נשיא סוריה - אמין אל-חאפז

אמין אל-חאפז, מי שהיה נשיא סוריה בין השנים 1966-1963, הלך לעולמו ב-17 בדצמבר 2009, בעיר הולדתו - חלב (אלפו) שבסוריה - לאחר מחלה ממושכת. אמין אל-חאפז, בן לעדה הסונית, שהיה בן 88 במותו, נולד בשנת 1921 בעיר חלב שבצפון-סוריה; הוא סיים את לימודיו הצבאיים בשנת 1946, ולאחר מכן השתתף בפלישה הערבית הצבאית לארץ-ישראל בעקבות הכרזת העצמאות הישראלית; בשנת 1958 אמין אל-חאפז היה אחד מהפעילים הנמרצים שהביאו להקמת האיחוד המצרי-סורי במסגרת "הקהיליה הערבית המאוחדת" (היא - קע"ם); לאחר פירוק האיחוד המצרי-סורי, הוא כיהן כנספח הצבאי של סוריה בארגנטינה - בתפקיד זה, אמין אל-חאפז התוודע לראשונה למרגל הישראלי אלי כהן שביקש ליצור קשרים ענפים ככול-האפשר עם צמרת הפוליטית של סוריה, וזאת במסגרת מעבודתו החשאית בשליחותה של מדינת-ישראל.

הפיכת הבעת' של 1963
אמין אל-חאפז היה מקורב למישל עפלק ולצאלח אל-דין אל ביטאר - מההנהגה ההיסטורית של מפלגת הבעת' וממייסדיה. סביר להניח שקירבה זו לא נבעה רק ממניעים אינטרסנטיים, אלא נבעה מהאמונה האמיתית הנוגעת לגדולתה של האומה הערבית בהנהגתה החילונית של סוריה, שכן "סוריה היא הלב הפועם של העולם הערבי" בהתאם למשנתו של מישל עפלק.

ב-8 במרס 1963, התחוללה הפיכה צבאית בסוריה שנערכה בידי קצינים המקורבים רעיונית למפלגת הבעת'. חודש לפני כן, התחוללה הפיכה דומה בעיראק - גם היא בידי חברי מפלגת הבעת'. דומה היה, כי במזרח-התיכון החלו להתגבש שתי תפיסות אידיאולוגיות שהתחרו על ההגמוניה בעולם-הערבי: האחת - הנאצריזם, והשניה של מפלגת הבעת' שדגלה ב"אחדות, חירות וסוציאליזם". מישל עפלק, מייסד המפלגה, הוכתר בתקשורת הערבית של אותה עת, כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות בעולם-הערבי".

לאחר ההפיכה, אמין אל-חאפז הוזמן על-ידי מחוללי ההפיכה לעמוד "בחזית הפוליטית" בשורה ארוכה של תפקידי-מפתח, בהם שר-הפנים וסגן-המושל הצבאי. לאחר שהמשטר החל להתייצב והתגבשו רעיונותיו העיקריים, אמין אל-חאפז החליט ליטול על עצמו את תפקיד נשיא-המדינה. אולם, בניגוד לציפיותיו של אמין אל-חאפז, מתחת לפני השטח שלטה בתקיפות "הוועדה הצבאית" שהורכבה מהאישים הללו: צאלח ג'דיד - עלווי; מוחמד עומרן - עלווי; חאפז אל-אסד - עלווי; אחמד אל-מיר - איסמאעילי; ועבד אל-כרים אל-ג'ונדי - איסמאעילי.

כהונתו של אמין אל-חאפז (הסוני) נמשכה עד להפיכה האלימה שנערכה נגדו (בידי נאמני צאלח ג'דיד העלווי) בשנת 1966 - שבעקבותיה תפסו את השלטון גורמים רדיקליים בעלי נטיות מרכסיסטיות (כדוגמת ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי, ד"ר יוסוף זועיין וד"ר איברהים מאחוס). לאחר ההפיכה של פברואר 1966, אמין אל-חאפז נכלא למשך למעלה משנה, עד לשחרורו ב-9 ביוני 1967 - בשעה שנערכו הקרבות על השליטה רמת-גולן בין ישראל לסוריה במלחמת ששת-הימים. לאחר המלחמה, אמין אל-חאפז עבר להתגורר בביירות. לאחר שהתחוללה ההפיכה השנייה של הבעת' העיראקי ב-17 ביולי 1968, אמין אל-חאפז עבר להתגורר בעיראק תחת חסותו של סדאם חוסיין. בשנת 1971, סוריה הוציאה נגדו גזר-דין מוות בשל פעילותו האופוזיציונית נגד המשטר הסורי של חאפז אל-אסד.

קשריו עם אלי כהן
אמין אל-חאפז נודע כאחד מידידיו הקרובים ביותר של אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בסוריה עד לתפיסתו בינואר 1965. אל-חאפז סלל את הדרך לאלי כהן בעזרת מסע היכרות עם מרבית הצמרת הפוליטית והצבאית של מפלגת הבעת' של אותם ימים. בשל הקרבה לאלי כהן, אמין אל-חאפז חשש שמא תדבק בו תווית של משתף-פעולה עם "גורמים בוגדניים", והוא ניסה להמעיט מחשיבותו של הקשר שנוצר בין השניים, וכן גם מתרומתו לחדירתו הקלה של אלי כהן לתוככי הצמרת הסורית של אותם ימים. על-פי אינדיקציות אחדות, אלי כהן ניסה גם הוא - במהלך חקירתו ומשפטו - להמעיט מחשיבותו של הקשר עם אמין אל-חאפז כדי לא לסבך יתר-על-המידה את ידידו "הקרוב" שפעל בתום-לב. ועם זאת, "הפרשה" הזאת לא נתנה מנוח לאמין אל-חאפז לאורך כל חייו ועד למותו.

פעילותו האופוזיציונית נגד חאפז אל-אסד
בפברואר 1982 פשטו כוחות סוריים על העיר אל-חמה וערכו טבח בתושבי העיר שנחשדו כאוהדי "האחים המוסלמים". במהלך הקרבות בעיר נרצחו עשרות אלפי איש, העיר אל-חמה נהרסה ברובה וכמיליון סורים עזבו את המדינה. לאחר הטבח התאגדו גופים אופוזיציוניים והקימו את "הברית הלאומית לשחרור סוריה" - שנוסדה בפריז ונתמכה בידי שורה ארוכה של גורמים מערביים.

אמין אל-חאפז הצטרף ל"ברית" למרות חילוקי-הדעות המהותיים עם גורמים אסלאמיים שהתחברו אף הם ל"ברית הלאומית לשחרור סוריה", שכן אל-חאפז האמין במהפכה חילונית בסוריה ובמדינות-ערב האחרות. על-פי טענות אחדות, אמין אל-חאפז דגל "במאבק מזוין אלים ורחב" נגד המשטר העדתי העלווי של חאפז אל-אסד - אביו של בשאר אל-אסד, הנשיא הנוכחי של סוריה. אולם, רבים מחברי "הברית" של שנת 1982, דגלו בחילופי שלטון בסוריה "בדרכי שלום", למרות שבהודעת הייסוד של "הברית", שפורסמה בפריז, דובר במפורש על "מאבק עממי מזוין".

מההפכה אוכלת את מייסדיה ובניה
מישל עפלק, נוצרי יווני-אורתודוקסי, נולד ב-1910, למד היסטוריה בסורבון, וייסד ב-1935 יחד עם צאלח אל-דין אל-ביטאר את השבועון "אל-טליעה" (החלוץ). בתחילת שנות ה-40 הם הקימו תנועה פוליטית בשם "מפלגת התחייה הערבית", שלאחר זמן מה אימצה את השם "מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית". ב-1966 עפלק ואל-ביטאר גורשו מסוריה בעקבות הפיכה צבאית נוספת של קצינים עלווים חברי מפלגת הבעת'. עפלק התגורר בפריז כגולה פוליטי עד למותו ב-1989, והוא נקבר בעיראק של סדאם חוסיין שהייתה יריבתה המרה של סוריה - בהנהגתו התקיפה של חאפז אל-אסד במאבק על ההגמוניה בעולם-הערבי.

צאלח אל-דין אל-ביטאר, נולד ב-1921 למשפחה סונית אריסטוקרטית, והוא רכש את השכלתו בסורבון יחד מישל עפלק. לאחר התהפוכות הפוליטיות של שנת 1966, אל-ביטאר חי כגולה פוליטי בפריז, שם נרצח ב-1980 בידי סוכנים סורים בהוראת חאפז אל-אסד.

אמין אל-חאפז התגורר בעיראק עד לפלישה האמריקאית ב-2003. בדומה לרבים ממנהיגי הבעת' של עיראק שמצאו מקלט בסוריה בעקבות הפלישה האמריקאית, גם אמין אל-חאפז נמלט לסוריה, שם הוא התגורר בעיר הולדתו, חלב, עד למותו ב-17 בדצמבר 2009.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אמין אל-חאפז, נשיא סוריה לשעבר - 2009-1921", מגזין המזרח התיכון, 26 בדצמבר 2009.

OECD - הפוליטיקה מאחורי המספרים

צ'ילה התקבלה כחברה מלאה ל-OECD: ב-15 בדצמבר 2009, צ'ילה הוזמנה חגיגית בידי 30 החברות ב-OECD להיות החברה ה-31 בארגון. ובכך צ'ילה הפכה להיות החברה השנייה מדרום-אמריקה, לצידה של מקסיקו, המצטרפת באופן מלא ל"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי". ה-OECD מהווה איגוד של מדינות מפותחות ועשירות המקבלות את עקרונות הדמוקרטיה ואת עקרונותיו של השוק החופשי - בהתאם לפרמטרים "המחמירים" של הארגון שמשרדיו הראשיים שוכנים בפריז. טכס ההצטרפות החגיגי יערך בסנטיאגו, בירת צ'ילה, ב-11 בינואר 2010.

ההצטרפות לארגון ה-OECD היא אות כבוד לצ'ילה שערכה שינויים רבים במהלך שני העשורים האחרונים, בעיקר מאז סילוקו של הרודן אוגוסטו פינושה מכהונתו כנשיא המדינה ב-1990. אוכלוסיית צ'ילה מונה כ-17 מיליון נפש, ושיעור התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש מגיע לכ-14,000 דולר לשנה - וזאת בהתאם לאומדנים אחדים שנעשו בידי "קרן המטבע הבינלאומית" לשנת 2009. לשם השוואה: אוכלוסיית ישראל מונה 7.5 מיליון נפש ושיעור התל"ג לנפש מתקרב לכ-30,000 דולר לשנה (על-פי חישובים שונים המבוססים של "שווי כוח קנייה").

הפוליטיקה מאחורי המספרים
עם כל הסימפטיה שלנו לצ'ילה, קבלתה ל-OECD בידי 30 החברות בארגון, מעלה שאלות פוליטיות נוקבות בעיקר לאור מאמציה הכנים והגדולים של ישראל, שנעשו לאורך כל העשור האחרון, על-מנת להצטרף לארגון היוקרתי הזה. ההתנהגות של ה-OECD כלפי ישראל, מזכירה לנו את הצביעות התעמולתית של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ושל בכירים נוספים ברשות הפלסטינית ובמדינות-ערב כלפי ישראל. כך למשל, בחדרי חדרים, מנהיגים ערביים עודדו את ישראל להכות בכול העוצמה בארגון החמאס בעזה, אך מאידך, הם מאשימים את ישראל בפשעי-מלחמה במסגרת הדיונים באו"ם על דו"ח גולדסטון האנטישמי.

באופן דומה, מרבית מדינות אירופה משבחות את ישראל, מאחורי הקלעים, על הצלחותיה הרבות ועל תרומתה לעולם במגוון עצום של תחומים - החל מטכנולוגיה וכלה בפיתוחים חקלאיים. דוגמאות אחדות תבהרנה את העניין: ישראל הפכה לאחד מממרכזי ההייטק החשובים בעולם, שכן מספר החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק (כ-63 חברות) עולה על כל מדינות אירופה יחדיו. כ-4,000 חברות הזנק (סטארט-אפ) פועלות בישראל. ההשקעה הישראלית במחקר ופיתוח נחשבת לגבוהה בעולם - כ-4.5 אחוזים ביחס לתוצר. שיעור האקדמאים בישראל נחשב לגבוה בעולם - מתקרב במהירות לכדי 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, בדומה לקנדה. ישראל הקטנה מייצרת כ-1.2 אחוזים מסך-כל התוצרת המדעית בעולם. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בשיעור הפרסומים המדעיים לנפש. ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר הזוכים בפרס נובל ביחס למספר התושבים - 1.3 למיליון תושבים. אם נסלק מעט את רעשי הבכייניות התקשורתית הקיימת בישראל בנוגע ל"בריחת המוחות", עלינו לשאול את עצמנו האם מדינת-ישראל מייצרת מדענים מעבר לצרכיה ומעבר ליכולותיה להעניק להם מסגרת אקדמית מכובדת? עד לפני שנים אחדות, מדינת-ישראל ייצרה מדענים פי שישה (6) מצרכיה האמיתיים - אם כי, בשנים האחרונות המצב התאזן מעט.

כאשר בוחנים פרמטרים נוספים, נוכל להיווכח שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר ממרבית המדינות החברות בארגון. כך למשל: בנתוני פשיעה, במערכת המשפטית, במספר תאונות הדרכים, בנתונים תרבותיים, במספר הכותרים החדשים לנפש, בתחולת-החיים, ברפואה, בחוב הלאומי וביציבותה של המערכת הבנקאית בישראל.

על-מנת להבין את האיוולת הפוליטית המופעלת בארגון נגד ישראל, שימו לב למדינות החברות ב-OECD: טורקיה, ספרד, פולין, סלובקיה, איסלנד, יוון, הונגריה, לוקסמבורג, צ'כיה, דרום-קוריאה, מקסיקו, בלגיה, דנמרק, אירלנד, פורטוגל, פינלנד, אוסטריה, אוסטרליה, ארה"ב, הולנד, גרמניה, בריטניה, יפן, ניו זילנד, נורבגיה, צרפת, קנדה, שבדיה, איטליה ושווייץ. על-פי האמנה המוצהרת של הארגון, כל החברות "מחויבות לערכים של דמוקרטיה, שקיפות ודבקות בערכי כלכלת-שוק ופיתוח כלכלי". אם באמת הדבר היה נכון, חלק מהמדינות שהצטרפו לארגון לא היו ראויות להיכלל בו, אולם שיקולים פוליטיים מעוותים וזרים מנחים את ראשי הארגון כאשר הם דנים במעמדה של ישראל - ולא רק בתחום הזה. ולמרות הכל, ברכות חמות לצ'ילה על הישגיה הרבים שהעניקו לה מעמד מיוחד בקרב הקהילה הבינלאומית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפוליטיקה הבינלאומית הצבועה מאחורי המספרים המדהימים", מגזין המזרח התיכון, 19 בדצמבר 2009.

התיישבות ותרבות לאומית בארץ-ישראל

יש היסטוריה אחת לארץ-ישראל, והיא ההיסטוריה יהודית הנמתחת על-פני 4000 שנה. כל השאר ה"היסטוריות" האחרות שעברו על ארץ-ישראל, התנהלו כסערה אלימה המותירה אחריה חורבן והרס בנתיביה. כיבוש, שליטה, דיכוי וניצול, היוו את היסודות העיקריים עליהם השתיתו אחדים מהכובשים את שלטונם על ארץ-ישראל ועל עם-ישראל. אחרים, לא הותירו סימן וזכר, שכן ארץ-ישראל הייתה רק תחנת מעבר לכיבושים אחרים רחוקים יותר, מבטיחים יותר. כובשים באו בסערה והלכו בדממה דקה; אימפריות עלו וקרסו כלאחר-יד; מצביאים מזהירים ועתירי-קרבות נעלמו מעל דפי ההיסטוריה; מקדשי אלילים נבנו ונהרסו בחוצות הארץ, ושלטונות "הסהר" ו"הצלב" ניסו לכפות שמות חדשים על הארץ כדי למחוק את הזהות היהודית העתיקה.

בין כיבוש לכיבוש, בין מעשה טבח אחד למשנהו, ובין גירוש לגירוש ומכירתם של שבויים יהודים בכיכרות העיר במחיר מציאה, מאות אלפי יהודים נאחזו בקרקע המולדת למרות הקשיים החומריים והפיזיים ולמרות התעמרותו של הכובש התורן. מאז חורבן בית-שני, מרכז הכובד היהודי עבר ממקום אחד למשנהו, וזאת בכפוף לנסיבות ולתנאי המקום ולמגבלות שהטילו הכובשים על היישוב היהודי. האומץ, המסירות והתעוזה הלאומית והאישית, חיפו במידה רבה על אובדן העצמאות ועל הרס התשתית האזרחית של הארץ. על-מנת להבין את אופייה של ההתיישבות היהודית לאורך הדורות בהקשר ההיסטורי, נציג כאן שני טקסטים הרחוקים זה מזה מבחינה כרונולוגית, אך למעשה מתארים מסגרת התיישבותית המוכרת לנו היטב. נביא תחילה את דבריו של תייר יהודי שביקר בפתח-תקווה שנת 1892. באותה עת המושבה מנתה מאות אחדות של תושבים שעסקו בחקלאות ובמסחר. וכך כתב התייר על אופייה של המושבה בשנותיה הראשונות: "ומאוד יתענגו עין-הרואה את אחינו אשר יעבדו את אדמתם שמה. ואצל הקולוניא (המושבה) נמצאו גגות ופרדסים - לרוב מעצי תפוחי-זהב (תפוזים) ושאר מיני ירקות. וגם נערות יעבדו שמה. וחום השמש לא תכסה פניהם קדרות והמה עובדים בשמחה את ארץ אבותינו".

תיאורים כאלה ואחרים היו אופייניים למדי עם הקמתן של המושבות הראשונות ועם עלייתם לקרקע של הקיבוצים והישובים הרבים ברחבי ארץ-ישראל לאורך כל המאה ה-20. אולם התשוקה לעבודת-האדמה באדמת המולדת נטועה היטב בתרבות היהודית, לאורך כל הדורות, כפי שהדבר התבטא באופן מובהק באיגרתו של אריסטיאס מן המאה ה-2 לפני הספירה בנוגע לחקלאים היהודים בארץ-ישראל. וכך נכתב באיגרתו המרשימה של אריסטיאס (שכנראה היה יהודי דובר יוונית): "ובאמת, גדולה אהבתם לעמל עבודת האדמה. וארצם שופעת זית ותבואת הדגן וקטניות וגם כרמים ודבש לרוב. ועצי פרי משאר המינים ותמרים אינם נחשבים כלל (כלומר, הם מצויים בשפע רב), ומקנה מכל המינים לרוב ומרעה נמצא לו בשפע".

האופי ההתיישבותי של יהודי ארץ-ישראל התבסס בעיקרו על ישובי קבע המבוססים על חקלאות ועל זכויות קניין העוברות מדור לדור. הקשר לאדמת ארץ-ישראל, לעיבודה ולפיתוחה, היה חלק ממכלול שלם של אורח-חיים מוגדר - ולעיתים גם מוכתב מראש בהתאם לחוקי התורה ולציווי הלאומי. באורח-מסורתי, הושם דגש ניכר על כבודו של עובד האדמה היהודי ועל פרי עמלו שהושג במאמצים רבים. כבודו ועמלו של החקלאי היהודי לא נבעו רק בשל הציוויים ההלכתיים, אלא הם גם נבעו מטעמים פרקטיים כלכליים גרידא. כך למשל, על-מנת להבין את אופייה ההתיישבותי של הקהילה היהודית בארץ-ישראל יש צורך לעיין היטב במה שנאמר במשנה במסכת בבא קמא במילים הללו: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל, אבל מגדלין בסוריה ובמדבריות של ארץ-ישראל". המשפט הקטן הזה, שניתנו עליו פרשנויות אחדות לאחר חורבן בית-שני, מבהיר היטב את אופייה של ההתיישבות החקלאית של תושבי ארץ-ישראל לאורך דורות רבים עד לימנו אנו. במילים אחרות, בהמות דקות (כבשים ועיזים), מכלות במחי-יד את היבול החקלאי שהושקע בו עמל רב. לפיכך, הוטל איסור על תושבי-הארץ לגדל בהמה דקה - אלא בנסיבות מיוחדות. יתרה מזאת, מאחר וארץ-ישראל היא גם מושג גיאוגרפי, היה צורך להגדיר את הקהילה על-פי מושגים של ישובי-קבע, שכן רק בדרך זו ניתן היה לבסס קהילה אחת משותפת בעלת ערכים דתיים ולאומיים זהים. רק במסגרת הלאומית ההדוקה וקשוחה, ניתן היה לקיים סולידריות חברתית מרשימה המתבססת גם על דאגה לזולת, דאגה לגר והתפתחותו ובטחונו של התושב.

האינטרס האישי הוכפף לאינטרס הציבורי הכללי והלאומי תוך כדי התחשבות בצרכים הפרטיים. מאחר והזהות היא לאומית - ולא משפחתית או שבטית - הושם דגש רב על הקמת מוסדות חברתיים כדי להכפיף את הפרט לאורח חיים בעל-אופי מוגדר. זו אינה קהילה ברוח התרבות הערבית המבוססת על נדודים של שבטים ומשפחות ומקום למקום בהתאם לניצול הקרקע למטרות מרעה, או בהתאם למידת העוינות ששררה בין שבט אחד למשנהו. לפיכך, היה צורך לעצב את המרחב הציבורי כולו שנועד למעשה לשרת את הקהילה בכללותה על צרכיה השונים והמגוונים, כמו למשל: אספקת מים סדיר ליישובים, טיפול בשפכים, תחזוקה של בארות ושליטה יעילה על זרימת הנחלים.

רבות נכתב בהיסטוריה הישראלית על מצבו הרעוע והקשה של אזור השרון בסוף המאה ה-19. המילה "שרון" מקורה מהשפה האכדית (שפה שמית קדומה) ומשמעותה היא "חבל ארץ המושקה היטב ויש בו חורש". אזור כזה דרש טיפול אינטנסיבי לאורך דורות רבים על-מנת לנקז את המים העודפים. הכובשים הזרים שעברו בארץ-ישראל פעלו בשני מישורים במקביל: מחד-גיסא הם דאגו לדכא ביד-ברזל את האוכלוסייה היהודית, ומאידך הם גם פעלו במרץ רב להרוס את התשתית הקיימת על-מנת להקים, בין היתר, ביצורים זמניים כחלק ממערכת הענישה האימפריאלית נגד היישוב היהודי. הפעולות העיקריות של הכובשים הזרים - הרומים, הביזנטים, הערבים, הממלוכים והעות'מאנים - התמקדו ברוב המקרים בניצול מקסימאלי של הארץ לתועלתם של המצביאים הצבאיים ששלטו על הארץ לפרקי-זמן קצרים או ארוכים. לפיכך, מה שנתפס בעיני היישוב היהודי כאינטרס לאומי עליון בבניית תשתית אזרחית לטובת הכלל, הוזנח כליל בשל הכיבושים הרבים שעברו על הארץ לאורך הדורות מאז חורבן בית-שני.

גיבוש הקהילה היהודית לאחר החורבן
בית-הכנסת ובית-המדרש הפכו למעוזים העיקריים של יהודי ארץ-ישראל לאחר החורבן. בית-הכנסת שימש מרכז קהילתי שבו דנו פרנסי העיר על ענייני דיומא. בעקבות חורבן בית-המקדש, מעמד הכוהנים ירד, אך מעמד תלמידי החכמים עלה בסולם החברתי ובסולם הלאומי. מושגים כמו "חזן", "שמש", "דרשן" ו"שליח ציבור בתפילה" היוו יסודות חדשים לבניית הקהילה היהודית לאחר החורבן. כמו כן נקבעו סדרי התפילות (שלוש פעמים ביום) וכן תפילות מיוחדות לימי שבת ולימי חג ומועד.

מנהיגי היישוב ופרנסיו, פעלו תדיר למען גיבושה של הקהילה היהודית שבמסגרתה מתנהלת מערכת ציבורית עניפה המטפחת את החינוך ואף עוסקת בהסדרי הניקיון הציבורי (כמו למשל, הקמת בתי שימוש ציבוריים) וכן בהקמת מערכת לגביית המיסים המקומיים שיועדו למען כלל-הציבור ורווחתו. במסגרת הזו, כל פרט היה רשאי להתגורר בכל יישוב בארץ-ישראל בהתאם לנסיבות חייו ולמשלוח-ידו. ויחד עם זאת, הנוהג השכיח היה, שלאחר כשנה האזרח נחשב לתושב של קבע והוא החל לשלם מיסים מקומיים בהתאם להסדרים המקובלים שהיו נהוגים במקום מושבו.

אנשי כמורה שהגיעו לישראל במאה ה-4 ידעו לספר שבבתי היהודים בארץ היו ארונות מלאים בספרים ובבתי-הכנסת היו גניזות גדולות. אהבת הקריאה והדרישה לספרי קודש, למזוזות, לתעודות ולשטרות העלתה את קרנם של הסופרים, לפיכך היה צורך להכשיר צבא שלם של כותבים כדי לענות על הביקוש. כמו כן, אבות היו מלמדים את ילדיהם עברית כבר מגיל קטן למרות שהשפה המדוברת הייתה ארמית. בדרך כלל, החל מגיל חמש, הילדים החלו ללמוד את יסודותיה של הכתיבה בעברית והונחלה להם תורת-ישראל באמצעות לימוד אינטנסיבי. המוכשרים מבין התלמידים היו פונים ללימודי גבוהים יותר במסגרת בית-המדרש בהדרכת חכמי הדור של אותה תקופה.

לאחר החורבן, הושם דגש על לימוד התורה על יסודותיה העיקריים כציווי לאומי מחייב. עיסוקים שאינם רוחניים על-פי חוקי התורה או כאלה שהעלולים לערער את הגיבוש הלאומי נדחו והוצאו מהשיח הציבורי. סייגים על סייגים נחקקו כדי לגבש את הקהילה לכדי יחידה לאומית אחת בארץ-ישראל ובתפוצות. לכל היהודים היה סדר-יום דתי קבוע - החל מיום לידתם ועד למותם. הזהות הלאומית והדתית של יהודי אחד מהגליל לבין יהודי אחר מאזור עזה, הייתה זהה לחלוטין ובלתי-ניתנת להרהורי ספק. ברגע שבית-המקדש חרב, היה צורך להתמקד במצוות ובתפילות יומיות, שבועיות וחודשיות כדי לגבש את הקהילה לכדי זהות אורגנית אחת למרות המרחק הגיאוגרפי. באורח-פלא, אותם ערכים שהוגדו לפני כ-2000 שנה בנסיבות לאומיות טרגיות, שרירים וקיימים עד לימנו אנו, והם מכתיבים לנו את אורחות חיינו בזמן ובמרחב.

ההתיישבות היהודית בתקופה המודרנית
גיבוש הקהילה היהודית לכדי מסגרת אורגנית אחת, טבוע היטב בגנטיקה הלאומית שלנו. הדבר נובע גם מהאופי החקלאי של הדת היהודית ומהדגש הרחב שהושם על הסולידריות החברתית המהווה חלק אינטגרלי מהסדר הציבורי הרצוי. כאשר מוחמד עלי (1849-1769), שליט מצרים ממוצא אלבני, פלש לארץ-ישראל ב-1831 מסגרת מלחמתו באימפריה העות'מאנית, נהרס מרבית הישוב העירוני והכפרי היהודי בארץ-ישראל. אולם, גם בשעה שיהודי ארץ-ישראל נאלצו להתרכז בערים המרכזיות בארץ בשל לחצים אימפריאליים מצד הכובשים הזרים, הידע הבסיסי - לצד השאיפה הלאומית - הועבר מדור לדור באמצעות ההלכה היהודית ובאמצעות קיום מועדי ישראל כהלכתם המהווים יסוד מוסד בתרבות הישראלית. לאורך המאה ה-19, היישוב היהודי בארץ-ישראל נאלץ להתמודד עם לחצים פנימיים עזים ופלישות של שבטים עוינים לתחומי הארץ מדרום, מצפון וממזרח. כך למשל, מוחמד עלי הביא לארץ-ישראל המוני פלחים מצריים שהתיישבו בעיקר בדרומה של הארץ. יתרה מזאת, מסמכים עות'מאניים משנת 1863 מציינים את פלישותיהם העוינות והאלימות של שבטים בדואים מירדן שהגיעו עד לחומות העיר ירושלים.

ועם כל זאת ולמרות הסכנות הביטחוניות, החלו יהודי ירושלים לתכנן כבר בשנת 1850 את בנייתה של שכונת "משכנות שאננים" מחוץ לחומות העיר. יתרה מזאת, לאורך מאות רבות של שנים, רבבות יהודים ניסו לחדש יישובים היסטוריים בארץ-ישראל או להקים יישובים חדשים, אולם רק מתוקף נסיבות בינלאומיות של המאה ה-19, תנועת ההתיישבות היהודית לבשה אופי מאורגן שהנחיל את השפעתו על הציבור היהודי בארץ-ישראל ובתפוצות. ההתרופפות של השלטון העות'מאני בארץ-ישראל וחיזוק הקשרים בין יהודי ארץ-ישראל ליהודי התפוצות, העניקו דחיפה מחודשת למאוויים הלאומיים שדוכאו ביד ברזל בידי שורה ארוכה של כובשים זרים לאורך מאות רבות של שנים.

בשנת 1870 נוסד בית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" שהכשיר דורות רבים של עובדי-אדמה ומומחים חקלאיים. ראשיתה של המושבה פתח-תקווה שנוסדה בשנת 1878, החלה עם הניסיונות להקימה באזור יריחו בשנת 1872. לאחר ייסוד פתח-תקווה, נוסדו המושבות ראשון-לציון, רחובות, ראש-פינה, נס-ציונה, זכרון-יעקב, עקרון ויסוד-המעלה. בתחילת המאה ה-20, נוסדו הקיבוצים הראשונים והעיר תל-אביב, כך שאפילו המושג "הפרחת השממה" קיבל ביטוי אוהד גם במסכמים עות'מאניים בשלהי תקופת השלטון הטורקי בארץ-ישראל. כך למשל, מזכירו הפרטי של ג'מאל פאשה - המושל הצבאי של כל ארץ-ישראל ההיסטורית - כתב כך בזיכרונותיו על מסעותיו בארץ-ישראל: "סיירתי פעמים רבות בפלשתינה היהודית, מיפו ועד לירושלים. העיירות והכפרים החדשים הם מעשי ידי היהודים. זו לא רק פלשתינה חדשה, אלא פלשתינה חדשה להדהים. ראש הכפר הוא יהודי אנגלי, הלובש חליפה לעת ערב. נערות יהודיות-גרמניות ורודות-לחיים שבות במרכבותיהן מן הכרם אל הכפר, ונותנות קולן בשיר. בפלשתינה הישנה, הכפר הערבי הוא מצבור של אדמה (חושות הבנויות מבוץ), הגנים הרוסים, האנשים ערומים, העיניים מוכות חולי. בעיירות של פלשתינה היהודית עולה ניחוח של התפוזים, ושיחי צבר גובלים בדרכים המתחזקות היטב".

פעם נוספת הסתבר, שאהבת הארץ, אהבת המולדת ואהבת עבודת-האדמה, נטועה היטב בגנטיקה הלאומית שלנו. כאשר נכנסו חיילי האימפריה הבריטית לשערי ארץ-ישראל בשנת 1917, גם הם יכלו לעמוד על ההבדלים התהומיים ששררו בין היישובים היהודיים הפורחים לבין היישובים הערביים שהוקמו על בסיס ארעי בהתאם לתרבות הבדואית של חצי-האי ערב. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.
--
מקורות עיקריים לקריאה נוספת:
1. בנימין זאב קידר, מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל. הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1992.
2. דן בהט, בנימין זאב קידר וזאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוצאת משרד הביטחון, 1974.
3. אלי בר נביא, האטלס ההיסטורי - תלודות עם ישראל מימי האבות יד לימנו. הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות", מגזין המזרח התיכון, 12 בדצמבר 2009.

דובאי והמשבר הכלכלי

ממתי אקדמאים המתהדרים בתואר פרופסור, והנמצאים במוקדי השפעה מחקריים, החלו לרכוש מנטאליות של טוקבקיסטים? באמת שקשה להעריך. סביר להניח שהתחרות על תשומת-הלב הציבורית בנושאים מסוימים גרמה לאחדים מהם לאבד את ראש ולשחרר הצהרות מתלהמות ופרועות כאחרוני התגרנים בשוק. התופעה הזו מתייחסת לנושאים מגוונים, חלקם שנויים-במחלקות בשל נתונים מוטים המתבססים על הנחות פוליטיות מעוותות, כמו על עוני, השכלה, כלכלה, שחיתות, התחממות כדור הארץ או "כן התפלת מים - לא התפלת מים". הדיון הענייני המסתמך על נתונים עובדתיים והגינות מחקרית, נעלם מהשיח הציבורי בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית המתלהמת שהצליחה לרדד את הוויכוח לרמה של חילופי-מהלומות מילוליות ונחותות. כך למשל התנהל "הדיון" באתר YNET (ב-17 בנובמבר 2009) עם פרופסור מרים בלבן בנושא התפלת מים ומצוקת המים הקיימת, לכאורה, בישראל.

מרים בלבן עוסקת בתחום זה כבר עשרות שנים והיא עומדת בראש האיגוד האירופאי להתפלת מים. לפרופ' בלבן יש גם אזרחות אמריקאית - עניין המאפשר לה לערוך ביקורים ברחבי-העולם, כולל ביקורים במדינות ערביות למרות שהיא מתגוררת לסירוגין בישראל. מעט לפני הראיון שנערך עמה באתר YNET, פרופ' בלבן קיבלה פרס על פועלה רב-השנים בתחום ההתפלה בעולם מטעם ממשלת... דובאי. לרגל קבלת הפרס, פרופ' מרים בלבן לא החמיצה את ההזדמנות להשתלח במדינת-ישראל באמצעות אתר YNET בנוגע לתחום התמחותה. לא הטענות הן שחשובות, אלא דווקא הסגנון המתלהם והמעוות של דבריה. אתר YNET בחר להעניק לראיון עמה את הכותרת הבאה: "מצוקת המים - בגלל טמטום של פוליטיקאים". ובכן, שימו לב איך היא בחרה לבטא את דבריה המתלהמים בעניין שהוא שנוי-במחלוקת הן תקציבית, הן טכנולוגית והן סביבתית.

לדעתה, "לערבים יש חזון", בניגוד לישראל, שכן הם השקיעו בהתפלת מים. לדידה, "הערבים" אלה הן מדינות קטנות אחדות השוכנות במפרץ-הפרסי, אך סביר להניח שהיא התכוונה בעיקר לדובאי שבנתה ארמונות פאר פורחים באוויר (ועוד נחזור לעניין הזה). לא סוריה, לא לבנון, לא ירדן, לא מצרים ולא עיראק השקיעו בבניית מתקנים אדירים להתפלת מים, וזאת בשל עלותם הגבוה. בעיית מחסור המים במדינות הללו איננה נובעת רק בשל האקלים המדברי והשנים השחונות, אלא גם בגלל זליגת-מים הנגרמת בגלל צנרת מרקיבה ומיושנת שאינה מטופלת כראוי. על-פי ידיעות שהתפרסמו בעבר בתקשורת הערבית, הזליגה (כולל גניבת מים) במדינות ערביות אחדות מגיעה לכדי 70 אחוזים מכל ליטר המוזרם לצינורות. לעומת זאת, הזליגה בישראל מגיעה לכדי 10 אחוזים - הכוללים גם אובדן של מים במסגרת הצריכה המוניציפאלית.

כעת נעבור למשפט המפתח של דבריה המשתלחים והמקוממים המדגימים לנו את התרבות הדיון שהשתלטה על השיח הציבורי בעזרת האקדמיה הישראלית: "בישראל יש מצב אבסורד - כשיורד גשם אין צורך בהתפלה וכשאין גשם - אין גם התפלה הרי לוקח זמן לבנות את המתקנים הללו. סופסוף המטומטמים הבינו שזה תחום חשוב ביותר והכרחי, ושהגיע הזמן לנצל את הידע והיכולת לבנות מתקנים מתקדמים. באמת בוקר טוב לנו". סביר להניח ש"חוכמתם" של שליטי דובאי עמדה לנגד עיניה כשהיא התבטאה כפי שהיא התבטאה, וזאת (כנראה) בשל הפרס שהוענק לה.

הפנטזיה המגלומנית של שליטי דובאי
לפני שנעסוק בבועה הכלכלית של דובאי, להלן סקירה קלה על "תעשיית המים" בישראל: בעיני הקהילה המחקרית הבינלאומית, ישראל נחשבת ל"מעצמת מים" בשל הישגים יוצאי-דופן בטיבם שתרמו לשיפור חייהם של מאות מיליונים ברחבי-העולם. החקלאות הישראלית זוכה לתשבחות רבות גם בגלל ניהולו הנכון של משק-המים בישראל המאפשר להגדיל את התפוקה והפריון, וזאת למרות שתרומתה של החקלאות הישראלית לתל"ג (התוצר הלאומי הגולמי) עומדת על כ-1.7 אחוז בלבד. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המצליחה לטהר כ-75 אחוזים ממי הביוב שלה לשימוש חוזר בחקלאות. בנוסף לכך, ישראל מהווה מודל ראוי לחיקוי הנוגע לניהול נכון של משק מים גם בעזרתן של כ-300 חברות ישראליות המתמחות בהיבטים השונים של תעשיית המים בישראל ובעולם. כל ההישגים הללו הושגו הודות ותודות לקשר הנבון והחכם המתקיים לאורך עשרות שנים בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי בעידודן של כל ממשלות ישראל לדורותיהן. "מס הבצורת" שהוטל על הציבור הישראלי ב-2009, למרות היותו שנוי-במחלוקת, דרבן את הציבור הישראלי הרחב לנהוג באיפוק בכל הקשור לצריכת המים הפרטית במגזר העירוני. סקירה קלה זו מבהירה מעט את הישגיה של ישראל על קצה-המזלג בתחום "תעשיית המים" ובתחומים רבים ונוספים המשיקים לו, שכן התפלת-מים היא רק חלק אחד (ויקר) ממכלול שלם של פתרונות אפשריים.

התרגיל הכלכלי של דובאי, עד לנובמבר 2009, היה פשוט בתכלית שהתבסס של יוהרה, ראוותנות ומגלומניה מזרחית טיפוסית. לא רבים ידעו שדובאי איננה "נסיכות נפט" בדומה לשאר חברותיה במפרץ-הפרסי. כמו כן, לא רבים ידעו להבדיל בין אבו-דאבי העשירה בנפט לבין דובאי הדלה בהם (שכן, היא מפיקה כ-10 אחוז בלבד מתפוקת הנפט של "איחוד האמירויות הערביות"). רק לאחר פרסום הידיעה של חובותיה האדירים של דובאי, התקשורת התייחסה לקשר הבעייתי שהתרקם בין דובאי לאיראן ולעומק המעורבות הכלכלית של איראן בדובאי. יתרה מזאת, מרבית הכתבות שהתפרסמו בתקשורת הבינלאומית והישראלית העלו על-נס את הפלא הכלכלי של דובאי "המתכוננת לקראת הרגע בו יאזל הנפט בתחומה". בכירי הפוליטיקאים בעולם ציינו, עד לנובמבר 2009, על עומק הקשרים הכלכליים בין מדינותיהם לבין דובאי. הסתבר, ששליטי דובאי יצרו בועה כלכלית פנטזיונרית בעזרת הלוואות של 80 מיליארד דולר שנרשמו כהכנסות שהושגו בעקבות הצלחתם, לכאורה, של פרויקטים מגלומניים אחדים.

המשבר בדובאי זעזע לימים אחדים גם את הבורסות באסיה, באירופה ובארה"ב. הסתבר, ש"חוכמתם ותבונתם" של שליטי דובאי גרמו להפסדים גדולים ברחבי-העולם. ועם כל זאת, סביר להניח שדובאי תצליח לצאת מהמשבר הנוכחי בעזרת שכנותיה הנדיבות ובעזרת הסדר נוח לפריסת חובותיה הרבים לבנקים הזרים - עד לפרויקט המגלומני הבא.

בשנים האחרונות התפרסמו בתקשורת הישראלית "דוגמאות פנטסטיות" של הצלחות כלכליות שהתרחשו במדינות אחדות ברחבי-העולם. לעיתים, אף הובעה תרעומת תקשורתית על-כך שממשלת ישראל אינה "מאמצת" דפוסים כלכליים מסוימים העשויים להשפיע לחיוב על הכלכלה ישראלית. כך למשל, היו כאלה שביקשו לאמץ את שיטת המשכנתאות האמריקאית - אולם, מאז שהחל המשבר הכלכלי העולמי, קרסו כ-115 בנקים בארה"ב לבדה; אחרים ניסו לדרבן את הממשלה הישראלית לאמץ את "המודל האירי" - אולם, גם אירלנד ספגה מכה קשה ואכזרית ב-2008 גם בגלל רשלנותה של ממשלת אירלנד; כלכלנים אחדים ביקשו לאמץ את המודל הבריטי בנוגע להפרטה עמוקה ונרחבת - אולם התברר שבבריטניה כמעט ולא קיים גוף מופרט אחד המנוהל כהלכה או שהוא מתפקד ביעילות לטובת הציבור; גם המודל הכלכלי האיסלנדי, שעורר את קנאתה של התקשורת הבינלאומית, התברר בסופו של דבר כבועה פנטזיונרית שקרסה בקול גדול - שהדהד מקצה העולם ועד לקצהו. אלה הן רק דוגמאות אחדות של "טמטום" פוליטי מרשים ששטף את העולם עד לקריסה הכלכלית הגדולה של 2009-2008. לאור כל זאת, אנחנו רק יכולים להעריך את תבונתה ומתינותה של המערכת הכלכלית והפוליטית של מדינת-ישראל - גם לפני פרוץ המשבר וגם לאחריו למרות ההיסטריה התקשורתית שנלוותה לכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התפלת מים והמשבר הכלכלי בדובאי", מגזין המזרח התיכון, 3 בדצמבר 2009.

הנרטיב ההיסטורי האמריקאי

במהלך העשורים האחרונים, תעשיית הסרטים הוליוודית העבירה לעולם-הרחב מסרים מעוותים על החיים בארה"ב, על ההיסטוריה האמריקאית ועל האתוס המכונן של החברה האמריקאית. על-מנת להבהיר כבר בהתחלה את "הכיוון הפוליטי" של המאמר הנוכחי, יש צורך להדגיש כי "מי שעשה את אמריקה למה שהיא", אלה הם החלוצים הלבנים (והלבנים בלבד) שביקשו להקים חברה למופת ומדינה שתשמש גם "אור לגויים" למדינות וחברות זרות. כל שאר המיעוטים המרכיבים את החברה האמריקאית כיום, רכבו ועדיין רוכבים על גבם של המייסדים הראשונים והם ניזונים מהצלחתם הפנומינלית להקים את אחת מהחברות האזרחיות המוצלחות ביותר הקיימות כיום - הן מבחינה אנושית, הן מבחינה מדעית והן מבחינה פוליטית. ל"כור ההיתוך" האמריקאי ו"לחלום האמריקאי" היו יחסי ציבור מעולים - הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה - שכן, סוד כוחם של שני היסודות הללו נבע מפשטותם האידיאולוגית ומהאפשרות המעשית לפעול להגשמתם.

מסתבר, ש"כור ההיתוך" יכול להיות מוצלח, אם המדינה מציבה יעדים בוררים לחברה האזרחית על-מנת ליצור תרבות-לאומית בעלת מאפיינים מוגדרים, והיא אינה נכנעת לכוחות צנטריפוגליים ולאופנות אידיאולוגיות הנשענות בדרך-כלל על-בסיס זמני ורעוע. אחת מהבעיות הבוערות של אירופה בשנים האחרונות, נוגעת לבעיית המהגרים המבקשים לשמר בכל מחיר את תרבותם גם על-חשבון המדינה המארחת, כפי שהדבר מתרחש בעוצמה חסרת-מעצורים בצרפת, בבריטניה ובמדינות אירופאיות נוספות. במאמר מוסגר ניתן לציין, ש"כור ההיתוך" הישראלי הזניק את החברה הישראלית לעבר הישגים מדהימים, שמפרותיהם אנו מתברכים כיום באופן מרשים ומוצלח כל-כך.

מ"כור-ההיתוך" ל"תקינות פוליטית"
ל"תקינות הפוליטית" ששטפה את העולם-המערבי בשנות ה-90, ישנם שורשים עמוקים הנטועים היטב בקמפוסים הרדיקליים של ארה"ב מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לאופנה ההרסנית הזו, שתפסה חזקה בארה"ב בעוצמה הולכת וגדלה, היו שתי השפעות עיקריות: א. הפקולטות שעסקו במדעי הרוח והחברה, הפכו למוקדים של שנאה לתרבות האמריקאית ולכל מה שהיא מייצגת ברחבי-העולם או מייצאת לעולם-הרחב. ב. המחקר ההגון והשקול, הפך ל"מחקר פוליטי תיאורטי" בעיקרו, שמשמעותו הייתה שהנתיב להתקדמותם של אקדמאים נעשה על-בסיס של שיוך פוליטי בהתאם לתפישה הרדיקלית שהוכתבה מראש. יתרה מזאת, הרדיקליזציה הפוליטית של האקדמיה האמריקאית, מוטטה למעשה את הקריטריונים שבהם נשפטת התוצרת המחקרית, ובכך היא סללה את הדרך לכניסתם של חוקרים בעלי-רמה אינטלקטואלית מפוקפקת למדי.

הדגש על רדיקליזציה פוליטית בפקולטות אחדות, אילץ את ראשי האוניברסיטאות להעניק משרות אקדמיות לחוקרים בני-מיעוטים - כמו שחורים, סינים, מוסלמים, אינדיאנים ועוד - למרות שחלקם לא היו ראויים לכך מלכתחילה. מנגנונים אקדמיים מפוקפקים (כתבי-עת, קתדרות, מכוני מחקר ומלגות) נוסדו כדי לספק מסגרות הולמות לתוצרת המחקרית שעסקה, רובה ככולה, בקידום אג'נדה פוליטית שנועדה לסרס את הנרטיב ההיסטורי האמריקאי המסורתי. האג'נדה הפוליטית ההרסנית הזו חדרה גם לתקשורת האמריקאית ולתעשיית הסרטים ההוליוודית. כך למשל, הסרטים "רוקד עם זאבים" מ-1990 ו"הסמוראי האחרון" מ-2003, מבהירים לנו את השינוי הרדיקלי שהתחולל בתעשיית הסרטים האמריקאית בנוגע להיסטוריה האמריקאית של המאה ה-19. כך באופן דומה, הסרט "אמריקאן ביוטי" מ-1999 ביקש לקדם אג'נדה פוליטית שנועדה להאיר את החברה האמריקאית באור של ריקבון קודר ולהצביע על השטחיות המשמימה של "החלום האמריקאי" בתקופתו של הנשיא ביל קלינטון (2001-1993).

ההשפעה של האקדמיה האמריקאית חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של ארה"ב. מאות אלפי סטודנטים מרחבי-העולם לומדים בארה"ב מידי שנה ושנה. האוניברסיטאות האמריקאיות מייצרות את השדרה האקדמית-מחקרית של מדינות אחדות ברחבי-העולם. הקמפוסים האמריקאים הפכו ליצרני אופנות תיאורטיות שהיוו את הבסיס למחקר החברתי וההיסטורי הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה. אולם, ראו איזה פלא, הקמפוסים האמריקאים הפכו עם הזמן ליצרני השנאה העיקריים כלפי ארה"ב, כלפי ההיסטוריה האמריקאית, כלפי ערכיה וכלפי כל מה שהיא מייצגת או מתיימרת לייצג. כך למשל, "האדם האמריקאי הלבן" הפך לאויב; התרבות האמריקאית הפכה לשנואה; הקפיטליזם האמריקאי הפך למקור העיקרי לצרותיהן של מדינות כושלות ונחשלות; תנועות טרור רדיקליות הפכו למקור של השראה הנלחמות למען רעיון עילאי, לכאורה. וכך, מאחורי כל רוצח-המונים ידוע, הסתתר איזה אקדמאי אמריקאי שהתהדר בתואר פרופסור ושהזדרז להעניק הצדקות מוסריות ופרקטיות לכל אירוע זוועתי פרי מעשי-ידיו.

הפרדוקס האמריקאי
באופן פרדוקסלי, האקדמיה בארה"ב הפכה ליצרנית העיקרית של "תעשיית השנאה" כלפי הנרטיב האמריקאי וכלפי אורחות החיים בארה"ב, למרות שרבים מהאקדמאים שהטיפו לכך, נגסו במלוא-החופן ממה שארה"ב יכלה להציע להם. כך למשל, "החלום המקצועי" של האקדמאי האירופאי הרדיקלי הממוצע נמדד על-פי יכולתו לקבל משרה מכובדת ועתירת מזומנים בארה"ב, וזאת כדי להמשיך ולעסוק בשכתוב ההיסטוריה האמריקאית על-פי קו אידיאולוגי מוגדר מראש. באופן טבעי, ההטפה לשנאת ארה"ב בקמפוסים האמריקאים, הובילה גם לשנאת ישראל ולעליית כוחות אנטישמיים במסווה של ביקורת לגיטימית על המדיניות הישראלית, כביכול. כאשר נציגים ישראלים משתתפים בכינוסים ובהרצאות המתקיימים בקמפוסים האמריקאיים, הם נרעשים בעומק השנאה המופגנת כלפי ישראל כמדינה וכחברה. סביר להניח שהאופנה הזאת תחלוף, כאשר האוניברסיטאות עצמן יקשיחו את הקריטריונים בהם יישפטו מחקרים הנשענים כיום על שרלטנות אינטלקטואלית רדודה שדרדרה את האקדמיה האמריקאית מתחומים אחדים. סימנים ראשונים לשינוי הזה מתרחש בעזרתם של אקדמאים אמיצים - כאלה שאינם מוכנים לעמוד מנגד לנוכח "תעשיית השנאה" הממומנת בעזרת כספים המגיעים מהציבור האמריקאי השפוי והמתון.

חזרה לעקרונות היסוד
למרות הדימוי ההוליוודי, אמריקה המסורתית והפטריוטית לא נעלמה עם בחירתו של ברק חוסיין אובמה. ניתן להעריך שבחירתו של אובמה רק העצימה את ההבדל התהומי הקיים בין השמאל הרדיקלי בארה"ב לבין הערכים המסורתיים עליהם מושתתת רוב רובה של החברה האמריקאית. לפיכך, בעיני רבים, בחירתו של ברק חוסיין אובמה נתפסת "כתאונה פוליטית" גם בקרב חלקים אחדים המרכיבים את המחנה הדמוקרטי המתון והמסורתי בארה"ב.

למרות הכללים הקשוחים הנוגעים ל"התקינות הפוליטית" ולשפה המעורפלת (והמעוותת) שהתפתחה בעקבותיה, חלקים מהציבור האמריקאי חשים שהם נמצאים במעגל-סגור של רמייה עצמית בנוגע לבעיות פוליטיות וחברתיות רבות שאינן באות לפתרונן רק באמצעות שימוש בסוג מסוים של "שפה מיוחדת". המנגנון המילולי הזה שהתפתח באקדמיה ובתקשורת האמריקאית מאז שנות ה-90, והוא גם נכנס בכפייה למערכת-החינוך האמריקאית, לא הצליח לרכך ולהפחית את המתח הגזעי, אלא הוא תפקד בדרך-כלל כמערכת של הסוואה מתוחכמת שניסתה להסתיר בעיות אתניות ובעיות תרבותיות כבדות-משקל. כך משל, התקינות הפוליטית והשפה המעורפלת, מונעים מהאמריקאים מלדון באורח גלוי בשאלת הפעילות העבריינית של השחורים בארה"ב. יתרה מזאת, אף אחד אינו מעז לשאול באורח גלוי מדוע 13 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית (השחורים), אחראים לכ-70 אחוזים מהאירועים הפלילים המתרחשים מידי שנה בארה"ב. הפעילות הפלילית של השחורים בארה"ב אינה קשורה בהכרח לאפליה ולמצוקה, אלא הקשר טמון דווקא בקיומן של מערכות תרבותיות, אקדמיות, ותקשורתיות המעניקות הצדקה לעבריינות שחורה הנובעת מהדיכוי ההיסטורי, לכאורה. הצגת המיעוטים כ"קורבנות" של הרוח האמריקאית המסורתית והעשייה האקטיבית האמריקאית לדורותיה, מעמידה את המיעוטים בעמדה נוחה ונינוחה, שכן לא נדרש מהם להתמודד עם אורח-החיים הדינמי, אלא הם ממתינים בקוצר-רוח לש'ק הממשלתי החודשי כדי להמשיך את חיי הדוחק, המחסור והעליבות שהם כה מורגלים אליו.

על-מנת להתאים את "השפה הפוליטית" לאופנה האקדמית, היה צורך להמציא מילים וביטויים חדשים שנועדו לטשטש את ההבדלים התרבותיים הקיימים בין חברות שונות ובין מדינות שונות. שימו לב כמה פעמים אתם מוצאים בתקשורת את הביטויים "פשע שנאה" במקום פעולת טרור; "אנשים חמושים" במקום טרוריסטים; ו"ארגונים מיליטנטיים" במוקם ארגוני טרור. רבות מהתקריות האלימות המתרחשות בין מיעוט אחד למשנהו או בין מיעוט כלשהו לאוכלוסיית הרוב, מוסברות בדרך-כלל כעניין הנובע מ"אי-הבנה תרבותית". לפיכך, ניתן להעריך שקיים קשר ישיר בין הטירוף המערכתי שהתחולל בגלל "התקינות הפוליטית" של שנות ה-90 לבין הטירוף הטרוריסטי ששטף את העולם בעשור הראשון של המאה ה-21. כאשר כל "הצלחה מערבית" נתפסת כסוג של "רשעות" בראייה האקדמית והתקשורתית, ואף ממציאים לשם-כך מסגרות תיאורטיות קשיחות כדי להצדיק את הטענה העיקרית, או אז, "הדרך" נראית סלולה בפני אלה המבקשים לנקוט בפעולות אלימות כלפי אחרים בשל טענה כלשהי בעלת יסוד מציאותי רעוע. כך למשל, אין שום הצדקה הגיונית לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 שהתרחשו על אדמת ארה"ב. אולם, צריך לשים-לב לכמות הפרסומים שיצאו מאז, שמטרתם הייתה להעניק הסבר "מניח את הדעת" שיהא מתאים לאוזן המערבית, וזאת רק כדי להצדיק את הברבריות הדתית שהופעלה בשם הדת המוסלמית.

על-פי סימנים אחדים, בארה"ב מתחולל כיום תהליך תודעתי הפוך. מחד-גיסא, נמאס לאמריקאים להרגיש אשמים בתחלואי העולם-הרחב, ומאידך הם רוצים להיות גאים במסורת האמריקאית ותרבות האמריקאית שעוצבה במשך דורות. בטעות ניתן לייחס את הרצון הזה רק לציבור המזוהה עם המחנה הרפובליקני, אולם דווקא מאז בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הנטייה השמרנית מקבלת חיזוקים הן בקרב הדמוקרטים והן בקרב השחורים ומיעוטים נוספים, המעוניינים לשמור על האתוס האמריקאי כחלק מהחזרה לעקרונות היסוד שהיוו את סוד כוחה ועוצמתה של ארה"ב לאורך שנים רבות. הרייטינג הגבוה לה זוכה רשת "פוקס ניוז" השמרנית בשנה האחרונה, מאפשר לנו לבחון את ההתפתחות הזו קצת מעבר לנאומים נשיאותיים המנוסחים היטב והרבה מעבר למשחקי הגולף הנשיאותיים המסוקרים ללא הרף בתקשורת האמריקאית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אמריקה הפטריוטית והמסורתית מחכה ל-2012", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2009.