אובמה ונשף המסכות הערבי

פופולאריות ציבורית עדיין אינה ההוכחה לכך שקיימת עוצמה ציבורית ופוליטית אפקטיבית שיש ביכולתה להביא לשינויים רדיקליים עמוקים. על-פי מספר אינדיקציות, הממשל החדש של ארצות-הברית החליט ללכת לעימות הדרגתי עם ישראל במישורים אחדים. המטרה: להפגין לעיני העולם-המוסלמי שארה"ב של אובמה יכולה להיות קשוחה עם ישראל כדי לשפר את מעמדה בעיני המדינות המוסלמיות שהיא כה זקוקה להן בשנים הקרובות - החל מסעודיה (דולרים, והרבה דולרים) וכלה באיראן השיעית שיש ביכולתה להשפיע על הנעשה בעיראק. בשל כך, מערכת יחסי-הציבור המשומנת היטב של אובמה, דואגת להפיץ מידי יום ביומו כותרות חדשותיות הנוגעות לישראל: פעם הדלפות, פעם שיחות רקע, פעם פליטות-פה לכאורה, פעם צילומים, ופעם עדות של נציגי ממשל בפני ועדות הסנאט האמריקאי. מאומה מכול זה לא נעשה באורח-מקרי, כפי ש"הבחורות המתעלפות" בכנסי הבחירות של אובמה לא התעלפו בשל התרגשותן האמיתית. למקהלת המעודדות של אובמה בתקשורת הישראלית אין צורך להעניק שכר - החברים הבכירים במקהלה זו התנדבו להתעלף באורח מאולץ בכל פעם שאובמה פתח או פותח את פיו גם כשהוא מדבר על ענייני זוטות.

אמריקה של אומבה משערת שחבטות מילוליות בישראל מקנות לה נקודות זכות בזירה הבינלאומית. אך למען האמת, מרבית האימפריות הזמניות ששלטו במזרח-התיכון נהגו כך כלפי היישוב היהודי או כלפי מדינת-ישראל הריבונית, והדבר לא הוסיף לכבודן ולמעמדן הבינלאומי. ארה"ב שאבה את כוחה ועוצמתה במזרח-התיכון גם בשל הקשר ההדוק שלה עם ישראל ב-40 השנים האחרונות. בריטניה הפכה באופן הדרגתי ללא רלוונטית למזרח-התיכון, וזאת משום שהיא החליטה להפר את הבטחותיה שניתנו לראשי היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז 1917. צרפת הפכה ללא רלוונטית למזרח-התיכון בגלל שהיא נטשה את ישראל באחת משעותיה הקשות מעט לפני מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בריה"מ לשעבר ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-1967, ובשל כך היא הפכה לגורם מאוס מבחינתה של ישראל למרות עוצמתה הצבאית של בריה"מ והשפעתה על העולם-הערבי. בדרך-כלל, גורמים מחוץ למזרח-התיכון אינם מבינים את הקודים הפנימיים של האזור הזה והם נוטים לטעות בהבנת הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים בו. גם אנחנו כלולים במשוואה הזו, ולכן אנו טועים מידי פעם בהבנת המניעים האמיתיים הנוגעים לאורח-מחשבתם של השחקנים הראשיים באזור כפי שהדבר התברר לאשורו לאחר הסכם אוסלו מ-1993. אמריקה של אובמה מחפשת פתרון עד 2011, בעוד שהשחקנים הראשיים באזור מתייחסים למעשיהם במונחים היסטוריים ארוכי-טווח של עשרות ומאות שנים.

אמריקה של אובמה מבקשת מהשחקנים הראשיים במזרח-תיכון להיות כנים עם עצמם ועם אחרים. זו בקשה הגיונית ומתבקשת בעיקר אם היא המופנית לעבר מנהיגים החיים בתרבות מערבית, הישגית וליברלית כדוגמת מדינת-ישראל. אולם, עצם האמירה המופנית במפגיע גם לעבר העולם-המוסלמי, מראה בעליל על חוסר-הבנה בתרבות הפוליטית הערבית וגם בזו האסלאמית. "להגיד את האמת" בעולם-הערבי, משמעותו לחשוף את הפגמים העמוקים הקיימים בעולמו הפנימי והחיצוני ולהציבו בעמדת נחיתות מול שאר העולם-הרחב הפעיל והאנרגטי. אבל אמריקה של אובמה בחרה לחבוט בישראל הדמוקרטית, ולא להציב מראה אמיתית מול העולם-הערבי והאסלאמי כפי שמתחייב מהמטלה שהיא נטלה על עצמה - דהיינו לחנך את העולם כולו על-פי ערכים ליברליים מסוימים. להתחנף לעולם-המוסלמי, משמעותו גם לעבור תהליך של איסלאמיזציה כפי שהדבר מתרחש על אדמת אירופה ב-20 השנים האחרונות. להתחמק מהבעיות האמיתיות של ארה"ב מבית ומחוץ בעזרת חנופה לעולם-המוסלמי עוזרת לטווח הקצר בלבד, אך מולידה בעיות נוספות קשות מנשוא לטווח הארוך.

האמת והכנות של אובמה
המדיניות הנוכחית של ארה"ב כלפי ישראל במישור ההצהרתי, מוכיחה לעולם כולו את התיזה הראשית בנוגע לארה"ב: דהיינו, לארה"ב יש מסורת ארוכה של נטישת בעלות-בריתה דווקא ברגעים מכריעים. ארה"ב הסתבכה קשות בעיראק ואפגניסטן (למרות אזהרותיהם של בכירים ישראלים לפני הפלישה לעיראק), אך הנסיגה משם אינה עוברת דרך מרפסת ביישוב עילי או באריאל. ישנו הבדל גדול מאוד בין לדעת מבחינה תיאורטית איך ללכת בנתיב מסוים, לבין ללכת בו בפועל. על כן בעולם התיאורטי של אובמה, הניצחון של המחנה הפרו-מערבי בלבנון בבחירות האחרונות שנערכו ב-7 ביוני 2009, נתפס כניצחון שהושג בעזרת השפעתה של הרטוריקה הנשיאותית. אך למעשה, הניצחון הפרו-מערבי בלבנון הושג בעקבות תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה ובשל ניסיונותיו של חיזבאללה להשתלט על ביירות במאי 2008. יתרה מזאת, נצחונו המדומה של אחמדינג'אד באיראן בבחירות של יוני 2009, הורס את העולם הווירטואלי ששורטט על ניירות-עמדה במסדרונותיו של הבית הלבן. הרשלנות האמריקאית בנוגע לצפון-קוריאה והעיוורון האידיאולוגי האמריקאי בנוגע לאופיו ולמעשיו של העולם המוסלמי ברחבי-העולם, עלולים לדרבן את הגורמים הרדיקליים להפעיל לחץ גדול יותר על המדינות המתונות באזור ואף להציב את ישראל במוקד התקפותיהם. אנו עלולים לגלות שבעקבות המדיניות החדשה של אובמה, ארה"ב איננה חלק מהפתרון, אלא היא חלק מבעיה גדולה ומעיקה המהווה איום על מדינות דמוקרטיות אחדות.

נקודות המחלוקת עם ארה"ב
אמריקה של אובמה בונה את העימות עם ישראל באופן הדרגתי במישורים אחדים. בימים אלה ארה"ב מתמקדת בשאלת הריבוי הטבעי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, ובכך היא מסמנת את ישראל כמטרה העיקרית להתקפות בינלאומיות תוך כדי התעלמות מכוונת מבעיות אקוטיות אחרות בזירה הבינלאומית. גם אם ישראל תסכים להתפשר בנושא זה ובנושאים אחרים, ארה"ב תעלה לדיון בעיות נוספות כגון: בעיית הפליטים - ארה"ב תדרוש קליטה "סמלית" של פליטים ערבים במדינת-ישראל; בעיית ירושלים - ארה"ב תדרוש נוכחות נוצרית בירושלים לכאורה תחת הדגל והפיקוח של האו"ם; בעיית רמת-הגולן - ארה"ב תחתור לנסיגה מלאה של ישראל עד לקו המים של הכינרת; ובעיית ערביי-ישראל - ארה"ב תדרוש מישראל להעניק לערביי-ישראל אוטונומיה פוליטית ותרבותית מלאה הנבדלת לחלוטין מישראל היהודית. על-מנת להבין לאן חותרת ארה"ב של אובמה, צריך רק להביט על פניו הזחוחות של ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, בעת ביקוריו במזרח-התיכון. קרטר, כנוצרי אדוק, רואה בלאומיות הפלסטינית המדומיינת את היורשת האמיתית של ארץ-ישראל הפוסט-יהודית. על כן, הבעיה בינינו לבין ארה"ב, אינה נוגעת רק להתנחלות כזו או אחרת, אלא לבעיה עמוקה הרבה יותר הנוגעת לשאלות יסוד של קיומנו הריבוני והלאומי בארצנו היחידה. יוהרה, מעולם לא היטיבה עם אימפריות שעלו וירדו לאורך ההיסטוריה כפי שאנו מכירים זאת לאור 4,000 שנות היסטוריה ישראלית החקוקות בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל. רצוי ואפשר להגיע לפשרה אידיאולוגית בארץ-ישראל - אך לא בכל מחיר ולא בכל תנאי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה ונשף המסכות הערבי", 21 ביוני 2009, The Mideast Forum.

אהוד אולמרט הציל את בשאר אל-אסד

הבעיה עם מקבלי ההחלטות בישראל היא, שהם נוטים לחשוב שאפשר להפוך כל שחקן רדיקלי נוקשה לשוחר-שלום ולבר-שיח הגיוני במתכונת אירופאית. ולכן, מנהיגים ישראלים נוטים לטעות בשימוש-היתר בביטוי "ויתורים כאובים" מתוך הבנה שגויה שהיא תרכך את האויב. אך זוהי, למעשה, פזרנות-יתר שרק מעצימה ומגבירה את התיאבון של אויבנו. תזכורת קלה לציבור הישראלי: בדיוק על בסיס ההנחה הזו נערכו השיחות עם יאסר ערפאת שהובילו להסכם אוסלו הרשלני.

בישראל לא ממש מבינים את התרבות הפוליטית הערבית: ראיית הזמן של הערבים היא היסטורית ארוכת-טווח, בעוד שהראייה הישראלית היא לכל היותר קצת מעבר לפינה. הפוליטיקה הישראלית אינה מתנהלת כמי שמייצגת אומה הקיימת כבר אלפי שנים, אלא היא נוהגת ומתנהגת כאורחת הססנית המתנצלת על כל צעד ושעל. האמת ההיסטורית נמצאת לצידנו, אך אנו מתנהגים כאביונים בשער וכפושטי-יד ורגל. והערת-הבהרה לכל התומכים או השוללים את העברת רמת-הגולן לידיים סוריות: התהליך המדיני, אם בכלל תהיה התקדמות בעתיד, יהיה ארוך מאוד ומתיש מאוד בהתאם למסורת הסורית הידועה.

מסתבר, שאפשר לקרוא מאות פיסות של ידיעות מודיעיניות גולמיות ולהתעמק בהיסטוריה המדינית של המזרח-התיכון, ואף להעסיק יועצים אחדים, אך לא להבין לעומק את התהליכים האמיתיים המתרחשים בעולם-הערבי. יש לנו עם אמיץ ונחוש, אך המנהיגות הפוליטית בישראל נוטה לזלזל בכוחו של העם הזה לעמוד באתגרים לאומיים לאורך זמן. הפוליטיקה הישראלית יותר מידי מושפעת מהכותרות השליליות המתפרסמות בתקשורת הישראלית על המדינה ועל תושביה. תרבות הבכי והנהי של התקשורת הישראלית משפיעה על התודעה המדינית של נבחרי ישראל, ומהם היא עוברת לכלל הציבור הישראלי. גם חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, הושפע מאותן כותרות שליליות עד למלחמת לבנון השנייה.

במשך שנים אחדות עמלו מדינות רבות לבודד את המשטר הסורי בשל טיבו המפוקפק ואופיו הרצחני שהתבטא היטב במרחב המזרח-תיכוני. עשרות אנשי אופוזיציה סוריים כתבו והזהירו את ישראל מתרגילי הסחה של המשטר העלווי בראשותה של משפחת אסד. ולבסוף, ישראל מעניקה מתנה לבשאר אל-אסד - זה שמעל לראשו מתנופפת החרב המתהפכת בדמותו של בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. ראש-ממשלת ישראל התהדר בטענה כי השיחות עם סוריה חלו כבר בראשית 2007. אך, בשעה שראשיהם של הנציגים הישראלים הסתחררו מהשיחות עם הסורים, אלה המשיכו לבנות את הכור הגרעיני בדיר א-זור.

שימו לב לטענות של אנשי מערכת-הביטחון התומכים בהעברת רמת-הגולן לידיים סוריות: לטענתם, "גם מקו-המים של הכנרת אפשר להגן על ישראל". דהיינו, אנשי מערכת-הביטחון מוכנים להמר שאפשר להגן על ישראל מקו-המים. אם כך, אז למה לא להגן על ישראל ממרומי רמת-הגולן כשאנו שולטים על מבואות דמשק? אם לדעתם של אנשי מערכת-הביטחון הציבור הישראלי לא יעמוד מנטלית בהתקפת טילים סורים על ישראל במצב הקיים, מי יכול לערוב לכך שהציבור הישראלי יוכל לעמוד בהתקפת טילים על ישראל ללא רמת-הגולן?

וכעת, תתחיל תעמולת הפחדה של הציבור הישראלי, דהיינו, "מה יקרה אם לא נעביר את רמת-הגולן לידיים סוריות". בעוד זמן מה, מחייבי הנסיגה יפיצו את המשפט הבא: "גם אם ישראל תנצח את סוריה במלחמה, ישראל תפסיד". מבינים כעת את ההיגיון? כך בדיוק התנהל המסע התעמולתי למען הסכם אוסלו בשעה שישראלים רבים נרצחו ברחובות ישראל. ("קורבנות השלום" קראו לזה אז, באותם ימים).

באופן מסורתי, סוריה היא המדינה הרדיקלית ביותר בעולם-הערבי ויש לה תרומה משמעותית לאירועים שהובילו לפרוץ מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בעיניים סוריות, למדינה הסורית יש תפקיד היסטורי ערבי מחייב ואורך-טווח. המנהיגות הסורית הנוכחית מוכנה להשיג את מטרותיה גם במחיר של סבל לתושביה על-מנת להגיע לייעודה ההיסטורי הראוי לה - שעליו מתחנך כל אזרח סורי עוד מינקותו.

על-מנת להבין טוב יותר את המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח".

והשאלה היא, מהי הצלחה בעיניים סוריות? ובכן, בעזה קיימת ישות חמאסניקית רצחנית הממררת את חייהם של תושבי הנגב; ביהודה ושומרון עתידה לקום מדינה פלסטינית שתשלוט על כל מישור החוף הישראלי; בדרום-לבנון, חיזבאללה לוטש עיניים לעבר ישראל והוא שוקל מהלך צבאי קרקעי נגד ישובי הצפון; ועל פי התכנון המדיני הישראלי, רמת-הגולן לכאורה שייכת לסוריה. חזרנו ל-1967, אך בתנאים הרבה יותר קשים ממה שהכרנו באותם ימים.

אין תימה איפוא, שלאור האופי הלוחמני והרדיקלי של המנהיגות הסורית הנוכחית, רמת-הגולן היא נכס אסטרטגי חשוב מאין-כמוהו גם בימי שלום ורוגע. את זה המנהיגות הישראלית חוששת להגיד לציבור הישראלי והיא נוטעת בו הזיות בדמותן של "וויתורים כואבים". אם הסורים באמת רוצים שלום-אמת עם ישראל, עליהם לעשות ויתורים כאובים מאוד - שכן, שלום-אמת הוא גם אינטרס סורי מובהק, הלא כן?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אהוד אולמרט הציל את בשאר אל-אסד", 25 במאי 2008, The Mideast Forum.

פיגוע תופת משולב בכרם-שלום

לאור ניסיון הפיגוע המשולב בכרם-שלום, נשאלת השאלה מה בעצם תנועת החמאס רוצה להשיג בימים אלה? אולם ראשית, הינה תיאור קצר של השתלשלות האירועים לאור המקרה האחרון: על-פי ידיעות אחדות ממקורות פלסטיניים, ארגון החמאס ניסה הבוקר (19 באפריל) לבצע פיגוע תופת משולב במסוף כרם-שלום בדרום הרצועה. מעבר כרם-שלום מהווה עורק מרכזי להעברת סחורות מישראל לרצועת עזה.

מקורות ישראלים מסרו כי ערנותם של החיילים במקום מנעה אסון גדול יותר. ככל הידוע עד כה, 13 חיילים נפצעו באירוע - רובם קל - והם פונו לבית-חולים סורוקה להמשך טיפול.

בשל חג הפסח, המסוף היה סגור היום. אולם, לא מן הנמנע שהחמאס ניסה לבצע פיגוע ראווה דווקא ביום זה למרות שרק עובדים מעטים נכחו במקום. בחסות הערפל ששרר באזור לפני השעה 07:00 בבוקר, חוליה של החמאס פתחה בירי מרגמות ונשק קל, ודקות אחדות לאחר מכן דהרה מכונית תופת נהוגה בידי מחבל מתאבד שהתפוצצה בצד הפלסטיני של המסוף. מייד לאחר שהתפוצצה מכונית התופת, חוליה נוספת ניסה לחדור לתוך השטח הישראלי - כנראה במטרה לחטוף חיילים. בתחקיר נוסף שנעשה במקום התברר כי שתי מכוניות תופת התפוצצו במקום לאחר ששריונית שפרצה את הגדר ואפשרה להן להיכנס לתוך המתחם הישראלי. במהלך הפעולה נורו לעבר השטח הישראלי עשרות פצצות מרגמה.

בעקבות האירוע התפתחו חילופי אש כבדים, וצה"ל הורה לתושבי המקום להישאר בבתיהם עד לאחר שיסתיימו הסריקות כדי לוודא שלא חדרו לישראל מסתננים חמושים.

למרות שמתקיימות בדמשק שיחות בין נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר לבין חאלד משעל על רגיעה כוללת ברצועת עזה, ארגוני הטרור בעזה ממשיכים לפגוע דווקא בנקודות המהוות עבורם עורק חשוב להעברת סחורות ואספקה חיונית לתושבי הרצועה.

ביום חמישי (17 באפריל), סוכל ניסיון חדירה של חוליית מחבלים למסוף כרם שלום, ויום קודם לכן נהרגו שלושה חיילי צה"ל בהיתקלות עם מחבלים ליד קיבוץ בארי. בעקבות האירועים של השבוע האחרון באזור עוטף-עזה נהרגו למעלה מ-20 מחבלים חלקם בפעולות יזומות של חיילי צה"ל ושל חיל-האוויר.

בעקבות הפיגוע בכרם-שלום, אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, אמר כי זו הייתה התקפה שכמוה לא ראינו מאז ההתנתקות, וכי היא תוזמנה לכל רוחב הגזרה שמטרתה הייתה לבצע פיגוע הרג המוני ובצידו חטיפה של חיילים והעברתם לתוככי עזה.

דוברי החמאס נטלו אחריות לפיגוע ולדבריהם צפויות התקפות נוספות במהלך השעות והימים הקרובים. דובר גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של החמאס, אמר כי הפעולה נועדה לחטוף חיילים, וכי הפעולה נועדה לציין את יום מותם של אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי.

עד לשעות אחרי הצהרים כוחות צה"ל בסיוע כוחות אוויריים ניהלו מרדף אחרי מבצעי הפיגוע שבמהלכו נהרגו מחבלים נוספים על אלה שנהרגו בשעות הבוקר בפיגוע המשולב במסוף כרם-שלום.

מה תנועת החמאס רוצה להשיג?
לישראל הייתה הזדמנות להתנתק לחלוטין מרצועת-מעזה לאחר הנסיגה משם ב-2005. לאחר ההפיכה הצבאית האלימה של החמאס, ממשלת ישראל יכלה לבצע החלטות אמיצות, אך כרגיל ישראל העדיפה להטיח את ראשה בקיר במסכת ארוכה של מלחמת-התשה עם ארגוני הטרור ובראשם החמאס. כשישראל החליטה על פעולה צבאית, זו הייתה פעולה הססנית ולא החלטית כמצופה ממדינה ריבונית שאזרחיה מופגזים ללא הרף מידי יום.

בחודשים האחרונים ראשי החמאס הודיעו כי הם מעוניינים להתנתק מישראל ולהתחבר למצרים. לפיכך הם פעלו בכמה מישורים במקביל כדי להגיע לתוצאה הרצויה:

1. להודיע קבל עם ועולם כי המצב בעזה על סף פיצוץ בשל המצור שהטילה ישראל.
2. לאיים כי תושבי עזה יפרצו בהמוניהם את המעברים. זהו איום המופנה בעיקר למצרים.
3. להוציא הודעות מידי יום על מחסור חמור כזה או אחר, וכי עזה נמצאת על סף קריסה.
4. להוציא לפעול התקפות טרור נגד כל המעברים מופעלים בידי ישראל עד שהם יסגרו, ובכך תיפתח הדרך לפתיחתם של מעברים חדשים עם מצרים - מעברים שיהיו בשליטת אנשי החמאס.

שוב ישראל משמשת כלי שבאמצעותו ישות ערבית אחת מפעילה לחץ על ישות ערבית אחרת. במקום לשים סוף למשחק הכפול הזה, ממשלת ישראל נגררת אחרי משחקי-הדמים האלה תוך כדי חשיפתם של אזרחי-ישראל להפגזות בלתי-פוסקות וחשיפתם של חיילי צה"ל לגחמות הטרוריסטיות של ארגוני הטרור בעזה.

ממשלת ישראל חוששת שאם כל המעברים לרצועת-עזה יסגרו, ייפגעו האינטרסים הישראליים הנוגעים לעניינים צבאיים וכלכליים הקשורים לרצועת-עזה. ובתוך כך מקננת המחשבה שאולי החמאס יקרוס בשל לחצים פנימיים, ואז תיסלל הדרך לחזרתו של אבו-מאזן וחזרתה של תנועת הפת"ח לרצועת-עזה. במקום לבחון את המציאות בראייה אסטרטגית ארוכת-טווח, ישראל עוסקת בכיבוי שרפות מקומיות תוך כדי התשתם של אזרחי-ישראל המתגוררים בישובי הספר.

העיוורון הישראלי אינו מתבטא רק בנוגע לרצועת-עזה, אלא הוא לעיתים חמור הרבה יותר כלפי הלאומנות הערבית בתוככי מדינת-ישראל. על החלטה האיוולת להכניס כתוביות בערבית לשלטי הדרכים בישראל ולמוסדות הישראלים במדינה, אנו משלמים על כך מחיר כבד מידי יום, תוך כדי התגברותם העקבית של כל היסודות הלאומניים של המיעוט מוסלמי החי בישראל - הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית.

המערכות הפוליטיות והמשפטיות בישראל עדיין סבורות שחנפנות היא הדרך היחידה והיעילה להרגיע את רעבונה של המפלצת הלאומנית של ערביי-עזה או של ערביי-ישראל - ולא כך הוא.

שימו לב שבכל פעם שארגוני הטרור מבצעים פיגוע דמים נגד ישראל, מייד קמים מרבצם הארגונים ל"זכויות אדם" ומנסים להסיט את מוקד ההתעניינות לעבר איזה ירי צה"לי שנעשה בשגגה, או לעבר כמה חולים שנאסרה עליהם הכניסה לישראל.

על-מנת להבין את הדילמה הפלסטינית כפי שהוא באה לידי ביטוי בפעולותיה של תנועת החמאס, קיראו את המאמר "הפרדוקס הפלסטיני - חאלד משעל כמשל".

התרבות הפוליטית הפלסטינית אינה שונה בהרבה מהתרבות הפוליטית המאפיינת את רוב רובו של העולם-הערבי. הבעיה נותרה כשהייתה עוד מראשית התנועה הלאומית הערבית, דהיינו כוחות צנטריפוגליים רבים מושכים את חברה הערבית לכיוונים שונים ומנוגדים ברוב המקרים. בעיה זו נוצרה בשל שתי סיבות עיקריות:
א. בעיית הזהות: דהיינו התנגשות בין הלאומיות האזורית (המדינה), לבין הזהות כאומה (ערבית), ושניהם מתנגשים עם הזהות הדתית (האסלאמית).ב. גיבוש לאומי: מעבר לרעיון הלאומי, לא הונחו יסודות חברתיים, פוליטיים וכלכליים כדי ליצור מוקדי זיקה של החברה בכללותה, ובכך לעצב את ההתנהגות הפוליטית של האוכלוסייה. במילים אחרות, כשאין זיקה כזו, אין כל מחויבות של החברה לפעול על-פי קו פוליטי מוגדר. ומכאן, ריבוי ארגוני הטרור בעולם-הערבי שחלקן הן כנופיות קרימינליות שקפצו על עגלת הלאומיות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פיגוע תופת משולב בכרם שלום", 22 באפריל 2008, The Mideast Forum.

ועידת דרבן השנייה והפליטים היהודים

במחצית הראשונה של 2009 עתידה להתקיים דרום-אפריקה ועידת דרבן השנייה שתעסוק, פעם נוספת, בקידום המאבק בגילויי הגזענות ברחבי-העולם. מדינת ישראל, ארה"ב ומדינות מערביות נוספות הודיעו כי הן תחרמנה את הועידה לאור מה שהתרחש בועידת דרבן הראשונה שנערכה בספטמבר 2001, שהפכה לאורגיה אנטי-ישראלית אלימה וגזענית. בתחילת אפריל 2008 התפרסמה בעיתונות האמריקאית מודעה שעליה חתמו עשרות פוליטיקאים ואנשי-רוח בולטים שקראו לממשל האמריקאי להחרים את הועידה מכיוון שהיא הפכה לבמה המעודדת אנטישמיות והסתה אלימה נגד ארה"ב וישראל. בין החותמים על המודעה היו אלי ויזל - חתן פרס נובל לספרות, ג'יימס וולסי - ראש הסי-איי-אי לשעבר, ופרופסור אלן דרשוביץ - מבכירי המשפטנים בארה"ב.

בינואר 2008 הודיעה ממשלת קנדה כי היא הסירה את תמיכתה מהוועידה הבינלאומית המתקיימת בשיתוף הנציבות לזכויות אדם של האו"ם ובהשתתפותם של מאות ארגונים לא ממשלתיים מרחבי-העולם העוסקים בתחום. ג'ייסון קני, השר הממונה על הנושא הבין-גזעי בממשלת קנדה מסר, כי "קנדה מעוניינת להילחם בגזענות ולא לתמוך בה. אנחנו מעוניינים להשתתף בכל ועידה המתנגדת לאנטישמיות ולחוסר סובלנות, אבל לא בכאלה שממש מקדמות אותן". לדבריו, ועידת דרבן הראשונה שנערכה ב-2001, הפכה לקרקס של חוסר סובלנות לאחר שמדינות ערביות ומוסלמיות ניצלו את הבמה לתקוף את ישראל בלבד.

לכל הדעות, ההסתה האלימה והגזענית שהופנתה לעבר ישראל במהלכה של ועידת דרבן הראשונה, הותירה חותם בל-ימחה בקרב המשתתפים, ולמעשה היא חיזקה את הדעה הרווחת שבכנסים בינלאומיים ישראל משמשת מטרה קלה ונוחה לגילויי אלימות, הסתה ודה-לגיטימציה. כך למשל, ארגוני ימין קיצוני ושמאל קיצוני מרחבי-העולם חברו יחדיו לארגונים ערביים במטרה לקעקע את תדמיתה של מדינת-ישראל לאור מלחמת טרור המתאבדים שהיתה אז בשיאה. עד למלחמת-העולם השנייה היהודים שימשו מטרה קלה ונוחה לדה-לגיטימציה - וכיום, השנאה הפתולוגית הזו מופנית לעבר מדינת-ישראל בעזרתם המסורה של יהודים וערבים בעלי אזרחות ישראלית (שחלקם יושבים בכנסת-ישראל או פועלים במסגרת האקדמיה הישראלית).

ימים אחדים לאחר ועידת דרבן הראשונה התבצע הפיגוע במגדלי התאומים בארה"ב בידי ארגון אל-קאעידה. הטרור האסלאמי והאיום האסלאמי תופסים כותרות ברחבי-העולם. אירופה כולה עוקבת בחרדה אחרי השינויים התרבותיים המתרחשים באירופה בשל ההגירה המוסלמית אליה. ראשי הכנסייה הנוצרית באירופה פועלים ללא הרף כדי לחזק את הזהות הנוצרית ביבשת לנוכח האיום האסלאמי. במילים אחרות, העולם השתנה לחלוטין מאז ועידת דרבן הראשונה. אך נשאלת השאלה היא, האם השינוי הזה יגרור אחריו שינוי חיובי כלפי ישראל בוועידת דרבן השנייה? והתשובה היא, שכנראה סביר להניח שלא. על כן, צריך לתקוף את הבעיה בדרך מעט שונה ממה שמציעה מדינת-ישראל הרשמית. לפיכך, העניין הזה מוביל אותנו לכתבה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות על-מנת לקשור את הקצוות לכותרת שניתנה למאמר הנוכחי.

ב-4 באפריל התפרסמה כתבתו של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות שדנה, בין היתר, על "הדרך לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים". בכתבה שהתפרשה על-פני עמוד שלם נמסרו מספרים, אחוזים, סכומים, חישובים, הסכמות או אי-הסכמות בין הצדדים. על-פי חישובים שנעשו גם בעזרת מחקרו של פרופסור אריה ארנון, הסכום שיידרש כדי לשקם ולפצות את "הפליטים הפלסטינים" עומד על כ-90 מיליארד דולר.

למי שלא יודע, "פליט פלסטיני" נחשב למי שהתגורר בארץ-ישראל בין יוני 1946 ועד מאי 1948, גם אם הוא הגיע מאחת המדינות הערביות רק כדי לחפש פרנסה או כדי לסייע לכנופיות הערביות שהתכוננו לסכל בדרכים אלימות ואכזריות את הקמתה של המדינה היהודית. זאת ועוד, "הפליטות הפלסטינית" עוברת בירושה לנצח. זהו המקרה היחיד בעולם בו "פליט" מוריש את מעמדו לאשתו ולילדיו לדורי דורות בחסותם ובסיועם של ארגוני האו"ם שהוקמו לשם כך.

המיוחד בכתבה היה, שמילה אחת לא נאמרה בנוגע למיליון הפליטים היהודים שגורשו בחוסר-כל ממדינות-ערב בגירוש אלים, אכזרי וגזעני במשך תקופה קצרה. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, חשוב להבדיל בין פליט יהודי שגורש ממדינה ערבית בחוסר-כל לבין "פליט פלסטיני" שנמלט בשל המלחמה:

א. היהודים שישבו במדינות-ערב התגוררו בהן מזה דורי דורות. הם לא פלשו בכוח-הזרוע והם לא נלחמו נגד המוסדות הרשמיים של המדינה הערבית, או ניסו להחליף את הזהות הלאומית של המדינה הערבית בזהות יהודית.

ב. היהודים לא הכריזו מלחמה על הריבונות הערבית, והם גם לא הזמינו את הצבא הישראלי כדי לסייע להם במאבק הלאומי היהודי במדינות הערביות.

ג. היהודים סייעו ופיתחו את מקום מושבם על-פי חוקי המקום, ולעיתים הם היוו את השדרה הכלכלית והתרבותית העיקרית של המדינה בה הם התגוררו. על-מנת להבין את גודל הטרגדיה שעברה על יהודי ארצות-ערב, מומלץ לקרוא את ספרו של איתמר לוין: "שקיעה במזרח - חיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב ושוד רכושן", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-2001.

ד. הרכוש שהותירו היהודים במדינות-ערב עולה בהרבה על הרכוש שהותירו כאן ערביי ארץ-ישראל שנסו ממנה בעקבות המלחמה שפרצה ביוזמתם. רבים מאלה המוגדרים "פליטים פלסטינים" הגיעו לכאן בעקבות הפיתוח הכלכלי המואץ של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, לכן מודגש פרק הזמן הקצר, בין יוני 1946 למאי 1948, כדי להגדיר מיהו "פליט פלסטיני". מסתבר, שהפליט האמיתי הוא יהודי - ולא ערבי (למרות מה שמודגש בתעמולה הערבית הנתמכת על-ידי כמה ישראלים התורמים גם הם לשתיקה המתמשכת הזו).

ה. לא ישראל יצרה את בעיית "הפליטים הפלסטינים", שכן התוקפן נושא באחריות מלאה ובלעדית למעשיו ולמחדליו. לא כך הוא המקרה בעניינם של הפליטים היהודים שגורשו או שנאלצו לעזוב את מקום מושבם בחוסר-כל בעידודן התוקפני של הממשלות הערביות.

בניגוד לדעה הרווחת, בעיית הפליטים היהודים אינה חרב פיפיות, והיא אינה מקעקעת איזשהו יסוד מיסודות קיומה של מדינת-ישראל הריבונית. "דרישת השיבה" הפלסטינית היא "דרישת נישול", בעוד שבעיית הפליטים היהודים היא בעיה מוסרית מובהקת הראויה לתשומת-לב גדולה הרבה יותר - הן מדינית, הן משפטית והן כספית. בשנותיה הראשונות של המדינה, האפילה טרגדיית השואה בעוצמתה על שאר הטרגדיות שהתרחשו לבני עמנו בעת ההיא - ובצדק. אולם כעת, הגיע הזמן לטפל בבעיה זו עם מלא הרצינות והאחריות הנדרשות לכך. אלא, שמדינת-ישראל הרשמית מפספסת הזדמנויות רבות כדי להציג בפני העולם את הבעיה הכאובה הזו כפי שאירע לאחרונה בועידת אנאפוליס. שימו לב לנאומו של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, בועידת אנאפוליס כשהוא פונה במילים נרגשות למחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית:

"באתי לכאן היום לא כדי לעשות חשבון היסטורי בינינו לביניכם, מה גרם לעימות ולשנאה, מה מנע במשך שנים רבות פיתרון של פשרה ושלום. אני רוצה לומר מעומק הלב כי אני יודע ומכיר בכך שלצד הסבל הבלתי פוסק שרבים בישראל התנסו בו - בגלל ההיסטוריה, בגלל המלחמות הטרור והשנאה כלפיהם, סבל שמלווה את חיינו בארץ שלנו מאז ומעולם - גם בני עמך סבלו שנים רבות ויש שעדיין ממשיכים לסבול. פלסטינים רבים חיים עשרות שנים במחנות, מנותקים מההוויה שהם צמחו בה ומתבוססים בעוני, הזנחה, בדידות, מרירות ורגשי עלבון עמוקים שלא נותנים להם מנוח. אני יודע שהכאב והעלבון האלה הם מהיסודות העמוקים ביותר שמהם צמחו אתוסים של שנאה כלפינו. איננו אדישים לסבל הזה, איננו מנוכרים לטרגדיות שאתם חוויתם. אני מאמין כי במהלך המו"מ בינינו נמצא את הדרך הנכונה כחלק ממאמץ בינלאומי שאנחנו ניטול בו חלק לסייע לפלסטינים אלה למצוא מסגרת נכונה לעתידם במדינה הפלסטינית שתקום, בשטחים שעליהם יוסכם בינינו".

מילה אחת לא נאמרה על הטרגדיה, הגירוש והגזל שחוו יהודי ארצות-ערב. מילה אחת לא נאמרה כדי להציג את "בעיית הפליטים הפלסטינים" באופן פרופורציונאלי לבעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב. מאומה, כאילו בעיה זו אינה קיימת כלל בתודעה הישראלית. ממשלת ישראל מתעלמת, אך הקונגרס האמריקאי העניק תמיכה מוראלית חשובה לבעיה זו בחודש מרס 2008.

החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי מעניקה בפעם הראשונה הכרה מלאה בפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב. חוק זה מחייב את כל הגורמים האמריקאים הרשמיים העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, לכלול גם התייחסות לפליטים היהודים באופן שווה לפליטים הפלסטינים. עם החלטה חשובה שכזו, על ממשלת ישראל לפעול באופן אינטנסיבי כדי להעלות את הנושא בפורומים בינלאומיים כדוגמת ועידת דרבן.

במסגרת הדיונים בועידת דרבן המשתתפים יעסקו ב"גירוש", ב"טיהור אתני", ב"אפרטהייד", ב"גזענות" ובעוד נושאים חשובים יותר וחשובים פחות האהובים על התעמולה הערבית. גם אם ישראל לא תהיה במוקד הדיונים, זו תהיה הזדמנות פז להציג את כל הנושאים האלה בהקשר ישיר לגירוש יהודי ארצות-ערב במספרים, בתמונות, בסרטים, בספרים, בתערוכות, בפלקטים ובעדויות אישיות. הכל קיים, רק צריכה החלטה ממשלתית אמיצה כדי לעבור ממצב של התגוננות רופסת למצב של פעלתנות עיקשת תוך כדי גיוסם של הארגונים היהודים בעולם שיתגייסו ברצון למען מטרה זו.

במקום להחרים - צריך לחשוב מחוץ לקופסא. לא ברפיסות - אלא בפעלתנות יזומה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת דרבן השנייה והפליטים היהודים", 11 באפריל 2008, The Mideast Forum.

הפסגה הערבית בדמשק

במשך שנה שלמה סוריה התכוננה לקראת אירוח הפסגה הערבית שהתקיימה ב-29-28 במרס 2008 בדמשק. לפני שנה, בפסגה הערבית שנערכה בסעודיה, הוחלט ברוב פר והדר שסוריה תארח את הפסגה הערבית ה-20. לשם כך נבנה במיוחד מתחם-אירוח מרשים בגודלו ויופיו; דמשק התמרקה לקראת האירוע; כל פרט תוכנן בקפידה, ואפילו האולפן של הטלוויזיה הממלכתית של סוריה עבר מתיחת פנים.

כרגיל במקרים כאלה, עוצב לוגו מיוחד לקראת הפסגה שהוצג באולם הועידה ובאולפן הטלוויזיה; כל הנציגים הבכירים ענדו על דש בגדם את הסמל המיוחד שעוצב לשם כך - גם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד ענד את הסמל; חוברו שירים פטריוטיים במיוחד לקראת האירוע וכל אחד מהמשתתפים שינן את הטקסטים הידועים כאילו מאומה לא השתנה בעולם-הערבי מאז שנות ה-50 של המאה קודמת.

במהלך היומיים האלה הטלוויזיה הסורית עסקה רק בפסגה הערבית. ביום שישי (28 במרס), הטלוויזיה הסורית העבירה בשידור ישיר את הגעתם של ראשי המדינות הערביות (אלה שהחליטו להגיע). אסד המתין לכל אחד מהם לרגלי המטוס, ולאחר מכן הוא ליווה אותם לאולם VIP בשדה-התעופה שם חיכו להם צלמי עיתונות לרוב. לאחר דקות אחדות, שבמהלכן התנהלה שיחת-נימוסין, אסד ליווה את האורח למכונית מהודרת שהסיעה את האורח ומלוויו לבית-מלון או למעון האירוח הרשמי. שדה התעופה של דמשק נסגר לטיסות מסחריות לאורך כל ימי הפסגה.

כל אחד מהאורחים זכה, פחות או יותר, לטקס זהה על-פי הכללים המקובלים. גם קדאפי, המנהיג הלובי, הגיע - מלווה בשומרת-ראש, כרגיל, שהלכה לצידו או מאחוריו כצל. גם הפעם, קדאפי חרג מעט מכללי הנימוס המקובל כשפער את שיער ראשה של אחת מהנוכחות שחיכתה לו לרגלי המטוס לקול צחוקם של הנוכחים. כל אורח שהגיע, הטלוויזיה הסורית הציגה ביוגרפיה קצרה של המנהיג האורח, וכן נמסרו לצופים נתונים אחדים על מדינתו, על גודלה, על אוכלוסייתה ועל כלכלתה. על רקע הקריינות הוקרן סרטון קצר על המדינה, נופיה ואתריה.

אסד נראה בוטח בהלכותיו ובמעשיו, וניכר עליו שהוא התאמץ להציג חזות של מנהיג ערבי רציני ובעל-מידות, כיאה למי שמייצג בעיני עצמו את המבצר הערבי אחרון של הלאומיות הערבית. ביטוי לכך ניתן, במלל ובשירים פטריוטיים, לאורך כל השידורים - פעם אחר פעם.

למי שלא יודע עדיין, העבריין הנמלט עזמי בשארה היה הפרשן העיקרי של רשת אל-ג'זירה לאורך הפסגה. מנגד, מנהל הטלוויזיה הסורית, נידאל קבלן (Kabalan), שידר את האירועים המרכזיים של הפסגה הערבית, והוא לא פספס את ההזדמנות להלל ולפאר את מנהיגותו של אסד ש"עמד מול הפרובוקציות האמריקאיות" שנועדו להכשיל את הפסגה הערבית בדמשק. קבלן ידוע באהדתו לניאו-נאצי דיוויד דיוק האמריקאי שנבחר בזמנו לייצג את מדינת לואיזיאנה בבית-הנבחרים האמריקאי ב-1989.

עשרות אורחים מרחבי-העולם הערבי התארחו באולפן ודברו בשבחה של סוריה ועל חשיבותה לעולם-הערבי. רבים מהאורחים ציינו באולפן, בנימוס רב, ש"סוריה היא בירת ההתנגדות הערבית", או "סוריה היא הבירה התרבותית של העולם-הערבי", וכן אף אחד לא שכח להגיד ש"סוריה מייצגת את ההיסטוריה הערבית" במלוא הדרה והיא "לב האומה הערבית". מידי שעה עגולה, או קצת פחות, הטלוויזיה הסורית שידרה את השיר הפטריוטי שחובר לכבוד הפסגה הערבית בשם "אני ערבי". מקהלת זמרים גברים שרה בקול צלול ועמוק "אנה ערבי, יא ווטני, יא ערבי" - שורה שחזרה על עצמה פעמים רבות לאורך השיר שלווה בתמונות של ערביי-המדבר דוהרים על סוסים, וכן צילומים של הקוראן, כיפת-הסלע ותמונות של לבנון, השטחים, רמת-הגולן ועיראק. באמצעות השיר הפטריוטי, סוריה הציגה את הבעיות המרכזיות של העולם-הערבי שבאמצעותן ניתן ללכד את הערבים כולם תחת הנהגתה הלאומית.

אין זה מקרה שסוריה שמה את הדגש העיקרי על העניין הישראלי. לאורך כל השנה האחרונה, סוריה עשתה כל יכולתה למנוע את בחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית למרות שלעיתים היה נדמה שכל הצדדים רוצים להגיע לפשרה בעניין. העניין הלבנוני הוא שעורר את רוגזם של מנהיגי ערב - אלא שהחליטו לא להשתתף בהצגה הפרטית של אסד בדמשק. חיזבאללה הוא זרוע איראנית-סורית במוצב הקדמי שלהן מול ישראל ומול השפעתן הגוברת של מדינות המערב ומדינות-ערב המתונות בלבנון.

סוריה החליטה לקשור את גורלה לאיראן באופן הדוק ועקבי - זהו עניין אסטרטגי ולא רק עניין טקטי. אסד הבהיר היטב את הנושא הזה פעמים רבות במעשים ובדיבורים, למרות שבישראל ישנם כאלה החושבים שניתן "לאלצו" לזנוח את קשריו עם איראן תמורת רמת-הגולן. אם ישראל תלך להרפתקה מדינית עם סוריה על בסיס נסיגה מלאה מרמת-הגולן, זו טעות שתעלה לנו ביוקר רב.

סוריה תעשה ככול יכולתה כדי לטרפד את ההסכמים המתגבשים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, וכן היא תזין לתועלתה את העימות בין תנועת החמאס בעזה לבין תנועת הפת"ח של מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית.

הפסגה הערבית נתנה לאסד הזדמנות נוספת להציג את סוריה כמבצרה של הלאומיות הערבית "הנכונה". על בסיס אידיאולוגיה זו, סוריה תמשיך לייצג, למשך השנים הבאות, את הלאומיות הנאצריסטית של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת - בלי פשרות מרחיקות-לכת ותוך כדי מאבקי-דמים גלויים וסמויים כאחד. בעניין הזה, הטלוויזיה הסורית אינה משקרת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפסגה הערבית בדמשק",31 במרס 2008, The Mideast Forum.

המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות

מידי שנה, ב-21 במרס, מציינים הכורדים את ראש השנה על-פי המסורת הכורדית וכסמל לעמידתם הלאומית העיקשת. גם השנה הפזורה הכורדית ציינה את חגה כביטוי לאומי נגד הדיכוי המתמשך הקיים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. במסגרת החגיגות לציון ראש השנה, (נורוז בפרסית, הנחגג גם באיראן), נערכה תהלוכת נרות בעיר קמישלי (Kamishli) השוכנת בצפון-מזרח סוריה על גבול טורקיה. באזור זה - משולש הגבולות סוריה-עיראק-טורקיה - מתגוררת מרבית הפזורה הכורדית הנמצאת תחת עינם הפקוחה של שירותי-המודיעין והביטחון של סוריה.

במהלך האירועים לציון החג, התגלע עימות בין צעירים כורדים לבין אנשי כוחות-הביטחון שבמהלכו נורו יריות לעבר הצעירים החוגגים. בעקבות הירי נהרגו שלושה צעירים כורדים ועוד חמישה אחרים נפצעו. אירוע זה מעלה פעם נוספת את מצבם הקשה והמסובך של הכורדים המתגוררים בסוריה, שכן אין זו הפעם הראשונה שאנשי כוחות-הביטחון של סוריה פועלים בנחישות ובאלימות בכל פעם שהכורדים מנסים לבטא מנהגים לאומיים או דתיים.

דוברים כורדים המתגוררים במערב-אירופה מסרו כי שלטונות הביטחון של סוריה הידקו את הפיקוח בכל האזורים בהם מתגוררת הפזורה הכורדית לקראת כינוס הפסגה הערבית, האמורה להתקיים בדמשק בסוף חודש מרס 2008.

באופן רשמי מתגוררים בסוריה כמיליון כורדים מתוך אוכלוסייה של 19 מיליון נפש. למעלה מ-200,000 מהם אינם מוגדרים אזרחים בעלי נתינות סורית לאור מפקד אוכלוסין שנערך ב-1962. על כן, נשללים מהם זכויות בסיסיות הניתנות בדרך-כלל לכל אזרח סורי כמו לימודים, עבודה, מגורים, ביטוח, טיפול רפואי, אחזקת נכסים וכן גם נשללת מהם האפשרות לרשום את ילדיהם במרשם התושבים. על כל צעד ושעל נדרש מהם לקבל את אישורם של הגורמים הביטחוניים המוסמכים, אפילו אם הדבר מתבטא בלינת לילה בבית-מלון בדמשק או באחת מעריה המרכזיות של סוריה.

באוקטובר 2007, הנשיא הסורי, בשאר אל-אסד, הוציא הנחיה להנפיק תעודות זהות סוריות לתושבי רמת-הגולן הדרוזים. על-פי ידיעה שהתפרסמה בעיתון אל-חיאת בפברואר 2008, שר-הביטחון אהוד ברק העביר מסר לסוריה שתושבי רמת-הגולן הדרוזים יורשו לשאת תעודות זהות סוריות כמחווה לקראת חידוש המשא-ומתן בין שתי המדינות. שתי הידיעות האלה עוררו את זעמם של הכורדים בסוריה ושל הדרוזים ברמת-הגולן הנהנים מזכויות מלאות כתושבי מדינת-ישראל. רבים מהם ראו בהסכמתו של ברק (אם הידיעה נכונה) כפגיעה בכבודם והפקרת גורלם - עד כדי בגידה - בידי רודן המייצג משטר של עריצות דיקטטורי.

כמובן שהידיעה הזו גרמה לתרעומת רבה גם בקרב הפעילים הכורדים בסוריה. אחד מהם, מוחי אל-דין עיסו, פעיל זכויות אדם כורדי ומשולל אזרחות סורית, התבטא באחד מאתרי האופוזיציה הסוריים באופן הבא: "נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, פרסם החלטה להעניק לאזרחים הסורים בגולן הסורי הכבוש תעודת-זהות סורית. כמובן שהחלטה זו מהווה יוזמה מבורכת מצד הנשיא אסד, שהרי הגולן הסורי מהווה חלק מהאדמות הסוריות שכל אזרח פטריוטי צריך להגן עליהן. ואולם, האין מותר לנו, הכורדים הסורים משוללי האזרחות הסורית לשאול את כבוד הנשיא מדוע לאחר 45 שנות קיפוח, הוא לא קיבל החלטה להשיב גם את האזרחות שנשללה מהכורדים? האין הוא בטוח שהם משתייכים למולדת האם שלהם, סוריה? הרי הכורדים, כפי שיודע כבודו, לא התרשלו בשירות מולדתם בכל המישורים, הגנו על אחדות אדמתה והקריבו אלפי חללים בקרבות השחרור. האין הם ראויים לזהות שנשללה מהם בן לילה?". (התרגום באדיבות אתר ממר"י).

משטר הבעת' הסורי טיפח במשך שנים רבות את הגאווה הלאומית הערבית ואת השתייכותם של הסורים ללאום הערבי "הגאה ואציל". על-פי מיטב המסורת הערבית, הכורדים אינם שייכים לגזע הערבי. הכורדים בעצמם עדיין מתחבטים בשאלה זו, דהיינו, האם הם באמת רוצים להיות שייכים לגזע הערבי או שמוטלת עליהם החובה לטפח רגשות לאומיים ייחודיים משלהם.

יאסין אל-חאפז המנוח, מי שפעל לעצב מחדש את המצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' ב-1963, התבטא פעמים רבות במהלך חייו למען העדה הכורדית בסוריה. למרות תרומתו הגדולה למפלגת הבעת', הוא נאלץ לבסוף לחיות בגלות פוליטית בלבנון עד למותו ב-1978. מידי שנה, בחודש אוקטובר, ארגוני אופוזיציה סוריים וכורדיים מנסים לארגן ערבי-הוקרה לזכרו בעיר חסכה (Al-Hasake) הסמוכה לקמישלי. כל כינוס כזה דורש אישור של שירותי-הביטחון המופקדים על האוכלוסייה הכורדית באזור. בדרך כלל, שירותי-הביטחון של סוריה נוטים לאשר את קיומו של הכנס מידי שנה, אך... יום לפני עריכתו, מגיע צו המורה על ביטולו מטעמים ביטחוניים ובשל החשש מ"פגיעה ברגשות הלאומיים".

הקהילה היהודית בקמישלי
ככל היודע, ישנה קהילה קטנה של יהודים בעיר קמישלי הנתונה לחסדיהם של כוחות-הביטחון בדומה לקהילה הכורדית המתגוררת בעיר. בעוד שהפזורה הכורדית בעולם דואגת להעביר ידיעות על גורלם של הכורדים המתגוררים בסוריה, ישנן ידיעות מעטות בלבד הנוגעות לקהילה היהודית בקמישלי הנמצאת תחת פיקוח קפדני ויומיומי, שכן נאסר עליהם ליצור מגע עם זרים ועליהם לשוב לבתיהם עם שקיעת החמה.

לאחרונה נודע שכוחות-הביטחון עצרו ארבע נשים יהודיות לאחר שבעליהן סיימו לרצות תקופת מאסר של 5 שנים. סביר להניח כי בדרך זו ניסו כוחות-הביטחון למנוע מהם לצאת מסוריה באופן לא חוקי - דרך הגבול עם טורקיה - וכאיתות אזהרה לשאר בני הקהילה היהודית הקטנה המתגוררת בסמוך לגבול.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות", 25 במרס 2008, The Mideast Forum.

כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית

ב-11 במרס 2008 התפרסם בעיתון הכווייתי "אל-ווטן" מאמר מאת הסופר והעיתונאי הכווייתי עבדאללה אל-הדלק (Hadlak), בו הוא מגנה בחריפות את טבח התלמידים בישיבת "מרכז הרב" שהתרחש בירושלים ב-6 במרס. כבר מכותרת המאמר - "טרור החמאס וחיזבאללה" - ניתן היה להבין כי המחבר ניסה להוביל את קוראיו לעבר מסקנה המנוגדת להלך-הרוח הכללי ששטף את העולם-הערבי בעקבות הטבח ובעקבות הפעולה הישראלית בעזה במסגרת המבצע הצבאי "חורף חם".

מרבית ערוצי החדשות בשפה הערבית מסרו דיווח לקוני על הטבח, אך היו רבים אחרים שלא הצליחו לעמוד בפיתוי מבלי לבטא אמירות גזעניות ואנטישמיות בדומה למקרים רבים בעבר. כך למשל, מאמרים שהתפרסמו ביומונים הממסדיים של סוריה תיארו את הטבח כ"פעולת הקרבה" ש"נטלה את חייהם של שמונה קיצונים ישראליים". לדעת כותבי המאמרים, הפעולה היתה "נגד בית-מדרש דתי ציוני קיצוני המגדל תלמידים ורבנים חדורי שנאה לערבים". יתר על כן, מבצעי הפיגוע "ידעו להיכן להפנות את מהלומתם הכואבת, וחדרו לעומק הביטחון הישראלי". בעיתון סודאני נכתב על הטבח באופן הבא: "ישראל היא 'שיילוק', המכריחה את הפלסטינים לשלם בלגימת דם פלסטיני ובחתיכת בשר פלסטיני תמורת כל זכות המגיעה להם" (באדיבות ממר"י).

המאמר של אל-הדלק יוצא דופן בחריפתו, שכן הוא אינו מהסס לתקוף את הבסיס האידיאולוגי של החמאס וחיזבאללה, והוא מכנה אותן תנועות טרור. לדידו, הטבח בישיבת "מרכז הרב" הוא רצח ברברי של שמונה תלמידי-ישיבה שעסקו בלימודי דת, וכי "הפעולה הנתעבת והלא אנושית הזאת מבטאת יותר מכל את דרכם הקיצונית והלא אנושית" של שני ארגוני הטרור הללו. לדעתו של אל-הדלק, "הפיגוע האיום הזה צריך לגרום לעולם החופשי להבין את גודל הטרור ואיומיו ולהבין כי יש לנקוט נגדו עמדה ברורה ומוחלטת. לא ניתן לשאת ולתת עם טרור שמכוון עצמו ללא הבחנה כלפי תלמידים, נשים ותינוקות וללא התחשבות במקום, באמצעים ובמטרות". יתרה מזאת, לדעתו אין כל זיקה בין הטרור המתועב, כפי שהדבר בה לידי ביטוי ברצח התלמידים בירושלים, לבין הרג אקראי של אזרחים בעזה בשל פעולות צה"ל הבאות בתגובה לירי הטילים לעבר ישראל.

אין זו הפעם הראשונה שאל-הדלק מתבטא בעניין הפלסטיני באורח כל-כך גלוי ונחרץ. כך למשל, בעת שהתחללו קרבות דמים במחנה הפליטים נהר אל-בארד בין כוחות צבא לבנון לבין חברי "פתח אל-אסלאם" (במאי-אוגוסט 2007), קרא אל-הדלק, במאמר מיוחד שהוקדש לכך, לחסל את הנוכחות הפלסטינית בלבנון לאור הקרבות שהתחללו במחנה שאיימו לגלוש למלחמת אזרחים נוספת בלבנון. גישתו של אל-הדלק, ושל כותבים נוספים, התבטאה בכך שהפלסטינים מהווים גורם של אי-יציבות ושל בגידה בתוך המדינות המעניקות להם חסות. בכל פעם שהפלסטינים מזהים חולשה שלטונית, או שיש להם היכולת לגרום לערעור המדינה המארחת, הם מנצלים את ההזדמנות הזו ללא כל היסוס תוך כדי הצדקות אידיאולוגיות המלווים בגיבוי מילולי גלוי ובוטה של מנהיגיהם.

מעבר לאלימות, "הלאומיות הפלסטינית" אינה מציעה מאומה. הגישה המעניינת הזו שהחלה במשורה, טיפין טיפין, חודרת לחלקים רחבים יותר בציבוריות הערבית. אין זה שיטפון, ובוודאי שהמגמה הזו עדיין נמצאת בשולי השיח הפוליטי הערבי, אך היא מקבלת חיזוקים אידיאולוגיים ככול שחולפות השנים וככול שהמשברים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים מפצלים את העולם-הערבי ליחידות נפרדות המתבססות על זהויות אתניות וגיאוגרפיות רבות.

פעמים רבות בעבר, "הלאומיות הפלסטינית" ניסתה לחסל ישויות פוליטיות לגיטימיות. את ירדן ב-1970, את לבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, ואת כוויית בעת פלישתו של סדאם חוסיין באוגוסט 1990. הכווייתים אינם מוכנים לסלוח לפלסטינים על תמיכתם בסדאם חוסיין ועל גילויי השמחה שהפגינו על כיבושה של כוויית בידי עיראק. לאחר שחרורה של כוויית, הממשלה הכווייתית הורתה על גירושם של 400,000 איש ממוצא פלסטיני לירדן ולמדינות נוספות - ללא כל היסוס וללא תרעומת ציבורית פנימית רחבה. בעיני הכווייתים, הבגידה הפלסטינית הייתה קשה מנשוא לגבי רבים מהם. מאז אותם ימים, נוצר נתק מוחלט בין כוויית לבין המנהיגות הפלסטינית למעט מקרים בודדים.

הלאומיות הפלסטינית - יציר כפיו של העולם-הערבי
את מה שמתחולל בעולם-הערבי בעניין הפלסטיני בשנים האחרונות, רבות ממדינות-ערב יכולות להאשים רק את עצמן. מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, הלאומיות הערבית, על-פי תפיסתו של עבד אל-נאצר, הייתה זקוקה למנוף פוליטי ענק כדי לקדם את הרעיון הכביר בדבר אחדותו הגיאוגרפית של העולם-הערבי תחת מנהיגתו הכריזמטית. העניין הפלסטיני טופח לדרגת מיתוס לאומי, פוליטי וגיאוגרפי, שדחף את העולם-הערבי לשקוע בתככים פנימיים אלימים ביותר, וזירז את הרפיסות הכלכלית המחניקה שאיימה למוטט את הסדר הפוליטי במדינות ערביות אחדות. לכאורה, המשאבים הלאומיים הולאמו למען "שחרור פלסטין". אך כעת, חלקים בעולם-הערבי רוצים "להשתחרר מפלסטין" לאור ניסיון העבר. עדיין אין זו המגמה הרווחת, שכן הציבור הערבי עדיין רובו שקוע בהזיית הלאומית הבינערבית שקיבלה חיזוקים דתיים בעלי-משקל עם עליית כוחו של האסלאם הרדיקלי. אולם, גם כאן מתחילים להיווצר סדקים דרכם זורמים רעיונות, מפי אנשי-רוח אחדים, הסותרים לחלוטין את הזרם המרכזי ומאתגרים אותו על כל צעד ושעל - לעיתים תוך כדי נטילת סיכונים אישיים הבאים לידי ביטוי בנידוי ציבורי ומשפחתי.

הגרעין הישראלי מגן על העולם-הערבי
תוכנית הגרעין האיראנית מעוררת דאגה רבה בקרב המדינות הערביות המתונות, דהיינו מצרים, ירדן, סעודיה, כווית, בחריין ובשאר מדינות-המפרץ. הידיעות על תוכנית הגרעין הסורית, גם הן מעוררת דאגה הולכת הגוברת בקרב מדינות-ערב המתונות. השפעתן האלימה של איראן וסוריה בלבנון, בעזה ובעיראק, מעוררות חשד שמא איראן מתכננת ליצור חגורה שיעית בלב ליבו של העולם-הערבי הסוני. עקב החשש הכבד ולאור עקשנותה של איראן מול המערב בקשר לתוכניותיה הגרעיניות, לעיתים עולים בעולם-הערבי רעיונות המפתיעים בתעוזתם. כך למשל, כווית הרשמית לא היססה להביע קורת-רוח מחיסולו של עימאד מורנייה שהתרחש על אדמת סוריה ב-12 בפברואר 2008.

מדינות-המפרץ היו רוצות לראות את תוכנית הגרעין האיראנית מחוסלת לחלוטין - אם בדרכי שלום ואם במבצע צבאי. במהלך החודשים האחרונים הייתה התבטאות מפתיעה בעניין זה מפי סמי אל-פרג', העומד בראש המרכז למחקרים אסטרטגיים בכוויית, והוא מייעץ לעיתים לממשלת כוויית בעניינים אסטרטגיים הנוגעים למרבית המדינות הערביות במפרץ-הפרסי. אל-פרג' טען כי אם איראן תצטייד בנשק גרעיני, על מדינות-המפרץ לבקש מישראל מטריה גרעינית. ויחד עם זאת, הוא סבור, שישראל לא תוכל לחיות עם העובדה שלאיראן יש נשק גרעיני, וכי ישראל תתקוף את איראן בדומה לתקיפת הכור העיראקי ב-7 ביוני 1981. לדעתו, איראן גרעינית תחל במרוץ-חימוש שיחרוג מעבר לגבולות המפרץ ויגיע לירדן, למצרים, לטורקיה ומעבר לה.

לאור דבריו המפתיעים של סמי אל-פרג', מיהרו דוברים רשמיים במדינות-המפרץ לשלול מייד את האפשרות לבקש עזרה מ"המשטר הציוני" בטענה, שבקשה מעין זו אינה הגיונית כלל ועיקר. ועם זאת, מדינות-המפרץ מעדיפות שישראל, ולא ארה"ב, תתקוף את איראן. שאם לא כן, מדינות-המפרץ ישמשו יעד להתקפה מיידית מידי איראן, אם ארה"ב תחליט לצאת במבצע צבאי נרחב נגד מתקני הגרעין האיראניים. לדידם, עדיף שישראל תספוג לבדה את התגובה האיראנית לאחר חיסולם של מתקניה הגרעיניים.

על-פי האינטרס הכווייתי זו מחשבה הגיונית לחלוטין. אם כך הוא המצב, סביר להניח שכל התקפה צבאית על איראן תהיה חייבת לכלול גם מרכיבים אופרטיביים שישתקו את יכולתה להגיב באופן יעיל והרסני כלפי שכנותיה הקרובות והרחוקות כאחת. אך לפני כל התקפה ישירה על איראן, המערב ינסה למצות עד תום סבבים נוספים של סנקציות נגד איראן, כדי שזו תשתכנע לבסוף לגנוז את תוכניותיה הגרעיניות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית", 20 במרס 2008, The Mideast Forum.