, תאבד את הלגיטימיות שלה".

לצערם של רבים, ויש להגיד את זה באומץ רב, נתניהו אינו הבעיה. גם מינויו של ליברמן לשר-החוץ אינו הבעיה העיקרית של ישראל. הבעיה העיקרית שלנו היא כניעה לאידיאולוגיה האנטי-ישראלית ולתעמולה האנטישמית הלובשת צורה ופושטת צורה באמתלות שונות ומשונות. המאמר של סבר פלוצקר מהווה דוגמא מצוינת איך אפשר ליפול למלכודת התעמולתית הנעשית באמצעות "טרור אידיאולוגי" שיטתי ומקיף. במילים אחרות קוראים לזה, "תסמונת האישה המוכה".

וכעת נשאל את השאלה החשובה באמת: עד כמה תורמת התקשורת הישראלית לדימויה הבעייתי של ישראל בעיני דעת-הקהל הישראלית עצמה ובעיני דעת-הקל העולמית? דומה הוא, שהתשובה נמצאת באופן תמציתי לאורך כל מאמרו התבוסתני של סבר פלוצקר שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-28 באוקטובר 2009.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תשובה ישראלית הגיונית לסבר פלוצקר", מגזין המזרח התיכון, 30 באוקטובר 2009.