המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות

מידי שנה, ב-21 במרס, מציינים הכורדים את ראש השנה על-פי המסורת הכורדית וכסמל לעמידתם הלאומית העיקשת. גם השנה הפזורה הכורדית ציינה את חגה כביטוי לאומי נגד הדיכוי המתמשך הקיים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. במסגרת החגיגות לציון ראש השנה, (נורוז בפרסית, הנחגג גם באיראן), נערכה תהלוכת נרות בעיר קמישלי (Kamishli) השוכנת בצפון-מזרח סוריה על גבול טורקיה. באזור זה - משולש הגבולות סוריה-עיראק-טורקיה - מתגוררת מרבית הפזורה הכורדית הנמצאת תחת עינם הפקוחה של שירותי-המודיעין והביטחון של סוריה.

במהלך האירועים לציון החג, התגלע עימות בין צעירים כורדים לבין אנשי כוחות-הביטחון שבמהלכו נורו יריות לעבר הצעירים החוגגים. בעקבות הירי נהרגו שלושה צעירים כורדים ועוד חמישה אחרים נפצעו. אירוע זה מעלה פעם נוספת את מצבם הקשה והמסובך של הכורדים המתגוררים בסוריה, שכן אין זו הפעם הראשונה שאנשי כוחות-הביטחון של סוריה פועלים בנחישות ובאלימות בכל פעם שהכורדים מנסים לבטא מנהגים לאומיים או דתיים.

דוברים כורדים המתגוררים במערב-אירופה מסרו כי שלטונות הביטחון של סוריה הידקו את הפיקוח בכל האזורים בהם מתגוררת הפזורה הכורדית לקראת כינוס הפסגה הערבית, האמורה להתקיים בדמשק בסוף חודש מרס 2008.

באופן רשמי מתגוררים בסוריה כמיליון כורדים מתוך אוכלוסייה של 19 מיליון נפש. למעלה מ-200,000 מהם אינם מוגדרים אזרחים בעלי נתינות סורית לאור מפקד אוכלוסין שנערך ב-1962. על כן, נשללים מהם זכויות בסיסיות הניתנות בדרך-כלל לכל אזרח סורי כמו לימודים, עבודה, מגורים, ביטוח, טיפול רפואי, אחזקת נכסים וכן גם נשללת מהם האפשרות לרשום את ילדיהם במרשם התושבים. על כל צעד ושעל נדרש מהם לקבל את אישורם של הגורמים הביטחוניים המוסמכים, אפילו אם הדבר מתבטא בלינת לילה בבית-מלון בדמשק או באחת מעריה המרכזיות של סוריה.

באוקטובר 2007, הנשיא הסורי, בשאר אל-אסד, הוציא הנחיה להנפיק תעודות זהות סוריות לתושבי רמת-הגולן הדרוזים. על-פי ידיעה שהתפרסמה בעיתון אל-חיאת בפברואר 2008, שר-הביטחון אהוד ברק העביר מסר לסוריה שתושבי רמת-הגולן הדרוזים יורשו לשאת תעודות זהות סוריות כמחווה לקראת חידוש המשא-ומתן בין שתי המדינות. שתי הידיעות האלה עוררו את זעמם של הכורדים בסוריה ושל הדרוזים ברמת-הגולן הנהנים מזכויות מלאות כתושבי מדינת-ישראל. רבים מהם ראו בהסכמתו של ברק (אם הידיעה נכונה) כפגיעה בכבודם והפקרת גורלם - עד כדי בגידה - בידי רודן המייצג משטר של עריצות דיקטטורי.

כמובן שהידיעה הזו גרמה לתרעומת רבה גם בקרב הפעילים הכורדים בסוריה. אחד מהם, מוחי אל-דין עיסו, פעיל זכויות אדם כורדי ומשולל אזרחות סורית, התבטא באחד מאתרי האופוזיציה הסוריים באופן הבא: "נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, פרסם החלטה להעניק לאזרחים הסורים בגולן הסורי הכבוש תעודת-זהות סורית. כמובן שהחלטה זו מהווה יוזמה מבורכת מצד הנשיא אסד, שהרי הגולן הסורי מהווה חלק מהאדמות הסוריות שכל אזרח פטריוטי צריך להגן עליהן. ואולם, האין מותר לנו, הכורדים הסורים משוללי האזרחות הסורית לשאול את כבוד הנשיא מדוע לאחר 45 שנות קיפוח, הוא לא קיבל החלטה להשיב גם את האזרחות שנשללה מהכורדים? האין הוא בטוח שהם משתייכים למולדת האם שלהם, סוריה? הרי הכורדים, כפי שיודע כבודו, לא התרשלו בשירות מולדתם בכל המישורים, הגנו על אחדות אדמתה והקריבו אלפי חללים בקרבות השחרור. האין הם ראויים לזהות שנשללה מהם בן לילה?". (התרגום באדיבות אתר ממר"י).

משטר הבעת' הסורי טיפח במשך שנים רבות את הגאווה הלאומית הערבית ואת השתייכותם של הסורים ללאום הערבי "הגאה ואציל". על-פי מיטב המסורת הערבית, הכורדים אינם שייכים לגזע הערבי. הכורדים בעצמם עדיין מתחבטים בשאלה זו, דהיינו, האם הם באמת רוצים להיות שייכים לגזע הערבי או שמוטלת עליהם החובה לטפח רגשות לאומיים ייחודיים משלהם.

יאסין אל-חאפז המנוח, מי שפעל לעצב מחדש את המצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' ב-1963, התבטא פעמים רבות במהלך חייו למען העדה הכורדית בסוריה. למרות תרומתו הגדולה למפלגת הבעת', הוא נאלץ לבסוף לחיות בגלות פוליטית בלבנון עד למותו ב-1978. מידי שנה, בחודש אוקטובר, ארגוני אופוזיציה סוריים וכורדיים מנסים לארגן ערבי-הוקרה לזכרו בעיר חסכה (Al-Hasake) הסמוכה לקמישלי. כל כינוס כזה דורש אישור של שירותי-הביטחון המופקדים על האוכלוסייה הכורדית באזור. בדרך כלל, שירותי-הביטחון של סוריה נוטים לאשר את קיומו של הכנס מידי שנה, אך... יום לפני עריכתו, מגיע צו המורה על ביטולו מטעמים ביטחוניים ובשל החשש מ"פגיעה ברגשות הלאומיים".

הקהילה היהודית בקמישלי
ככל היודע, ישנה קהילה קטנה של יהודים בעיר קמישלי הנתונה לחסדיהם של כוחות-הביטחון בדומה לקהילה הכורדית המתגוררת בעיר. בעוד שהפזורה הכורדית בעולם דואגת להעביר ידיעות על גורלם של הכורדים המתגוררים בסוריה, ישנן ידיעות מעטות בלבד הנוגעות לקהילה היהודית בקמישלי הנמצאת תחת פיקוח קפדני ויומיומי, שכן נאסר עליהם ליצור מגע עם זרים ועליהם לשוב לבתיהם עם שקיעת החמה.

לאחרונה נודע שכוחות-הביטחון עצרו ארבע נשים יהודיות לאחר שבעליהן סיימו לרצות תקופת מאסר של 5 שנים. סביר להניח כי בדרך זו ניסו כוחות-הביטחון למנוע מהם לצאת מסוריה באופן לא חוקי - דרך הגבול עם טורקיה - וכאיתות אזהרה לשאר בני הקהילה היהודית הקטנה המתגוררת בסמוך לגבול.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות", 25 במרס 2008, The Mideast Forum.

כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית

ב-11 במרס 2008 התפרסם בעיתון הכווייתי "אל-ווטן" מאמר מאת הסופר והעיתונאי הכווייתי עבדאללה אל-הדלק (Hadlak), בו הוא מגנה בחריפות את טבח התלמידים בישיבת "מרכז הרב" שהתרחש בירושלים ב-6 במרס. כבר מכותרת המאמר - "טרור החמאס וחיזבאללה" - ניתן היה להבין כי המחבר ניסה להוביל את קוראיו לעבר מסקנה המנוגדת להלך-הרוח הכללי ששטף את העולם-הערבי בעקבות הטבח ובעקבות הפעולה הישראלית בעזה במסגרת המבצע הצבאי "חורף חם".

מרבית ערוצי החדשות בשפה הערבית מסרו דיווח לקוני על הטבח, אך היו רבים אחרים שלא הצליחו לעמוד בפיתוי מבלי לבטא אמירות גזעניות ואנטישמיות בדומה למקרים רבים בעבר. כך למשל, מאמרים שהתפרסמו ביומונים הממסדיים של סוריה תיארו את הטבח כ"פעולת הקרבה" ש"נטלה את חייהם של שמונה קיצונים ישראליים". לדעת כותבי המאמרים, הפעולה היתה "נגד בית-מדרש דתי ציוני קיצוני המגדל תלמידים ורבנים חדורי שנאה לערבים". יתר על כן, מבצעי הפיגוע "ידעו להיכן להפנות את מהלומתם הכואבת, וחדרו לעומק הביטחון הישראלי". בעיתון סודאני נכתב על הטבח באופן הבא: "ישראל היא 'שיילוק', המכריחה את הפלסטינים לשלם בלגימת דם פלסטיני ובחתיכת בשר פלסטיני תמורת כל זכות המגיעה להם" (באדיבות ממר"י).

המאמר של אל-הדלק יוצא דופן בחריפתו, שכן הוא אינו מהסס לתקוף את הבסיס האידיאולוגי של החמאס וחיזבאללה, והוא מכנה אותן תנועות טרור. לדידו, הטבח בישיבת "מרכז הרב" הוא רצח ברברי של שמונה תלמידי-ישיבה שעסקו בלימודי דת, וכי "הפעולה הנתעבת והלא אנושית הזאת מבטאת יותר מכל את דרכם הקיצונית והלא אנושית" של שני ארגוני הטרור הללו. לדעתו של אל-הדלק, "הפיגוע האיום הזה צריך לגרום לעולם החופשי להבין את גודל הטרור ואיומיו ולהבין כי יש לנקוט נגדו עמדה ברורה ומוחלטת. לא ניתן לשאת ולתת עם טרור שמכוון עצמו ללא הבחנה כלפי תלמידים, נשים ותינוקות וללא התחשבות במקום, באמצעים ובמטרות". יתרה מזאת, לדעתו אין כל זיקה בין הטרור המתועב, כפי שהדבר בה לידי ביטוי ברצח התלמידים בירושלים, לבין הרג אקראי של אזרחים בעזה בשל פעולות צה"ל הבאות בתגובה לירי הטילים לעבר ישראל.

אין זו הפעם הראשונה שאל-הדלק מתבטא בעניין הפלסטיני באורח כל-כך גלוי ונחרץ. כך למשל, בעת שהתחללו קרבות דמים במחנה הפליטים נהר אל-בארד בין כוחות צבא לבנון לבין חברי "פתח אל-אסלאם" (במאי-אוגוסט 2007), קרא אל-הדלק, במאמר מיוחד שהוקדש לכך, לחסל את הנוכחות הפלסטינית בלבנון לאור הקרבות שהתחללו במחנה שאיימו לגלוש למלחמת אזרחים נוספת בלבנון. גישתו של אל-הדלק, ושל כותבים נוספים, התבטאה בכך שהפלסטינים מהווים גורם של אי-יציבות ושל בגידה בתוך המדינות המעניקות להם חסות. בכל פעם שהפלסטינים מזהים חולשה שלטונית, או שיש להם היכולת לגרום לערעור המדינה המארחת, הם מנצלים את ההזדמנות הזו ללא כל היסוס תוך כדי הצדקות אידיאולוגיות המלווים בגיבוי מילולי גלוי ובוטה של מנהיגיהם.

מעבר לאלימות, "הלאומיות הפלסטינית" אינה מציעה מאומה. הגישה המעניינת הזו שהחלה במשורה, טיפין טיפין, חודרת לחלקים רחבים יותר בציבוריות הערבית. אין זה שיטפון, ובוודאי שהמגמה הזו עדיין נמצאת בשולי השיח הפוליטי הערבי, אך היא מקבלת חיזוקים אידיאולוגיים ככול שחולפות השנים וככול שהמשברים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים מפצלים את העולם-הערבי ליחידות נפרדות המתבססות על זהויות אתניות וגיאוגרפיות רבות.

פעמים רבות בעבר, "הלאומיות הפלסטינית" ניסתה לחסל ישויות פוליטיות לגיטימיות. את ירדן ב-1970, את לבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, ואת כוויית בעת פלישתו של סדאם חוסיין באוגוסט 1990. הכווייתים אינם מוכנים לסלוח לפלסטינים על תמיכתם בסדאם חוסיין ועל גילויי השמחה שהפגינו על כיבושה של כוויית בידי עיראק. לאחר שחרורה של כוויית, הממשלה הכווייתית הורתה על גירושם של 400,000 איש ממוצא פלסטיני לירדן ולמדינות נוספות - ללא כל היסוס וללא תרעומת ציבורית פנימית רחבה. בעיני הכווייתים, הבגידה הפלסטינית הייתה קשה מנשוא לגבי רבים מהם. מאז אותם ימים, נוצר נתק מוחלט בין כוויית לבין המנהיגות הפלסטינית למעט מקרים בודדים.

הלאומיות הפלסטינית - יציר כפיו של העולם-הערבי
את מה שמתחולל בעולם-הערבי בעניין הפלסטיני בשנים האחרונות, רבות ממדינות-ערב יכולות להאשים רק את עצמן. מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, הלאומיות הערבית, על-פי תפיסתו של עבד אל-נאצר, הייתה זקוקה למנוף פוליטי ענק כדי לקדם את הרעיון הכביר בדבר אחדותו הגיאוגרפית של העולם-הערבי תחת מנהיגתו הכריזמטית. העניין הפלסטיני טופח לדרגת מיתוס לאומי, פוליטי וגיאוגרפי, שדחף את העולם-הערבי לשקוע בתככים פנימיים אלימים ביותר, וזירז את הרפיסות הכלכלית המחניקה שאיימה למוטט את הסדר הפוליטי במדינות ערביות אחדות. לכאורה, המשאבים הלאומיים הולאמו למען "שחרור פלסטין". אך כעת, חלקים בעולם-הערבי רוצים "להשתחרר מפלסטין" לאור ניסיון העבר. עדיין אין זו המגמה הרווחת, שכן הציבור הערבי עדיין רובו שקוע בהזיית הלאומית הבינערבית שקיבלה חיזוקים דתיים בעלי-משקל עם עליית כוחו של האסלאם הרדיקלי. אולם, גם כאן מתחילים להיווצר סדקים דרכם זורמים רעיונות, מפי אנשי-רוח אחדים, הסותרים לחלוטין את הזרם המרכזי ומאתגרים אותו על כל צעד ושעל - לעיתים תוך כדי נטילת סיכונים אישיים הבאים לידי ביטוי בנידוי ציבורי ומשפחתי.

הגרעין הישראלי מגן על העולם-הערבי
תוכנית הגרעין האיראנית מעוררת דאגה רבה בקרב המדינות הערביות המתונות, דהיינו מצרים, ירדן, סעודיה, כווית, בחריין ובשאר מדינות-המפרץ. הידיעות על תוכנית הגרעין הסורית, גם הן מעוררת דאגה הולכת הגוברת בקרב מדינות-ערב המתונות. השפעתן האלימה של איראן וסוריה בלבנון, בעזה ובעיראק, מעוררות חשד שמא איראן מתכננת ליצור חגורה שיעית בלב ליבו של העולם-הערבי הסוני. עקב החשש הכבד ולאור עקשנותה של איראן מול המערב בקשר לתוכניותיה הגרעיניות, לעיתים עולים בעולם-הערבי רעיונות המפתיעים בתעוזתם. כך למשל, כווית הרשמית לא היססה להביע קורת-רוח מחיסולו של עימאד מורנייה שהתרחש על אדמת סוריה ב-12 בפברואר 2008.

מדינות-המפרץ היו רוצות לראות את תוכנית הגרעין האיראנית מחוסלת לחלוטין - אם בדרכי שלום ואם במבצע צבאי. במהלך החודשים האחרונים הייתה התבטאות מפתיעה בעניין זה מפי סמי אל-פרג', העומד בראש המרכז למחקרים אסטרטגיים בכוויית, והוא מייעץ לעיתים לממשלת כוויית בעניינים אסטרטגיים הנוגעים למרבית המדינות הערביות במפרץ-הפרסי. אל-פרג' טען כי אם איראן תצטייד בנשק גרעיני, על מדינות-המפרץ לבקש מישראל מטריה גרעינית. ויחד עם זאת, הוא סבור, שישראל לא תוכל לחיות עם העובדה שלאיראן יש נשק גרעיני, וכי ישראל תתקוף את איראן בדומה לתקיפת הכור העיראקי ב-7 ביוני 1981. לדעתו, איראן גרעינית תחל במרוץ-חימוש שיחרוג מעבר לגבולות המפרץ ויגיע לירדן, למצרים, לטורקיה ומעבר לה.

לאור דבריו המפתיעים של סמי אל-פרג', מיהרו דוברים רשמיים במדינות-המפרץ לשלול מייד את האפשרות לבקש עזרה מ"המשטר הציוני" בטענה, שבקשה מעין זו אינה הגיונית כלל ועיקר. ועם זאת, מדינות-המפרץ מעדיפות שישראל, ולא ארה"ב, תתקוף את איראן. שאם לא כן, מדינות-המפרץ ישמשו יעד להתקפה מיידית מידי איראן, אם ארה"ב תחליט לצאת במבצע צבאי נרחב נגד מתקני הגרעין האיראניים. לדידם, עדיף שישראל תספוג לבדה את התגובה האיראנית לאחר חיסולם של מתקניה הגרעיניים.

על-פי האינטרס הכווייתי זו מחשבה הגיונית לחלוטין. אם כך הוא המצב, סביר להניח שכל התקפה צבאית על איראן תהיה חייבת לכלול גם מרכיבים אופרטיביים שישתקו את יכולתה להגיב באופן יעיל והרסני כלפי שכנותיה הקרובות והרחוקות כאחת. אך לפני כל התקפה ישירה על איראן, המערב ינסה למצות עד תום סבבים נוספים של סנקציות נגד איראן, כדי שזו תשתכנע לבסוף לגנוז את תוכניותיה הגרעיניות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית", 20 במרס 2008, The Mideast Forum.

אבו מאזן - זעקתו של הקוזאק הנגזל

הפלסטינים, ובעלי בריתם בקרב ערביי-ישראל, התאהבו לחלוטין בדמותו של הקוזאק הנגזל שכה אופייני לתרבות הבכי ונהי של העולם-הערבי. כבר עשרות שנים העולם-הערבי עסוק בפיברוק היסטורי ואימוץ מונחים לשוניים כדי להסוות את מעשיו ומחדליו - הן כלפי המוסלמים ובעיקר כלפי היהודים והנוצרים. מילים וביטויים כמו "גזענות", "אימפריאליזם", "כיבוש" ו"טיהור אתני", שאובים מהעולם התרבותי הערבי לאורך ההיסטוריה, אך ביטויים אלה מופנים בעיקר כלפי ישראל או כלפי כל מי שאינו מסכים לחלוטין עם הרטוריקה הערבית.

מאז הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל, הערבים לא רק גזלו כברת-ארץ שאינה שייכת להם, אלא הם גם אימצו את ההיסטוריה של ארץ-ישראל כאילו הייתה שלהם מימים ימימה. יתרה מזאת, הגזענות הערבית התבטאה גם בתקופה המודרנית עם גירושם של כמיליון יהודים ממדינות-ערב שהחל משנות ה-40 של המאה הקודמת, לאחר מסכת זדונית של פרעות, רדיפות, הרג ורצח. כך למשל, באירועי הפרהוד בעיראק ביוני 1941, שבמהלכם נרצחו 179 יהודים ועוד 2,200 אחרים נפצעו. כיום, נותרו יהודים ספורים בלבד במדינות-ערב. אף יהודי לא קיבל פיצוי נאות בשל גזילת רכושו. כיום, גם הנוצרים נוטשים את העולם-הערבי בשל רדיפות יומיומיות המגיעות לכדי רצח בגיבוי שלטוני.

גם הגדר הביטחונית נבנתה בשל הרצחנות הערבית בעת שהחלו ההתפרעויות הערביות בשטחי ברשות-הפלסטינית שהתפתחו למלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000. למעלה מ-1,000 ישראלים נרצחו ועוד אלפים רבים נפצעו. הכלכלה הישראלית נפגעה; התיירות הידלדלה; אוטובוסים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחוב; שמחות משפחתיות נהפכו לשדה קטל; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטת ירושלים, ודומה היה כי ישראל חוזרת לימי הפרעות הרצחניות של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936).

בשנת 2000 נהרגו 43 ישראלים.
בשנת 2001 נהרגו 204 ישראלים.
בשנת 2002 נהרגו 451 ישראלים.
בשנת 2003 נהרגו 210 ישראלים.
בשנת 2004 נהרגו 117 ישראלים.
בשנת 2005 נהרגו 55 ישראלים.
בשנת 2006 נהרגו 30 ישראלים.

ב-13 במרס 2008 נערך בסנגל כנס של ארגון המדינות האסלאמיות - 57 מדינות וארגונים חברים בארגון הזה. גם אבו-מאזן (מחמוד עבאס), ראש הרשות הפלסטינית, הוזמן לשאת נאום בפני באי הכנס. בין יתר הדברים אבו-מאזן אמר את המשפטים האלה: "עמנו עומד בפני טיהור אתני בירושלים, שנולד כתוצאה ממספר החלטות ישראליות כמו הטלת מסים כבדים, איסורי בניה וסגירת מוסדות פלסטינים. בנוסף לכך מופרדת העיר מהגדה המערבית על ידי חומת הפרדה גזענית".

ללא כל ספק, זו זעקתו הבכיינית של הקוזאק הנגזל. מאוד חשוב לעשות שלום. אך חשוב הרבה יותר גם עם מי לעשות שלום.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אבו מאזן - זעקתו של הקוזאק הנגזל", 14 במרס 2008, The Mideast Forum.

ניצחון הוא כלי הסברתי היעיל ביותר

גם במהלך מבצע "חורף חם" בעזה ולאחריו, התפרסמו מאמרים רבים שביכו את מערך ההסברה הישראלי על כל שלוחותיו המדיניות והצבאיות. לרבים הייתה ביקורת לא רק על המסרים מדיניים שהועברו לתקשורת הבינלאומית - לפני המבצע ובמהלכו - אלא גם להיעדרותו של מערך הסברה לאומי שיספק מענה מיידי לתעמולה הערבית.

המאמרים האחרונים שנכתבו בעניין, מצטרפים למאות המאמרים שנכתבו על כך במהלך השנים האחרונות. אם נלך אחורה ונבדוק מה היו ההצעות ההסברתיות מאז הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948, ניווכח כי הטענות שנכתבו בזמנו דומות לטענות שהועלו לאחרונה מפי כותבים מוכשרים ובעלי כוונות טובות.

כך למשל, העיתונאי יוני בן מנחם התבטא, ב-4 במרס 2008 באתר NFC, על רקע המבצע הצבאי בעזה ולאור דבריו של סגן-שר הביטחון מתן וילנאי באופן הבא: "מערכת ההסברה הישראלית נכשלה פעם נוספת. הכישלון מחייב הקמה מהירה של מערך הסברה לאומי עם משאבים רבים כדי לשפר את תדמיתה של ישראל. אי-אפשר לצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה ללא מערך כזה". המאמר של בן מנחם מנוסח היטב וקוהרנטי, וניכר מדבריו שהוא מנהל מעקב צמוד אחרי ההתפתחויות התרבותיות והתקשורתיות בזירה המזרח תיכונית על כל היבטיה. בקטע נוסף במאמר נכתב כך: "נכון שההסברה לא קובעת מדיניות ואיננה יכולה לבוא במקומה, אבל היא צריכה לסייע בהסברת המדיניות הישראלית. במקרה דנן ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני מתקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל".

לצערנו הרב, לא את העולם אנו צריכים לשכנע בצדקת מעשינו, אלא דווקא את עצמנו אנו צריכים לשכנע. שכן, למרות ש"ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני התקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל", המערכות הרשמיות של מדינת-ישראל מתנהלות בניגוד גמור לאיום הנמשך כבר שנים רבות. בניגוד לתדמית שיש לישראלים על עצמם ועל מדינתם, לישראל יש ידידים רבים בעולם, ויש עוד רבים אחרים המחכים לרגע בו יבשילו התנאים כדי לקשור קשרים הדוקים יותר עמה בתחומים רבים ומגוונים.

מדינת-ישראל זוכה להוקרה רבה על מפעליה הרבים והיא משמשת דוגמא לרבות מהמדינות בעולם. מאחר וכולנו התמכרנו לאווירה השלילית המקיפה את חיינו באדיבותה של התקשורת הישראלית, ליבנו הפך גס וציני לכל ידיעה שיש בה שמץ של חיוביות כלפי עצמנו או כלפי המערכות המקיפות את חיינו. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אם היה נודע ברבים שישראל מסייעת במישרין לעשרות מדינות ברחבי-העולם בתחומים רפואיים, חקלאיים וטכנולוגיים. או אז, התקשורת הייתה מתחילה את היללנות והבכיינות הבלתי-נסבלת שלה על "העוני הנורא" שיש בישראל, על "החינוך הקורס" ועל "בריחת המוחות" המזעזעת (וכמובן, שהתקשורת הייתה סוקרת התייחסויות הקשורות למין לסוגיו באמצעות גיוסה של זהבה גלאון לבכייה האינסופית והפתטית הזו). אחדים מ"המוכיחים בשער" מטיפים לאוטופיה חברתית, פוליטית ותרבותית, בעוד הם עצמם רחוקים עד מאוד מלשמש דוגמא ומופת לאחרים (ונסתפק ברמז הזה).

העולם איתנו, אך אנחנו נגד עצמנו
מידי פעם נערכות ברחבי-העולם מופעי הזדהות עם ישראל בעשרות מקומות בו זמנית. לפני כשנה נערך בגרמניה יום הזדהות עם ישראל במאה ערים במקביל. מילה אחת לא נאמרה על כך בתקשורת הישראלית, אלא אם כן היו כמה ניאו-נאצים שהפריעו לאחד מהמופעים שנערכו בעריה של גרמניה. לעומת זאת, כל הפגנה זערורית נגד ישראל וכל אמירה טיפשית על ישראל ועל היהודים, זוכה אצלנו לכותרות ראשיות. לאור עברנו ההיסטורי, אנו צמאים לאמפטיה בינלאומית, אך כשזו מגיעה אנו מתעלמים ממנה ודבקים בשלילי מתוך הרגל מגונה.

גם העולם-הערבי אינו עשוי מיקשה אחת ויש בו זרמים אחדים המבקשים ליצור דו-שיח חשאי (בשלב זה) עם ישראל בתחומים אחדים. אולם, אנו בטיפשותנו מבזבזים את מרבית האנרגיה שלנו לשווא על הקיצונים שבקיצוניים, שבסופה אנו יוצאים מותשים ומאוכזבים על כך שלא קיבלו את דעתנו למרות דברי הכיבושין. האידיאולוגיה הכתובה של תנועת החמאס מבהירה לנו היטב את עמדתה בעניין, והיא מטיפה לכך באופן עקבי בדומה לשאר התנועות האסלאמיות הפועלות במדינות המוסלמיות. אין תימה איפוא, שמרבית קורבנותיו של האסלאם הרדיקלי הם המוסלמים עצמם. המאבק עם האסלאם הרדיקלי אינו פוליטי או לאומי, אלא הוא מאבק תרבותי רחב היקף. הטבח האנטישמי בתלמידי ישיבת "מרכז הרב" בירושלים מדגים זאת היטב לכל בר-דעת בישראל ובעולם התרבותי.

מדינת-ישראל היא כמו נושאת-מטוסים משוכללת ומתוחכמת הראויה לקברניט כישרוני שידע להפעיל את כל מערכותיה בתבונה ובנחישות רבה כפי שנוכחנו לדעת במהלכה של מלחמת לבנון השנייה. גם ידידינו הרבים ברחבי-העולם מחפשים ללא הרף נקודות-השקה לאמפטיה, הזדהות ותמיכה בשל עוצמתה של ישראל, ולא בשל בכיינותה ורפיסותה המדינית והצבאית. בניגוד לדעה הרווחת, העולם מזדהה דווקא עם בעלי-המעוף, עם הנועזים ועם בעלי הכישרונות - אלה, המעוררים השראה ואולי גם מעוררים לא מעט קינאה.

הישראלים החיים כאן, עדיין לא מודעים עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים ברחבי-העולם. מדינת-ישראל היא מקור של הזדהות וגאווה גדולה, אולם רק מעטים מהם היו רוצים להזדהות עם מדינה המוצגת כרופסת, לא נחושה, בכיינית והיסטרית - כפי שישראל בחרה להציג את עצמה בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית. על זה יש להוסיף את התעמולה האנטי-ישראלית התנהלת בתוך כתליו של הפרלמנט הישראלי, התורמת גם היא לערעור מעמדה של ישראל בעיני יהודים רבים ברחבי-העולם.

מסר קצר וקולע
במקום להעביר מסר קצר, קולע ונחוש, ישראל בחרה להתמקד במסרים פתלתלים, לא ממוקדים ואפולוגטיים. ולכן אנו נתפסים בעיני הצופים ברחבי-העולם כמי שאינם מסוגלים להגן על עמדתם, קל וחומר להגן על מעשיהם. אנו מנסים להעביר לכאורה מסר מוסרי (בנימה יבבנית), אך דווקא המסר הזה מקעקע עוד יותר את העמדה הישראלית, שכן הוא נאמר מעמדת התגוננות רופסת כדי לזכות באהדה - המחזיקה מעמד שניות ספורות בלבד.

החמאס הוא שלוחה של איראן וסוריה בחזית הדרומית, כשם שחיזבאללה משמש שלוחה ישירה של איראן וסוריה בחזית הצפונית. לא רק אנחנו יודעים את זה, אלא גם מרבית העולם מבין את זה. ויחד עם זאת, החזית הצפונית הרבה יותר חשובה, שכן היא מורכבת משלושה גורמים המהווים יחדיו אתגר קיומי לישראל. אולם, פגיעה כואבת והחלטית בחמאס במבצע האחרון, הייתה מקרינה מעוצמתה גם על שאר הגורמים מסביב. אך, ישראל החליטה לנהוג אחרת, לאכזבת תושביה ולאכזבת ידידיה בעולם, בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה.

ישראל הקטנה אינה יכולה להתחרות במאות ערוצי החדשות הקיימים בעולם-הערבי. מדינת-ישראל אינה יכולה להתחרות בהצלחה יתרה בעשרות המדינות המוסלמיות הקיימות כיום ברחבי-העולם. על כן, הנימה היבבנית הישראלית אובדת בשטף הבכיינות הערבית העולה ממדינות-ערב בכל פעם שישראל יוצאת להגן על אזרחיה. מאומה לא השתנה בתחום הזה בעשרות השנים האחרונות - וסביר להניח שהוא לא ישתנה באופן ניכר גם בשנים הבאות. את החסרונות האלה אפשר להפוך ליתרונות: אנחנו קטנים - אך אמיצים. אנחנו מעטים - אך נועזים. לעיתים אנו מוכים - אך תמיד נחושים. את המשפטים האלה צריך להפוך למעשים, שכן, אם חקלאים ישראלים אינם יכולים לעבד את אדמתם בחזית הדרומית או בחזית הצפונית עד התלם האחרון, אין שום סיבה שיושבי בתי-הקפה של עזה, ביירות, רמאללה או דמשק ימשיכו לעשן נרגילה בשקט ובשלווה. את הכלל הפשוט הזה שכחנו מעט בשנים האחרונות.

נחישות, יוזמה והכרעה, הם אמצעי ההסברה היעילים ביותר. אל תתנצלו - תנצחו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ניצחון הוא כלי הסברתי היעיל ביותר", 9 במרס 2008, The Mideast Forum.

עזה: ארגון גדודי "אבו ריש"

בעוד ממשלת ישראל עסוקה בדיבורים ודיונים, ומשרד-חוץ עסוק בעריכת תרגילים תיאורטיים, ארגוני הטרור בעזה עוברים למעשים. רק לפני ימים אחדים ישראל יצאה למבצע "חורף חם" שהסתיים בחטף. בעוד הצבא הישראלי מתעסק בספירה של מחבלים הרוגים בעקבות המבצע - כאילו הדבר באמת משפיע על ארגוני הטרור בעזה - חוליות טרור נוספות מבצעות פיגועים נגד ישראל באמצעות ירי רקטות או על-ידי פעולות יזומות לאורך הגבול עם ישראל.

כנופיות טרור ערביות, שעסקו בעבר בפעילות פלילית בעזה, קפצו על עגלת "הלאומיות הפלסטינית" כדי לקבל לגיטימציה ציבורית לאור פעילותן העבריינית בשנים עברו. כך למשל, היום בשעות הבוקר (6 במרס), נמסר כי חוליה מגדודי "אבו ריש" הפעילה מטען רב-עוצמה נגד ג'יפ צה"לי שהיה בסיור שיגרתי סמוך למחסום כיסופים. אחד מהחיילים, גשש בתפקידו, נהרג מעוצמת הפיצוץ, וחייל נוסף נפצע באורח אנוש.

גדודי "אבו ריש" מזוהים עם תנועת הפת"ח, אך הם משתפים פעולה עם כל ארגוני הטרור בעזה כולל הג'יהאד האסלאמי ותנועת החמאס. כנראה שגם בתקרית הזו השתתפו ארגונים אחדים כחיפוי, על כן נמסרו הודעות סותרות, לכאורה, בדבר לקיחת האחריות לפעולת הטרור שהתרחשה היום נגד חיילי צה"ל. שעות אחדות לאחר האירוע הודיע דובר הג'יהאד האסלאמי על נטילת אחריות מלאה לאירוע.

אירועים המיוחסים לארגון גדודי "אבו ריש"
בעבר, גדודי "אבו ריש" לא היססו לפעול נגד מוסדות הפת"ח ונגד אישים המזוהים עם תנועת הפת"ח. פעמים רבות נמסר מפי דוברי "אבו ריש" כי הם מתנגדים למאמצים להגיע להפסקת-אש עם ישראל.

מרס 2004
קבוצת "אבו ריש", מחמולת אבו-ריש השולטת על אזור דרום רצועת-עזה, הודיעה על עריקתה מתנועת הפת"ח והצטרפותה לתנועת החמאס במטרה להמשיך את הפעילות הטרוריסטית נגד ישראל. חמולת אבו-ריש מממנת את עצמה בעזרת מערכת מסועפת של הברחות מסיני לרצועת-עזה.

30 ביולי 2004
עמאר אבו-סיתה, שנחשב למפקד אזורי של פלג "אבו ריש", חוסל בסיכול ממוקד. אבו-סיתה היה מבוקש מאז 1993, אז רצח את מעסיקו, אורי מגידיש, בחממות ההתנחלות גן-אור בגוש קטיף. לדברי השב"כ, הוא היה מעורב בהנחת מטען חבלה במתקן הדי.סי.או בגוש קטיף, שבפיצוצו נהרג קצין צה"ל בנובמבר 2000, וכן בשני פיגועים שבהם נהרגו שלושה מתנחלים בגוש קטיף בינואר 2001 ובנובמבר 2002. כמו כן, הוא היה אחראי לפיגועים רבים של ירי, מטענים ושיגור טילים נגד טנקים. אבו-סיתה היה אחראי על הקשר עם חיזבאללה. מקורות פלשתיניים מסרו כי הוא נהרג מירי מן האוויר של טילים לעבר מכוניתו. יחד עם אבו-סיתה נהרג הסייען שלו, זכי אבו-זרקה.

1 במרס 2006
גדודי "אבו ריש". המזוהה עם הפתח, הודיעה במסיבת עיתונאים בעזה כי הארגון לא יכבד שום רגיעה וכי ההתנגדות היא האופציה המרכזית של העם הפלסטיני כל עוד נמשך הכיבוש. הודעה נמסרה בתגובה לדיווחים, לפיהם תנועת החמאס ביקשה מהארגונים להמשיך ברגיעה.

8 באפריל 2006
כלי טיס של חיל האוויר ירה מספר טילים לעבר שטח המשמש את ארגון גדודי "אבו ריש" מערבית לשכונת אל-אמל בחאן יונס. אבו הרון, דובר גדודי "אבו ריש", הבטיח שארגונו יגיב באופן מהיר וכואב נגד ישראל. לדבריו, "דם חללינו לא היה לשווא. התגובה תבוא במהירות". בהתקפה נהרגו 7 מחבלים.

15 במאי 2006
חייל האוויר תקף חולייה מארגון אבו ריש שהיו בדרכם לירות קסאמים לעבר שדרות. בתקיפה נפגעו שלושה מחבלים.

9 ביולי 2008
חיל-האוויר תקף מפקדה השייכת לארגון "אבו ריש" ששכנה בחורבות נווה דקלים.

12 בנובמבר 2006
ארבעה ארגונים פלסטינים איימו כי בדעתם לפגוע באינטרסים וביעדים אמריקניים בתגובה למה שהם מגדירים "תמיכת האמריקנים בפשעים הישראליים ובמעשי הטבח, שהאחרון בהם היה בבית חנון". הארגונים תוקפים את החלטת האמריקנית להטיל וטו על הצעת ההחלטה הערבית הקוראת למזכ"ל האו"ם לשגר משלחת בדיקה למזרח התיכון, כדי לבחון את ההפגזה הקטלנית בבית חנון שבה נהרגו 19 אזרחים פלסטינים. על ההודעה היה חתום גם ארגון גדודי "אבו ריש".

26 בנובמבר 2006
ארגון גדודי "אבו ריש" הודיע שאנשיו לא היו שותפים לשיחות בין הפלגים הפלסטינים. דובר הארגון הכחיש את הודעת משרד הפנים הפלסטיני, כי חבריו דנו עם ראש הממשלה הפלסטיני איסמעיל הניה על הפסקת ירי הטילים לעבר ישראל.

9 בינואר 2007
המתח גבר ברשות הפלסטינית לאחר שמוחמד דחלאן הפנה איומים לתנועת חמאס במהלך דברים שנשא לרגל יום השנה ה-42 להקמת תנועת פת"ח. דחלאן איים כי אם איש מפת"ח ייהרג תנועתו תגיב שבעתיים. לעומת זאת, שישה פלגים חמושים בעזה איימו לבצע סדרת חיסולים נגד מי שכינו "הבוגדים". ששת הפלגים הם גדודי "אל-קסאם", קבוצה מגדודי "חללי אל-אקצה", גדודי "אבו ריש", קבוצת "סיף אל-אסלאם", פלוגות "אל-נאצר סלאח א-דין", וגדודי "אל-תווחיד".

15 בנובמבר 2007
ארגון גדודי "אבו ריש" נטל אחריות לירי טילים לעבר מוצב צה"ל.

23 בינואר 2008
ארגון גדודי "אבו ריש" נטלו אחריות לירי טילי קסאם לעבר שדרות.

27 בפברואר ‏2008
סטודנט ישראלי נהרג במכללת ספיר מפגיעת טיל קסאם. את האחריות לירי נטלו גדודי "עז אל-דין אל-קסאם" הזרוע הצבאית של חמאס, וגדודי "אבו ריש" המזוהה עם הפת"ח. בחמאס ציינו בהודעתם כי "בפעולה מוצלחת נהרג חייל ציוני", כשכוונתם הייתה לסטודנט שנהרג. עוד נמסר כי במהלך היום נורו 18 רקטות לעבר ישראל.

4 במרס ‏2008
ארגון גדודי "אבו ריש" לקח אחריות לירי של שלושה קסאמים לעבר שדרות.

6 במרס 2008
אחד מדוברי גדודי "אבו ריש" מסר לסוכנות ידיעות פלסטינית כי אנשיו אחראים לפעולה המשותפת עם הג'יהאד האסלאמי והזרוע הצבאית של החמאס נגד ג'יפ סיור צה"לי, שבמהלכה נהרג חייל צה"ל, וחייל נוסף נפצע באורח אנוש.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עזה: ארגון גדודי אבו-ריש", 7 במרס 2008, The mideast Forum.

די להיסוס - ההיסוס משחית

על רקע פעולותיה האחרונות של ישראל (במסגרת המבצע "חורף חם") נגד החמאס ברצועת עזה, דווקא ברגע זה, לא נותר לנו אלא לשבח את הבכיינות הערבית הטיפוסית, וזאת משום שגם הפעם ישראל נכנעה לה בחפץ-לב ובאורח תמוה, כאילו זו הפעם הראשונה שהתחולל עימות דמים בין ישראל לבין אויביה.

בדומה למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, לאור ההימור הכושל של חסן נסראללה ב-12 ביולי 2006, גם במקרה הנוכחי ראשי תנועת החאמס בעזה הימרו שישראל תנהג בדרך אחת, אך ישראל בחרה בדרך שונה בניגוד לציפיותיהם - אולם, שוב ישראל עוצרת את עצמה בשל לחצים מלאכותיים, חלקם דמיוניים. כנראה, ששוב יש צורך להזכיר כי במהלך השנים האחרונות, ישראל בנתה את תדמיתו המאיימת של החמאס כשם שהיא בנתה את תדמיתם המאיימת של חיזבאללה ושל נסראללה עד למלחמת לבנון השנייה, וגם לאחריה.

בשני המקרים האלה, ומקרים נוספים, לישראל יש נטייה חזקה להגזים באופי האיום, עד כדי סירוס התגובה הישראלית לאורך זמן. מזה שנים רבות מזהירים גורמים רבים, שישראל למעשה מנהלת מלחמת התשה עם אויביה, במקום להגיע לידי הכרעה מהירה באמצעות מכה כואבת ובלתי נסבלת. בשל זהירות-היתר של כל המערכות הצבאיות והמדיניות, ההססנות הרבה המוקרנת מישראל, גורמת להמשכת הסבל המיותר של שני הצדדים שבעקבותיו מגיע לחץ בינלאומי תקיף על ישראל לחדול מייד מהפעילות הצבאית - כשזו פורצת לבסוף לשם הגנת אזרחיה.

יש לשים-לב לכך, שהבקשות הבינלאומיות האלה מופנות בעיקר לישראל, שכן, מדיניותה ההססנית והמתנצלת, מדרבנת גורמים רבים בעולם להפנות לעברה אצבע מאשימה במרבית העימותים הצבאיים עם אויביה. כשישראל מזדרזת להתנצל על כל הרוג ופצוע, היא נתפסת בעיני העולם - גם בקרב תומכיה - כחולייה החלשה במשוואה הזו, למרות כוחה הצבאי. הבעיה היא, שישראל לעולם אינה לומדת לקח, והיא נופלת שוב ושוב למלכודת הבכיינות הערבית הטיפוסית, ובכך היא משחררת את הערבים מאחריותם הישירה והבלעדית למעשיהם. בדרך נלוזה זו, התנהלו העניינים גם עם ערפאת, לאורך שנים רבות, מאז הגעתו לשטחים ועד למותו.

הנימה האפולוגטית היוצאת ממשרדי הממשלה בכל אירוע צבאי אלים, אינה מוסיפה כבוד למדינת-ישראל כמדינה ריבונית החייבת להגן על אזרחיה בכל האמצעים העומדים לרשותה. במקום להטיל את האשמה באופן גורף על ראשי החמאס בשל המצב הנוכחי, ישראל ממהרת להציב את עצמה בעמדת התגוננות. במקום לנצל את המצוקה הקשה של האוכלוסייה בעזה החיים תחת שלטונו של החמאס כדי לנהל מלחמה פסיכולוגית אפקטיבית, ישראל מנהלת מלחמה פסיכולוגית נגד עצמה ונגד תושביה. במקום לפעול נגד ראשי החמאס בעזה, ישראל ממהרת להפציץ מבנים ריקים בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה. במקום להרוס את סממני השלטון של החמאס בעזה, ישראל יוצאת למבצע מוגבל מבית לבית. במקום להציב "תג מחיר" גבוה על כל אירוע, ישראל מעדיפה לנהל מלחמת התשה מיותרת כאילו זו הייתה מחלת שפעת שתיעלם לאחר ימים אחדים.

במקום לפעול בתקיפות מדינית וצבאית נגד כל אירוע חריג מרצועת-עזה, ישראל לומדת מהבכיינות הערבית והיא מנסה לחקותה כדי לזכות, לכאורה, באהדה בינלאומית רגעית שמתפוגגת לאחר שעות אחדות. לאט לאט, גם תושבי ישראל למדו לחקות את הבכיינות הערבית, כאילו היא, ורק היא, תביא מזור למצוקותיהם.

פעמים רבות נאמר, כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אך ישראל מעדיפה כרגע לשבור את הראש בקיר במלחמת התשה הססנית שתביא בחובה מלחמה נוספת בעתיד הקרוב (וכבר כתבתי על כך ביום בו נחטף גלעד שליט).

כל יום שעובר מהווה ניצחון לחמאס. ויחד עם זאת, לראשי תנועת החמאס, בעזה ובדמשק, ברור לחלוטין כי אין ביכולתם לגבור על ישראל. אולם, עמידתם נגד ישראל לאורך זמן, מקנה להם ניצחונות גדולים בדעת-הקהל הערבית, קל וחומר בדעת-הקהל המקומית. לאפקט הזה יש השפעה מצטברת גם על שטחי יהודה ושומרון השולטים על הבטן הרכה של מדינת-ישראל.

המבחן של ישראל אינו רק מול הפלסטינים, אלא מול כל ציר-הרדיקלי, דהיינו איראן, סוריה, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור, המתבוננים בנעשה בתשומת-לב רבה כדי לבחון לעמוק האם השתנה משהו קרדינלי בהתנהגות הצבאית והמדינית של ישראל לאור המסקנות של ועדת וינוגרד. כשם שאי-אפשר היה לנתק את מלחמת לבנון השנייה מההקשר האזורי הרחב יותר, אי-אפשר לנתק את העימות הצבאי בעזה מהמעגל הרחב יותר, החורג הרבה מעבר לגבולותיה המוגבלים של רצועת-עזה. משום מה, גם הפעם, המערכות המדיניות בישראל מתנהלות כאילו זו הפעם הראשונה שמדינת-ישראל יוצאת לעימות צבאי כדי להגן על אזרחיה וגבולותיה.

אז די להיסוס - ההיסוס משחית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "די להיסוס - ההיסוס משחית", 3 במרס 2008, The Mideast Forum.

חאלד משעל בנאום אנטישמי מדמשק

הערבים, כרגיל, אינם מצליחים להיגמל מהאמירות האנטישמיות שלהם המופנות לעבר ישראל בכל עת שהם מנהלים מאבק דמים נגדה. החמאס עשה טעות טקטית חמורה כששיגר בימים האחרונים טילי גראד לעבר אשקלון. לראשי תנועת החמאס בעזה ולאלה הנמצאים בדמשק - כדוגמת חאלד משעל - הייתה סברה כי הם שולטים על מהלך העניינים והם יכולים לנתב את האירועים לתועלתם הבלעדית מאז שהפלסטינים פרצו את החומה המפרידה בין רצועת עזה למצרים. אולם, דומה הוא, כי כל מהלך העניינים יצא משליטתם, וכי כעת הם נסחפים בגודש האירועים המתרחשים בעזה בימים האחרונים.

לפני ימים אחדים צה"ל חיסל חולייה בכירה של החמאס שערכה אימונים לקראת פיגוע איכותי נגד ישראל. ראשי החמאס לא יכלו שלא להגיב על אירוע קשה מבחינתם, שכן, החוליה שחוסלה קיבלה הדרכה מקצועית וממושכת באיראן ודמשק. רבים מאנשי החמאס שנהרגו בימים האחרונים היוו את השדרה המקצועית והאיכותית של התנועה בעזה.

ספק רב אם ראשי החמאס בעזה התייעצו עם חאלד משעל, היושב בדמשק, על התגובה הראויה מבחינתם בשל הפעולות האחרונות של ישראל. סביר להניח כי ההחלטה להפציץ את אשקלון נבעה בשל הלחץ הרב המופעל על החמאס לאור הצלחותיה של ישראל לפגוע בגרעין הקשה והאיכותי של הארגון. ההחלטה של החמאס להפציץ את אשקלון חייבה את ישראל לפעול בדרך שונה ממה שהיא נהגה עד כה. מאז יום שישי בערב, צה"ל הכניס חטיבה לאזור ג'יבליה במטרה להפעיל לחץ על חוליות הקסאם במטרה לדחוק אותם הרחק מעבר לאזורי השיגור המגיעים עד לשדרות.

מאז שעות הבוקר (יום שבת), הפלסטינים מדווחים על עשרות הרוגים, רובם חמושים חברי תנועת החמאס. כמו כן, חיל-האוויר הישראלי ערך מספר התקפות על מתקנים צבאיים של הארגון ועל מצבורי נשק. הפלסטינים דיווחו במהלך היום כי הם הופתעו מהכניסה של צה"ל לעומק של שלושה ק"מ לאזור הנמצא בשוליים של העיר עזה. אירועים אלה עוררו את חאלד משעל וגורמים ערביים נוספים כדי להזהיר את ישראל מההתפתחויות האחרונות. ביום שבת, ב-1 במרס, חאלד משעל ערך מסיבת עיתונאים ממקום מושבו בדמשק, ובין יתר הדברים הוא אמר את המשפטים האלה:

"ישראל מבצעת שואה אמיתית על עמנו הפלסטיני מזה 60 שנה. ומה שקורה היום בעזה זו שואה חדשה". משעל פנה למנהיגי ישראל: "אולמרט, ברק ולכל המנהיגים הטרוריסטים. אם תרצו לעשות שטות ולפלוש לעזה נלחם בכם בעזרת אללה, שכן יעמדו מולכם לא מאות או אלפים, אלא מיליון וחצי לוחמי ג'יהאד אמיצים, שיילחמו בעזרת רצונם, אמונתם, אהבתם לחיים ואהבתם למות מוות של קדושים".

"ישראל מגזימה בתיאור השואה, וזאת כדי להפוך אותה לטרגדיה כל כך גדולה, כך שאף אחד אחר לא יוכל לחוות טרגדיה משלו. העם הפלסטיני הוא הקורבן וישראל היא התליין והרוצח. זוהי בושה שהמדינות המערביות מנקות את מצפונן מהשואה שהתרחשה על אדמתן באמצעות שתיקתן בנוגע לשואה האמיתית שמתרחשת בידי ישראל נגד העם הפלסטיני". בעניין זה, לפחות חאלד משעל מודה שהתרחשה שואה לעם היהודי על אדמת אירופה.

עוד הוסיף משעל: "עם הנשק שיש ברשותכם, הייתם ועודכם פחדנים. נפשותיכם היא נפש של גנבים. יש לכם מוסר של נוקמים. אנו מכירים אתכם היטב. אתם חזקים בשל הציוד שלכם. איננו מזלזלים בכך. אתם יודעים שאתם חיים ברגע היסטורי. אתם מנצלים את אמריקה ואת חולשת הערבים לטובתכם. אך אתם יודעים כי זה לא יימשך לאורך זמן. כוחכם לא יעמוד לכם לזמן רב. נביס אתכם בסופו של דבר. את המערכה קשה הזו לא אנו בחרנו בה. היא נכפתה עלינו, ומשום כך לא נובס".

"מה ישראל רוצה?", שאל חאלד משעל, ואף השיב על כך במסיבת העיתונאים בנימה היסטרית: "ישראל רוצה עוד שטחים וגם את המקומות הקדושים. הישראלים רוצים את עמנו מת בשואה, או מת בדרכי מלחמה, או לגרש את עמנו כדי שיאבד את עתידו. וכל מי שיישאר, יוכל להישאר על אדמה נצורה תחת שלטון עצמי. זה גורלו של העם הפלסטיני בהתאם למנטליות הציונית הטרוריסטית".

"מהי האלטרנטיבה למאבק?", שאל משעל, והשיב: "הסדר? משנת 1991 הם מנסים זאת. הלכתם לאנאפוליס, ומה קרה? מאומה לא קרה. ולגבי היוזמה הערבית: שש שנים מנסים לשווק אותה, ומה ישראל וארה"ב עשו איתה? כמה שנים ניסו להגיע להסדר? אפילו כמה מהמנהיגים הפלסטינים המנהלים משא-ומתן עם ישראל מטילים ספק בסיכויים לכך. אז למה יש לחכות?".

במהלך כל היום זרמו הודעות גינוי על מעשיה של ישראל בעזה, והיו כאלה שלא היססו להצהיר פומבית כי מעשיה של ישראל חמורים יותר ממעשיהם של הנאצים. מסתבר, שטילים על אשקלון ואנטישמיות הולך טוב יחד ברטוריקה הערבית.

חשוב להזכיר שישראל מעבירה כל חודש לידי החמאס כ-90 מיליון שקל. ומהעבר השני, מחמוד עבאס הודיע ביום שבת בערב (1 במרס) על הפסקת המשא-ומתן עם ישראל לאור האירועים בעזה, ובכך הוא העניק לחמאס זכות-וטו על חידוש המשא-ומתן עם ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חאלד משעל בנאום אנטישמי מדמשק", 1 במרס 2008, The Mideast Forum.