ראשית, אנחנו צריכים לציין כמה עובדות מכאיבות: המאבק בין מדינות-ערב לישראל מעולם לא היה טריטוריאלי. המאבק בין העולם-הערבי לישראל הוא בעיקרו מאבק בין מוסלמים ליהודים על רקע דתי. על בסיס שני הנתונים הללו ניתן להבין את התנהגותם של הערבים מאז "הצהרת בלפור" מנובמבר 1917 ועד לסירובה של הרשות-הפלסטינית לנהל משא-ומתן רציני עם מדינת-ישראל ב-2012. רצח, טרור, אלימות, אונס, מלחמת-ג'יהאד ותעמולה בזירה הבינלאומית שימשו את האידיאולוגיה הערבית ככלים לגיטימיים במאבק הדתי שנועד להביא לחיסולה של הנוכחות היהודית בארץ-ישראל. מהבחינה הזו אין שום הבדל גדול במאבק הלאומי של יהודי ארץ-ישראל מאז תקופת בית-שני ועד למרד בר-כוכבא בשנת 132 לספירה. במהלך התקופה הנדונה חוסלו מיליוני יהודים במאבקם ההרואי על זהותם הלאומית והתרבותית. לא "שנאת חינם" גרמה להרג הנורא הזה, אלא חמדנותם של הכובשים והפולשים הרבים שראו ביהודים כבלתי-ראויים לחיות את חייהם בהתאם לאמונתם התרבותית על אדמתם ההיסטורית. בדומה להיום, גם אז, היו כמה יהודים שהצדיקו את ההרג הנורא הזה מטעמים שונים משונים. אך כל זה מתקשר לעיתון הארץ? ובכן, עוד כמה שורות תבינו.
כדי לנהל תעמולה אנטי-ישראלית ותעמולה אנטישמית, לא צריך הרבה. אפילו התנ"ך שלנו מספק "הוכחות" להיותו של עם-ישראל לאום מיוחד שבו כל כישלון אישי ולאומי הוא הזדמנות מיוחדת להתערטלות פומבית והכאה על חטא. מהרעיון הבסיסי הזה של "תיקון עולם" במובן הטוב של המושג, העניין הפך לסוג של קרדום בו ניתן לחבוט בזהות ובתרבות היהודית עד לדרגה של משטמה גזענית היכולה למוסס לחלוטין את הרצון לנהל דיאלוג רציני ואינטלקטואלי על בסיס הגיוני ומושכל. כמעט 2000 שנה הנצרות מנהלת דיאלוג אלים וגזעני עם היהדות. יותר מ-1300 שנה האסלאם מנהל דיאלוג אלים וגזעני עם היהדות וגם עם עצמו עד לדרגה של חיסול-הדדי המוקדש למען השגת עליונות כיתתית במסגרת הדת המוסלמית הברוטאלית. כל שנה, ב-27 בינואר, העולם "התרבותי" מציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. מאידך, אי-אפשר להשתחרר מהעובדה שהשואה של עם היהודי התאפשרה בגלל שהנצרות הניחה לאורך מאות שנים את הבסיס ההגיוני ואת ההצדקות המוסריות שהובילו לחיסולם של מיליוני יהודים בהבל-פה. כל עניין "יהודי" הוסבר אך ורק על-פי הפרשנות השלילית בנושאים הנוגעים לתרבות, לדת, ללבוש, להתנהגות, לשפה, לדיבור, למנטאליות ולמראה הפיזי. גם ההישגים של היהודים הוסברו על-פי הפרשנות השלילית כחלק מתעמולה חובקת-עולם שנועדה לערער עוד יותר את הלגיטימיות של היהודים להתנהל כיהודים. בשלב הסופי, "הגנטיקה היהודית" שימשה עילה "הגיונית" שהובילה לפיתרון הסופי של "בעיית היהודים". אל תוך המלכודת התעמולתית הזו נפלו גם יהודים שהחשיבו את עצמם כ"ליבראליים" וכ"מתקדמים" הנעים בבטחה, לכאורה, בתוך הזרם החמים והמרכזי של התרבות האירופאית של אותה עת. בעשרות השנים האחרונות, הנצרות האירופאית העביר את "לפיד האנטישמיות" לידיים הבטוחות של נאמני האסלאם ולחסידי הלאומנות הערבית הפשיסטית המבכה את כישלונו של היטלר להביא לסיומה המוחלט של "בעיית היהודים".
הכרזת העצמאות הישראלית בשנת 1948, לאחר שנים ארוכות של מאבק הירואי נגד האימפריה העות'מאנית, נגד האימפריה הבריטית ונגד האימפריה הערבית, העניקה פתח רחב, וענק, להנחת תשתית אידיאולוגית נוספת במסגרת התעמולה המתנהלת נגד עצם הקיום היהודי העצמאי בארץ-ישראל. לשם כך הכול מותר, כולל טרור אידיאולוגי המתנהל על-פי רוב במתווה של "אופטיקה הפוכה". דהיינו, מעצימים באורח מלאכותי כל כישלון ובעיה הקשורה לישראל, ומאידך מגמדים באורח שיטתי הישגים ואף מעלימים בעיות שאינן משרתות את התעמולה האנטי-ישראלית. על-פ המתווה הזה, כל היבט משמש עילה להעביר מסר פוליטי שיש בו סממנים מובהקים של אנטישמיות. כך למשל, בקריקטורות, בכתבות על אופנה, בכתבות הנוגעות לנושאים של אדריכלות, של מוסיקה, על תוכניות טלוויזיה, על רפואה, על תרבות ועל נושאים שיש בהם נגיעה לאקולוגיה. כל נושא, למעשה, משרת את האידיאולוגיה הראשית, דהיינו הסיקור התקשורתי נועד בראש ובראשונה להעביר מסר פוליטי מובהק שמטרתו להניח תשתית לדה-לגיטימציה של מדינת-ישראל להתקיים כמדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. הכול עטוף במלל תרבותי, לכאורה, הנוגע למגוון רחב של נושאים הקשורים לישראל. במסגרת הזו גם מגייסים כותבים בעלי נטיות פוליטיות מתונות כדי שישמשו עלי-תאנה שנועדו להסוות מעט את המגמה הכללית אליו חותר הדיווח התקשורתי.
כמובן שגם עניינים היסטוריים הקשורים לקיום היהודי בארץ-ישראל, או בנושאים הקשורים לפוליטיקה המקומית ול"זכויות אדם", מהווים קרקע פורייה כדי להעביר מסר אידיאולוגי שיטתי שנועד לשרת מטרות מוגדרות מאוד. כך למשל, "הכיבוש" הישראלי על שטחי יהודה ושומרון, הוא כלי בלבד שלתוכו יוצקים אין-ספור נושאים שמטרתם לערער את הלגיטימיות של מדינת-ישראל להתנהל כמדינה יהודית ריבונית. במסגרת הזו, נושאים כמו בעיית המסתננים האפריקאים, עוני, העבריינות הלאומנית של ערביי-ישראל, דת, כלכלה, יחסים בינלאומיים ואירועים לאומיים והיסטוריים, משמשים הזדמנות לחבוט פעם נוספת במדינת-ישראל כמדינה וכחברה.
כאשר בעיית "הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון תבוא על פתרונה, מובטח לכם שזה לא סוף הסיפור, משום שבאמתחתו של עיתון הארץ יש עוד הרבה נושאים העומדים על הפרק - לכאורה בשם "המוסר" ובשם "הצדק ההיסטורי". כך למשל, במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ ב-24 בינואר 2012, כתב עקיבא אלדר את המשפטים האלה: "פוליטיקאים ישראלים מכל המפלגות הציוניות מסרבים להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים. הם דוחים בתוקף גם את דרישתם הצנועה יותר של הצד הפלסטיני - להודות באחריות החלקית של ישראל לנכבה הפלסטינית ב-1948. חוק הנכבה נועד להסיר את הכתם הזה מעל המצפון של הקולקטיב הישראלי-יהודי". שימו לב לביטויים "דרישתם הצנועה יותר של הצד הפלסטיני", ולביטוי "הכתם הזה". לזה קוראים בפשטות: עוד חסיד שוטה של התעמולה הערבית הפשיסטית.
עיתון הארץ שוב מנסה להנשים באורח-מלאכותי את הסיפור הפלסטיני המדומה על חשבון עמידתו ההירואית של היישוב היהודי בשנים 1948-1947. בתרגיל הליבראלי-האינטלקטואלי לכאורה שמתנהל בעיתון הארץ חדשות לבקרים, מעמידים "נרטיב" מול "נרטיב". אולם, במקרה שלנו, זו בדיה ערבית לעומת גבורה ישראלית של אומה שעברה טרגדיה בלתי-אנושית. הכתם-ההיסטורי הכבד מוטל אך ורק על הצד הערבי כולו ,כולל אלה המכונים "פלסטינים", משום שבהחלטותיו להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל (בעיקר לאחר אירועי השואה היהודית), מראות בעליל על טיבם של הערכים התרבותיים עליהם מושתתת ההתנהלות הפוליטית, הדתית והבינלאומית של העמים המוסלמים במזרח-התיכון. שום דבר עקרוני לא השתנה מאז 1947. הצד המוסלמי משועבד לאלימות כפיתרון מועדף לכול מחלוקת כפי שאירועי ינואר 2012 מוכיחים לנו מידי יום ביומו.
אם נבדוק במבט חטוף את האירועים שתרחשו רק בינואר 2012 ברחבי העולם-המוסלמי, התמונה תיראה כך: במהלך החודש ינואר 2012 נהרגו במדינות המוסלמיות אלפי בני-אדם במסכת שלמה של פיגוע טרור ובאלימות אסלאמית רוחבית. כך למשל, בניגריה האלימה והגזענית, נרצחו מאות בני-אדם בהתקפות טרור רחבות-היקף של מוסלמים כלפי נוצרים ושל מוסלמים כלפי מוסלמים אחרים. בעיראק התבצעו התקפות טרור רצחניות של ארגון אל-קאעידה שגרמו להריגתם של מאות בני-אדם. בסומליה נרצחו מאות בני-אדם בפיגועי טרור - וכן גם בהתקפות-הנגד של קנייה ואתיופיה כלפי פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. בפקיסטן, באפגניסטן, בסוריה, במצרים, בלוב, באלג'יריה, במאלי ובתימן התבצעו מאות פעולות טרור שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים. ובכן, לאחר סקירה קצרה זו - שאנו מפרסמים כאן מידי חודש בחודשו בנוגע לאלימות האסלאמית - נשאלת השאלה האם זה מקרי שהטרור והרצחנות הפכו למאפיינים העיקריים של התרבות האסלאמית והערבית? האם יש לכך הסבר תרבותי, גזעי, דתי, מנטאלי, או אפילו גנטי לאלימות הבלתי-מוסברת הזו? מדוע כאשר המוסלמים אינם יכולים לחסל את "הכופרים" הם מחסלים זה את זה בקצב של הרג תעשייתי חסר-מעצורים? דרך-אגב, בדומה לפלסטינים, גם הגרמנים חושבים שהם הקורבנות האמיתיים של מלחמת-העולם השנייה. הבנתם את הרעיון?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון הארץ - תרגיל בתעמולה ערבית פשיסטית", מגזין המזרח התיכון, 27 בינואר 2012.
כדי לנהל תעמולה אנטי-ישראלית ותעמולה אנטישמית, לא צריך הרבה. אפילו התנ"ך שלנו מספק "הוכחות" להיותו של עם-ישראל לאום מיוחד שבו כל כישלון אישי ולאומי הוא הזדמנות מיוחדת להתערטלות פומבית והכאה על חטא. מהרעיון הבסיסי הזה של "תיקון עולם" במובן הטוב של המושג, העניין הפך לסוג של קרדום בו ניתן לחבוט בזהות ובתרבות היהודית עד לדרגה של משטמה גזענית היכולה למוסס לחלוטין את הרצון לנהל דיאלוג רציני ואינטלקטואלי על בסיס הגיוני ומושכל. כמעט 2000 שנה הנצרות מנהלת דיאלוג אלים וגזעני עם היהדות. יותר מ-1300 שנה האסלאם מנהל דיאלוג אלים וגזעני עם היהדות וגם עם עצמו עד לדרגה של חיסול-הדדי המוקדש למען השגת עליונות כיתתית במסגרת הדת המוסלמית הברוטאלית. כל שנה, ב-27 בינואר, העולם "התרבותי" מציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. מאידך, אי-אפשר להשתחרר מהעובדה שהשואה של עם היהודי התאפשרה בגלל שהנצרות הניחה לאורך מאות שנים את הבסיס ההגיוני ואת ההצדקות המוסריות שהובילו לחיסולם של מיליוני יהודים בהבל-פה. כל עניין "יהודי" הוסבר אך ורק על-פי הפרשנות השלילית בנושאים הנוגעים לתרבות, לדת, ללבוש, להתנהגות, לשפה, לדיבור, למנטאליות ולמראה הפיזי. גם ההישגים של היהודים הוסברו על-פי הפרשנות השלילית כחלק מתעמולה חובקת-עולם שנועדה לערער עוד יותר את הלגיטימיות של היהודים להתנהל כיהודים. בשלב הסופי, "הגנטיקה היהודית" שימשה עילה "הגיונית" שהובילה לפיתרון הסופי של "בעיית היהודים". אל תוך המלכודת התעמולתית הזו נפלו גם יהודים שהחשיבו את עצמם כ"ליבראליים" וכ"מתקדמים" הנעים בבטחה, לכאורה, בתוך הזרם החמים והמרכזי של התרבות האירופאית של אותה עת. בעשרות השנים האחרונות, הנצרות האירופאית העביר את "לפיד האנטישמיות" לידיים הבטוחות של נאמני האסלאם ולחסידי הלאומנות הערבית הפשיסטית המבכה את כישלונו של היטלר להביא לסיומה המוחלט של "בעיית היהודים".
הכרזת העצמאות הישראלית בשנת 1948, לאחר שנים ארוכות של מאבק הירואי נגד האימפריה העות'מאנית, נגד האימפריה הבריטית ונגד האימפריה הערבית, העניקה פתח רחב, וענק, להנחת תשתית אידיאולוגית נוספת במסגרת התעמולה המתנהלת נגד עצם הקיום היהודי העצמאי בארץ-ישראל. לשם כך הכול מותר, כולל טרור אידיאולוגי המתנהל על-פי רוב במתווה של "אופטיקה הפוכה". דהיינו, מעצימים באורח מלאכותי כל כישלון ובעיה הקשורה לישראל, ומאידך מגמדים באורח שיטתי הישגים ואף מעלימים בעיות שאינן משרתות את התעמולה האנטי-ישראלית. על-פ המתווה הזה, כל היבט משמש עילה להעביר מסר פוליטי שיש בו סממנים מובהקים של אנטישמיות. כך למשל, בקריקטורות, בכתבות על אופנה, בכתבות הנוגעות לנושאים של אדריכלות, של מוסיקה, על תוכניות טלוויזיה, על רפואה, על תרבות ועל נושאים שיש בהם נגיעה לאקולוגיה. כל נושא, למעשה, משרת את האידיאולוגיה הראשית, דהיינו הסיקור התקשורתי נועד בראש ובראשונה להעביר מסר פוליטי מובהק שמטרתו להניח תשתית לדה-לגיטימציה של מדינת-ישראל להתקיים כמדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. הכול עטוף במלל תרבותי, לכאורה, הנוגע למגוון רחב של נושאים הקשורים לישראל. במסגרת הזו גם מגייסים כותבים בעלי נטיות פוליטיות מתונות כדי שישמשו עלי-תאנה שנועדו להסוות מעט את המגמה הכללית אליו חותר הדיווח התקשורתי.
כמובן שגם עניינים היסטוריים הקשורים לקיום היהודי בארץ-ישראל, או בנושאים הקשורים לפוליטיקה המקומית ול"זכויות אדם", מהווים קרקע פורייה כדי להעביר מסר אידיאולוגי שיטתי שנועד לשרת מטרות מוגדרות מאוד. כך למשל, "הכיבוש" הישראלי על שטחי יהודה ושומרון, הוא כלי בלבד שלתוכו יוצקים אין-ספור נושאים שמטרתם לערער את הלגיטימיות של מדינת-ישראל להתנהל כמדינה יהודית ריבונית. במסגרת הזו, נושאים כמו בעיית המסתננים האפריקאים, עוני, העבריינות הלאומנית של ערביי-ישראל, דת, כלכלה, יחסים בינלאומיים ואירועים לאומיים והיסטוריים, משמשים הזדמנות לחבוט פעם נוספת במדינת-ישראל כמדינה וכחברה.
כאשר בעיית "הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון תבוא על פתרונה, מובטח לכם שזה לא סוף הסיפור, משום שבאמתחתו של עיתון הארץ יש עוד הרבה נושאים העומדים על הפרק - לכאורה בשם "המוסר" ובשם "הצדק ההיסטורי". כך למשל, במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ ב-24 בינואר 2012, כתב עקיבא אלדר את המשפטים האלה: "פוליטיקאים ישראלים מכל המפלגות הציוניות מסרבים להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים. הם דוחים בתוקף גם את דרישתם הצנועה יותר של הצד הפלסטיני - להודות באחריות החלקית של ישראל לנכבה הפלסטינית ב-1948. חוק הנכבה נועד להסיר את הכתם הזה מעל המצפון של הקולקטיב הישראלי-יהודי". שימו לב לביטויים "דרישתם הצנועה יותר של הצד הפלסטיני", ולביטוי "הכתם הזה". לזה קוראים בפשטות: עוד חסיד שוטה של התעמולה הערבית הפשיסטית.
עיתון הארץ שוב מנסה להנשים באורח-מלאכותי את הסיפור הפלסטיני המדומה על חשבון עמידתו ההירואית של היישוב היהודי בשנים 1948-1947. בתרגיל הליבראלי-האינטלקטואלי לכאורה שמתנהל בעיתון הארץ חדשות לבקרים, מעמידים "נרטיב" מול "נרטיב". אולם, במקרה שלנו, זו בדיה ערבית לעומת גבורה ישראלית של אומה שעברה טרגדיה בלתי-אנושית. הכתם-ההיסטורי הכבד מוטל אך ורק על הצד הערבי כולו ,כולל אלה המכונים "פלסטינים", משום שבהחלטותיו להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל (בעיקר לאחר אירועי השואה היהודית), מראות בעליל על טיבם של הערכים התרבותיים עליהם מושתתת ההתנהלות הפוליטית, הדתית והבינלאומית של העמים המוסלמים במזרח-התיכון. שום דבר עקרוני לא השתנה מאז 1947. הצד המוסלמי משועבד לאלימות כפיתרון מועדף לכול מחלוקת כפי שאירועי ינואר 2012 מוכיחים לנו מידי יום ביומו.
אם נבדוק במבט חטוף את האירועים שתרחשו רק בינואר 2012 ברחבי העולם-המוסלמי, התמונה תיראה כך: במהלך החודש ינואר 2012 נהרגו במדינות המוסלמיות אלפי בני-אדם במסכת שלמה של פיגוע טרור ובאלימות אסלאמית רוחבית. כך למשל, בניגריה האלימה והגזענית, נרצחו מאות בני-אדם בהתקפות טרור רחבות-היקף של מוסלמים כלפי נוצרים ושל מוסלמים כלפי מוסלמים אחרים. בעיראק התבצעו התקפות טרור רצחניות של ארגון אל-קאעידה שגרמו להריגתם של מאות בני-אדם. בסומליה נרצחו מאות בני-אדם בפיגועי טרור - וכן גם בהתקפות-הנגד של קנייה ואתיופיה כלפי פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. בפקיסטן, באפגניסטן, בסוריה, במצרים, בלוב, באלג'יריה, במאלי ובתימן התבצעו מאות פעולות טרור שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים. ובכן, לאחר סקירה קצרה זו - שאנו מפרסמים כאן מידי חודש בחודשו בנוגע לאלימות האסלאמית - נשאלת השאלה האם זה מקרי שהטרור והרצחנות הפכו למאפיינים העיקריים של התרבות האסלאמית והערבית? האם יש לכך הסבר תרבותי, גזעי, דתי, מנטאלי, או אפילו גנטי לאלימות הבלתי-מוסברת הזו? מדוע כאשר המוסלמים אינם יכולים לחסל את "הכופרים" הם מחסלים זה את זה בקצב של הרג תעשייתי חסר-מעצורים? דרך-אגב, בדומה לפלסטינים, גם הגרמנים חושבים שהם הקורבנות האמיתיים של מלחמת-העולם השנייה. הבנתם את הרעיון?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון הארץ - תרגיל בתעמולה ערבית פשיסטית", מגזין המזרח התיכון, 27 בינואר 2012.
No comments:
Post a Comment