הדכדוך-הגרמני לאור משבר הפליטים בגרמניה

בגרמניה - בדומה למדינות לאומיות אירופאיות נוספות כמו יוון, ארמניה, פינלנד, בולגריה, ליטא, לטביה, אסטוניה, פולין, אירלנד, הונגריה, איטליה, סלובקיה, צ'כיה, אוקראינה ורוסיה -  יש "חוק השבות" (מסוגים שונים) המעניק העדפה ברורה לאלה הקשורים היסטורית למרחב התרבותי הגרמני גם אם הם לא שהו על אדמת גרמניה במשך מאות שנים. מאידך, לידה בתחומי גרמניה אינה מעניקה את הזכות לקבל אזרחות באופן אוטומטי.

המשמעות של החוקים האלה - שנחקקו לאחר מלחמת-העולם השנייה כדי להתמודד עם מיליוני פליטים גרמנים שגורשו ממזרח אירופה - מראה בעליל שגרמניה החשיבה את עצמה בראש-ובראשונה כ"מדינת לאום" מובהקת של "העם הגרמני" הכוללת גם את הפזורה הגרמנית המתגוררת ברחבי-העולם. במהלך העשורים הראשונים לאחר מלחמת-העולם השנייה, נקלטו בגרמניה המערבית מיליוני פליטים שראו את עצמם חלק מן האומה הגרמנית החדשה. רובם ככולם רצו להשתתף במאמץ הלאומי לשקם את גרמניה ולעצב מחדש את התכנים הלאומיים והתרבותיים של המדינה. למרות הקשיים העצומים, הסדר-החברתי-הגרמני נשמר עד להבאתם של העובדים הטורקים שהפכו עם השנים לקהילה מוסלמית המונה יותר מ-5 מיליון אזרחים. גרמניה נאלצה להתמודד עם שוני תרבותי, דתי ומנטאלי תוך כדי אימוץ תפיסות חברתיות הדוגלות בחברה "רב-תרבותית". אלא, שעם הזמן המושג הזה הפך לסוג של מסך-עשן עבה שמאחוריו מסתתרת הזנחה של עשרות שנים, התעלמות מכוונת והעמדת-פנים פוליטית. אפילו אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, נאלצה להודות לפני כשלוש שנים ש"הרב-תרבותיות" בגרמניה (ה"מולטי-קולטי") פשוט לא עובדת יותר. הסתבר, שיותר מידי מיעוטים חיים בגטאות מנטאליים ללא ידיעת השפה הגרמנית באופן ראוי גם אצל בני הדור השלישי של מהגרים שהגיעו לגרמניה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. "הצרכים התרבותיים" של הקהילה המוסלמית בגרמניה, הביאה גם להפעלתן של מניפולציות פוליטיות על גרמניה מצד מדינות זרות כדוגמת טורקיה - בעיקר תחת הנהגתו הסחטנית של ארדואן.

את התרגיל המניפולטיבי הזה גילתה מחדש גם רוסיה של פוטין: בגרמניה מתגוררים כ-6 מיליון רוסים או יוצאי ברית-המועצות לשעבר המגדירים את עצמם "רוסים" מבחינה אתנית. רבים מהם הגיעו בשנות ה-90 של המאה הקודמת עם התפרקותה של ברית-המועצות. רובם ככולם השתלבו היטב בחיים התרבותיים והכלכליים של גרמניה ורבים מהם רואים את עצמם חלק אינטגראלי מהחברה הגרמנית. ההשפעה של קהילה זו על התרבות הגרמנית היא עצומה ומגוונת. כך למשל, אחת מהזמרות הפופולאריות ביותר בגרמניה, הלנה פישר, נולדה בקרסנויארסק (סיביר) להורים ממוצא "גרמני". בשנת 1988, בהיותה בת 4, הוריה היגרו לגרמניה. כמו כן, כמעט בכל תחרות אמנותית המתקיימת בגרמניה אפשר למצוא ייצוג בולט מאוד ליוצאי ברית-המועצות או לכאלה שהגיעו מרוסיה לפני שנים מועטות בלבד. לעיתים קרובות נשמעת הטענה, שהמהגרים הרוסים הצילו למעשה את התרבות הגרמנית המודרנית. גם אם יש בטענה זו הגזמה רבה, היא מבטאת את תרומתם והשפעתם הגדולה של יוצאי-רוסיה על גרמניה.

בדומה לקהילה המוסלמית, גם בקרב הקהילה הרוסית ישנו מיעוט גדול מאוד שנותר נאמן מאוד למסגרת הלאומית של רוסיה. בניגוד לקהילה המוסלמית, למיעוט זה אין כל דרישות תרבותיות מיוחדות המופנות כלפי הרשויות הממלכתיות של גרמניה. זהו למעשה מיעוט המזדהה פוליטית עם רוסיה ותומך בה כמעט בכל מעשיה - בעיקר תחת שלטונו של פוטין. הם אינם נזקקים למקורות תרבותיים ותקשורתיים של גרמניה משום שהם עדיין נטועים היטב בתוך ההוויה הרוסית על כל מרכיביה גם אם הם נמצאים על אדמת גרמניה. לפיכך, קבוצת אוכלוסיה זו משמשת כלי בידי השלטונות הרוסיים כ"קבוצת-לחץ" על הממשלה גרמנית בכל אירוע בו מתעוררת מחלוקת בין שתי המדינות - כפי שאירע בעקבות הסיפוח הרוסי של חצי-האי קרים בשנת 2014 ובנוגע למלחמה המתמשכת באוקראינה. לעיתים, המניפולציות האלה יוצאות-מכלל-שליטה כפי שאירע במהלך חודש ינואר 2016 הקשורה לבעיית הפליטים בגרמניה ולמעורבותו של משרד-החוץ הרוסי בעניין. ללא כל ספק, "המניפולציה הרוסית" קשורה בקשר הדוק לבעיית הפליטים המוסלמים בגרמניה ולתופעת ההטרדות המיניות ההמוניות ולמקרי האונס שהיו ברחבי גרמניה בליל הסילבסטר של ה-31 בדצמבר 2015.  מתוך כ-1,500 מקרים שנרשמו ביום זה ברחבי-גרמניה, יותר מ-800 מקרים היו בעיר קלן בלבד. מאז אותו יום, הנושא הזה לא יורד מסדר-היום הפוליטי והתקשורתי של גרמניה והוא עלול לגרום לאחד מהמשברים הפוליטיים הגדולים של גרמניה ב-20 השנים האחרונות. הקריאות להתפטרותה של אנגלה מרקל מתגברות ומתחזקות מיום ליום.

באמצע חודש ינואר 2016, אחד מערוצי הטלוויזיה הפופולאריים של רוסיה שידר סרטון בו נראית לכאורה ילדה בת 13 ממוצא רוסי, המתגוררת בברלין, נחטפת בידי מהגרים מוסלמים. כמו כן נמסר שהילדה עברה אונס והתעללות מינית במשך 30 שעות בידי החוטפים המוסלמים. כמובן, שהסרטון הזה גרם לסערת-נפשות גדולה מאוד בקרב הקהילה הרוסית המתגוררת בגרמניה ובכל אמצעי-התקשורת ברוסיה. ימים אחדים לאחר מכן, אלפי יוצאי-רוסיה ערכו הפגנות-מחאה במקומות אחדים ברחבי גרמניה נגד אוזלת-ידה של הממשלה הגרמנית ושל המשטרה הגרמנית, שלכאורה "מנסה להסתיר את המקרה". הפגנה כזו נערכה גם מול משרדה של אנגלה מרקל בברלין. המפגינים נשאו שלטים בסגנון "הנשים והילדות שלנו בסכנה", "היום הילדה שלי - מחר הילדה שלך", "הרחק את ידיך מנשותינו", וכן שלטים עם קריאות לשמור על "התרבות הגרמנית" ועל צביונה הנוצרי של גרמניה. אפילו שר-החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, המשתמש באירוע הזה כאמצעי-לחץ על גרמניה במסיבת עיתונאים מתוקשרת היטב, שנערכה ב-26 בינואר 2015, כשמאחוריו - על מסך ענק  - מוקרנת תמונתה של הנערה עם פרטי-המקרה המדובר. לברוב קרא לממשלת גרמניה לחקור לעומק את העניין בנוגע ל"ילדה שלנו". וכך, המתח המדיני בין רוסיה לגרמניה - שהחל עם אירועי אוקראינה - עלה שלב חדש, עד ששר-החוץ הגרמני נדרש גם הוא להגיב בתקיפות ובדחייה להאשמותיו של לברוב.

ובכן, מחקירת המקרה התברר שהילדה אכן קיימה יחסי-מין עם שני גברים ממוצא טורקי. לא היה כאן אונס ובוודאי שלא הייתה חטיפה. לדברי משטרת ברלין, לכול היותר אפשר להאשים את הגברים בפדופיליה או באינוס בשל גילה הצעיר של הילדה. כמו כן התברר שהסרטון שהוקרן בטלוויזיה הרוסית מתאר מקרה שאירע לפני שנים אחדות, ואין לו שום קשר למקרה הנוכחי. אולם, לאירוע הזה נוצרה דינאמיקה אלימה - גם בערוצי החדשות וברשתות החברתיות - שאי-אפשר היה לעצור אותה, משום שכל צד דבק לחלוטין בגרסתו המועדפת בשל שיקולים פוליטיים הנוגעים גם למצב הגיאו-פוליטי השורר באירופה בימים אלה. רוסיה חיפשה תירוץ לסגור חשבון עם גרמניה, תוך כדי מיצוי האירוע עד תומו שעדיין לא הסתיים.

מאז אירועי ההטרדות המיניות ההמוניות שהיו בעיר קלן ובערים נוספות ברחבי גרמניה, דומה הוא שגרמניה כולה שרויה בסוג של פיכחון מר עם תחושה עזה מאוד של חרדה הידועה בכינוי "הדכדוך הגרמני" הטיפוסי שנכתב עליו אין-ספור מאמרים וספרים. "הדכדוך" הזה אפילו מדבק את המהגרים החדשים של גרמניה כסוג של פסיכוזה קולקטיבית לנוכח המציאות הנראית איומה ובלתי-אפשרית - ובעיקר קיימת חרדה גדולה מאוד מפני העתיד. אחד מביטויי-החיפוש הנפוצים ביותר בחודשים האחרונים בגוגל-גרמניה הוא "איך לא לפחד", או "מה צריך לעשות כדי לא לפחד". בתקשורת הגרמנית אפשר למצוא מאמרים ודיונים רבים על "חזרתו של הדכדוך הגרמני" ועל "המחלה הגרמנית" המתבטאת בחשש קולקטיבי כמעט מכל דבר - החל ממגע עם זרים, מטרור, ממצלמות אבטחה, מחדירה לפרטיות, ממגע עם השלטונות, מכישלון, מהצלחה גדולה מידי ועוד אין-ספור פסיכוזות בלתי-מוסברות. גם ספרה של גבריאלה בארינג על "הפחדים הסודיים של הגרמנים" שיצא לאור בשנת 2011, זכה במהלך השנה אחרונה לעדנה מחודשת לנוכח התחושות הקשות של הציבור הגרמני לנוכח המציאות הנוכחית. ההסבר השכיח של בארינג לפחדים האלה, נטוע לדעתה בתוצאות הקשות של מלחמת-העולם השנייה על האוכלוסייה הגרמנית. אלא, שבמקרה הזה, בדומה לאינטלקטואלים גרמנים רבים, בארינג מעדיפה להסתכל על החברה הגרמנית כ"קורבן" של מלחמת-העולם השנייה - כפי שהסברתי זאת בסדרת המאמרים על גרמניה המופיעים במגזין זה.

אם אנחנו מנתקים את הקשר בין התחושות הרווחות של הציבור הגרמני לבין משבר הפליטים, אפשר לציין שלתחושות האלה אין ממש אחיזה במציאות. במילים אחרות, "החשש מהעתיד" מבטא פסיכוזה קולקטיבית העומדת בניגוד גמור למצבה האובייקטיבי של גרמניה מבחינה כלכלית. דהיינו, המצב הכלכלי בגרמניה מצוין; האבטלה נמוכה מאוד; יציבותם של המוסדות הפיננסיים אינה מוטלת בספק; היצוא הגרמני יציב לחלוטין; למרות שבשנת 2015 נשברו שיאים חדשים של שביתות והפגנות של עובדים בגרמניה, (יותר מאשר בכל מדינה אירופאית אחרת), מצב העובדים בגרמניה הוא טוב; שנת 2015 הייתה שנה בה לראשונה נולדו יותר ילדים מאשר מתו מבוגרים; וזאת הייתה השנה הראשונה בה נמדדה הגירה חיובית לגרמניה המזרחית - דהיינו, יותר אזרחים עברו ממערב-גרמניה למזרח-גרמניה, וזאת בהשוואה ל-20 השנים האחרונות. הבעיה שהיא, שהפסיכוזה הקולקטיבית הזו - הנטועה היטב בהיסטוריה הגרמנית - מצליחה להפוך גם את הנתונים החיוביים האלה כסוג של איום על "האומה הגרמנית" בשל מה שנראה לפי-שעה כאיבוד שליטה מוחלט של הממשלה הגרמנית על זרם הפליטים המגיע לגרמניה. בקרב חלקים גדולים בציבור הגרמני שוררת התחושה הקשה, שהחלטה שרירותית אחת של אנגלה מרקל, תקעה את גרמניה בדרך ללא-מוצא למשך שנים ארוכות וקשות. לפיכך, קיימת הערכה שהקריאות ל"איש חזק" שיעשה סדר בבלגן הגרמני, ילכו ויתחזקו במהלך השנה הקרובה, אם לא יהיה שינוי דרסטי במדיניות הנוכחית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מה אנחנו יכולים ללמוד ממשבר הפליטים בגרמניה", מגזין המזרח התיכון, 28 בינואר 2016.