המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד

כשמדברים על "המדיניות הגרמנית", קשה מאוד להגדיר את המושג הזה כמדיניות שיש לה קווים ברורים ומוסמכים על כל החלקים המרכיבים את הקואליציה הרחבה של מרקל. כשאנו מדברים על "מדיניות", הכוונה היא בראש ובראשונה ל"מדיניות של אנגלה מרקל" שלקחה, לדעת רבים וטובים, את האיחוד-האירופאי כבן-ערובה בידיה תוך כדי התעלמות כמעט מכוונת משאר השותפים הבכירים והזוטרים באיחוד. תמונה אחת, קטנה, תבהיר את הכיוון שמרקל רצה לקחת את אירופה לאחר הבחירות שנערכו בגרמניה בשנת 2013. מרקל, באותה עת, ניצחה ניצחון מרשים. היא נראתה ונשמעה כמו מנהיגה בינלאומית עם השפעה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה של אירופה. הדימוי הזה היה מוצדק בחלקו, משום שאף אחד לא טרח לבדוק לעומק את הצדדים הפחות סימפטיים בהתנהלותה של גרמניה בזירה הבינלאומית.

לאחר שנודע על ניצחונה של מרקל בחירות של 2013, נערך כינוס מפלגתי, יום לאחר הבחירות, כדי לציין את האירוע. על הבמה היו בכירי המפלגה לצדה של מרקל שנראו שבעי-רצון מתוצאות הבחירות. אלא, שבדיוק באירוע הזה התרחשה תקרית קטנה שהראתה בעליל איך מרקל ראתה את הבחירות האלה. אחד מבכירי המפלגה של מרקל לקח את הדגל הגרמני מאחד הפעילים המפלגתיים בקהל והעלה אותו על הבמה. מרקל מייד נופפה לו באצבע "לא", במבט זועף ורציני מאוד, עד שהוא נאלץ להוריד את הדגל הגרמני מהבמה למבוכתו הרבה. לכאורה, אפשר היה לפרש את האירוע הזה כאקט אנטי-לאומני, אולם לאור התנהלותה של מרקל בשנים האחרונות, אפשר לציין שהיא בהחלט מייחסת חשיבות רבה לסמלים לאומיים החל מאירועי-זיכרון ממלכתיים ועד לפסטיבל השנתי המוקדש ליצירותיו של ואגנר - שהפך בשנים האחרונות לאחד מהאירועים החושבים בגרמניה המגדירים את הזהות-הלאומית. אם כך, לאירוע הזה הייתה חשיבות החורגת מעבר לעניין הגרמני. ובכן, התקרית הקטנה הזו הראתה שמרקל מייחסת לבחירות שנערכו בגרמניה חשיבות החורגת הרבה מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של גרמניה. היא ראתה בבחירות האלה כהבעת-אמון מלאה על דרך ניהולו של האיחוד-האירופאי - שמרקל התייחסה אל הרעיון הזה ברגשנות גדולה מאוד. הרגשנות הזו אפילו גרמה למרקל להזיל דמעות במהלך הדיונים שנערכו על משבר-החוב של יוון שגרם לרקע עמוק בין המדינות החברות באיחוד-האירופאי עד כדי איומים על פרישה מהאיחוד ועל פירוקו של האיחוד כולו.

מיד לאחר הבחירות שנערכו בגרמניה, רבים מכלי-התקשורת בינלאומיים הכתירו את מרקל כ"קנצרלית של אירופה". מרקל קיבלה את הכותרות האלה בקורת-רוח גלויה והיא פנתה במרץ לממש את "המדיניות האירופאית הגלובאלית" בהתאם לחזונה. דהיינו, "האיחוד האירופאי" מהווה מעצמה-משפיעה באופן מובהק וגלוי בזירה הבינלאומית, כאשר המנהיגות הגרמנית היא שמובילה את האיחוד כולו - בראשותה של מרקל ובהנהגתה כמובן. מרקל ראתה בעיני רוחה את אירופה מחליפה את ארה"ב בזירות בינלאומיות חשובות - בעיקר במקומות שאובמה לא היה מעוניין להתערב בהם בשל חזונו האידיאולוגי על מקומה "הראוי" של ארה"ב בזירה הבינלאומית.

לאחר כינונה של הממשלה בחדשה והקמתה של "הקואליציה הגדולה של מרקל", גרמניה הייתה עסוקה בתזזית בינלאומית רבת-זרועות די מוזרה, אולם מדיניות זו תיראה פחות מוזרה לנוכח ההתנהלות הבינלאומית של גרמניה במהלך העשורים האחרונים. כך למשל, גרמניה דחפה להגיע להסכם מהיר עם איראן, אך היא ניהלה רומן מדיני עם סעודיה; היא ניסתה לתווך במשבר האקוטי בין רוסיה לאוקראינה תוך כדי הבטחות סותרות לשתי המדיניות; היא עזרה לטורקיה להילחם בכורדים ובקביל לכך היא סייעה לכורדים בצפון עיראק; היא לכאורה שלחה כוחות צבאיים לסייע במלחמה בטרור, אך במקביל לכך היא ניהלה מגעים עם הארגונים האסלאמיים המפוקפקים ביותר במזרח-התיכון; היא התנגדה לכאורה למדיניות החיסולים-הממוקדים האמריקאים, אך בגרמניה נמצא הבסיס הצבאי הגדול ביותר בו מתנהלים המבצעים הללו שגרמו להריגתם של עשרות-אלפי בני-אדם במרחב האסלאמי.

גרמניה תחת הנהגתה של מרקל רצתה "לשחק על כל הקופה בינלאומית", אך התברר בחלוף הזמן שהיא הצליחה להסתכסך עם גורמים רבים באירופה וברחבי-העולם בשל המדיניות המפוקפקת הזו. למדיניות הזו הייתה גם השפעה בתוך הממשלה הגרמנית גם בשל סכסוכים פנימיים ומאבקי-יוקרה מפלגתיים בשל ההרכב הקואליציוני של הממשלה-הרחבה של מרקל. אחדים מחברי הממשלה הגרמנית למעשה ניהלו מדיניות-חוץ עצמאית. יתרה מזאת, אחדים מראשי-הממשלה של מדינות-המחוז הצהירו במפורש שהם מנהלים מדיניות-חוץ עצמאית המנוגדת למדיניותה המוצהרת של מרקל. אולם, הקש ששבר את גב-הגמל היה אירוע קטן נוסף הקשור להיווצרותה של בעיית-הפליטים - שכולו נוצר בידיה של מרקל בשל החלטה רגשנית נוספת שהחלה בבכי מצולם של ילדה "פלסטינית" שהוריה הגיעו לגרמניה מלבנון בשנת 2011 באשרת שהייה זמנית.

ביולי 2015, נערך מפגש מתוקשר היטב בין נערים ונערות לבין מרקל שנערך בצפון-גרמניה. במהלך המפגש, הנערה "הפלסטינית" אמרה למרקל שבשל מעמדה האזרחי בגרמניה היא צפויה להיות מגורשת המדינה בכל. בתגובה לזה, מרקל אמרה שלצערה היא אינה יכולה למנוע את הגירוש משום גרמניה אינה יכולה לקלוט כל כך הרבה פליטים מרחבי העולם. בתגובה לתשובה של מרקל, הילדה "הפלסטינית" פרצה בבכי קורע-לב שגרם לתקשורת הגרמנית והבינלאומית להתמקד בילדה "הפלסטינית" ובתשובה "הלא-מוסרית" של מרקל. רבים בגרמניה וברחבי-העולם הביעו פליאה על התשובה ההגיונית והמנומקת של מרקל בנוגע לבעיית הפליטים העלולים להציף את גרמניה, משום שמדבריה של מרקל נעדרו לחלוטין דברי אמפטיה וסימפטיה למצוקתה של נערה שאינה יודעת מה יעלה גורלה. לאור הביקורת הציבורית - המקומית והבינלאומית - מרקל החליטה לשנות את תדמיתה מ"אישה קרה ומרוחקת" ל"אמא של הפליטים המסכנים". שבועות אחדים בלבד לאחר האירוע המתוקשר הזה, מרקל החליטה החלטה נמהרת אחת ומיותרת לפתוח את שערי גרמניה לכול הפליטים המוסלמים המגיעים מהמזרח-התיכון. בתחילה, מרקל חשבה שייכנסו לגרמניה כמה עשרות-אלפי פליטים מוסלמים. אולם, אף אחד בגרמניה ובאירופה לא שיער שבעקבות החלטה רגשנית של מרקל בגלל "נערה פלסטינית", אירופה תוצף במיליוני מהגרים מוסלמים מהמזרח-התיכון ומאפריקה שהפכו את אירופה כולה למשהו שונה לחלוטין בזמן קצר בלבד.

על מה שהתרחש בגרמניה ובאירופה בעקבות ההחלטה הזו, סוקר היטב בתקשורת הבינלאומית: מדינות אירופאיות החליטו באופן-עצמאי להדק את הפיקוח על הגבולות; מדינות אחדות באירופה הקימו גדרות וחומות בגבולותיהן כדי למונע את מעבר הפליטים; מנהיגים רבים ברחבי אירופה לא היססו לחרף ולגדף את מרקל על מדיניותה המופקרת; פעילותם של הימין הקיצוני, של השמאל הקיצוני ושל האסלאם הרדיקלי ברחבי גרמניה ובאירופה המערבית כולה גברה בעשרות-מונים בהשוואה לשנת 2014; מפלגת הימין הקיצוני, "אלטרנטיבה לגרמניה", הפכה למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה על-פי סקרי דעת-קהל; הדיון בנוגע לשאלה "האם האסלאם שייך לגרמניה" הפך לשיח-ציבורי-לגיטימי גם בקרה הזרמים הליבראליים בגרמניה; אירופה, ובעיקר גרמניה, נסחטה לחלוטין בידי טורקיה; ביטול משטר-הויזות לאזרחי טורקיה עורר ומעורר חרדה גדולה בכל אירופה; עלייה ניכרת באנטישמיות בכל רחבי אירופה גם בשל הפליטים המוסלמים המגיעים עם תרבות אנטישמית; גל של טרור אסלאמי וחשיפתם של עשרות תאי-טרור אסלאמיים בכל רחבי היבשת. כל היבטים האלה לא נעלמו מעיניהם של אזרחי בריטניה בשבועות שקדמו למשאל-העם עד לתוצאה הסופית בנוגע לפרשיתה של בריטניה מהאיחוד-האירופאי, וזאת בניגוד גמור ובהפתעה מוחלטת של הצמרת המדינית של גרמניה.

פרשנויות רבות ומגוונות ניתנו להחלטה של הציבור הבריטי לעזוב את האיחוד-האירופאי בעקבות משאל-העם שנערך ב-23 ביוני 2016. רבים מתושבי אירופה הלכו לישון עם תחושה שיש יתרון קל למתנגדי הפרישה, אך הם התעוררו עם חדשות מרעישות שהכו גלים ברחבי-העולם על יתרון של 4 אחוזים למצדדים בפרישה מהאיחוד. ההלם היה גדול מאוד. ההלם בגרמניה היה אף גדול יותר משום שמרבית התקשורת הגרמנית הממסדית עסקה בתעמולה למען הישארותה של בריטניה באיחוד - כאילו התקשרות הגרמנית כולה קיבלה איזה תכתבי שלטוני ברור שנועד להורות על הכיוון הרצוי של דיווחי החדשות והמאמרים לקראת משאל-העם הבריטי. גרמניה, בשל הפחד הקמאי להיוותר לבד, עקבה בחרדה גלויה אחרי ההתפתחויות בבריטניה מתוך ציפייה דרוכה שיש סיכוי סביר לניצחונו של המחנה הדוגל בהישארות במסגרת האיחוד-האירופאי. ההתפרסות התקשורתית בגרמניה כלפי בריטניה וכלפי הציבור הבריטי, במהלך השבועות האחרונים עד למשאל-העם, גבלה בגיחוך מעורר-רחמים. גרמניה באופן מסורתי, אוהבת להתעסק בבעיות בינלאומיות ולא עם בעיותיה היא, משום שעיסוק כזה מצריך גילוי-לב לאומי העלול להביא להתפרצותם של הכוחות הצנטריפוגליים המאיימים, כמו תמיד, לפורר את החברה הגרמנית או להעלות כוחות רדיקליים העלולים לאיים על "הסדר הגרמני החדש" שנבנה בעמל רב לאחר מלחמת-העולם השנייה. ההיסטוריה הגרמנית מעוררת חרדה לא רק באירופה, אלא גם בגרמניה עצמה הן לאור המשטר הנאצי והן לאור ההיסטוריה של גרמניה-המזרחית עם אמצעי הכפייה הברוטאליים שלה ששלטו במיליוני אזרחים צייתנים רק לפני קצת יותר משני עשורים. הזיכרון העגום הזה עדיין טרי מאוד.

לפיכך, החדשות המרעישות טלטלו לחלוטין את התקשורת הגרמנית ואת הצמרת הבכירה של גרמניה, למרות שאחדים מהם ניסו "לשדר" כאילו מאומה לא קרה - בדומה לאסונות טבע המתרחשים בגרמניה שצריך ללמוד לחיות איתם. אולם, גורמים תקשורתיים אחרים בגרמניה תיארו את מרקל כמי שנראית כעוסה, מוטרדת ואובדת-עצות לנוכח המהפך שהתחולל בבריטניה, וזאת בניגוד גמור לציפיותיה. גם הקולות שעלו בקרב חלקים אחדים מהציבור הגרמני ביטאו כעס גדול מאוד על מרקל, על מדיניותה ועל מחדליה הרבים הנוגעים למדיניותה "האירופאית" - החל מהמשבר עם רוסיה, דרך ההתרפסות מול טורקיה וכלה בפרישה של בריטניה מהאיחוד-האירופאי. לפתע, אינטלקטואלים אירופאים אחדים החלו להיזכר שמאז האיחוד של גרמניה בשנת 1990, משהו רע מאוד עובר על האיחוד-האירופאי - שנחשב למוצלח מאוד, בעיניהם, עד לשנת 1992. והינה, פעם השלישית ב-100 השנים האחרונות, גרמניה הצליחה שוב לפורר את הסולידריות האירופאית בשל יהירות של מעצמה מקומית הרואה את המרחב האירופאי כולו כמרחב פעולה טבעי על-פי גחמותיה האימפריאליות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד", מגזין המזרח התיכון, 30 ביוני 2016.