מצב התקשורת בישראל - מעריב נגד עיתון ארץ

פעם, כשבמדינה הזו תתקיים תקשורת נורמלית, רבים ישאלו את עצמם איך הסכמנו לקיומם של כלי תקשורת המסיתים נגד המדינה ונגד הלאומיות היהודית בארץ-ישראל. פעם, כשאתם תחושו אזרחים נורמלים בעלי גאווה לאומית ללא חשש ופחד, אתם תצטרכו לשאול את עצמכם איזה הבדל יש, אם בכלל, בין התקשורת המסיתה שיש בישראל לבין התקשורת הערבית הפועלת כיום (2012) שהיא בעלת מאפיינים אנטישמיים קלאסיים. פעם, כשתפסיקו לפחד מכל שטות המתחוללת סביבנו או זו המתחוללת בזירה הבינלאומית, אתם תצטרכו לתת תשובות ברורות מדוע הסכמתם לחיות באווירה של טרור תקשורתי מהסוג הנחות ביותר. פעם, אולי, אתם תבינו את האפקט המצטבר של התקשורת המסיתה נגד עצם קיומכם כלאום ריבוני בארץ-ישראל.

 

לאור הקשיים הכלכליים של התקשורת הכתובה בישראל, עיתונאים אחדים גילו מחדש את פרצופו האמיתי של עיתון הארץ שניהל מסע תעמולתי בזוי (ישיר ועקיף) נגד עיתון מעריב בסדרת כתבות שהתפרסמו גם בעיתון דה-מרקר. לכאורה, עיתון מעריב ציפה מכול כלי התקשורת בישראל לעמוד לצידו כאקט של קולגיאליות מקצועית. באופן דומה, גם ערוץ 10 עדיין מצפה מכל כלי התקשורת בישראל להביע מחאה ישירה נגד הכוונות לסגור את הערוץ בשל קשייו הכלכליים וחובותיו האדירים - חוב העומד על כ-60 מיליון שקל. לעיתון מעריב יש הפסד מצטבר בלתי-נתפס של כ-500 מיליון שקל (חצי מיליארד שקל) משנת 2007. החוב המצטבר של קבוצת הארץ עמד בשנת 2005 על כ-400 מיליון שקל - מכירת מניות לבעלי-הון (כמו לאוליגרך הרוסי לאוניד נבלזין) והדפסת העיתון "ישראל היום" צמצמו את החוב, אך עדיין קבוצת הארץ מתקשה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמה. השינויים במהדורה המודפסת של עיתון הארץ אינם מבשרים טובות בנוגע לעתידו המידרדר של העיתון.

 

לפני שנמשיך הלאה במאמר, אולי ראוי לציין נקודה מעניינת בנוגע לעיתון "ישראל היום": ההצלחה של העיתון החלה דווקא בתקופה בה מצבה של העיתונות המודפסת בישראל הידרדר. במילים אחרות, למרות מה שנדמה, עיתון "ישראל היום" אינו אחראי לקריסתה של התקשורת הכתובה בישראל, אלא הוא החזיר את הקוראים הישראלים לתקשורת המודפסת. כדי להבין את הנקודה הזו, די לקרוא את 5 העקרונות של העיתון המופיעים מידי יום בעמוד 2. אחד מהעקרונות הללו מציין במפורש "לזכור שאנחנו ישראלים". זאת הגישה שהקורא הישראלי הממוצע רוצה למצוא בתקשורת הכללית שיש בישראל. יתרה מזאת, מהדורת סוף-השבוע של העיתון נחשבת לאיכותית ביותר - בהשוואה לשאר העיתונים - לא רק בשל הכתבות המעניינות בשלל תחומים, אלא גם ובעיקר בשל הענקת הכבוד הראוי לנושאים המסוקרים בשפה ראויה והוגנת בדרך-כלל.

 

לאור הקשיים הכלכליים של התקשורת בישראל מאז שנת 2000, רבים בישראל נוטים להזהיר ש"סגירתו של ערוץ תקשורת כלשהו היא פגיעה בדמוקרטיה". כך למשל, יושב-ראש הכנסת ראובן רבלין אמר במליאת הכנסת ב-29 באוגוסט 2012 בנוגע לקשיים הפיננסיים של ערוץ 10 את המשפטים הללו: "הערוץ הוא עובדה קיימת, וסגירתו תסכן את חופש הביטוי בישראל". האומנם כך הוא המצב? מפוליטיקאי הגון אנו מצפים לקצת יותר יושר אינטלקטואלי בעיקר לאור ההיסטוריה של התקשורת בישראל מאז שהשבועון "חבצלת" החל להופיע בשנת 1863. אולם, למה צריך ללכת רחוק כל כך? רק ב-20 השנים האחרונות נסגרו עיתונים מובילים בישראל כמו "על המשמר" שנסגר בשנת 1995; העיתון "דבר" שנסגר בשנת 1996; עיתון "חדשות" שנסגר בשנת 1993; העיתון "הצופה" שנסגר בשנת 2008; הירחון "מוניטין" שנסגר בשנת 1993; ואפילו הצהובון של ידיעות אחרונות בשם "24 דקות" שהחל להופיע בתחילת שנת 2008, נסגר ביוני 2009; כך גם החינמון "ישראלי" שהחל להופיע בשנת 2006, נסגר בשנת 2007. לאור כל זאת, נשאלת השאלה החשובה באמת, האם סגירתו של ערוץ תקשורת כלשהו מהווה פגיעה אמיתית ב"חופש הביטוי" בישראל לאור כל מה שאנו יודעים על התקשורת הישראלית המתלהמת של השנים האחרונות. התשובה לכך היא, כמובן, שלא!!

 

ב-100 השנים האחרונות הופיעו ונעלמו בישראל מאות עיתונים, שבועונים וירחונים, אך מאומה לא נפגע ב"חופש הביטוי" הקיים בישראל מזה דורות רבים. אפשר, ורצוי, להצטער מאוד על סגירתו של "מקום עבודה" המפרנס עשרות משפחות בישראל. אולם, הטיעון על פגיעה ב"חופש הביטוי" הוא מופרך לחלוטין - בעיקר לאור הדוגמא הבאה הקשורה לעיתון "ידיעות אחרונות". בחודש אוגוסט 2012 התפרסמו ידיעות מרעישות בעיתון "ידיעות אחרונות" על "גל של פיטורים במשק". כתבות קורעות-לב הופיעו מידי יום ביומו עם תחזיות קשות לחודשים הקרובים בתחום התעסוקה בישראל. העיתון אפילו ידע לצטט הערכות היסטריות על יותר מ-9 אחוזים מובטלים במשק. אל ההתלהמות הרגילה הזו של העיתון הרדוד הזה הצטרפו במהרה גם כמה פוליטיקאים שמצאו הזדמנות נוספת לחבוט בממשלת-ישראל ובראש-הממשלה, בנימין נתניהו. ההיסטריה התקשורתית נמשכה ימים אחדים עד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) פרסמה את הנתונים האמיתיים שאחוז המובטלים בחודש יולי 2012 ירד לרמה של 6.5 אחוזים בהשוואה לחודש יוני 2012 שהגיע לרמה של 7.1 אחוזים. ובכן, לאור הדוגמא הזו, איזו אסון לחופש הביטוי ייגרם לישראל עם עיתון ידיעות אחרונות ייסגר לפתע פתאום? מאומה, כלום, שום דבר נורא לא יקרה לחופש הביטוי בישראל אם עיתון ידיעות אחרונות ייסגר ביום אחד וייעלם מהנוף התקשורתי.

 

בחודש ספטמבר 2012 התפרסם מדד "אמון הציבור" במוסדות המדינה מטעם "המכון הישראלי לדמוקרטיה". מחברי הדו"ח ציינו שנמשכת מגמת עלייה של אמון הציבור במוסדות המדינה, אך כלפי התקשורת חלה ירידה של ממש באמון הציבור. פרופ' תמר הרמן, המכהנת כחברה בכירה במכון, מסרה לעיתון הארץ ש"הציבור הרבה פחות מעוצבן פוליטית ממה שאפשר ללמוד מדיווחי התקשורת". גם השיח המתלהם של התקשורת בנוגע למחאה החברתית של השנה אחרונה לא הפך ל"זעם ציבורי" אנטי-שלטוני. במילים אחרות, הציבור הרבה יותר חכם מהתקשורת הישראלית, משום שמרבית האזרחים חיים את המציאות היומיומית, בעוד שהתקשורת הישראלית מדמיינת "מציאות חלופית" כחלק מאג'נדה פוליטית מסוימת ומוגדרת. באופן כללי, התקשורת הישראלית עוסקת במדיניות של "אופטיקה הפוכה", דהיינו היא מעצימה מאוד את כישלונותיה של ישראל ומגמדת עד עפר את הישגיה של ישראל כמדינה וכחברה. במילים אחרות, היא מתפקדת כשמן לגלגלי האנטישמיות הקלאסית ולאנטישמיות המתחדשת במדינות המוסלמיות. הביטויים שהופיעו בעיתון מעריב כלפי עיתון הארץ מחזקים עוד יותר את מה שידוע ממילא בנוגע לקו הרדיקלי של עיתון הארץ.

 

גודש ההתקפות של עיתון הארץ על עיתון מעריב, דחפו את בכירי העיתון להגיב בעמוד "דעות מעריב" ב-3 בספטמבר 2012 (עמודים 27-26). ארבעה מאמרים דומים בתוכנם התפרסמו באותו יום. כותרת-המשנה של המאמרים לא הותירה ספק לגבי כוונותיהם של הכותבים. יהודה שרוני כתב כך: "מייסד דה-מרקר, גיא רולניק, מטפטף את האג'נדה ואת תבונותיו בתדרוכים של עורכיו. כיצד אלה ההולכים אחריו כעכברים מקדמים באמת את חופש העיתונות?". בן כספית כתב כך: "כל עוד 'הארץ' ממשיך לנסות לחסל כלי תקשורת בישראל כדי להציל את עצמו, הוא מאבד את זכות הקיום של עצמו". שי גולדן כתב כך: "האלימות העיתונאית השיטתית הפכה את 'דה-מרקר', מעיתון כלכלי חשוב ומקובל לביטאון של שנאה ושל רדיפה שיטתית". העיתונאי הבכיר בן דרור ימיני כתב כך: "בשעה של משבר, מוצא 'הארץ' לנכון לרקוד על הדם. לא קולגיאליות, לא סולידריות ולא חופש ביטוי מעורבים - רק מאבק קטנוני לפגוע במעריב".

 

אולם, הדברים המעניינים ביותר נכתבו דווקא בנוגע לקו המיליטנטי והקיצוני של עיתון הארץ. בן כספית לא היסס להתבטא במילים הללו: "יש כאלה שגורסים ש'הארץ' הוא בכלל לא עיתון ישראלי, אבל אני לא נמנה עמם. אני רוצה ש'הארץ" ימשיך להתקיים. אף שהעיתון הזה גורם לפעמים למדינה נזקים קשים. 'הארץ' מחזיק אתר באנגלית שמהווה חומר קריאה חובה בכל אתרי מסע הדה-לגיטימציה האנטי-ישראליים באשר הם. אף שפעמים רבות אתה שואל את עצמך אם 'הארץ' איבד את אמונו בחזון הציוני וברעיון המדינה היהודית".

 

גם העיתונאי בן דרור ימיני לא חסך במילים כלפי העיתון הארץ במשפטים הללו: "סהדי במרומים, וכתבתי זאת שוב ושוב, שעיתון 'הארץ' ייזכר לדראון עולם על הקמפיין שמנהלים אחדים מכותביו בשירות תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל. תרומתם לדה-הומניזציה, לדה-לגיטימציה, לדמוניזציה של מדינת ישראל תירשם בספר דברי הימים. אבל כל הטענות שהעליתי בשנים האחרונות נגד מסע ההסתה שמנהלים חלק מכותבי העיתון לא הובילו אותי לקמפיין למען סגירת העיתון. גם דברי הבלע שמתפרסמים שם הם חלק מחופש הביטוי. צריך לבקר. צריך לחשוף. צריך להפריך שקרים. אבל זהו. לא יותר. וגם אם מי שמוביל את הקו הזה הוא בעל המניות העיקרי של העיתון, עמוס שוקן, הרי שהמחלוקת איתו ועם הקו שלו היא לגופו של עניין. לא למען סגירת העיתון".

 

אכן, עיתון הארץ ייזכר לדראון-עולם על הקו הפוליטי הרדיקלי שלו כלפי מדינת-ישראל ותושביה. בן דרור ימיני הפגין גדלות-נפש כעיתונאי הגון הפועל במדינה דמוקרטית חיה ובועטת הדוגלת בליברליזם ובחופש הביטוי. ועם זאת, חופש הביטוי אינו צריך להפוך ל"חופש השיסוי" כלפי היסוד הכי בסיסי של הקיום הלאומי שלנו. כל מי ששכח את העיקרון זה, אין כל הצדקה לקיומו - במיוחד במדינה דמוקרטית, חופשית וליבראלית כמו מדינת-ישראל. די להעיף מבט לעבר העולם-הערבי מסביבנו כדי להבין לאן חותר בהתמדה עיתון הארץ.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון מעריב נגד עיתון הארץ - מצב התקשורת בישראל", מגזין המזרח התיכון, 7 בספטמבר 2012.