לאן נעלמה מחאת הדיור בישראל

זוכרים את ימי המחאה החברתית של קיץ 2011? זוכרים את מאות אלפי האזרחים שיצאו להפגין נגד יוקר המחיה בישראל? זוכרים את ההבטחות על כך שהמחאה הציבורית תחזור בגדול בקיץ 2012? ובכן, בימים אלה נשאלת השאלה לאן נעלמה המחאה החברתית בישראל של קיץ 2012. אני רוצה להזכיר לכם שהמחאה של 2011 החלה בגלל מחירי הדיור בישראל. המחאה החברתית בישראל החלה בעיקר בגלל שכר-הדירה בישראל שהגיע לממדים בלתי-נתפסים לאור משכורתם החודשית הממוצעת של האזרחים הישראלים. ובכן, מה קרה מאז - כך ששום דבר קרדינלי לא השתנה מהלך השנה אחרונה. הבעיות נותרות כשהיו, ולעיתים נדמה שהבעיות רק החריפו בחלוף החודשים שעברו מאז קיץ 2011.

 

אומרים לנו, בימים אלה, שמחירי הדירות בישראל עלו באחוזים אחדים בהשוואה לשנה שעברה. באופן דומה, אומרים לנו כי שכר-הדירה עלה גם הוא בהשוואה לקיץ הקודם. אז מה בעצם התחולל כאן בשנה האחרונה כך שהמחאה החברתית בישראל התפוגגה לה כלא הייתה?

 

כפי שכתבתי כאן בשנה שעברה, בעיית הבעיות של ישראל מתמקדת בעיקר בנוגע למחיריהן של הדירות בעשור האחרון. ההוצאות על דיור - משכנתא או שכר-דירה - הפכה להוצאה הגדולה ביותר של משפחה הממוצעת בישראל. מעט לפני ראש-השנה של 2012, התארחה בערוץ טלוויזיוני מתנדבת באחד מארגוני הסיוע לנזקקים. על-מנת להבהיר עד כמה "המצב גרוע בישראל", המתנדבת נתנה דוגמא של איש הייטק שפוטר לאחרונה מעבודתו, אך הוא ממשיך למשלם 12,000 ₪ משכנתא לחודש, כך שלא נותר לו כסף להאכיל את בנותיו ולכן הוא נזקק לחסדי העמותות. הדוגמא המטופשת הזו (גם אם יש בה הפרזה מצד הדוברת) מבהירה לכולנו את ההתנהלות הרשלנית של אחדים מהאזרחים הישראלים ואת החמדנות של הבנקים בישראל המעניקים משכנתאות עם החזר חודשי גבוה ובלתי-נתפס. באופן תמוה, אזרח כזה המצליח לשלשל לכיסי הבנקים 12,000 ₪ מידי חודש נחשב לעני מסכן בעיני המתנדבים בעמותות המסייעות לנזקקים. הטירוף הזה המתחולל בישראל הוא דו-צדדי: מצד אחד כבר לא ממש ברור מיהו אזרח נזקק, ומצד שני המערכות הרשמיות בישראל ממשיכות לחלוב את האזרח הישראלי בכל דרך אפשרית גם בתחומים נוספים כמו מחירי הדלק, המים, החשמל ומיסים ישירים ועקיפים.

 

את המרוץ המטורף של האזרח הישראלי אחרי דירה אפשר להדגים בעזרת הנתונים הללו: בתקופת המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, היקף המשכנתאות של חודש אוקטובר הגיע ל-2.36 מיליארד ₪. אולם בחודש אוגוסט 2012 ההיקף המשכנתאות זינק ל-5.8 מיליארד ₪ - דהיינו הייתה עלייה של 140 אחוזים בהיקף המשכנתאות במהלך עשרה חודשים בלבד. גובה המשכנתא הממוצע בישראל היה בחודש אוגוסט 2012 כ-613,000 ₪. המשמעות המספרית היא ששוק הדיור בישראל רותח על חשבון האזרח הישראלי הפשוט - שבדרכו לדירה המיוחלת הוא מממן שרשרת ארוכה של גורמים העושים קופה לא קטנה על חשבונו. למעשה, הגורמים הללו עושים קופה ענקית על חשבונו. רכישת בית היא לא גחמה ישראלית, אלא היא מעניקה ביטחון אישי ומשפחתי, ותחושה של יציבות כלכלית להורים ולילדיהם.

 

תקראו טוב את השורה הבאה: דירה בגודל של 18 מ"ר (כן, כן, קראתם נכון) בצפון תל-אביב הוצעה למכירה בחודש אוגוסט 2012 במחיר שיא של 1,200,000 ₪ (1.2 מיליון ש"ח). לא הכל הוא רק עניין של "היצע וביקוש", אלא יש כאן טירוף של כל המערכות הרשמיות בישראל - החל מממשלת ישראל וכלה ברשויות המקומיות המחפשות אוכלוסייה חזקה מאוד מבחינה כלכלית. לפיכך, אין להתפלא על כך שההיצע של דירות-גג (פנטהאוז) הריקות עמד על יותר מ-1,000 יחידות בחודש ספטמבר 2012 כאשר מריבתן הציעו מרפסת בגודל של יותר מ-70 מ"ר - דהיינו המרפסת היא בגודל של דירה מרווחת למהדרין. לדירות-גג אחדות מתוך ההיצע הגדול שהוגש לציבור הרוכשים יש מרפסת בגודל של 180 מ"ר. רק תחשבו כמה משפחות היו יכולות להתגורר על שטח בגודל שכזה.

 

לצערנו הרב, בישראל אין חשיבה ממלכתית בנוגע לדיור הולם לכלל הציבור במחיר סביר שיהא מותאם ליכולת הכספית של האזרח הממוצע המשתכר קצת יותר משכר מינימום העומד בשנה זו על 4,300 ₪. מאות-אלפי ישראלים משתכרים לא יותר מ-6,000 ₪ לחודש לכול היותר. מרבית הישראלים צריכים להסתדר עם משכורת כזו, כאשר נתח גדול מהמשכורת מוקדש לתשלום שכר-דירה או לתשלום עבור המשכנתא. במצב הזה, כל עלייה קטנה במחירי הדלק, החשמל, המים והמזון משפיעה מאוד על התקציב המשפחתי הכולל.

 

אני רוצה להזכיר לכם, ש"דיור הולם" אינו מותרות. להתגורר בסביבה הגונה, מטופחת, עם שירותים קהילתיים נאותים, גם הם אינם מותרות. לנסוע באוטובוס נקי ומרווח לעבודה מידי יום ביומו, גם הדבר הפשוט הזה אינו צריך להיחשב כלל למותרות. ללכת ברחוב מטופח ונקי - גם אם זה רחוב מרכזי בעיר גדולה - בוודאי שהדבר אינו נחשב למותרות. אלא, שהמשטר הכלכלי הקיים בישראל ב-20 השנים האחרונות הרגיל את האזרחים לחשוב שהדברים הפשוטים האלה הם "מותרות" הניתנות רק לבעלי יכולת כלכלית גבוהה מאוד.

 

המחאה החברתית של 2011 החלה בגלל בעיית הדיור בישראל. אולם, היא התפזרה על מגוון גדול מאוד של דרישות שהופנו לעבר ממשלת-ישראל בעזרתם של טרמפיסטים אקדמאים שהתיימרו לייעץ למנהיגי המחאה "מה לבקש מהממשלה". במקום להתמקד בנושא הבוער במיוחד הגוזל את מרבית משכורתם של האזרחים הפשוטים, מנהיגי המחאה העלו דרישות ממגוון עצום של תחומים - החל ממחיר גבינת הקוטג' וכלה במחירי התחבורה הציבורית. במקום לבוא לממשלת-ישראל בדרישה לבסס מדיניות שפויה יותר בתחום הדיור בישראל, מנהיגי המחאה ניהלו מאבקים על ענייני יוקרה בינם לבין עצמם בעצתם של טרמפיסטים אקדמאים שביקשו להתפרסם על חשבון המחאה הציבורית.

 

וכך, אנו מוצאים את עצמנו לקראת סוף שנת 2012 עם גירעון ממשלתי של 14 מיליארד שקל לאור היענותה של הממשלה לבקשות אחדות, מתוך רבות, שהעלו המפגינים של קיץ 2011. אולם, ראו איזה פלא, את הגרעון הזה מממנים דווקא אנשי מעמד-הביניים שיצאו לרחובות בהמוניהם כדי לשפר את מעמדם הכלכלי. לאזרח הישראלי הממוצע יש מספיק כסף לרכוש מכונית, טלוויזיה, מחשב, טלפון סלולרי או לממן חופשה קצרה בחו"ל. אולם, הפזרנות הזו מחפה למעשה על התסכול הגדול הנובע מחירי הדיור הגבוהים שיש בישראל. במילים אחרות, אם לישראלי הממוצע קשה להגיע ליעד הנכסף של דירה בבעלותו במחיר הגיוני, לפחות הוא רוצה ליהנות מעט מהחיים. אולם, במקביל לכך התסכול הישראלי הולך ומתעצם, וזאת ללא קשר למסירתו המרשימה של האזרח הישראלי למקום עבודתו, למשפחתו ולמדינתו. מישהו צריך לשים לב לכך לפני שיהיה מאוחר מדי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מחאת הדיור - לאן נעלמה המחאה החברתית בישראל", מגזין המזרח התיכון, 21 בספטמבר 2012.