ברק אובמה לקראת כהונתו השנייה בבית-הלבן

מערכת הבחירות שהתקיימה בארה"ב בנובמבר 2012 ונצחונו של ברק חוסיין אובמה על מיט רומני הרפובליקני עלתה מחדש סוגיות אמריקאיות פנימיות הנוגעות באופן ישיר למהותו של האתוס האמריקאי כפי שהוא נבנה לאורך מאות השנים האחרונות. מעבר לסוגיות הנוגעות לאורח החיים האמריקאי, בחירתו של ברק חוסיין אובמה לכהונה שנייה מעלה שאלות נוספות הנוגעות למעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית ולאופן השפעתה של מדינות ידידות לה או העוינות אותה באורח מסורתי.

 

על-מנת לתאר את נצחונו של אובמה על רומני בדרך נוספת, אני מעוניין להתמקד בשתי שתמונות שהתפרסמו בתקשורת האמריקאית ביום הבחירות שנערכו ב-6 בנובמבר 2012. בתמונה אחת נראה ערב-רב של אנשים - שחורים, היספנים ובני-מהגרים - בלבוש מרופט עם מבט כבוי בעיניים. בתמונה השנייה נראו מצביעים לבנים לבושים היטב עם מבט נחוש בעיניהם. בתמונה הראשונה הופיעו אזרחים אמריקאים החיים הרחק מ"החלום האמריקאי", בעוד שבתמונה השנייה הופיעו אזרחים שהגשימו את "החלום האמריקאי" בדם יזע ובדמעות. לא היה קשה לשער את אופן הצבעתם של שתי הקבוצות הללו שהופיעו בשתי התמונות המדוברות. אם נרצה להרחיב מעט את היריעה הפרשנית על מערכת הבחירות של 2012, נוכל להיווכח ש-51 אחוזים מהמצביעים בחרו באובמה, בעוד שלרומני הצביעו 49 אחוזים מהמצביעים למרות היותו מורמוני (זהו הישג מדהים במונחים אמריקאיים). ככול הידוע, זהו הפער הנמוך ביותר בהיסטוריה האמריקאית בו נבחר נשיא לכהונה שנייה. סביר להניח שאם המפלגה הרפובליקנית הייתה "בונה" מועמד ראוי יותר מאז בחירתו של אובמה ב-2008, סביר להניח שהוא היה גובר על אובמה בהפרש ניכר. אולם, המפלגה הרפובליקנית בחרה להתמקד במריבות אישיות קשות ובפזילה לעבר השוליים של האגף המסורתי הנוקשה ביותר של המפלגה. אחת מהבעיות הגדולות של המפלגה הרפובליקנית מתבטאת ברעיונות קשיחים של הגוש המסורתי בנוגע למעמד האישה בחברה האמריקאית - רעיונות כאלה מבריחים מצביעים רבים שיש להם יחס חיובי מאוד כלפי המפלגה בהקשרים אחרים. בעיה נוספת נוגעת להתעלמות של המפלגה מבני המיעוט ההיספני הקתולי - אלה המנסים להיכנס לתוך כור-ההיתוך האמריקאי, אך הם נתקלים בחסמים רגשיים הנובעים משונות תרבותית, דתית ולשונית. דווקא בשל היותם קתולים עם קשרים משפחתיים חזקים, הם מהווים המאגר הטבעי ביותר של מצביעים חדשים למפלגה הרפובליקנית. אין כאן בעיה של גזענות במפלגה הרפובליקנית, אלא של העדפה תרבותית לגיטימית השוררת במדינות דמוקרטיות רבות ברחבי העולם. במדינות לא-דמוקרטיות ההעדפה התרבותית הזאת נעשית לעיתים קרובות באלימות בלתי-נתפסת כפי שזו מתרחשת במדינות המוסלמיות המוכרות לנו היטב.

 

ארה"ב של אמריקה נבנתה על-ידי לבנים ובני-מהגרים שקיבלו על עצמם את רעיון "כור ההיתוך" ואת האתוס האמריקאי שנבנה בעמל רב. ההיבטים התרבותיים האלה הם שעשו את ארה"ב למה שהיא - מדינה עשירה, דמוקרטית, מתקדמת, בעלת-השפעה בינלאומית ומובילה בתחומים מדעיים וטכנולוגיים רבים. אין תימה איפה שהשגת אזרחות אמריקאית עדין קוסמת לרבים ברחבי העולם הדמוקרטי והלא-דמוקרטי. "החלום האמריקאי" עדיין שריר וקיים, אולם בשנים האחרונות משהו בסיסי נסדק בדימוי של ארה"ב משום שריבוי ערוצי התקשורת בעולם חושפו את פגמיה הרבים באופן מידי כפי שרבים נוכחו לדעת זאת מאז שהסופה "קטרינה" היכתה את ארה"ב בשנת 2005. הוכחה נוספת לפגיעותה של ארה"ב, קיבלנו בשעה שהסופה "סנדי" היכתה בחוף המזרחי בסוף אוקטובר 2012 באחד מרגעי השיא של מערכת הבחירות האמריקאית.

 

אם נתמקד בסופה "סנדי" נוכל לשאול את עצמנו, מה בעצם העולם הרחב ראה בטלוויזיה, ומכך להסיק מסקנות בנוגע לחוזקה האמיתי של ארה"ב בעת הזאת. מידי שנה, סופות קשות פוגעות במדינות רבות על-פני הגלובוס הגורמות להרס רב ולנפגעים רבים. מעט לפני שהסופה "סנדי" פגעה בארה"ב, השתוללה סופה דומה בפקיסטן שגרמה להרוגים רבים ולהרס בלתי נתפס. אולם, בעוד שערוצי התקשורת הבינלאומיים התעלמו לחלוטין ממימדי ההרס בפקיסטן, הם סיקרו באופן בולט את מה שהתרחש בחוף-המזרחי של ארה"ב עם בואה של "סנדי" לקראת סוף חודש אוקטובר 2012. למרות מימדי ההרס שהסופה גרמה למיליוני אנשים בחוף המזרחי, מעטים מאוד מאנשי התקשורת בארה"ב טרחו לשאול את עצמם איך ייתכן שיתרחש הרס נורא במימדים כאלה - בדומה למה שמתרחש במדינות כושלות כדוגמת פקיסטן ובמדינות נוספות באפריקה ובאסיה?

 

אחד מהפרשנים ההזויים ביותר של רשת הטלוויזיה השמאלנית MSNBC טען לאחר ניצחונו של ברק חוסיין אובמה שהסופה "סנדי" הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לארה"ב בתקופה האחרונה. (פרשנות הזויה מהסוג הזה אפשר למצוא גם בעיתון הארץ המטורלל במאמרי הדעה של תועמלנים גזעניים פרו-ערביים). האם באמת הסופה הזו הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לארה"ב בתקופה האחרונה? יכול להיות שהסופה תרמה לניצחונו של אובמה כפי שטוענים פרשנים אחדים מימין ומשמאל בארה"ב. אולם מעל הכול, הסופה תרמה לחשיפתם, לעיני העולם כולו, את הכשלים המבניים האופייניים כל-כך לתרבות האמריקאית: בתים עשויים מעץ; שכונות שלמות שנמחקו מעל פני האדמה; בתים עולים באש בקלות רבה מידי; מאות בתים רעועים הנסחפים בקלות בזרם המים; בנייה זולה ללא תכנון; כבישים רעועים; רשת חשמל ותקשורת פרימיטיבית שרובה פרושה מעל פני הקרקע; ניקוז כושל; תכנון עירוני לקוי מהיסוד; הפסקות חשמל ארוכות של ימים ושבועות; ארגוני סיוע שקורסים מהיום הראשון; חוסר-תיאום בין הגורמים הפדראליים לגורמים מקומיים ובירוקרטיה מסורבלת עד כדי מיאוס. באורח מסורתי, התרבות האמריקאית בנויה של "שפע" ולא על איכות ברמה המתאימה לאורח החיים המודרני השורר במדינות מתוקנות. במילים אחרות, ארה"ב של אמריקה עדיין תקועה בשנות ה-50 של המאה הקודמת בתחומים רבים המקיפים את חייו של האזרח הממוצע.

 

באופן חריג, דווקא השדרן הפופולרי של רשת פוקס-ניוז השמרנית, שפרד סמית', העלה תהיות לגבי אורח החיים האמריקאי המאפשר ליקויים כאלה המתגלים לעיני-כול באופן כל-כך קשה ובולט. משהו בתכנון האמריקאי הבסיסי לקוי מהיסוד - ולא רק בתחום הזה. לסמית' היה האומץ להעלות תהיות קשות - בנושאים שהם לחלוטין ברורים לכול אזרח המתגורר במדינה מתוקנת ומסודרת עם תשתית נאותה והגיונית. בואו נבדוק לרגע גם את התכנון המדיני האמריקאי שהתגבש כבר בתחילת כהונתו הראשונה של הנשיא אובמה לאחר הבחירות של נובמבר 2008.

 

אובמה רצה להעמיד את ארה"ב באור אחר בקרב המדינות המוסלמיות. לפיכך, המחשבה הייתה שאם הוא יחזר במרץ אחרי האסלאם הפוליטי תוך כדי התרחקות טקטית מישראל, הדבר יעניק לו נקודות-זכות רבות בקרב הציבור הערבי והמוסלמי. אין תימה איפה, שאובמה בחר ב-4 ביוני 2009 לשאת "נאום פיוס היסטורי" בקהיר כדי לפלס נתיבות של דו-שיח פשרני גם לליבותיהם של המוסלמים הרדיקליים ביותר. אובמה בחר להתפייס את דת המוסלמית שהיא קולוניאליסטית מעצם טבעה, אולם בכך אובמה חשף פעם נוספת את שטחיות במחשבה המדינית האמריקאית הנוגעת לתרבויות אנטי-דמוקרטיות כדוגמת הדת המוסלמית.

 

מה נותר מכל זה? אובמה ניסה להתרחק מישראל, אך בתמורה לכך הוא קיבל עולם-ערבי רווי באלימות רצחנית ורווי במלחמות דתיות ועדתיות שאין להן סוף. התקווה של 2009 הפכה לסיוט ב-2012 בכל בנוגע למדינות המוסלמיות. ועם זאת, אי-אפשר להתעלם מהמתח השורר בין ברק חוסיין אובמה לבין בנימין נתניהו שנוצר כולו ביוזמתו הברורה וההחלטית של אובמה משיקולים בינלאומיים מוטעים מהיסוד.

 

אם נתעלם לחלוטין מהגישה האינפנטילית של התקשורת הישראלית בנוגע ל"נקמתו" של אובמה כלפי ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנוגע לתמיכתו במיט רומני, ניתן לשער שאובמה ילמד בכהונתו השנייה להתנהל כשורה מול ישראל כפי שנתניהו יודע להתנהל כהלכה מול הקלחת הרותחת של הפוליטיקה האמריקאית. הבעיה כולה נמצאת לפתחו של ברק חוסיין אובמה ולא לפתחו של בנימין נתניהו. ראוי להזכיר שבמערכת הבחירות שהתקיימה בישראל בשנת 1996, הנשיא ביל קלינטון תמך באופן גלוי ובולט בשמעון פרס - אך למרות הכל, בנימין נתניהו ניצח.

 

ובכן, מה הם האתגרים העומדים בפני אובמה בכהונתו השנייה? בחירתו של אובמה מחדש פיצלה את ארה"ב לשני מחנות עיקריים העוינים זה את זה. חובתו של הנשיא האמריקאי בכהונתו האחרונה למצוא את הכלים הנאותים במטרה לאחד את האומה האמריקאית, שאם לא כן, 50 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית תרגיש שמדינתם נחטפה בידי גורמים זרים הרחוקים מאוד מהאתוס האמריקאי המסורתי; חשיבה כלכלית חדשה שתגשר בין הצרכים הבסיסיים של האוכלוסיות החלשות לבין האתוס האמריקאי המדבר על יוזמה חופשית וצמצום המעורבות הממשלתית בחייו של האזרח הממוצע; חשיבה מחודשת בנוגע למדיניות ההגירה של ארה"ב; צמצום החוב הלאומי הענק של ארה"ב העומד בנובמבר 2012 על יותר מ-16 טריליון דולר; חשיבה מדינית רעננה יותר הנוגעת לחיזוק הקשרים המדיניים והכלכליים בין המדינות הדמוקרטיות - ולא חיזור אחרי גורמים העוינים את ארה"ב כדוגמת איראן והדומים לה. מטבע הדברים, הסוגיה הנוגעת לאיראן הגרעינית תהפוך לדף חשוב מאוד בהיסטוריה הכתובה של הנשיא אובמה לאחר סיום כהונתו השנייה ב-2016. או אז, אי-אפשר יהיה להאשים את הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש בכל התחלואים הקיימים בארה"ב הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה לקראת כהונתו השנייה בבית-הלבן", מגזין המזרח התיכון, 9 בנובמבר 2012.

לאן נעלמה מחאת הדיור בישראל

זוכרים את ימי המחאה החברתית של קיץ 2011? זוכרים את מאות אלפי האזרחים שיצאו להפגין נגד יוקר המחיה בישראל? זוכרים את ההבטחות על כך שהמחאה הציבורית תחזור בגדול בקיץ 2012? ובכן, בימים אלה נשאלת השאלה לאן נעלמה המחאה החברתית בישראל של קיץ 2012. אני רוצה להזכיר לכם שהמחאה של 2011 החלה בגלל מחירי הדיור בישראל. המחאה החברתית בישראל החלה בעיקר בגלל שכר-הדירה בישראל שהגיע לממדים בלתי-נתפסים לאור משכורתם החודשית הממוצעת של האזרחים הישראלים. ובכן, מה קרה מאז - כך ששום דבר קרדינלי לא השתנה מהלך השנה אחרונה. הבעיות נותרות כשהיו, ולעיתים נדמה שהבעיות רק החריפו בחלוף החודשים שעברו מאז קיץ 2011.

 

אומרים לנו, בימים אלה, שמחירי הדירות בישראל עלו באחוזים אחדים בהשוואה לשנה שעברה. באופן דומה, אומרים לנו כי שכר-הדירה עלה גם הוא בהשוואה לקיץ הקודם. אז מה בעצם התחולל כאן בשנה האחרונה כך שהמחאה החברתית בישראל התפוגגה לה כלא הייתה?

 

כפי שכתבתי כאן בשנה שעברה, בעיית הבעיות של ישראל מתמקדת בעיקר בנוגע למחיריהן של הדירות בעשור האחרון. ההוצאות על דיור - משכנתא או שכר-דירה - הפכה להוצאה הגדולה ביותר של משפחה הממוצעת בישראל. מעט לפני ראש-השנה של 2012, התארחה בערוץ טלוויזיוני מתנדבת באחד מארגוני הסיוע לנזקקים. על-מנת להבהיר עד כמה "המצב גרוע בישראל", המתנדבת נתנה דוגמא של איש הייטק שפוטר לאחרונה מעבודתו, אך הוא ממשיך למשלם 12,000 ₪ משכנתא לחודש, כך שלא נותר לו כסף להאכיל את בנותיו ולכן הוא נזקק לחסדי העמותות. הדוגמא המטופשת הזו (גם אם יש בה הפרזה מצד הדוברת) מבהירה לכולנו את ההתנהלות הרשלנית של אחדים מהאזרחים הישראלים ואת החמדנות של הבנקים בישראל המעניקים משכנתאות עם החזר חודשי גבוה ובלתי-נתפס. באופן תמוה, אזרח כזה המצליח לשלשל לכיסי הבנקים 12,000 ₪ מידי חודש נחשב לעני מסכן בעיני המתנדבים בעמותות המסייעות לנזקקים. הטירוף הזה המתחולל בישראל הוא דו-צדדי: מצד אחד כבר לא ממש ברור מיהו אזרח נזקק, ומצד שני המערכות הרשמיות בישראל ממשיכות לחלוב את האזרח הישראלי בכל דרך אפשרית גם בתחומים נוספים כמו מחירי הדלק, המים, החשמל ומיסים ישירים ועקיפים.

 

את המרוץ המטורף של האזרח הישראלי אחרי דירה אפשר להדגים בעזרת הנתונים הללו: בתקופת המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, היקף המשכנתאות של חודש אוקטובר הגיע ל-2.36 מיליארד ₪. אולם בחודש אוגוסט 2012 ההיקף המשכנתאות זינק ל-5.8 מיליארד ₪ - דהיינו הייתה עלייה של 140 אחוזים בהיקף המשכנתאות במהלך עשרה חודשים בלבד. גובה המשכנתא הממוצע בישראל היה בחודש אוגוסט 2012 כ-613,000 ₪. המשמעות המספרית היא ששוק הדיור בישראל רותח על חשבון האזרח הישראלי הפשוט - שבדרכו לדירה המיוחלת הוא מממן שרשרת ארוכה של גורמים העושים קופה לא קטנה על חשבונו. למעשה, הגורמים הללו עושים קופה ענקית על חשבונו. רכישת בית היא לא גחמה ישראלית, אלא היא מעניקה ביטחון אישי ומשפחתי, ותחושה של יציבות כלכלית להורים ולילדיהם.

 

תקראו טוב את השורה הבאה: דירה בגודל של 18 מ"ר (כן, כן, קראתם נכון) בצפון תל-אביב הוצעה למכירה בחודש אוגוסט 2012 במחיר שיא של 1,200,000 ₪ (1.2 מיליון ש"ח). לא הכל הוא רק עניין של "היצע וביקוש", אלא יש כאן טירוף של כל המערכות הרשמיות בישראל - החל מממשלת ישראל וכלה ברשויות המקומיות המחפשות אוכלוסייה חזקה מאוד מבחינה כלכלית. לפיכך, אין להתפלא על כך שההיצע של דירות-גג (פנטהאוז) הריקות עמד על יותר מ-1,000 יחידות בחודש ספטמבר 2012 כאשר מריבתן הציעו מרפסת בגודל של יותר מ-70 מ"ר - דהיינו המרפסת היא בגודל של דירה מרווחת למהדרין. לדירות-גג אחדות מתוך ההיצע הגדול שהוגש לציבור הרוכשים יש מרפסת בגודל של 180 מ"ר. רק תחשבו כמה משפחות היו יכולות להתגורר על שטח בגודל שכזה.

 

לצערנו הרב, בישראל אין חשיבה ממלכתית בנוגע לדיור הולם לכלל הציבור במחיר סביר שיהא מותאם ליכולת הכספית של האזרח הממוצע המשתכר קצת יותר משכר מינימום העומד בשנה זו על 4,300 ₪. מאות-אלפי ישראלים משתכרים לא יותר מ-6,000 ₪ לחודש לכול היותר. מרבית הישראלים צריכים להסתדר עם משכורת כזו, כאשר נתח גדול מהמשכורת מוקדש לתשלום שכר-דירה או לתשלום עבור המשכנתא. במצב הזה, כל עלייה קטנה במחירי הדלק, החשמל, המים והמזון משפיעה מאוד על התקציב המשפחתי הכולל.

 

אני רוצה להזכיר לכם, ש"דיור הולם" אינו מותרות. להתגורר בסביבה הגונה, מטופחת, עם שירותים קהילתיים נאותים, גם הם אינם מותרות. לנסוע באוטובוס נקי ומרווח לעבודה מידי יום ביומו, גם הדבר הפשוט הזה אינו צריך להיחשב כלל למותרות. ללכת ברחוב מטופח ונקי - גם אם זה רחוב מרכזי בעיר גדולה - בוודאי שהדבר אינו נחשב למותרות. אלא, שהמשטר הכלכלי הקיים בישראל ב-20 השנים האחרונות הרגיל את האזרחים לחשוב שהדברים הפשוטים האלה הם "מותרות" הניתנות רק לבעלי יכולת כלכלית גבוהה מאוד.

 

המחאה החברתית של 2011 החלה בגלל בעיית הדיור בישראל. אולם, היא התפזרה על מגוון גדול מאוד של דרישות שהופנו לעבר ממשלת-ישראל בעזרתם של טרמפיסטים אקדמאים שהתיימרו לייעץ למנהיגי המחאה "מה לבקש מהממשלה". במקום להתמקד בנושא הבוער במיוחד הגוזל את מרבית משכורתם של האזרחים הפשוטים, מנהיגי המחאה העלו דרישות ממגוון עצום של תחומים - החל ממחיר גבינת הקוטג' וכלה במחירי התחבורה הציבורית. במקום לבוא לממשלת-ישראל בדרישה לבסס מדיניות שפויה יותר בתחום הדיור בישראל, מנהיגי המחאה ניהלו מאבקים על ענייני יוקרה בינם לבין עצמם בעצתם של טרמפיסטים אקדמאים שביקשו להתפרסם על חשבון המחאה הציבורית.

 

וכך, אנו מוצאים את עצמנו לקראת סוף שנת 2012 עם גירעון ממשלתי של 14 מיליארד שקל לאור היענותה של הממשלה לבקשות אחדות, מתוך רבות, שהעלו המפגינים של קיץ 2011. אולם, ראו איזה פלא, את הגרעון הזה מממנים דווקא אנשי מעמד-הביניים שיצאו לרחובות בהמוניהם כדי לשפר את מעמדם הכלכלי. לאזרח הישראלי הממוצע יש מספיק כסף לרכוש מכונית, טלוויזיה, מחשב, טלפון סלולרי או לממן חופשה קצרה בחו"ל. אולם, הפזרנות הזו מחפה למעשה על התסכול הגדול הנובע מחירי הדיור הגבוהים שיש בישראל. במילים אחרות, אם לישראלי הממוצע קשה להגיע ליעד הנכסף של דירה בבעלותו במחיר הגיוני, לפחות הוא רוצה ליהנות מעט מהחיים. אולם, במקביל לכך התסכול הישראלי הולך ומתעצם, וזאת ללא קשר למסירתו המרשימה של האזרח הישראלי למקום עבודתו, למשפחתו ולמדינתו. מישהו צריך לשים לב לכך לפני שיהיה מאוחר מדי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מחאת הדיור - לאן נעלמה המחאה החברתית בישראל", מגזין המזרח התיכון, 21 בספטמבר 2012.

טרור אסלאמי - אוגוסט 2012

חודש אוגוסט 2012 היה החודש הקטלני ביותר בשנים האחרונות שבמהלכו נהרגו יותר מ-7,100 בני-אדם במאות פיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית קשה ורצחנית. חג הרמדאן שהחל בשנת 2012 ב-20 ביולי והסתיים ב-17 באוגוסט, היווה עילה נאותה מצד גורמים אסלאמיים לבצע פיגועי טרור קשים מנשוא שגרמו לאלפי הרוגים - רובם היו מוסלמים שנפגעו מידי אחיהם לדת דווקא בחודש הקדוש ביותר לאסלאם. רבים מהמטיפים האסלאמיים טוענים ש"האסלאם הוא דת של שלום", אולם אלפי הגופות הפזורות במרחב כולו, מוכיחות לנו, ללא כחל ושרק, שהאסלאם הוא בעיקר דת של טרור, אלימות, רצח, אונס וקולוניאליזם בוטה ואכזרי. במקומות אחדים, כמו במאלי, בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה, בחצי-האי סיני, בלבנון, בסוריה, בעיראק ובמקומות נוספים, פעילי טרור המזוהים עם הג'יהאד העולמי השתלטו על אזורים נרחבים תוך כדי התעמרות באוכלוסייה המקומית שהביאה לבריחתם של מיליוני בני-אדם רק בשנה האחרונה. בכל המרחב האסלאמי, אין מדינה אחת המתפקדת כהלכה כפי שמצופה ממדינה ריבונית ועצמאית בעת הזאת של המאה ה-21. מרבית המדינות המוסלמיות "מתחפשות" למדינות מתפקדות בעזרת חוקים המיושמים על הנייר בלבד, כשברקע מתנגשים להם אינטרסים המבוססים של אינטרסים משפחתיים, דתיים, עדתיים ושבטיים המנוגדים לחלוטין לאינטרס של המדינה הריבונית. הריגתם של השגריר האמריקאי בלוב ושל 3 דיפלומטים אמריקאים נוספים בהתקפה של פעילי טרור מוסלמים שהתבצעה בעיר בנגאזי ב-11 בספטמבר 2012, מפגינים בעליל את כישלונה של המדינה המוסלמית לנהל דיאלוג כלשהו עם המערב ללא שפיכות-דמים. כך גם היחס לנשים, האלימות כלפי נשים, האונס והרציחות היומיומיות של נשים, כל אלה המהווים סוג נוסף של טרור אסלאמי מכוון שחייבים לשים עליו את הדגש הבינלאומי ביתר-שאת - וזאת ללא ההתעלמות האופיינית כל כך של עולם המערבי כולו בשל החשש מתגובתו האלימה והגזענית של העולם המוסלמי כלפי העולם החופשי והדמוקרטי. הפראות הרצחנית שהתבטאה לאורך כל חג הרמדאן של 2012 מהווה קו אופייני של אלימות רוחבית קשה ואכזרית הקיימת בכל המרחב האסלאמי. אלימות זו חודרת בעוצמה גדולה גם למערב אירופה בעזרת גלי מהגרים ממדינות מוסלמיות - המבססים להם טריטוריות המתפקדות מחוץ למסגרת החוק של המדינה האירופאית.

 

גורמי אופוזיציה בסוריה דיווחו כי דווקא במהלך חג הרמדאן של 2012, הצבא הסורי הגביר את התקפותיו על האזרחים המתמרדים נגד המשטר העלווי תוך כדי שימוש בהפגזות יומיומיות קשות והתקפות אוויריות שגרמו לאלפי הרוגים נוספים. מקורות אחדים בסוריה ומחוצה לה מסרו על כ-27,000 הרוגים מאז שהחלה ההתקוממות, ב-15 במרס 2011, נגד הנשיא העלווי בשאר אל-אסד. בעקבות מלחמת-האזרחים בסוריה, היא הפכה לבסיס חשוב של ארגון אל-קאעידה ולארגונים אסלאמיים נוספים הדוגלים בג'יהאד עולמי. את ההשפעה המצטברת לכך, אנו נראה גם במדינות הגובלות עם המדינה הסורית כמו בירדן, בטורקיה בלבנון ובעיראק.

 

במהלך החודש כולו, היו עימותים קטלניים ביותר בטורקיה, בפיליפינים ובניגריה שגרמו למאות הרוגים נוספים. כך למשל, גורמים רשמיים בטורקיה מסרו על הריגתם של 373 חברי המחתרת הכורדית (ה-PKK) ו-88 חיילים בהיתקלויות קטלניות שהתרחשו מאז תחילת שנת 2012. בחודש אוגוסט 2012 נערך מבצע צבאי נרחב נגד חברי המחתרת הפועלים בעיקר במזרח המדינה הטורקית. המבצע הצבאי גלש גם לעבר צפון-עיראק שהתבטא בהפצצות אוויריות של חיל-האוויר הטורקי על בסיסי המחתרת הכורדית. ככול הידוע, בהפצצות הללו נהרגו גם אזרחים חפים-מפשע.

 

בסדרת התקפות טרור של ארגון אל-קאעידה בעיראק שנערכה ביום אחד, נהרגו כ-100 בני-אדם ועוד מאות נוספים נפצעו. התקפת הטרור הזו הפגינה בעליל את פריסתו של הארגון בכל רחבי עיראק וכן את יכולתו לתאם בין כל התאים הפועלים בכל רחבי המדינה העיראקית. תכנון כזה אינו יכול להתבצע ביום אחד. לפיכך, ניתן להסיק מהתקפה זו על יכולותיהם המוגבלות של שירותי הביטחון והמודיעין של עיראק למרות התמיכה המסיבית של ארה"ב.

 

במהלך חודש אוגוסט 2012 נורו לעבר ישראל 13 טילים (בדומה לחודש יולי) בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים ברצועת-עזה. מאז תחילת שנת 2012 נורו לעבר ישראל 339 טילים ו-65 פצמ"רים (פצצות מרגמה). במהלך החודש כולו הסתתנו לישראל 199 אפריקאים שחדרו לישראל דרך הגבול המצרי (זו ירידה תלולה של כ-90 אחוזים במספר המסתננים לישראל דרך הגבול המצרי מאז תחילת השנה). מאז תחילת שנת 2012 הסתתנו לישראל 10,024 אפריקאים שהסתייעו בידי גורמי טרור אסלאמיים הפועלים בחצי-האי סיני.

 

בסיכומו של דבר, בחודש אוגוסט 2012 נהרגו 7,105 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית; בחודש יולי 2012 נהרגו 5,405 בני-אדם; בחודש יוני 2012 נהרגו 4,190 בני-אדם; חודש מאי 2012 נהרגו 2,668 בני-אדם; בחודש אפריל 2012 נהרגו 3,233 בני-אדם; בחודש מרס 2012 נהרגו 4,284 בני-אדם; בחודש פברואר 2012 נהרגו 4,274 בני-אדם; בחודש ינואר 2012; 3,295 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוגוסט 2012 נהרגו 34,474 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך של שנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם, ובשנת 2010 נהרגו 29,832 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית.

 

המלחמה בטרור האסלאמי:

מרבית שירותי המודיעין המערביים הרחיבו השנה את היקף הפעילות המודיעינית במרחב האסלאמי לאור השינויים הפוליטיים שהתרחשו בשנתיים האחרונות במרחב כולו. גורמי טרור רבים עוסקים בהעברת פעילים ואמצעי לחימה לתימן, לסומליה, למאלי, למאוריטניה, לעזה, לסוריה, לניגריה, לקניה, לטורקיה, לאפגניסטן, לפקיסטן, לתאילנד, לפיליפינים, ללבנון, לסודאן ולחבל קשמיר. הפעילות הזו כוללת גם הברחת טובין וסמים שנועדו לממן פעילות טרוריסטית במרחב האסלאמי ובמרחב האירופאי.

בחודש אוגוסט 2012 נהרגו 45 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן למרות התנגדותם של מרבית הגורמים האזרחיים במדינה. מאז תחילת שנת 2012 נהרגו בפקיסטן בחיסולים-ממוקדים אמריקאים 234 בני-אדם. לשם השוואה, בשנת 2011 נהרגו 610 בני-אדם ובשנת 2011 נהרגו 960 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן.

בתימן נהרגו לפחות 31 בני-אדם בחיסולים ממוקדים אמריקאים שנערכו בחודש אוגוסט 2012. על-פי מידע שנאסף על-ידי מגזין זה, גם בסומליה התבצעו חיסולים-ממוקדים נגד פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב", אולם המידע בנוגע למספר הנפגעים אינו מדויק משום שהוא מסתמך בעיקר על מקורות תקשורתיים המקושרים לממשל האיראני.

במהלך החודש כולו נהרגו באפגניסטן 52 חיילי נאט"ו. מאז תחילת שנת 2012 נהרגו באפגניסטן 321 חיילי נאט"ו - רובם היו חיילים אמריקאים. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2011 נהרגו באפגניסטן 566 חיילי נאט"ו, ובשנת 2010 נהרגו 711 חיילי נאט"ו.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במהלך התקופה הנדונה, החל מ-1 באוגוסט 2012 ועד ל-31 באוגוסט 2012. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור מוסלמים על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית בחג הרמדאן של 2012", מגזין המזרח התיכון, 14 בספטמבר 2012.

מצב התקשורת בישראל - מעריב נגד עיתון ארץ

פעם, כשבמדינה הזו תתקיים תקשורת נורמלית, רבים ישאלו את עצמם איך הסכמנו לקיומם של כלי תקשורת המסיתים נגד המדינה ונגד הלאומיות היהודית בארץ-ישראל. פעם, כשאתם תחושו אזרחים נורמלים בעלי גאווה לאומית ללא חשש ופחד, אתם תצטרכו לשאול את עצמכם איזה הבדל יש, אם בכלל, בין התקשורת המסיתה שיש בישראל לבין התקשורת הערבית הפועלת כיום (2012) שהיא בעלת מאפיינים אנטישמיים קלאסיים. פעם, כשתפסיקו לפחד מכל שטות המתחוללת סביבנו או זו המתחוללת בזירה הבינלאומית, אתם תצטרכו לתת תשובות ברורות מדוע הסכמתם לחיות באווירה של טרור תקשורתי מהסוג הנחות ביותר. פעם, אולי, אתם תבינו את האפקט המצטבר של התקשורת המסיתה נגד עצם קיומכם כלאום ריבוני בארץ-ישראל.

 

לאור הקשיים הכלכליים של התקשורת הכתובה בישראל, עיתונאים אחדים גילו מחדש את פרצופו האמיתי של עיתון הארץ שניהל מסע תעמולתי בזוי (ישיר ועקיף) נגד עיתון מעריב בסדרת כתבות שהתפרסמו גם בעיתון דה-מרקר. לכאורה, עיתון מעריב ציפה מכול כלי התקשורת בישראל לעמוד לצידו כאקט של קולגיאליות מקצועית. באופן דומה, גם ערוץ 10 עדיין מצפה מכל כלי התקשורת בישראל להביע מחאה ישירה נגד הכוונות לסגור את הערוץ בשל קשייו הכלכליים וחובותיו האדירים - חוב העומד על כ-60 מיליון שקל. לעיתון מעריב יש הפסד מצטבר בלתי-נתפס של כ-500 מיליון שקל (חצי מיליארד שקל) משנת 2007. החוב המצטבר של קבוצת הארץ עמד בשנת 2005 על כ-400 מיליון שקל - מכירת מניות לבעלי-הון (כמו לאוליגרך הרוסי לאוניד נבלזין) והדפסת העיתון "ישראל היום" צמצמו את החוב, אך עדיין קבוצת הארץ מתקשה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמה. השינויים במהדורה המודפסת של עיתון הארץ אינם מבשרים טובות בנוגע לעתידו המידרדר של העיתון.

 

לפני שנמשיך הלאה במאמר, אולי ראוי לציין נקודה מעניינת בנוגע לעיתון "ישראל היום": ההצלחה של העיתון החלה דווקא בתקופה בה מצבה של העיתונות המודפסת בישראל הידרדר. במילים אחרות, למרות מה שנדמה, עיתון "ישראל היום" אינו אחראי לקריסתה של התקשורת הכתובה בישראל, אלא הוא החזיר את הקוראים הישראלים לתקשורת המודפסת. כדי להבין את הנקודה הזו, די לקרוא את 5 העקרונות של העיתון המופיעים מידי יום בעמוד 2. אחד מהעקרונות הללו מציין במפורש "לזכור שאנחנו ישראלים". זאת הגישה שהקורא הישראלי הממוצע רוצה למצוא בתקשורת הכללית שיש בישראל. יתרה מזאת, מהדורת סוף-השבוע של העיתון נחשבת לאיכותית ביותר - בהשוואה לשאר העיתונים - לא רק בשל הכתבות המעניינות בשלל תחומים, אלא גם ובעיקר בשל הענקת הכבוד הראוי לנושאים המסוקרים בשפה ראויה והוגנת בדרך-כלל.

 

לאור הקשיים הכלכליים של התקשורת בישראל מאז שנת 2000, רבים בישראל נוטים להזהיר ש"סגירתו של ערוץ תקשורת כלשהו היא פגיעה בדמוקרטיה". כך למשל, יושב-ראש הכנסת ראובן רבלין אמר במליאת הכנסת ב-29 באוגוסט 2012 בנוגע לקשיים הפיננסיים של ערוץ 10 את המשפטים הללו: "הערוץ הוא עובדה קיימת, וסגירתו תסכן את חופש הביטוי בישראל". האומנם כך הוא המצב? מפוליטיקאי הגון אנו מצפים לקצת יותר יושר אינטלקטואלי בעיקר לאור ההיסטוריה של התקשורת בישראל מאז שהשבועון "חבצלת" החל להופיע בשנת 1863. אולם, למה צריך ללכת רחוק כל כך? רק ב-20 השנים האחרונות נסגרו עיתונים מובילים בישראל כמו "על המשמר" שנסגר בשנת 1995; העיתון "דבר" שנסגר בשנת 1996; עיתון "חדשות" שנסגר בשנת 1993; העיתון "הצופה" שנסגר בשנת 2008; הירחון "מוניטין" שנסגר בשנת 1993; ואפילו הצהובון של ידיעות אחרונות בשם "24 דקות" שהחל להופיע בתחילת שנת 2008, נסגר ביוני 2009; כך גם החינמון "ישראלי" שהחל להופיע בשנת 2006, נסגר בשנת 2007. לאור כל זאת, נשאלת השאלה החשובה באמת, האם סגירתו של ערוץ תקשורת כלשהו מהווה פגיעה אמיתית ב"חופש הביטוי" בישראל לאור כל מה שאנו יודעים על התקשורת הישראלית המתלהמת של השנים האחרונות. התשובה לכך היא, כמובן, שלא!!

 

ב-100 השנים האחרונות הופיעו ונעלמו בישראל מאות עיתונים, שבועונים וירחונים, אך מאומה לא נפגע ב"חופש הביטוי" הקיים בישראל מזה דורות רבים. אפשר, ורצוי, להצטער מאוד על סגירתו של "מקום עבודה" המפרנס עשרות משפחות בישראל. אולם, הטיעון על פגיעה ב"חופש הביטוי" הוא מופרך לחלוטין - בעיקר לאור הדוגמא הבאה הקשורה לעיתון "ידיעות אחרונות". בחודש אוגוסט 2012 התפרסמו ידיעות מרעישות בעיתון "ידיעות אחרונות" על "גל של פיטורים במשק". כתבות קורעות-לב הופיעו מידי יום ביומו עם תחזיות קשות לחודשים הקרובים בתחום התעסוקה בישראל. העיתון אפילו ידע לצטט הערכות היסטריות על יותר מ-9 אחוזים מובטלים במשק. אל ההתלהמות הרגילה הזו של העיתון הרדוד הזה הצטרפו במהרה גם כמה פוליטיקאים שמצאו הזדמנות נוספת לחבוט בממשלת-ישראל ובראש-הממשלה, בנימין נתניהו. ההיסטריה התקשורתית נמשכה ימים אחדים עד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) פרסמה את הנתונים האמיתיים שאחוז המובטלים בחודש יולי 2012 ירד לרמה של 6.5 אחוזים בהשוואה לחודש יוני 2012 שהגיע לרמה של 7.1 אחוזים. ובכן, לאור הדוגמא הזו, איזו אסון לחופש הביטוי ייגרם לישראל עם עיתון ידיעות אחרונות ייסגר לפתע פתאום? מאומה, כלום, שום דבר נורא לא יקרה לחופש הביטוי בישראל אם עיתון ידיעות אחרונות ייסגר ביום אחד וייעלם מהנוף התקשורתי.

 

בחודש ספטמבר 2012 התפרסם מדד "אמון הציבור" במוסדות המדינה מטעם "המכון הישראלי לדמוקרטיה". מחברי הדו"ח ציינו שנמשכת מגמת עלייה של אמון הציבור במוסדות המדינה, אך כלפי התקשורת חלה ירידה של ממש באמון הציבור. פרופ' תמר הרמן, המכהנת כחברה בכירה במכון, מסרה לעיתון הארץ ש"הציבור הרבה פחות מעוצבן פוליטית ממה שאפשר ללמוד מדיווחי התקשורת". גם השיח המתלהם של התקשורת בנוגע למחאה החברתית של השנה אחרונה לא הפך ל"זעם ציבורי" אנטי-שלטוני. במילים אחרות, הציבור הרבה יותר חכם מהתקשורת הישראלית, משום שמרבית האזרחים חיים את המציאות היומיומית, בעוד שהתקשורת הישראלית מדמיינת "מציאות חלופית" כחלק מאג'נדה פוליטית מסוימת ומוגדרת. באופן כללי, התקשורת הישראלית עוסקת במדיניות של "אופטיקה הפוכה", דהיינו היא מעצימה מאוד את כישלונותיה של ישראל ומגמדת עד עפר את הישגיה של ישראל כמדינה וכחברה. במילים אחרות, היא מתפקדת כשמן לגלגלי האנטישמיות הקלאסית ולאנטישמיות המתחדשת במדינות המוסלמיות. הביטויים שהופיעו בעיתון מעריב כלפי עיתון הארץ מחזקים עוד יותר את מה שידוע ממילא בנוגע לקו הרדיקלי של עיתון הארץ.

 

גודש ההתקפות של עיתון הארץ על עיתון מעריב, דחפו את בכירי העיתון להגיב בעמוד "דעות מעריב" ב-3 בספטמבר 2012 (עמודים 27-26). ארבעה מאמרים דומים בתוכנם התפרסמו באותו יום. כותרת-המשנה של המאמרים לא הותירה ספק לגבי כוונותיהם של הכותבים. יהודה שרוני כתב כך: "מייסד דה-מרקר, גיא רולניק, מטפטף את האג'נדה ואת תבונותיו בתדרוכים של עורכיו. כיצד אלה ההולכים אחריו כעכברים מקדמים באמת את חופש העיתונות?". בן כספית כתב כך: "כל עוד 'הארץ' ממשיך לנסות לחסל כלי תקשורת בישראל כדי להציל את עצמו, הוא מאבד את זכות הקיום של עצמו". שי גולדן כתב כך: "האלימות העיתונאית השיטתית הפכה את 'דה-מרקר', מעיתון כלכלי חשוב ומקובל לביטאון של שנאה ושל רדיפה שיטתית". העיתונאי הבכיר בן דרור ימיני כתב כך: "בשעה של משבר, מוצא 'הארץ' לנכון לרקוד על הדם. לא קולגיאליות, לא סולידריות ולא חופש ביטוי מעורבים - רק מאבק קטנוני לפגוע במעריב".

 

אולם, הדברים המעניינים ביותר נכתבו דווקא בנוגע לקו המיליטנטי והקיצוני של עיתון הארץ. בן כספית לא היסס להתבטא במילים הללו: "יש כאלה שגורסים ש'הארץ' הוא בכלל לא עיתון ישראלי, אבל אני לא נמנה עמם. אני רוצה ש'הארץ" ימשיך להתקיים. אף שהעיתון הזה גורם לפעמים למדינה נזקים קשים. 'הארץ' מחזיק אתר באנגלית שמהווה חומר קריאה חובה בכל אתרי מסע הדה-לגיטימציה האנטי-ישראליים באשר הם. אף שפעמים רבות אתה שואל את עצמך אם 'הארץ' איבד את אמונו בחזון הציוני וברעיון המדינה היהודית".

 

גם העיתונאי בן דרור ימיני לא חסך במילים כלפי העיתון הארץ במשפטים הללו: "סהדי במרומים, וכתבתי זאת שוב ושוב, שעיתון 'הארץ' ייזכר לדראון עולם על הקמפיין שמנהלים אחדים מכותביו בשירות תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל. תרומתם לדה-הומניזציה, לדה-לגיטימציה, לדמוניזציה של מדינת ישראל תירשם בספר דברי הימים. אבל כל הטענות שהעליתי בשנים האחרונות נגד מסע ההסתה שמנהלים חלק מכותבי העיתון לא הובילו אותי לקמפיין למען סגירת העיתון. גם דברי הבלע שמתפרסמים שם הם חלק מחופש הביטוי. צריך לבקר. צריך לחשוף. צריך להפריך שקרים. אבל זהו. לא יותר. וגם אם מי שמוביל את הקו הזה הוא בעל המניות העיקרי של העיתון, עמוס שוקן, הרי שהמחלוקת איתו ועם הקו שלו היא לגופו של עניין. לא למען סגירת העיתון".

 

אכן, עיתון הארץ ייזכר לדראון-עולם על הקו הפוליטי הרדיקלי שלו כלפי מדינת-ישראל ותושביה. בן דרור ימיני הפגין גדלות-נפש כעיתונאי הגון הפועל במדינה דמוקרטית חיה ובועטת הדוגלת בליברליזם ובחופש הביטוי. ועם זאת, חופש הביטוי אינו צריך להפוך ל"חופש השיסוי" כלפי היסוד הכי בסיסי של הקיום הלאומי שלנו. כל מי ששכח את העיקרון זה, אין כל הצדקה לקיומו - במיוחד במדינה דמוקרטית, חופשית וליבראלית כמו מדינת-ישראל. די להעיף מבט לעבר העולם-הערבי מסביבנו כדי להבין לאן חותר בהתמדה עיתון הארץ.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון מעריב נגד עיתון הארץ - מצב התקשורת בישראל", מגזין המזרח התיכון, 7 בספטמבר 2012.

התעמולה הערבית יוצרת תודעה היסטורית כוזבת

בואו נציין כמה עובדות היסטוריות מרתקות בנוגע לסכסוך הערבי-ישראל: בעצם, לשם מה אנו צריכים לציין כמה "עובדות היסטוריות מרתקות", שהן, לכל הדעות, ברורות ומובנות למרבית היהודים המתגוררים בארץ-ישראל ומחוצה לה?

ובכן, בכל עת שמתעוררת איזו מהומה ציבורית הקשורה לסכסוך הערבי-ישראלי, (למשל חגיגות "הנכבה הפלסטינית" של מאי 2012), עולים התייחסויות מאוד מעניינות - אותן ניתן להגדיר כהתייחסויות שנועדו ליצור תודעה היסטורית כוזבת כדי לשרת את התעמולה הערבית המנהלת מסע שיטתי של דה-לגיטימציה לקיומה של מדינת-ישראל ולמקומה במרחב המזרח תיכוני. בהכללה גסה אפשר לחלק את הסכסוך הערבי-ישראלי לשני סיפורים עיקריים: א. הנרטיב הערבי המתייחס למקומם של היהודים במזרח-התיכון. ב. הנרטיב היהודי המתייחס למקומה של ארץ-ישראל בתרבות היהודית וברעיון הלאומיות היהודית.

המאבק בין שני הסיפורים האלה מלווה אתנו בעוצמה רבה מאז שראשוני היהודים יצאו מחומות העיר ירושלים, בשנת 1860, כדי לחדש את היישוב היהודי בכל ארץ-ישראל. אולם, בחינה מעמיקה יותר בעלת אספקט היסטורי, מעלה תמונה מורכבת יותר ששורשיה נטועים היטב עוד מראשית עליית האסלאם במזרח-התיכון וכיבושה של ארץ-ישראל בידי הערבים כחלק ממגמה קולוניאליסטית שנועדה להשתית ערכים אסלאמיים במסגרת מלחמת הג'יהאד נגד "הכופרים" - שהם יהודים, נוצרים ואחרים. בניגוד לאסלאם, התרבות היהודית ידעה ליצור גבולות קשיחים של לאום, תרבות ותחום גיאוגרפי המוגדרים היטב ומובנים לכול.

כך למשל, המושגים "ארץ-ישראל", "תורת-ישראל" ו"בני-ישראל" הם ביטויים קשיחים, מתוחמים היטב, המגדירים באופן מדויק את התרבות, הדת, הלאום והמיקום הגיאוגרפי של הישראלים. אם התרחשו שינויים במושגים הללו, הם באו לידי ביטוי בשוליים בלבד, אך לא במהות. אפילו המושג "ציונות" הוא ביטוי שהחל להתפתח לפני 2,500 שנה לאחר חורבן בית ראשון בעקבות "שיבת ציון" ותקומתה המחודשת של ארץ-ישראל עם הקמתו של בית המקדש השני.

גם התנועה הציונית אינה תנועה חדשה. היא החלה להתגבש בעקבות חורבן בית ראשון בידי נבוכדנאצר מלך בבל והגלייתם של הישראלים לבבל. לאידיאולוגיה הזו קראו בזמנו "שיבת ציון", והיא קמה כ-1,000 שנה לפני שהכובש הערבי הראשון דרך על אדמת ארץ-ישראל. מאז ועד היום, כ-2,500 שנה, יש תנועה ציונית בעלת אידיאולוגיה ברורה ובעלת קווים מאפיינים המוגדרים גם על-ידי קווים גיאוגרפיים. זו אותה גיאוגרפיה המשמשת כבר יותר מ-3,500 שנה כמקום מושבם והזדהותם של ישראלים רבים לאורך הדורות. להיסטוריה הישראלית יש עובדות מוצקות ומוכחות בכל פינה מפינותיה של ארץ-ישראל. אחת מהבעיות של הערבים בהתמודדות שלהם עם ישראל מתבטאת בכך שלדעתם הסכסוך הערבי-ישראלי מתחיל תמיד ביום בו ישראל מגיבה לפעולה הטרוריסטית האחרונה נגדה. דהיינו, הסכסוך מתחיל תמיד מהנקודה שהכי נוחה לדובר הערבי לתחזק את עמדותיו הידועות.

כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את המושג "פלסטין": כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".

זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".

השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי הייתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני.

הפנטזיה הלאומית בתעמולה הערבית

מרבית הפולשים הערבים הגיעו, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, בחוסר-כל, כשהמניע הכלכלי היווה את הדחף העיקרי לחדור לתוך הארץ פנימה בחיפוש אחרי עבודה ופרנסה. כך קמו, באופן דומה, "יישובים" ערבים בארץ-ישראל שתכליתם היה לספק מקום מגורים זול להמוני הערבים שהגיעו לארץ-ישראל כדי ליהנות מפיתוחה של הארץ - נעשה רובו ככולו בידי היישוב היהודי.

בהיסטוריוגרפיה הערבית, יישובים ארעיים האלה קיבלו ממדים מיתיים עד כי הפנטזיה הלאומנית האפילה לחלוטין על האמת ההיסטורית. גודל החיזיון של ימים עברו, מתבטא היטב בדבריו של פרופסור הישאם שראבי (שרעבי) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון. פרופ' שראבי נולד ביפו ב-1927 למשפחה נוצרית מבוססת. ב-1947 שראבי החל את לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, וב-1953 הוא סיים את לימודי הדוקטורט, באוניברסיטת שיקגו, בהיסטוריה רעיונית של אירופה. שראבי פרסם אין-ספור מאמרים וספרים על העולם-הערבי מהיבטים שונים ומגוונים, והוא נחשב לאינטלקטואל מוביל בחוגי האקדמיה בארה"ב ומחוצה לה. ב-1996 נערך בברלין כנס שבמהלכו סיפר שראבי למאזיניו על זיכרונותיו מפלסטין באלה המילים, פחות או יותר: "פלסטין שעזבתי בצעירותי, ב-1947, הייתה ארץ קטנה ויפה על סף המודרניות... בסוף מלחמת העולם-השנייה הייתה פלסטין הארץ המתקדמת ביותר מבין ארצות-ערב".

ללא כל ספק, "פלסטין" הייתה כבר מעבר לסף המודרניות ב-1947. אבל לאותה "פלסטין", קטנה ויפה, פרי דמיונו של שראבי לא היה קשר ממשי לערבים. התכנון, היוזמה, הכלכלה, התרבות, הפיתוח, הבנייה, הכפר, הקיבוץ, העיר, הנמלים, מוסדות הלימוד, הכבישים, בתי-החולים ומוסדות-הסעד, היו פרי המאמצים של יהודי ארץ-ישראל העקשניים, למרות כל האלימות הסביבתית שהופעלה נגדם באופן אכזרי וגזעני. שראבי, בדומה לרבים אחרים, ניכס את הזיכרון היהודי והפך אותו לזיכרון היסטורי ערבי ואישי, בדיוק כפי שהארגונים הפוליטיים של ערביי-ישראל מנסים לעשות בימים אלה להיסטוריה הישראלית ולתרבותה.

וכך, האוהל הפך לבית רחב-מידות, העץ הפך לפרדס, דלי-המים הפך לנחל של מים זכים, וכל פרי שנקנה בשווקים של תל-אביב וחיפה, כאילו נקטף במטע המשפחתי - שהיה, לכאורה, פרי עמל של דורות. ככל שחלף הזמן, כך הזיכרון נעשה גדול מהחיים עצמם - כל כך גדול, שהחלום עצמו הפך למכשלה העיקרית למימושו, שכן קשה להתפשר מבחינה פוליטית עם החיזיון האישי והלאומי שהתפתח לממדים מיתיים עם חלוף הזמן.

לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 פלשו הצבאות הסדירים הערביים לארץ-ישראל. על-פי התכנון הערבי של אותה עת, אם היה עולה בידם לנצח את ישראל, ספק רב אם היה נותר יהודי אחד חי בכל ארץ-ישראל. על חוסר-ההצלחה הערבית להשמיד את הישוב היהודי ב-1948, מציינים ערביי המזרח-התיכון את "האסון" (הנכבה - النكبة) מידי שנה ב-15 במאי. בשעה שהערבים מציינים את "הנכבה" -שהייתה "בסך-הכל" תוכנית ההשמדה הערבית כלפי הישוב היהודי שלא עלתה יפה - הדבר דומה ליללות-הצער של הניאו-נאצים באירופה על כך שהיטלר לא הצליח לסיים לחלוטין את מלאכתו למרות מאמציו הרבים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יצירת תודעה היסטורית כוזבת בתעמולה הערבית", מגזין המזרח התיכון, 19 במאי 2012.

טרור אסלאמי - אפריל 2012

סקירה קלה על מה שהתרחש במרחב האסלאמי במהלך חודש אפריל 2012, מעלה את התמונה הבאה: מלחמת-האזרחים בסוריה, שגבתה עד כה את חייהם של יותר מ-12,000 בני-אדם, לא הגיעה להכרעה ברורה למרות הטבח היומיומי המתבצע בהוראתו של הנשיא הסורי, בשאר אל-אסד. המצב המעורער בסוריה והשליטה הביטחונית הרופסת של המשטר הסורי באזורים אחדים ברחבי המדינה, מהווים הזדמנות לארגונים אסלאמיים רדיקליים להפוך את סוריה לשדה-ניסויים נוסף של אלימות, טרור, טבח ואונס בשם עקרונות הג'יהאד. במהלך החודשים האחרונים של שנת 2012, אפשר לזהות בבירור נטייה אסלאמית רדיקלית גם בשורות האופוזיציה "החילונית" הלוחמת נגד המשטר העלווי בסוריה מאז שהחלה ההתקוממות העממית ב-15 במרס 2011.

בתימן מתנהלת מלחמת-חורמה נגד פעילי טרור מוסלמים מארגון אל-קאעידה השולטים שליטה הדוקה בדרום המדינה. במסגרת המלחמה המתנהלת בדרום תימן, הממשלה המרכזית של תימן מקבלת סיוע הדוק מצד כוחות-אוויריים אמריקאים במסגרת המדיניות האמריקאית הנוגעת לחיסולים-ממוקדים נגד פעילי טרור מוסלמים הפועלים במרחב האסלאמי. בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2012 נהרגו בדרום-תימן לפחות 1,000 פעילי טרור מוסלמים, חיילים ואזרחים.

בצפון-ניגריה מתנהל סוג מסוים של טיהור-אתני נגד הקהילה הנוצרית מצד פעילי טרור מוסלמים מארגון "בוקו חראם" - ארגון טרור הדוגל ביישום חוקי השריעה וגירושם של כל "הכופרים" מכל רחבי המדינה הניגרית; בלוב, במאלי, בסומליה, בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, באזור חצי-האי סיני, בסודאן, בדרום-תאילנד, בדרום-הפיליפינים, בטורקיה, בצפון-הקווקז ובאזורים נוספים אנו מזהים בבירור חוסר-שליטה של הממשלה המרכזית במאבק נגד גורמי טרור אסלאמיים הפועלים ממניעים שונים ומגוונים.

בחודש אפריל 2012 נורו לעבר ישראל 8 טילים בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים מרצועת-עזה. מאז תחילת שנת 2012 נורו לעבר ישראל 226 טילים ו-43 פצצות מרגמה. בחודש אפריל 2012 הסתתנו לישראל 1,090 אפריקאים. בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2012 הסתתנו לישראל דרך הגבול המצרי 6,618 אפריקאים שהסתייעו בגורמים אסלאמיים הפועלים בסיני ובישראל.

בסיכומו של דבר, בחודש אפריל 2012 נהרגו 3,233 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים באלימות אסלאמית. בחודש מרס 2012 נהרגו 4,284 בני-אדם. בחודש פברואר 2012 נהרגו 4,274 בני-אדם ובחודש ינואר 2012 נהרגו 3,295 בני-אדם. בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2012 נהרגו 15,086 בני-אדם. לשם השוואה לאורך כל שנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם, ובשנת 2010 נהרגו 29,832 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית.

המלחמה בטרור האסלאמי:

בשל המחלוקת הקשה בין ממשלת פקיסטן לבין ארה"ב בנוגע למדיניות החיסולים-הממוקדים האמריקאית, ניתן לזהות ירידה דרמטית בהתקפות האוויריות האמריקאיות בשנת 2012 לעומת השנתיים הקודמות. במהלך חודש אפריל 2012 נהרגו בפקיסטן 6 פעילי טרור מוסלמים בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2012 נהרגו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן 78 פעילי טרור מוסלמים הפועלים במסגרת ארגון הטליבאן, אל-קאעידה ו"רשת חאקאני". לשם השוואה, לאורך כל שנת 2011 נהרגו בפקיסטן 610 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים, ובשנת 2010 נהרגו בפקיסטן 960 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים.

בסומליה נהרגו לפחות 35 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בחודש אפריל 2012. בתימן נהרגו לפחות 18 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בחודש אפריל 2012. על-פי הערכות אחדות, מספר ההרוגים בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בשתי המדינות הללו גבוה בהרבה - בעיקר מדובר על תימן הזוכה לסיוע אמריקאי מסיבי נגד ארגון אל-קאעידה הפועל בדרום-תימן.

במהלך חודש אפריל 2012 נהרגו באפגניסטן 42 חיילי נאט"ו. בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2012 נהרגו באפגניסטן 139 חיילי נאט"ו. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2011 נהרגו באפגניסטן 566 חיילי נאט"ו, ובשנת 2010 נהרגו 711 חיילי נאט"ו.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מערב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במהלך התקופה הנדונה - החל מה-1 באפריל 2012 ועד ל-30 באפריל 2012. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש אפריל 2012", מגזין המזרח התיכון, 12 במאי 2012.

טרור אסלאמי - מרס 2012

חודש מרס 2012 היה רווי באלימות אסלאמית שהתרחשה כמעט בכל פינה במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו. במקומות אחדים בהם מתגוררים מוסלמים, אנו עדים לפעילות אסלאמית רדיקלית הגולשת לעיתים קרובות לפיגועי טרור רצחניים כפי שאירע ב-19 במרס 2012 עם הריגתם של 4 בני-אדם (מהם 3 ילדים) בהתקפה של טרוריסט מוסלמי על בית-ספר יהודי בעיר טולוז שבצרפת. ימים אחדים לפני כן, הטרוריסט - שפעל בהשראת ארגון אל-קאעידה - רצח 3 חיילים צרפתים בדרום-צרפת.

 

ב-9 במרס 2012 החל סבב נוסף של אלימות בין פעילי טרור מוסלמים הפועלים מרצועת-עזה לבין מדינת-ישראל, שנמשך לסירוגין עד ל-16 במרס 2012. במהלך התקופה הנדונה, נורו לעבר ישראל יותר מ-200 טילים ופצצות מרגמה. בתגובה לירי, ישראל ביצעה התקפות אוויריות על יעדי טרור ועל חוליות טרור של משגרי טילים שבמהלכן נהרגו לפחות 29 פעילי טרור מוסלמים. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2012 נורו לעבר ישראל 218 טילים ו-43 פצצות מרגמה מרצועת-עזה. כמו כן, בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2012 הסתננו לישראל דרך הגבול המצרי 5,528 אפריקאים שהסתייעו בגורמים אסלאמיים הפועלים בסיני ובישראל.

עיקר תשומת-הלב התקשורתית והדיפלומטית הופנתה גם במהלך חודש מרס 2012 לעבר מלחמת-אזרחים המתחוללת בסוריה מאז ה-15 במרס 2011. למרות מאמציהן של מדינות אחדות להביא להפסקת האלימות הקשה המתחוללת ברחבי סוריה, המשטר העלווי של בשאר אל-אסד המשיך לפעול באלימות רבה באמצעות הפגזות מסיביות יומיומיות על ערים אחדות ברחבי המדינה ובאמצעות כנופיות "השביחה" העלוויות המנהלות מסע שיטתי של הרג, אונס וביזה באוכלוסייה האזרחית. בחודש מרס 2012 נהרגו ברחבי סוריה 1,767 אזרחים, חיילים ואנשי "הצבא הסורי החופשי" המורכב מעשרות-אלפי עריקים שעזבו את יחידותיהם במחאה על האלימות של כוחות-הביטחון כלפי האוכלוסייה האזרחית. מאז ה-15 במרס 2011, נהרגו בסוריה קרוב ל-10,000 בני-אדם. על-פי הערכות אחדות, אלפי בני-אדם נוספים עדיין נעדרים בעקבות מעצרם בידי שירותי-הביטחון ומודיעין הפועלים בשם המשטר העלווי של בשאר אל-אסד.

בחודש מרס 2012 נהרגו 4,284 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית. בחודש בפברואר 2012 נהרגו 4,274 בני-אדם, ובחודש ינואר 2012 נהרגו 3,295 בני-אדם. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2012 נהרגו 11,853 בני-אדם. לשם השוואה, בכל שנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם, ובשנת 2010 נהרגו 29,832 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית.

המלחמה בטרור האסלאמי:

ב-24 במרס 2012 התבצעה הפיכה צבאית במאלי גם על רקע אוזלת-ידה של הממשלה המרכזית בטיפולה בפעילות הטרוריסטית של שבטי "הטוארג" הפועלים בצפון המדינה. במהלך החודשים הראשונים של שנת 2012 הצליחו המיליציות החמושות של שבטי "הטוארג" להשתלט על אזורים נרחבים בצפון מאלי תוך כדי הרג שיטתי והטלת מורא שגרמו לבריחתם של עשרות אלפי תושבים מקומיים. המשטר הצבאי החדש של מאלי הצהיר על מלחמה בלתי מתפשרת במיליציות החמושות, וכן על עריכתן של בחירות דמוקרטיות בעתיד הקרוב.

גם במהלך חודש מרס 2012 התחוללה מלחמה בדרום-תימן בין כוחות הממשלה לבין פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-קאעידה" שהצליחו להשתלט על אזורים נרחבים בדרום המדינה. במהלך החודש כולו נהרגו בתימן 391 בני-אדם - רבים מהם פעילי טרור מוסלמים שחוסלו מהאוויר בסיוע אמריקאי במסגרת המדינות האמריקאית הנוגעת לחיסולים-ממוקדים המתבצעים גם בסומליה, בפקיסטן ובאפגניסטן.

בפקיסטן נהרגו בחודש מרס 2012 לפחות 36 פעילי טרור מוסלמים בחיסולים-ממוקדים אמריקאים למרות התנגדותה של דעת-הקהל הפקיסטנית. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2012 נהרגו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן 72 פעילי טרור מוסלמים הפועלים מסגרת ארגון הטליבאן, אל-קאעידה ו"רשת חאקאני". לשם השוואה, בכל שנת 2011 נהרגו בפקיסטן 610 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים, ובשנת 2010 נהרגו בפקיסטן 960 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים.

בחודש מרס 2012 נהרגו באפגניסטן 39 חיילי נאט"ו. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2012 נהרגו באפגניסטן 97 חיילי נאט"ו. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2011 נהרגו באפגניסטן 566 חיילי נאט"ו, ובשנת 2010 נהרגו 711 חיילי נאט"ו.

חודש מרס 2012 התאפיין גם בהגברת הפעילות הצבאית של טורקיה נגד חברי המחתרת הכורדית, ה-PKK. במהלך החודש כולו נהרגו לפחות 54 בני-אדם - רובם היו חברי המחתרת הכורדית שנהרגו בהיתקלויות קטלניות עם הצבא הטורקי הפועל במזרח המדינה. הפעילות הצבאית הטורקית מתבצעת גם בתוך השטח העיראקי - עניין הגורם למתח ביטחוני רב בין שתי המדינות.

בניגריה נהרגו בחודש מרס 2012 לפחות 146 בני-אדם באלימות אסלאמית ובפעולות טרור קטלניות שהתבצעו בידי פעילי טרור מוסלמים מארגון "בוקו חראם" הפועל בעיקר בצפון המדינה. פעילותו הקטלנית של ארגון "בוקו חראם" נגד הנוצרים המתגוררים בצפון-ניגריה, עוררה את הממשלה הניגרית להצהיר על כוונתה להשקיע משאבים צבאיים כדי להילחם ביעלות נגד הארגון - המבקש להחיל את חוקי השריעה (ההלכה המוסלמית) על כלל האוכלוסייה בניגריה והוא אינו מסתיר את כוונתו להביא לגירושם של כל הנוצרים המתגוררים בה.

במהלך חודש מרס 2012 אנו מזהים פעילות טרוריסטית אסלאמית מוגברת גם באוזבקיסטן המתבצעת במסגרת "התנועה האסלאמית של אוזבקיסטן". פעילי התנועה מקבלים הכשרה טרוריסטית במסגרת פעילותם למען ארגון הטליבאן הפועל באפגניסטן, וכן בכירי התנועה מסייעים לארגון הטליבאן לבצע פיגועים נגד כוחות נאט"ו המוצבים באפגניסטן. בתחילת שנת 2012 נהרגו 2 מפקדים בכירים של "התנועה האסלאמית של אוזבקיסטן" בפעולה צבאית יזומה של כוחות נאט"ו שנערכה בתחומי אפגניסטן. על רקע זה, קיים שיתוף פעולה מודיעיני ומבצעי בין גורמי ביון מערביים לבין הדרג הביטחוני הבכיר של אוזבקיסטן. ב-13 באפריל 2012 חוסל עמאר שאחיב, מפקד בכיר ב"תנועה האסלאמית של אוזבקיסטן", בפעולה של כוחות נאט"ו ושל כוחות אפגניים שפעלו במחוז פריאב שבאפגניסטן. שאחיב היה אחראי לתכנונם של פיגועי התאבדות שהתבצעו באפגניסטן ובפקיסטן.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור אסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת עקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במהלך התקופה הנדונה - החל מה-1 במרס 2012 ועד ל-31 במרס 2012. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש מרס 2012", מגזין המזרח התיכון, 21 באפריל 2012.

טרור אסלאמי - פברואר 2012

לאחר שנה של מלחמת-אזרחים בסוריה שהחלה לכאורה באופן אקראי ב-15 במרס 2011, אפשר להגדיר את מה שמתחולל בסוריה כ"מדינה הנמצאת במצב של חוסר הכרעה". ימים אחדים לפני שהחלו האירועים האלימים בסוריה, צפינו במגזין זה - מגזין המזרח התיכון - על מה שעתיד לקרות לתודעה הפוליטית והחברתית של האזרח הסורי הממוצע המצפה לחיים הוגנים יותר במסגרת הריבונית - שהיא ממילא שברירית בשל האופי העדתי של המשטר הסורי. שינוי כזה אכן התרחש, אולם שיקולים בינלאומיים "כבדי-משקל" מונעים ממערכת הבינלאומית להתערב באופן פעיל בנעשה בסוריה לטובת האזרחים הסורים הנאנקים תחת הברוטאליות של המשטר. המשטר העלווי של בשאר אל-אסד אינו שולט על חלקים גדולים משטחה של סוריה. לפיכך, אנו מזהים גלישה של גורמי טרור סונים המתייצבים לצדה של האופוזיציה הלוחמת, אך מאידך ניתן לזהות גורמי טרור שיעים המגיעים מאיראן, מעיראק ומלבנון המתייצבים באופן פעיל לצדו של המשטר העלווי של בשאר אל-אסד. בשנה האחרונה נהרגו בסוריה כ-8,000 בני-אדם - אזרחים, חיילים ועריקים שהצטרפו ל"צבא הסורי החופשי". לנוכח הטרגדיה האנושית המתחוללת בסוריה, כל אחד יצטרך לשאול את עצמו איך התרחש טבח כזה מתחת לאפו של העולם "הנאור".

בשעה שהעולם היה מרותק לנעשה בעיר חומס בעקבות ההפגזות הקשות של הצבא הסורי בפברואר 2012, טרגדיות נוספות וקשות לא פחות התרחשו בעוצמה גדולה גם בניגריה, בסומליה, בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, במאלי ובמקומות נוספים. כך למשל, ממשלת ניגריה איבדה את השליטה הביטחונית בצפון המדינה לאור פעילותו האלימה של ארגון הטרור האסלאמי "בוקו חראם" המקיים קשרים ענפים עם ארגון אל-קאעידה הפועל בצפון-אפריקה ועם ארגון "אל-שבאב" הפועל בסומליה. במהלך חודש פברואר 2012, ממשלת מאלי איבדה של השליטה הביטחונית באזורים בהם שולטים שבטי ה"טוארג" הנתמכים בידי פעילי טרור מוסלמים מארגון אל-קאעידה הפועלים בכל צפון-אפריקה. בחודש פברואר 2012 התבצעה סדרת פיגועים קטלנית של ארגון אל-קאעידה נגד בני-העדה השיעית שגרמה להריגתם של כ-60 בני-אדם בשעות ספורות בלבד. גם בני-העדה השיעית בפקיסטן סובלת מהתנכלויות יומיומיות מצד גורמי טרור סונים מארגון הטליבאן ואל-קאעידה הפועלים בצפון-מערב המדינה.

בסיכומו של דבר, בחודש פברואר 2012 נהרגו 4,274 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית. בחודש ינואר 2012 נהרגו 3,295 בני-אדם. בחודשיים הראשונים של שנת 2012 נהרגו 7,569 בני-אדם. לשם ההשוואה, בכל שנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם, ובשנת 2010 נהרגו 29,832 בני-אדם בפיגועי טרור ובאלימות אסלאמית.

המלחמה בטרור האסלאמי:
בחודש פברואר 2012 התהדק שיתוף הפעולה הביטחוני בין ארה"ב לפיליפינים במלחמה נגד ארגון הטרור האסלאמי "אבו סיאף" הפועל בדרום המדינה. על-פי מידע שנמסר ממקורות רשמיים בפיליפינים, נערך חיסול-ממוקד אמריקאי בתחילת פברואר 2012 שבעקבותיו נהרגו 15 פעילי טרור מארגון "אבו סיאף" - ארגון המקיים קשרים הדוקים עם ארגון אל-קאעידה. בסומליה נערך חיסול-ממוקד אמריקאי אחד לפחות שבעקבותיו נהרגו לפחות 4 פעילי טרור הקשורים לארגון אל-קאעידה ולארגון הטרור "אל-שבאב". בפקיסטן נהרגו בחודש פברואר 2012 לפחות 23 פעילי טרור בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שהתבצעו למרות התנגדותה של דעת-הקהל הפקיסטנית. בחודשיים הראשונים של שנת 2012 נהרגו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן 33 פעילי טרור. לשם השוואה, בכל שנת 2011 נהרגו בפקיסטן 610 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים, ובשנת 2010 נהרגו בפקיסטן 960 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים.

בחודש פברואר 2012 נהרגו באפגניסטן 24 חיילי נאט"ו. בחודשיים הראשונים של שנת 2012 נהרגו באפגניסטן 58 חילי נאט"ו. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2011 נהרגו באפגניסטן 566 חיילי נאט"ו, ובשנת 2010 נהרגו 711 חיילי נאט"ו - רובם היו חיילים אמריקאים.

בחודש פברואר 2012 נחשפו ניסיונותיה של איראן לבצע פיגועים נגד מטרות ישראליות בהודו, בתאילנד, בגיאורגיה ובאזרבייג'ן - גם בעזרתם של פעילי טרור מוסלמים מארגון חיזבאללה. במהלך חודש פברואר 2012 נורו לעבר ישראל כ-30 טילים בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים ברצועת-עזה. מתחילת שנת 2012 נורו לעבר ישראל יותר מ-40 טילים מרצועת-עזה. במהלך חודש פברואר 2012 נעשו לפחות 3 ניסיונות לבצע פיגועים נגד ישראל דרך הגבול המצרי - ונמסר על הרוג אחד בהיתקלות עם חיילי צה"ל. בחודש בפברואר 2012 הסתננו לישראל לפחות 1,800 מסתננים אפריקאים, וזאת בהשוואה ל-2,295 מסתננים אפריקאים שנכנסו לישראל בחודש בינואר 2012. על-פי הערכות אחדות, בשנת 2011 הסתננו לישראל יותר מ-16,000 מסתננים אפריקאים דרך הגבול המצרי. ככול שחולף הזמן, ישראל נאלצת להתמודד עם הסתננות אידיאולוגית הנעזרת בידי גורמי טרור אסלאמיים הפועלים בחצי-האי סיני.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במקורות בינלאומיים במהלך התקופה הנדונה - החל מה-1 בפברואר 2012 ועד ל-29 בפברואר 2012. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש בפברואר 2012", מגזין המזרח התיכון, 3 במרס 2012.

טרור אסאלמי בדרום-מזרח אסיה והתקשורת הישראלית

זה יהיה כמעט נדוש להצהיר שלתקשורת הבינלאומית ולתקשורת הישראלית יש סדר-יום פוליטי שמוכתב ומונהג של ידי עורכים, כתבים ובעלי ממון המבקשים לנתב את דעת-הקהל המקומית והבינלאומית לעבר תפיסה תודעתית-פוליטית מוגדרת בנוגע לנושאים המסוקרים. כאשר "הנושא החם" הוא ישראל, סביר להניח שהידיעה תתפרסם במאות מקורות מידע, ולעיתים גם באלפי מקורות שונים ומגוונים המופיעים ברחבי-העולם בשפות שונות. האובססיה הזו, שיש לה בסיס פרוורטי הנשען ברובו על יצר המציצנות השואב את השראתו מתחושות עזות של משטמה אנטישמית, דוחפת את העורכים בתקשורת לייחס משמעות חסרת-פרופורציות לאירועים קטנים המתרחשים בישראל לעומת אירועים הרי-גורל המתרחשים במקומות אחרים בעולם. המצב העובדתי הזה, אינו נובע רק מנוכחותם של מאות עיתונאים זרים בישראל - וזאת, ללא כל פרופורציה לגודלה של מדינת-ישראל - אלא, הוא לעיתים קרובות פרי עבודה רשלנית של התקשורת הישראלית המייחסת לעצמה מידות ערכיות מעולות שאינן עולות בקנה-אחד עם המציאות העובדתית. התקשורת הישראלית אפילו עורכת לעצמה כנסים פומביים שבהם היא מהללת את עצמה בקול חד-גוני משעמם - אך מעל לכול, זהו גם קול המעורר דאגה במידה מסוימת.

האווירה התקשורתית בישראל היא מאוד אלימה, גסה ורדיקלית - בעוד שהמציאות הישראלית היומיומית היא ברוב המקרים מתונה ורגועה למרות ההתלהמות התקשורתית המלווה את האזרח הישראלי מידי יום מיומו. אפילו הפרסומות בישראל, בעיקר אלה המוקרנות בטלוויזיה, נוטות להיות צעקניות, רעשניות על גבול הברוטאליות המילולית. התקשורת הישראלית כל כך מרוצה מעצמה, שהיא נוטה לייצר סרטוני "פרומו" שאין להם קשר ממשי למה שעתיד להיות מוקרן מבעד למסכי הטלוויזיה. כך גם הכותרות המתפרסמות בעיתונות הכתובה - שלא תמיד יש להן קשר ישיר לתוכן של הכתבה או לידיעה המופיעה בעיתון.

ובכן, סביר להניח שתשאלו את עצמכם, מה הקשר בין הכותרת של המאמר הנוכחי לבין מה שכתבתי עד כה. על-מנת להבהיר מעט את הנושא שעל הפרק, קחו לדוגמא את משדר החדשות של ערוץ 2 של השעה 20:00 ב-22 בפברואר 2101: באותו יום נערך טבח קשה בעיר חומס שבסוריה שבעקבותיו נהרגו לפחות 100 בני-אדם. במהלך היום היו אירועים קשים נוספים ברחבי המזרח-התיכון ובמקומות נוספים. אולם ערוץ 2 החליט להקדיש 13 דקות תמימות לנושאים פוליטיים איזוטריים ולנושאים משפטיים הקשורים לישראל (כחלק מהאג'נדה הפוליטית של הערוץ), ורק לאחר מכן שודרה כתבה קצרה של 2 דקות על מה שהתרחש בסוריה באותו יום. ערוץ 2 מחזיק "דסק" רציני מאוד לענייני המזרח התיכון, כשם שבאקדמיה הישראלית יש מאות מזרחנים, אולם לאורך כל תקופת כהונתו של חוסני מובארק לא התפרסם ספר אחד ראוי לשמו בשפה העברית על מצרים תחת מנהיגותו - מדובר על תקופה של 30 שנה. במהלך התקופה הנדונה התפרסמו אלפי ספרים על ישראל שחלקם ניתן להגדירם כגזעניים וכאנטי-ישראלים שמטרתם העיקרית הייתה לחבוט בכל מחיר במדינת-ישראל ובאזרחיה. כמובן שהספרים התפרסמו בכסות "אקדמית" במסגרת מה שמוגדר ה"חופש לחקור ולבקר". אולם, מצרים שלאחר מובראק מתפרקת (להפתעתם של רבים), בעוד שישראל מותירה את המדינות הערביות מאחור בכל תחום אפשרי (להפתעתם הרבה של חסידי הלאומנות הערבית הפשיסטית בתקשורת הישראלית).

התקשורת היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. לפיכך, לצד הקרב על הרווח הכספי, מתנהל גם קרב עיקש על התודעה החדשותית ברמה של לוחמה-פסיכולוגית בהתאם לקו המנחה של העיתון. במילים אחרות, אפשר לשתול רעיון כלשהו - ובקביל לכך לחזור עליו אין-ספור פעמים גם בכתבות שלכאורה אין קשר ביניהן. תהליך התודעה-החדשותית מתרחשת בדרך-כלל כשאתם "עוברים" על הכותרות בעיתון. באופן דומה, עיתון הארץ התחיל להדגיש בכל כתבה שורות אחדות שלדעת עורכי העיתון שורות אלה הן הנקודות העיקריות בכתבה שכדאי שתקראו אותן כדי להבין על מה מדובר. ובכן, יש לנו "כותרת" של הכתבה, ויש לנו "הדגשה" של הרעיון המרכזי של הכתבה או המאמר. לכאורה, עורכי העיתון רוצים לחסוך לנו זמן יקר, או שהם רוצים להיות בטוחים שאנו מבינים היטב מה הרעיון המרכזי של הכתבה. ועם זאת, שני הכלים הללו, "הכותרת" וה"הדגשה", הם כלים חזקים היכולים ליצור תודעה חדשותית מסוימת בנוגע לנושא מסוים. העין האנושית אינה יכולה להתעלם לחלוטין לא מהכותרת ולא מההדגשה של הרעיון המרכזי המופיע במאמר או בכתבה. לפיכך, השימוש בכותרות, במילים ובמונחים מסוימים אינו יוצר רק תודעה-חדשותית, אלא הוא גם מכתיב את קצב הקריאה של הקוראים - קצב ההופך את הקריאה למהירה ושטחית.

באמצע חודש פברואר 2012 התבצעה סדרת פיגועים נגד ישראל בתאילנד, בהודו, בגיאורגיה ובאזרבייג'ן. למרבה המזל, לא היו נפגעים רבים בנפש. ועם זאת, התקשורת הישראלית בחרה להיכנס להיסטריה בעזרת כותרות מתלהמות על "גל טרור נגד ישראל". הגדיל לעשות אחד מהעיתונים היומיים שבחר בכותרת רעשנית על כך ש"כל שירותי המודיעין של ישראל נכשלו בסיכול הפיגועים". אולם, למען האמת, גם העיתון עצמו נכשל בסיכול הפיגועים משום שהוא מתיימר לדעת הכל ולהבין כל דבר - בעיקר אם אפשר לגזור קופון כלשהו למען העניין הפלסטיני.

בחודש ינואר 2012 נערך בתאילנד דיון על טרור אסלאמי בדרום-מזרח אסיה - בעיקר בנוגע למדינות כמו תאילנד, הפיליפינים ואינדונזיה. גם הטרור האסלאמי בחבל קשמיר הוזכר במקרים אחדים לנוכח מעורבותם של פעילי טרור מוסלמים המגיעים מפקיסטן כדי לסייע לתושבי החבל ואף לבצע פיגועי טרור רצחניים בהודו עצמה. "גל הטרור" האמיתי אינו מתחולל נגד ישראל, אלא נגד תושבים חפים-מפשע המתגוררים בדרום-תאילנד ובדרום-הפיליפינים. במהלך הדיון שנערך בתאילנד הועלתה הסברה שהמצב הביטחוני באזורים הללו עלול להפוך ל"איום אזורי" בדומה למה שמתרחש באפגניסטן, בתימן ובסומליה. כך למשל, על-פי דוברים רשמיים של ממשלת תאילנד, בשנת 2011 נהרגו בפיגועי טרור אסלאמיים 535 בני-אדם, וזאת לעומת שנת 2010 במהלכה נהרגו 521 בני-אדם. משנת 2004 נהרגו בדרום-תאילנד יותר מ-5,000 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים באלימות אסלאמית. גם בדרום הפיליפינים מתנהל מאבק דמים בין גורמי טרור אסלאמיים לבין כוחות הביטחון שהביא להריגתם של יותר מ-150,000 בני-אדם בשלושים השנים האחרונות (על-פי מקורות צבאיים רשמיים מפברואר 2012). מעט מאוד מכל האירועים הללו המתחוללים העוצמה רבה באזורים האלה הצליח לחדור את האטימות של התקשורת הישראלית לאורך כל השנים האחרונות, וזאת למרות האיכויות המדהימות שהיא מייחסת לעצמה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית והטרור האסלאמי בדרום-מזרח אסיה", מגזין המזרח התיכון, 25 בפברואר 2012.

טרור אסלאמי - ינואר 2012

שנת 2011 הסתיימה עם 40,134 הרוגים באלימות אסלאמית ובפיגועי טרור אסלאמיים שהתבצעו ברבות מהמדינות המוסלמיות המתאפיינות, בדרך-כלל, בחוסר-שליטה ובתפקוד לקוי מן היסוד. לכישלון הזה יש מרכיב תרבותי עמוק הנטוע היטב בהיסטוריה האסלאמית, המתאפיינת בעיקר בנקיטת אלימות כפתרון מועדף לכל מחלוקת דתית, פוליטית או חברתית. אין תימה איפה, שאם נפנה את מבטנו לכל פינה במרחב האסלאמי, נוכל להבחין בנקל בקווים הברורים של המחלוקות הרבות הקיימות בתוך המדינה האסלאמית ובגבולותיה הגיאוגרפיים עם מדינות שכנות ורחוקות - גם אם הן מנהלות קשרים דיפלומטיים תקינים לכאורה.

ההתקוממות העממית שפרצה במרחב הערבי בתחילת שנת 2011, אומנם סילקה מנהיגים רודנים, אך במקביל לכך היא גם חשפה פעם נוספת את הצביון המלאכותי של המדינה הערבית הלאומית הכורעת תחת הנטל לנוכח האתגרים החברתיים, העדתיים והדתיים המאיימים לפורר את התבנית הגיאוגרפי ליחידות קטנות. מצרים, טוניסיה, לוב ותימן אינן מצליחות להתמודד עם האתגרים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים למרות סילוקה של המנהיגות הרודנית לאחר שבועות רבים של אלימות קשה ואכזרית. המצב המעורער במדינות הללו, מדרבן את הכוחות האסלאמיים הרדיקליים להפעיל מערכת שלמה של אינדוקטרינציה קיצונית שיש לה השפעות החורגות מעבר לגבולות המדינה הריבונית. מאז תחילת שנת 2011 אנו יכולים להבחין בהתגברות הפעילות האסלאמית הרדיקלית בכל צפון-אפריקה - בעיקר של ארגונים אסלאמיים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה.

בחודש ינואר 2012 נהרגו בסוריה 1076 בני-אדם - בעיקר מירי והפגזות של הכוחות הנאמנים למשטר העלווי של הנשיא בשאר אל-אסד ושל כנופיות "השביחה" המסייעות לו. בהתאם למידע שנאסף על-ידי מגזין הזה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסוריה יותר מ-6,000 בני-אדם מאז שהחלה ההתקוממות העממית ב-15 במרס 2011. למרות התערבותה של הליגה-הערבית, המשטר הסורי לא היסס להורות על הפגזה יומיומית לעבר אזרחים תמימים בערים אחדות שגרמה להריגתם של מאות בני-אדם בחודש ינואר 2012 בלבד. באופן דומה, ארגוני טרור סונים הפועלים בעיראק, לא היססו להורות על הריגתם של 78 שיעים בסדרה של פיגועי טרור שהתבצעה ב-5 בינואר 2012. כך גם אירע בניגריה, ב-21 בינואר 2012, בסדרת הפיגועים שהתבצעה בידי פעילי טרור מוסלמים מארגון "בוקו חראם" שגרמו להריגתם של 180 בני-אדם - רבים מהם נוצרים.

בסיכומו של דבר, בחודש ינואר 2012 נהרגו 3,295 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית. לשם השוואה, בחודש ינואר 2011 נהרגו 2,356 בני-אדם, ובחודש ינואר 2010 נהרגו 2,166 בני-אדם. בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם, ובשנת 2010 נהרגו 29,832 בני-אדם בפיגועי טרור ובאלימות אסלאמית.

המלחמה בטרור האסלאמי:
למרות המצב האלים והאכזרי השורר בסוריה בחודשים האחרונים, המערכת הדיפלומטית הבינלאומית אינה מצליחה להגיע לפתרון מוסכם כלשהו בנוגע לסוריה בשל שיקולים הנוגעים למאבקי-כוח ויוקרה בין רוסיה וסין לבין מדינות המערב ובראשן ארה"ב. אם לא יימצא פתרון שיניח את דעתה של האופוזיציה הסורית בשבועות הקרובים, אנו נראה את סוריה הופכת לעוד מדינה מוסלמית המתפקדת בדומה לסומליה, לתימן ולעיראק עם פיצול גיאוגרפי המתבסס על מרכיב עדתי-דתי. בשבועות האחרונים אנו עדים לנוכחות מוגברת של פעילי טרור מארגון אל-קאעידה החודרים מעיראק ומלבנון במטרה לסייע לתנועת "האחים המוסלמים" הפועלת בסוריה המדממת. מנגד, מאות פעילי טרור מארגון חיזבאללה וחברי "משמרות המהפכה" של איראן מסייעים באופן פעיל למשטר העלווי לדכא באכזריות את ההתקוממות העממית שהחלה ב-15 במרס 2011. למרות הטבח הנורא המתחולל בסוריה בעיקר מאז ראשית 2012, העולם עדיין עומד מנגד.

במהלך החודשים האחרונים ניכרת ההצלחה הצבאית של קניה, אתיופיה והממשלה המרכזית של סומליה במלחמתם נגד פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה, וזאת למרות שבמהלך חודש ינואר 2012 נהרגו יותר מ-250 בני-אדם בפיגועי טרור ובהתקפות צבאיות יזומות על בסיסי טרור של ארגון "אל-שבאב" הנמצאים בדרום סומליה. ארגון אל-קאעידה וארגון "אל-שבאב" ניהלו מגעים, ברמה הבכירה ביותר, על הצטרפותו המלאה של ארגון "אל-שבאב" לארגון אל-קאעידה תחת הנהגה משותפת. תהליך דומה ומזורז ניתן לזהות גם בחצי-האי סיני, במאלי ובדרום-תאילנד.

במהלך חודש ינואר 2012 נורו לעבר ישראל 9 טילים ו-7 פצצות מרגמה שנורו בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים מרצועת-עזה, וזאת לעומת 30 טילים ו-11 פצצות מרגמה שנורו לעבר ישראל בחודש דצמבר 2011. מאז שנת 2005 נורו לעבר ישראל יותר מ-6,500 טילים שנורו בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים מרצועת-עזה. במהלך חודש ינואר 2012 חדרו לישראל 2,295 מסתננים אפריקאים. לאורך כל שנת 2011 חדרו לישראל 16,000 מסתננים אפריקאים. לשם ההשוואה, לאירופה הגדולה חדרו 58,000 מסתננים אפריקאים בשנת 2011. ממשלת-ישראל עדיין נמצאת בתרדמת למרות הסכנה הרובצת לפתחנו.

לאור פעילותו האלימה והרצחנית של ארגון הטרור האסלאמי "בוקו חראם", ממשלת ניגריה הכריזה על מצב-חירום באזורים רבים בצפון-ניגריה בעיקר לאחר המתקפה של ה-21 בינואר 2012 שבמהלכה נהרגו לפחות 180 בני-אדם. גם בתאילנד ובפיליפינים אנו מזהים פעילות מוגברת של ארגוני טרור אסלאמיים: כך למשל בשנת 2011 נהרגו בדרום-תאילנד 535 בני-אדם, וזאת בהשוואה לשנת 2010 שבמהלכה נהרגו 521 בני-אדם בפעולות טרור אסלאמיות (על-פי מקורות רשמיים מה-15 בינואר 2012). הטרור האסלאמי המתחולל בדרום-מזרח אסיה עלול להוות בעיה אקוטית אזורית בדומה למה שמתרחש בתימן, באפגניסטן, בסומליה ובצפון-אפריקה.

למרות המתיחות השוררת בין פקיסטן לארה"ב, בחודש ינואר 2012 התחדשו החיסולים-הממוקדים האמריקאים בפקיסטן. בחודש זה נהרגו לפחות 10 פעילי טרור מוסלמים מארגון הטליבאן בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן בלבד. לשם השוואה, לאורך של שנת 2011 נהרגו בפקיסטן 610 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בשנת 2010 נהרגו 960 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בתימן נהרגו 15 פעילי טרור מוסלמים מארגון אל-קאעידה בחיסול-ממוקד אמריקאי אחד שנערך בחודש ינואר 2012. בסומליה ידוע בוודאות על חיסול-ממוקד אמריקאי אחד שבעקבותיו נהרג פעיל טרור בכיר מארגון "אל-שבאב".

בחודש ינואר 2012 נהרגו באפגניסטן 34 חיילי נאט"ו. לאורך כל שנת 2011 נהרגו באפגניסטן 566 חיילי נאט"ו, ובשנת 2010 נהרגו באפגניסטן 711 חיילי נאט"ו - רובם היו חיילים אמריקאים.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במקורות בינלאומיים במהלך התקופה הנדונה - החל מה-1 בינואר 2012 ועד ל-31 בינואר 2012. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2012", מגזין המזרח התיכון, 11 בפברואר 2012.

התעמולה הערבית הפשיסטית של עיתון הארץ

ראשית, אנחנו צריכים לציין כמה עובדות מכאיבות: המאבק בין מדינות-ערב לישראל מעולם לא היה טריטוריאלי. המאבק בין העולם-הערבי לישראל הוא בעיקרו מאבק בין מוסלמים ליהודים על רקע דתי. על בסיס שני הנתונים הללו ניתן להבין את התנהגותם של הערבים מאז "הצהרת בלפור" מנובמבר 1917 ועד לסירובה של הרשות-הפלסטינית לנהל משא-ומתן רציני עם מדינת-ישראל ב-2012. רצח, טרור, אלימות, אונס, מלחמת-ג'יהאד ותעמולה בזירה הבינלאומית שימשו את האידיאולוגיה הערבית ככלים לגיטימיים במאבק הדתי שנועד להביא לחיסולה של הנוכחות היהודית בארץ-ישראל. מהבחינה הזו אין שום הבדל גדול במאבק הלאומי של יהודי ארץ-ישראל מאז תקופת בית-שני ועד למרד בר-כוכבא בשנת 132 לספירה. במהלך התקופה הנדונה חוסלו מיליוני יהודים במאבקם ההרואי על זהותם הלאומית והתרבותית. לא "שנאת חינם" גרמה להרג הנורא הזה, אלא חמדנותם של הכובשים והפולשים הרבים שראו ביהודים כבלתי-ראויים לחיות את חייהם בהתאם לאמונתם התרבותית על אדמתם ההיסטורית. בדומה להיום, גם אז, היו כמה יהודים שהצדיקו את ההרג הנורא הזה מטעמים שונים משונים. אך כל זה מתקשר לעיתון הארץ? ובכן, עוד כמה שורות תבינו.

כדי לנהל תעמולה אנטי-ישראלית ותעמולה אנטישמית, לא צריך הרבה. אפילו התנ"ך שלנו מספק "הוכחות" להיותו של עם-ישראל לאום מיוחד שבו כל כישלון אישי ולאומי הוא הזדמנות מיוחדת להתערטלות פומבית והכאה על חטא. מהרעיון הבסיסי הזה של "תיקון עולם" במובן הטוב של המושג, העניין הפך לסוג של קרדום בו ניתן לחבוט בזהות ובתרבות היהודית עד לדרגה של משטמה גזענית היכולה למוסס לחלוטין את הרצון לנהל דיאלוג רציני ואינטלקטואלי על בסיס הגיוני ומושכל. כמעט 2000 שנה הנצרות מנהלת דיאלוג אלים וגזעני עם היהדות. יותר מ-1300 שנה האסלאם מנהל דיאלוג אלים וגזעני עם היהדות וגם עם עצמו עד לדרגה של חיסול-הדדי המוקדש למען השגת עליונות כיתתית במסגרת הדת המוסלמית הברוטאלית. כל שנה, ב-27 בינואר, העולם "התרבותי" מציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. מאידך, אי-אפשר להשתחרר מהעובדה שהשואה של עם היהודי התאפשרה בגלל שהנצרות הניחה לאורך מאות שנים את הבסיס ההגיוני ואת ההצדקות המוסריות שהובילו לחיסולם של מיליוני יהודים בהבל-פה. כל עניין "יהודי" הוסבר אך ורק על-פי הפרשנות השלילית בנושאים הנוגעים לתרבות, לדת, ללבוש, להתנהגות, לשפה, לדיבור, למנטאליות ולמראה הפיזי. גם ההישגים של היהודים הוסברו על-פי הפרשנות השלילית כחלק מתעמולה חובקת-עולם שנועדה לערער עוד יותר את הלגיטימיות של היהודים להתנהל כיהודים. בשלב הסופי, "הגנטיקה היהודית" שימשה עילה "הגיונית" שהובילה לפיתרון הסופי של "בעיית היהודים". אל תוך המלכודת התעמולתית הזו נפלו גם יהודים שהחשיבו את עצמם כ"ליבראליים" וכ"מתקדמים" הנעים בבטחה, לכאורה, בתוך הזרם החמים והמרכזי של התרבות האירופאית של אותה עת. בעשרות השנים האחרונות, הנצרות האירופאית העביר את "לפיד האנטישמיות" לידיים הבטוחות של נאמני האסלאם ולחסידי הלאומנות הערבית הפשיסטית המבכה את כישלונו של היטלר להביא לסיומה המוחלט של "בעיית היהודים".

הכרזת העצמאות הישראלית בשנת 1948, לאחר שנים ארוכות של מאבק הירואי נגד האימפריה העות'מאנית, נגד האימפריה הבריטית ונגד האימפריה הערבית, העניקה פתח רחב, וענק, להנחת תשתית אידיאולוגית נוספת במסגרת התעמולה המתנהלת נגד עצם הקיום היהודי העצמאי בארץ-ישראל. לשם כך הכול מותר, כולל טרור אידיאולוגי המתנהל על-פי רוב במתווה של "אופטיקה הפוכה". דהיינו, מעצימים באורח מלאכותי כל כישלון ובעיה הקשורה לישראל, ומאידך מגמדים באורח שיטתי הישגים ואף מעלימים בעיות שאינן משרתות את התעמולה האנטי-ישראלית. על-פ המתווה הזה, כל היבט משמש עילה להעביר מסר פוליטי שיש בו סממנים מובהקים של אנטישמיות. כך למשל, בקריקטורות, בכתבות על אופנה, בכתבות הנוגעות לנושאים של אדריכלות, של מוסיקה, על תוכניות טלוויזיה, על רפואה, על תרבות ועל נושאים שיש בהם נגיעה לאקולוגיה. כל נושא, למעשה, משרת את האידיאולוגיה הראשית, דהיינו הסיקור התקשורתי נועד בראש ובראשונה להעביר מסר פוליטי מובהק שמטרתו להניח תשתית לדה-לגיטימציה של מדינת-ישראל להתקיים כמדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. הכול עטוף במלל תרבותי, לכאורה, הנוגע למגוון רחב של נושאים הקשורים לישראל. במסגרת הזו גם מגייסים כותבים בעלי נטיות פוליטיות מתונות כדי שישמשו עלי-תאנה שנועדו להסוות מעט את המגמה הכללית אליו חותר הדיווח התקשורתי.

כמובן שגם עניינים היסטוריים הקשורים לקיום היהודי בארץ-ישראל, או בנושאים הקשורים לפוליטיקה המקומית ול"זכויות אדם", מהווים קרקע פורייה כדי להעביר מסר אידיאולוגי שיטתי שנועד לשרת מטרות מוגדרות מאוד. כך למשל, "הכיבוש" הישראלי על שטחי יהודה ושומרון, הוא כלי בלבד שלתוכו יוצקים אין-ספור נושאים שמטרתם לערער את הלגיטימיות של מדינת-ישראל להתנהל כמדינה יהודית ריבונית. במסגרת הזו, נושאים כמו בעיית המסתננים האפריקאים, עוני, העבריינות הלאומנית של ערביי-ישראל, דת, כלכלה, יחסים בינלאומיים ואירועים לאומיים והיסטוריים, משמשים הזדמנות לחבוט פעם נוספת במדינת-ישראל כמדינה וכחברה.

כאשר בעיית "הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון תבוא על פתרונה, מובטח לכם שזה לא סוף הסיפור, משום שבאמתחתו של עיתון הארץ יש עוד הרבה נושאים העומדים על הפרק - לכאורה בשם "המוסר" ובשם "הצדק ההיסטורי". כך למשל, במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ ב-24 בינואר 2012, כתב עקיבא אלדר את המשפטים האלה: "פוליטיקאים ישראלים מכל המפלגות הציוניות מסרבים להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים. הם דוחים בתוקף גם את דרישתם הצנועה יותר של הצד הפלסטיני - להודות באחריות החלקית של ישראל לנכבה הפלסטינית ב-1948. חוק הנכבה נועד להסיר את הכתם הזה מעל המצפון של הקולקטיב הישראלי-יהודי". שימו לב לביטויים "דרישתם הצנועה יותר של הצד הפלסטיני", ולביטוי "הכתם הזה". לזה קוראים בפשטות: עוד חסיד שוטה של התעמולה הערבית הפשיסטית.

עיתון הארץ שוב מנסה להנשים באורח-מלאכותי את הסיפור הפלסטיני המדומה על חשבון עמידתו ההירואית של היישוב היהודי בשנים 1948-1947. בתרגיל הליבראלי-האינטלקטואלי לכאורה שמתנהל בעיתון הארץ חדשות לבקרים, מעמידים "נרטיב" מול "נרטיב". אולם, במקרה שלנו, זו בדיה ערבית לעומת גבורה ישראלית של אומה שעברה טרגדיה בלתי-אנושית. הכתם-ההיסטורי הכבד מוטל אך ורק על הצד הערבי כולו ,כולל אלה המכונים "פלסטינים", משום שבהחלטותיו להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל (בעיקר לאחר אירועי השואה היהודית), מראות בעליל על טיבם של הערכים התרבותיים עליהם מושתתת ההתנהלות הפוליטית, הדתית והבינלאומית של העמים המוסלמים במזרח-התיכון. שום דבר עקרוני לא השתנה מאז 1947. הצד המוסלמי משועבד לאלימות כפיתרון מועדף לכול מחלוקת כפי שאירועי ינואר 2012 מוכיחים לנו מידי יום ביומו.

אם נבדוק במבט חטוף את האירועים שתרחשו רק בינואר 2012 ברחבי העולם-המוסלמי, התמונה תיראה כך: במהלך החודש ינואר 2012 נהרגו במדינות המוסלמיות אלפי בני-אדם במסכת שלמה של פיגוע טרור ובאלימות אסלאמית רוחבית. כך למשל, בניגריה האלימה והגזענית, נרצחו מאות בני-אדם בהתקפות טרור רחבות-היקף של מוסלמים כלפי נוצרים ושל מוסלמים כלפי מוסלמים אחרים. בעיראק התבצעו התקפות טרור רצחניות של ארגון אל-קאעידה שגרמו להריגתם של מאות בני-אדם. בסומליה נרצחו מאות בני-אדם בפיגועי טרור - וכן גם בהתקפות-הנגד של קנייה ואתיופיה כלפי פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. בפקיסטן, באפגניסטן, בסוריה, במצרים, בלוב, באלג'יריה, במאלי ובתימן התבצעו מאות פעולות טרור שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים. ובכן, לאחר סקירה קצרה זו - שאנו מפרסמים כאן מידי חודש בחודשו בנוגע לאלימות האסלאמית - נשאלת השאלה האם זה מקרי שהטרור והרצחנות הפכו למאפיינים העיקריים של התרבות האסלאמית והערבית? האם יש לכך הסבר תרבותי, גזעי, דתי, מנטאלי, או אפילו גנטי לאלימות הבלתי-מוסברת הזו? מדוע כאשר המוסלמים אינם יכולים לחסל את "הכופרים" הם מחסלים זה את זה בקצב של הרג תעשייתי חסר-מעצורים? דרך-אגב, בדומה לפלסטינים, גם הגרמנים חושבים שהם הקורבנות האמיתיים של מלחמת-העולם השנייה. הבנתם את הרעיון?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון הארץ - תרגיל בתעמולה ערבית פשיסטית", מגזין המזרח התיכון, 27 בינואר 2012.