התעמולה הערבית יוצרת תודעה היסטורית כוזבת

בואו נציין כמה עובדות היסטוריות מרתקות בנוגע לסכסוך הערבי-ישראל: בעצם, לשם מה אנו צריכים לציין כמה "עובדות היסטוריות מרתקות", שהן, לכל הדעות, ברורות ומובנות למרבית היהודים המתגוררים בארץ-ישראל ומחוצה לה?

ובכן, בכל עת שמתעוררת איזו מהומה ציבורית הקשורה לסכסוך הערבי-ישראלי, (למשל חגיגות "הנכבה הפלסטינית" של מאי 2012), עולים התייחסויות מאוד מעניינות - אותן ניתן להגדיר כהתייחסויות שנועדו ליצור תודעה היסטורית כוזבת כדי לשרת את התעמולה הערבית המנהלת מסע שיטתי של דה-לגיטימציה לקיומה של מדינת-ישראל ולמקומה במרחב המזרח תיכוני. בהכללה גסה אפשר לחלק את הסכסוך הערבי-ישראלי לשני סיפורים עיקריים: א. הנרטיב הערבי המתייחס למקומם של היהודים במזרח-התיכון. ב. הנרטיב היהודי המתייחס למקומה של ארץ-ישראל בתרבות היהודית וברעיון הלאומיות היהודית.

המאבק בין שני הסיפורים האלה מלווה אתנו בעוצמה רבה מאז שראשוני היהודים יצאו מחומות העיר ירושלים, בשנת 1860, כדי לחדש את היישוב היהודי בכל ארץ-ישראל. אולם, בחינה מעמיקה יותר בעלת אספקט היסטורי, מעלה תמונה מורכבת יותר ששורשיה נטועים היטב עוד מראשית עליית האסלאם במזרח-התיכון וכיבושה של ארץ-ישראל בידי הערבים כחלק ממגמה קולוניאליסטית שנועדה להשתית ערכים אסלאמיים במסגרת מלחמת הג'יהאד נגד "הכופרים" - שהם יהודים, נוצרים ואחרים. בניגוד לאסלאם, התרבות היהודית ידעה ליצור גבולות קשיחים של לאום, תרבות ותחום גיאוגרפי המוגדרים היטב ומובנים לכול.

כך למשל, המושגים "ארץ-ישראל", "תורת-ישראל" ו"בני-ישראל" הם ביטויים קשיחים, מתוחמים היטב, המגדירים באופן מדויק את התרבות, הדת, הלאום והמיקום הגיאוגרפי של הישראלים. אם התרחשו שינויים במושגים הללו, הם באו לידי ביטוי בשוליים בלבד, אך לא במהות. אפילו המושג "ציונות" הוא ביטוי שהחל להתפתח לפני 2,500 שנה לאחר חורבן בית ראשון בעקבות "שיבת ציון" ותקומתה המחודשת של ארץ-ישראל עם הקמתו של בית המקדש השני.

גם התנועה הציונית אינה תנועה חדשה. היא החלה להתגבש בעקבות חורבן בית ראשון בידי נבוכדנאצר מלך בבל והגלייתם של הישראלים לבבל. לאידיאולוגיה הזו קראו בזמנו "שיבת ציון", והיא קמה כ-1,000 שנה לפני שהכובש הערבי הראשון דרך על אדמת ארץ-ישראל. מאז ועד היום, כ-2,500 שנה, יש תנועה ציונית בעלת אידיאולוגיה ברורה ובעלת קווים מאפיינים המוגדרים גם על-ידי קווים גיאוגרפיים. זו אותה גיאוגרפיה המשמשת כבר יותר מ-3,500 שנה כמקום מושבם והזדהותם של ישראלים רבים לאורך הדורות. להיסטוריה הישראלית יש עובדות מוצקות ומוכחות בכל פינה מפינותיה של ארץ-ישראל. אחת מהבעיות של הערבים בהתמודדות שלהם עם ישראל מתבטאת בכך שלדעתם הסכסוך הערבי-ישראלי מתחיל תמיד ביום בו ישראל מגיבה לפעולה הטרוריסטית האחרונה נגדה. דהיינו, הסכסוך מתחיל תמיד מהנקודה שהכי נוחה לדובר הערבי לתחזק את עמדותיו הידועות.

כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את המושג "פלסטין": כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".

זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".

השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי הייתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני.

הפנטזיה הלאומית בתעמולה הערבית

מרבית הפולשים הערבים הגיעו, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, בחוסר-כל, כשהמניע הכלכלי היווה את הדחף העיקרי לחדור לתוך הארץ פנימה בחיפוש אחרי עבודה ופרנסה. כך קמו, באופן דומה, "יישובים" ערבים בארץ-ישראל שתכליתם היה לספק מקום מגורים זול להמוני הערבים שהגיעו לארץ-ישראל כדי ליהנות מפיתוחה של הארץ - נעשה רובו ככולו בידי היישוב היהודי.

בהיסטוריוגרפיה הערבית, יישובים ארעיים האלה קיבלו ממדים מיתיים עד כי הפנטזיה הלאומנית האפילה לחלוטין על האמת ההיסטורית. גודל החיזיון של ימים עברו, מתבטא היטב בדבריו של פרופסור הישאם שראבי (שרעבי) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון. פרופ' שראבי נולד ביפו ב-1927 למשפחה נוצרית מבוססת. ב-1947 שראבי החל את לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, וב-1953 הוא סיים את לימודי הדוקטורט, באוניברסיטת שיקגו, בהיסטוריה רעיונית של אירופה. שראבי פרסם אין-ספור מאמרים וספרים על העולם-הערבי מהיבטים שונים ומגוונים, והוא נחשב לאינטלקטואל מוביל בחוגי האקדמיה בארה"ב ומחוצה לה. ב-1996 נערך בברלין כנס שבמהלכו סיפר שראבי למאזיניו על זיכרונותיו מפלסטין באלה המילים, פחות או יותר: "פלסטין שעזבתי בצעירותי, ב-1947, הייתה ארץ קטנה ויפה על סף המודרניות... בסוף מלחמת העולם-השנייה הייתה פלסטין הארץ המתקדמת ביותר מבין ארצות-ערב".

ללא כל ספק, "פלסטין" הייתה כבר מעבר לסף המודרניות ב-1947. אבל לאותה "פלסטין", קטנה ויפה, פרי דמיונו של שראבי לא היה קשר ממשי לערבים. התכנון, היוזמה, הכלכלה, התרבות, הפיתוח, הבנייה, הכפר, הקיבוץ, העיר, הנמלים, מוסדות הלימוד, הכבישים, בתי-החולים ומוסדות-הסעד, היו פרי המאמצים של יהודי ארץ-ישראל העקשניים, למרות כל האלימות הסביבתית שהופעלה נגדם באופן אכזרי וגזעני. שראבי, בדומה לרבים אחרים, ניכס את הזיכרון היהודי והפך אותו לזיכרון היסטורי ערבי ואישי, בדיוק כפי שהארגונים הפוליטיים של ערביי-ישראל מנסים לעשות בימים אלה להיסטוריה הישראלית ולתרבותה.

וכך, האוהל הפך לבית רחב-מידות, העץ הפך לפרדס, דלי-המים הפך לנחל של מים זכים, וכל פרי שנקנה בשווקים של תל-אביב וחיפה, כאילו נקטף במטע המשפחתי - שהיה, לכאורה, פרי עמל של דורות. ככל שחלף הזמן, כך הזיכרון נעשה גדול מהחיים עצמם - כל כך גדול, שהחלום עצמו הפך למכשלה העיקרית למימושו, שכן קשה להתפשר מבחינה פוליטית עם החיזיון האישי והלאומי שהתפתח לממדים מיתיים עם חלוף הזמן.

לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 פלשו הצבאות הסדירים הערביים לארץ-ישראל. על-פי התכנון הערבי של אותה עת, אם היה עולה בידם לנצח את ישראל, ספק רב אם היה נותר יהודי אחד חי בכל ארץ-ישראל. על חוסר-ההצלחה הערבית להשמיד את הישוב היהודי ב-1948, מציינים ערביי המזרח-התיכון את "האסון" (הנכבה - النكبة) מידי שנה ב-15 במאי. בשעה שהערבים מציינים את "הנכבה" -שהייתה "בסך-הכל" תוכנית ההשמדה הערבית כלפי הישוב היהודי שלא עלתה יפה - הדבר דומה ליללות-הצער של הניאו-נאצים באירופה על כך שהיטלר לא הצליח לסיים לחלוטין את מלאכתו למרות מאמציו הרבים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יצירת תודעה היסטורית כוזבת בתעמולה הערבית", מגזין המזרח התיכון, 19 במאי 2012.