זה יהיה כמעט נדוש להצהיר שלתקשורת הבינלאומית ולתקשורת הישראלית יש סדר-יום פוליטי שמוכתב ומונהג של ידי עורכים, כתבים ובעלי ממון המבקשים לנתב את דעת-הקהל המקומית והבינלאומית לעבר תפיסה תודעתית-פוליטית מוגדרת בנוגע לנושאים המסוקרים. כאשר "הנושא החם" הוא ישראל, סביר להניח שהידיעה תתפרסם במאות מקורות מידע, ולעיתים גם באלפי מקורות שונים ומגוונים המופיעים ברחבי-העולם בשפות שונות. האובססיה הזו, שיש לה בסיס פרוורטי הנשען ברובו על יצר המציצנות השואב את השראתו מתחושות עזות של משטמה אנטישמית, דוחפת את העורכים בתקשורת לייחס משמעות חסרת-פרופורציות לאירועים קטנים המתרחשים בישראל לעומת אירועים הרי-גורל המתרחשים במקומות אחרים בעולם. המצב העובדתי הזה, אינו נובע רק מנוכחותם של מאות עיתונאים זרים בישראל - וזאת, ללא כל פרופורציה לגודלה של מדינת-ישראל - אלא, הוא לעיתים קרובות פרי עבודה רשלנית של התקשורת הישראלית המייחסת לעצמה מידות ערכיות מעולות שאינן עולות בקנה-אחד עם המציאות העובדתית. התקשורת הישראלית אפילו עורכת לעצמה כנסים פומביים שבהם היא מהללת את עצמה בקול חד-גוני משעמם - אך מעל לכול, זהו גם קול המעורר דאגה במידה מסוימת.
האווירה התקשורתית בישראל היא מאוד אלימה, גסה ורדיקלית - בעוד שהמציאות הישראלית היומיומית היא ברוב המקרים מתונה ורגועה למרות ההתלהמות התקשורתית המלווה את האזרח הישראלי מידי יום מיומו. אפילו הפרסומות בישראל, בעיקר אלה המוקרנות בטלוויזיה, נוטות להיות צעקניות, רעשניות על גבול הברוטאליות המילולית. התקשורת הישראלית כל כך מרוצה מעצמה, שהיא נוטה לייצר סרטוני "פרומו" שאין להם קשר ממשי למה שעתיד להיות מוקרן מבעד למסכי הטלוויזיה. כך גם הכותרות המתפרסמות בעיתונות הכתובה - שלא תמיד יש להן קשר ישיר לתוכן של הכתבה או לידיעה המופיעה בעיתון.
ובכן, סביר להניח שתשאלו את עצמכם, מה הקשר בין הכותרת של המאמר הנוכחי לבין מה שכתבתי עד כה. על-מנת להבהיר מעט את הנושא שעל הפרק, קחו לדוגמא את משדר החדשות של ערוץ 2 של השעה 20:00 ב-22 בפברואר 2101: באותו יום נערך טבח קשה בעיר חומס שבסוריה שבעקבותיו נהרגו לפחות 100 בני-אדם. במהלך היום היו אירועים קשים נוספים ברחבי המזרח-התיכון ובמקומות נוספים. אולם ערוץ 2 החליט להקדיש 13 דקות תמימות לנושאים פוליטיים איזוטריים ולנושאים משפטיים הקשורים לישראל (כחלק מהאג'נדה הפוליטית של הערוץ), ורק לאחר מכן שודרה כתבה קצרה של 2 דקות על מה שהתרחש בסוריה באותו יום. ערוץ 2 מחזיק "דסק" רציני מאוד לענייני המזרח התיכון, כשם שבאקדמיה הישראלית יש מאות מזרחנים, אולם לאורך כל תקופת כהונתו של חוסני מובארק לא התפרסם ספר אחד ראוי לשמו בשפה העברית על מצרים תחת מנהיגותו - מדובר על תקופה של 30 שנה. במהלך התקופה הנדונה התפרסמו אלפי ספרים על ישראל שחלקם ניתן להגדירם כגזעניים וכאנטי-ישראלים שמטרתם העיקרית הייתה לחבוט בכל מחיר במדינת-ישראל ובאזרחיה. כמובן שהספרים התפרסמו בכסות "אקדמית" במסגרת מה שמוגדר ה"חופש לחקור ולבקר". אולם, מצרים שלאחר מובראק מתפרקת (להפתעתם של רבים), בעוד שישראל מותירה את המדינות הערביות מאחור בכל תחום אפשרי (להפתעתם הרבה של חסידי הלאומנות הערבית הפשיסטית בתקשורת הישראלית).
התקשורת היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. לפיכך, לצד הקרב על הרווח הכספי, מתנהל גם קרב עיקש על התודעה החדשותית ברמה של לוחמה-פסיכולוגית בהתאם לקו המנחה של העיתון. במילים אחרות, אפשר לשתול רעיון כלשהו - ובקביל לכך לחזור עליו אין-ספור פעמים גם בכתבות שלכאורה אין קשר ביניהן. תהליך התודעה-החדשותית מתרחשת בדרך-כלל כשאתם "עוברים" על הכותרות בעיתון. באופן דומה, עיתון הארץ התחיל להדגיש בכל כתבה שורות אחדות שלדעת עורכי העיתון שורות אלה הן הנקודות העיקריות בכתבה שכדאי שתקראו אותן כדי להבין על מה מדובר. ובכן, יש לנו "כותרת" של הכתבה, ויש לנו "הדגשה" של הרעיון המרכזי של הכתבה או המאמר. לכאורה, עורכי העיתון רוצים לחסוך לנו זמן יקר, או שהם רוצים להיות בטוחים שאנו מבינים היטב מה הרעיון המרכזי של הכתבה. ועם זאת, שני הכלים הללו, "הכותרת" וה"הדגשה", הם כלים חזקים היכולים ליצור תודעה חדשותית מסוימת בנוגע לנושא מסוים. העין האנושית אינה יכולה להתעלם לחלוטין לא מהכותרת ולא מההדגשה של הרעיון המרכזי המופיע במאמר או בכתבה. לפיכך, השימוש בכותרות, במילים ובמונחים מסוימים אינו יוצר רק תודעה-חדשותית, אלא הוא גם מכתיב את קצב הקריאה של הקוראים - קצב ההופך את הקריאה למהירה ושטחית.
באמצע חודש פברואר 2012 התבצעה סדרת פיגועים נגד ישראל בתאילנד, בהודו, בגיאורגיה ובאזרבייג'ן. למרבה המזל, לא היו נפגעים רבים בנפש. ועם זאת, התקשורת הישראלית בחרה להיכנס להיסטריה בעזרת כותרות מתלהמות על "גל טרור נגד ישראל". הגדיל לעשות אחד מהעיתונים היומיים שבחר בכותרת רעשנית על כך ש"כל שירותי המודיעין של ישראל נכשלו בסיכול הפיגועים". אולם, למען האמת, גם העיתון עצמו נכשל בסיכול הפיגועים משום שהוא מתיימר לדעת הכל ולהבין כל דבר - בעיקר אם אפשר לגזור קופון כלשהו למען העניין הפלסטיני.
בחודש ינואר 2012 נערך בתאילנד דיון על טרור אסלאמי בדרום-מזרח אסיה - בעיקר בנוגע למדינות כמו תאילנד, הפיליפינים ואינדונזיה. גם הטרור האסלאמי בחבל קשמיר הוזכר במקרים אחדים לנוכח מעורבותם של פעילי טרור מוסלמים המגיעים מפקיסטן כדי לסייע לתושבי החבל ואף לבצע פיגועי טרור רצחניים בהודו עצמה. "גל הטרור" האמיתי אינו מתחולל נגד ישראל, אלא נגד תושבים חפים-מפשע המתגוררים בדרום-תאילנד ובדרום-הפיליפינים. במהלך הדיון שנערך בתאילנד הועלתה הסברה שהמצב הביטחוני באזורים הללו עלול להפוך ל"איום אזורי" בדומה למה שמתרחש באפגניסטן, בתימן ובסומליה. כך למשל, על-פי דוברים רשמיים של ממשלת תאילנד, בשנת 2011 נהרגו בפיגועי טרור אסלאמיים 535 בני-אדם, וזאת לעומת שנת 2010 במהלכה נהרגו 521 בני-אדם. משנת 2004 נהרגו בדרום-תאילנד יותר מ-5,000 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים באלימות אסלאמית. גם בדרום הפיליפינים מתנהל מאבק דמים בין גורמי טרור אסלאמיים לבין כוחות הביטחון שהביא להריגתם של יותר מ-150,000 בני-אדם בשלושים השנים האחרונות (על-פי מקורות צבאיים רשמיים מפברואר 2012). מעט מאוד מכל האירועים הללו המתחוללים העוצמה רבה באזורים האלה הצליח לחדור את האטימות של התקשורת הישראלית לאורך כל השנים האחרונות, וזאת למרות האיכויות המדהימות שהיא מייחסת לעצמה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית והטרור האסלאמי בדרום-מזרח אסיה", מגזין המזרח התיכון, 25 בפברואר 2012.
האווירה התקשורתית בישראל היא מאוד אלימה, גסה ורדיקלית - בעוד שהמציאות הישראלית היומיומית היא ברוב המקרים מתונה ורגועה למרות ההתלהמות התקשורתית המלווה את האזרח הישראלי מידי יום מיומו. אפילו הפרסומות בישראל, בעיקר אלה המוקרנות בטלוויזיה, נוטות להיות צעקניות, רעשניות על גבול הברוטאליות המילולית. התקשורת הישראלית כל כך מרוצה מעצמה, שהיא נוטה לייצר סרטוני "פרומו" שאין להם קשר ממשי למה שעתיד להיות מוקרן מבעד למסכי הטלוויזיה. כך גם הכותרות המתפרסמות בעיתונות הכתובה - שלא תמיד יש להן קשר ישיר לתוכן של הכתבה או לידיעה המופיעה בעיתון.
ובכן, סביר להניח שתשאלו את עצמכם, מה הקשר בין הכותרת של המאמר הנוכחי לבין מה שכתבתי עד כה. על-מנת להבהיר מעט את הנושא שעל הפרק, קחו לדוגמא את משדר החדשות של ערוץ 2 של השעה 20:00 ב-22 בפברואר 2101: באותו יום נערך טבח קשה בעיר חומס שבסוריה שבעקבותיו נהרגו לפחות 100 בני-אדם. במהלך היום היו אירועים קשים נוספים ברחבי המזרח-התיכון ובמקומות נוספים. אולם ערוץ 2 החליט להקדיש 13 דקות תמימות לנושאים פוליטיים איזוטריים ולנושאים משפטיים הקשורים לישראל (כחלק מהאג'נדה הפוליטית של הערוץ), ורק לאחר מכן שודרה כתבה קצרה של 2 דקות על מה שהתרחש בסוריה באותו יום. ערוץ 2 מחזיק "דסק" רציני מאוד לענייני המזרח התיכון, כשם שבאקדמיה הישראלית יש מאות מזרחנים, אולם לאורך כל תקופת כהונתו של חוסני מובארק לא התפרסם ספר אחד ראוי לשמו בשפה העברית על מצרים תחת מנהיגותו - מדובר על תקופה של 30 שנה. במהלך התקופה הנדונה התפרסמו אלפי ספרים על ישראל שחלקם ניתן להגדירם כגזעניים וכאנטי-ישראלים שמטרתם העיקרית הייתה לחבוט בכל מחיר במדינת-ישראל ובאזרחיה. כמובן שהספרים התפרסמו בכסות "אקדמית" במסגרת מה שמוגדר ה"חופש לחקור ולבקר". אולם, מצרים שלאחר מובראק מתפרקת (להפתעתם של רבים), בעוד שישראל מותירה את המדינות הערביות מאחור בכל תחום אפשרי (להפתעתם הרבה של חסידי הלאומנות הערבית הפשיסטית בתקשורת הישראלית).
התקשורת היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. לפיכך, לצד הקרב על הרווח הכספי, מתנהל גם קרב עיקש על התודעה החדשותית ברמה של לוחמה-פסיכולוגית בהתאם לקו המנחה של העיתון. במילים אחרות, אפשר לשתול רעיון כלשהו - ובקביל לכך לחזור עליו אין-ספור פעמים גם בכתבות שלכאורה אין קשר ביניהן. תהליך התודעה-החדשותית מתרחשת בדרך-כלל כשאתם "עוברים" על הכותרות בעיתון. באופן דומה, עיתון הארץ התחיל להדגיש בכל כתבה שורות אחדות שלדעת עורכי העיתון שורות אלה הן הנקודות העיקריות בכתבה שכדאי שתקראו אותן כדי להבין על מה מדובר. ובכן, יש לנו "כותרת" של הכתבה, ויש לנו "הדגשה" של הרעיון המרכזי של הכתבה או המאמר. לכאורה, עורכי העיתון רוצים לחסוך לנו זמן יקר, או שהם רוצים להיות בטוחים שאנו מבינים היטב מה הרעיון המרכזי של הכתבה. ועם זאת, שני הכלים הללו, "הכותרת" וה"הדגשה", הם כלים חזקים היכולים ליצור תודעה חדשותית מסוימת בנוגע לנושא מסוים. העין האנושית אינה יכולה להתעלם לחלוטין לא מהכותרת ולא מההדגשה של הרעיון המרכזי המופיע במאמר או בכתבה. לפיכך, השימוש בכותרות, במילים ובמונחים מסוימים אינו יוצר רק תודעה-חדשותית, אלא הוא גם מכתיב את קצב הקריאה של הקוראים - קצב ההופך את הקריאה למהירה ושטחית.
באמצע חודש פברואר 2012 התבצעה סדרת פיגועים נגד ישראל בתאילנד, בהודו, בגיאורגיה ובאזרבייג'ן. למרבה המזל, לא היו נפגעים רבים בנפש. ועם זאת, התקשורת הישראלית בחרה להיכנס להיסטריה בעזרת כותרות מתלהמות על "גל טרור נגד ישראל". הגדיל לעשות אחד מהעיתונים היומיים שבחר בכותרת רעשנית על כך ש"כל שירותי המודיעין של ישראל נכשלו בסיכול הפיגועים". אולם, למען האמת, גם העיתון עצמו נכשל בסיכול הפיגועים משום שהוא מתיימר לדעת הכל ולהבין כל דבר - בעיקר אם אפשר לגזור קופון כלשהו למען העניין הפלסטיני.
בחודש ינואר 2012 נערך בתאילנד דיון על טרור אסלאמי בדרום-מזרח אסיה - בעיקר בנוגע למדינות כמו תאילנד, הפיליפינים ואינדונזיה. גם הטרור האסלאמי בחבל קשמיר הוזכר במקרים אחדים לנוכח מעורבותם של פעילי טרור מוסלמים המגיעים מפקיסטן כדי לסייע לתושבי החבל ואף לבצע פיגועי טרור רצחניים בהודו עצמה. "גל הטרור" האמיתי אינו מתחולל נגד ישראל, אלא נגד תושבים חפים-מפשע המתגוררים בדרום-תאילנד ובדרום-הפיליפינים. במהלך הדיון שנערך בתאילנד הועלתה הסברה שהמצב הביטחוני באזורים הללו עלול להפוך ל"איום אזורי" בדומה למה שמתרחש באפגניסטן, בתימן ובסומליה. כך למשל, על-פי דוברים רשמיים של ממשלת תאילנד, בשנת 2011 נהרגו בפיגועי טרור אסלאמיים 535 בני-אדם, וזאת לעומת שנת 2010 במהלכה נהרגו 521 בני-אדם. משנת 2004 נהרגו בדרום-תאילנד יותר מ-5,000 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים באלימות אסלאמית. גם בדרום הפיליפינים מתנהל מאבק דמים בין גורמי טרור אסלאמיים לבין כוחות הביטחון שהביא להריגתם של יותר מ-150,000 בני-אדם בשלושים השנים האחרונות (על-פי מקורות צבאיים רשמיים מפברואר 2012). מעט מאוד מכל האירועים הללו המתחוללים העוצמה רבה באזורים האלה הצליח לחדור את האטימות של התקשורת הישראלית לאורך כל השנים האחרונות, וזאת למרות האיכויות המדהימות שהיא מייחסת לעצמה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית והטרור האסלאמי בדרום-מזרח אסיה", מגזין המזרח התיכון, 25 בפברואר 2012.
No comments:
Post a Comment