מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

באמצע חודש יולי 2007, הגיע מחמוד דרוויש לעיר חיפה, לאחר היעדרות של עשרות שנים, כדי לשאת דברים ולקרוא משיריו בפני קהל אורחים. מחמוד דרוויש מוגדר כ"משורר הלאומי הפלסטיני", בעיקר בפי אוהדיו הרבים הפרוסים במרחביו הגדולים של המזרח-התיכון.

הזיכרון המתעתע כמכשלה לאומית
דרוויש נולד ב-1941 בכפר אל-בירווה (קילומטרים אחדים מזרחית לעיר עכו) - שמו של הכפר הוא כנראה שם משובש מהמילה "בירי" עוד מתקופת הכיבוש הרומאי על ארץ-ישראל. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ופיתוחה הכלכלי, החלה פלישה של ערביי האזור, בעיקר מסוריה ולבנון, לתחומי ארץ-ישראל. במסגרת הזו, התיישבו חמולות אחדות בתחומי הכפר, וכבר ב-1947 התגוררו בו כ-1,500 איש. בחפירות הצלה שנערכו במקום התגלו שרידים דלים ביותר מהתקופה הביזנטית, ואף התגלו שרידים אחדים (גם הם דלים) מהתקופה העות'מנית. בתי הכפר, ברובם, היו בנויים מטיט - שכן מרבית הפולשים הערבים הגיעו בחוסר-כל, כשהמניע הכלכלי היווה את הדחף העיקרי לחדור לתוך הארץ פנימה בחיפוש אחרי עבודה ופרנסה. כך קמו, באופן דומה, "יישובים" ערבים בארץ-ישראל שתכליתם היה לספק מקום מגורים זול להמוני הערבים שהגיעו לארץ בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948, הכפר ניטש ובמקומו נוסדו קיבוץ יסעור והמושב אחיהוד הנקרא על שמו של אחד מנשיאי שבט אשר. וכך הוחזרה האדמה לבעליה החוקיים לאחר שנים רבות של ציפייה.

בהיסטוריוגרפיה הערבית, יישובים ארעיים האלה קיבלו ממדים מיתיים עד כי הפנטזיה הלאומנית האפילה לחלוטין על האמת ההיסטורית. גודל החיזיון של ימים עברו, מתבטא היטב בדבריו של פרופסור הישאם שראבי (שרעבי) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון. פרופ' שראבי נולד ביפו ב-1927 למשפחה נוצרית מבוססת. ב-1947 שראבי החל את לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, וב-1953 הוא סיים את לימודי הדוקטורט, באוניברסיטת שיקגו, בהיסטוריה רעיונית של אירופה. שראבי פרסם אין-ספור מאמרים וספרים על העולם-הערבי מהיבטים שונים ומגוונים, והוא נחשב לאינטלקטואל מוביל בחוגי האקדמיה בארה"ב ומחוצה לה. ב-1996 נערך בברלין כנס שבמהלכו סיפר שראבי למאזיניו על זיכרונותיו מפלסטין באלה המילים, פחות או יותר: "פלסטין שעזבתי בצעירותי, ב-1947, היתה ארץ קטנה ויפה על סף המודרניות... בסוף מלחמת העולם-השניה היתה פלסטין הארץ המתקדמת ביותר מבין ארצות-ערב".

ללא כל ספק, "פלסטין" היתה כבר מעבר לסף המודרניות ב-1947. אבל לאותה "פלסטין", קטנה ויפה, פרי דמיונו של שראבי לא היה קשר ממשי לערבים. התכנון, היוזמה, הכלכלה, התרבות, הפיתוח, הבנייה, הכפר, הקיבוץ, העיר, הנמלים, מוסדות הלימוד, הכבישים, בתי-החולים ומוסדות-הסעד, היו פרי המאמצים של יהודי ארץ-ישראל העקשניים, למרות כל האלימות הסביבתית שהופעלה נגדם באופן אכזרי וגזעני. שראבי, בדומה לרבים אחרים, ניכס את הזיכרון היהודי והפך אותו לזיכרון היסטורי ערבי ואישי, בדיוק כפי שהארגונים הפוליטיים של ערביי-ישראל מנסים לעשות בימים אלה להיסטוריה הישראלית ולתרבותה.

וכך, האוהל הפך לבית רחב-מידות, העץ הפך לפרדס, דלי-המים הפך לנחל של מים זכים, וכל פרי שנקנה בשווקים של תל-אביב וחיפה, כאילו נקטף במטע המשפחתי - שהיה, לכאורה, פרי עמל של דורות. ככל שחלף הזמן, כך הזיכרון נעשה גדול מהחיים עצמם - כל כך גדול, שהחלום עצמו הפך למכשלה העיקרית למימושו, שכן קשה להתפשר מבחינה פוליטית עם החיזיון האישי והלאומי שהתפתח לממדים מיתיים עם חלוף הזמן.

על הגניבה ההיסטורית הזו, כחיזיון לאומי מתעתע, בנה מחמוד דרוויש - ועוד רבים נוספים - את הקריירה הלירית והפוליטית שלו לאורך השנים, בעיקר מאז שעזב את ישראל ב-1971. אולם, למען האמת, דרוויש עצמו אשם - לא פחות מאחרים - במצבם הנוכחי של הפלסטינים, שכן הוא הפך את עצמו למשורר ההרס והחורבן של אלה שהוא דיבר בשמם ולמענם, לאורך השנים שחלפו. פניו העגומות של דרוויש, באולם רפופורט באודיטוריום חיפה, שיקפו היטב את הקרע בין עזה לרמאללה, ובין החיזיון המתעתע למציאות ההרסנית - זו אותה מציאות שהוא תרם רבות לעיצובה.

לאכול מבשרו של האויב
ב-1988, בעת שהאינתיפאדה הראשונה היתה בעיצומה, התפרסם בעיתונות הישראלית שירו של מחמוד דרוויש "עוברים... ובטלים". השיר, שתורגם לעברית בגרסאות אחדות, גרם לסערת רגשות רבה בקרב הציבור הישראלי בשל משפטים אחדים שחשפו שוב את הסגנון הלאומני-קיצוני של דרוויש. השיר נכתב כפנייה לישראלים וככזה הוא הפך להיות ההמנון של האינתיפאדה. וכך נכתב באחד מבתי השיר (בתרגומו של אהרון אמיר):

הוי ההולכים בין מילים פורחות

עִמְסוּ שמותיכם על שכם והסתלקו

שִלְפוּ שעותיכם מזמננו והסתלקו

וגִנְבוּ לכם תמונות נוף כרצונכם למען תדעו

כי לא תדעו לעולם

איך תִבֶן אבן מאדמתנו את רקיע השמים.

בשיריו הלאומניים הנוספים, שהתבססו על אותו חיזיון מתעתע ולא-מציאותי, דרוויש תרם לעיצובה של התרבות הפוליטית הערבית שהפכה לחרב-פִּיפִיּוֹת נוטפת דם. הדגש בפוליטיקה הערבית שהתבסס בעיקר על "המאבק המזוין", האלימות, ההרס, החורבן והפיכתם של מחולליה ל"קורבנות מקודשים", כל אלה הלאימו לחלוטין את כל המשאבים למען מטרה אחת ויחידה, עד שלא נותרו משאבים נוספים לבנייתה של אומה אמיתית חיה ותוססת. ובוודאי שלא נוצקו לה תכנים מעבר לאלימות ומעבר לעצמאות-ההחלטה הערבית לפעול באלימות. דבר זה התבטא, באופן בולט ואכזרי, בתקופתו של יאסר ערפאת בעת שכיהן כראש הרשות הפלסטינית. בשם החיזיון המתעתע, שהיה משותף לרבים, הלאומיות הפכה ללאומנות פאשיסטית-קניבלית. אין תימה איפוא שמחמוד דרוויש נתן לכך ביטוי הולם בשירו "תעודת זהות" במילים האלה (השיר מובא בחלקו בתרגומו של סמי שלום-שטרית):

אֲנִי לֹא שׂוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵשׁ
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָׂרוֹ שֶל הַכּוֹבֵשׁ יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָּהֵר..
הִזָּהֵר..

על רקע הביטויים האלה, ראוי להזכיר את תפקידו של דרוויש בלבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. בשם "הלאומיות הפלסטינית" ירדן כמעט נחרבה באירועי ספטמבר 1970. "הארגון לשחרור פלסטין" ניסה להקים בסיס בסוריה, אך ניסיון זה נקטע בהחלטיות רבה בידי המשטר הסורי לאור ניסיונה המר של הממלכה הירדנית. או אז, אש"ף עבר ללבנון השברירית בחסות "ההחלטה הערבית המשותפת". בתוך פרק זמן קצר, בשם הרעיון הלאומני-הקניבלי, לבנון נחרבה. דרוויש התגורר באותה עת בלבנון, וכ"פלסטיני גולה" הוא עשה בה כבשלו במסגרת פעילותו האינטנסיבית בשורות אש"ף.

בעיני לבנונים רבים, דרוויש נחשב לכובש מר ואכזר. אולם "ההומניסט" הדגול, לא חס על לבנון ותושביה, שכן בשם "החיזיון הלאומי המתעתע" מותר להרוס עמים ולהחריב ארצות עד ליסוד. כשסדאם חוסיין פלש לכוויית הקטנה ב-1990, הלאומנות הפלסטינית הריעה לו באופן גלוי ואף העניקה תמיכה גורפת לכיבושה של כוויית בידי העיראקים. כוויית עדיין לא שכחה את הבגידה של "הלאומנות הפלסטינית" פרי התרבות הפוליטית של משוררי ההרס והחורבן – אלה אותם משוררים המציפים גם בימים אלה את מדינות-ערב בשטף של אלימות מילולית חסרת-רסן.

במקומות אחדים בעולם-הערבי, אנשי-רוח ליברליים עורכים חשבון-נפש בנוגע ל"תרבות המוות" שכה מאפיינת את הפוליטיקה הערבית בעשורים האחרונים. שכן, לפתע הם גילו כי תרבות זו פוגעת בעיקר ברקמות העדינות ביותר של הקיום הערבי. אולם, את החשבון-הדמים הזה עליהם להגיש למשוררי ההרס והחורבן כדוגמת מחמוד דרוויש, הנחשב, בעיני רבים וטובים, לאחד מהמשוררים החשובים ביותר בקרב ערביי האזור.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן", 19 ביולי 2007, The Mideast Forum.