פסיכוזה ישראלית של מפלה וכישלון

מדינת ישראל נמצאת כבר למעלה משנה באווירה של מפלה קשה, מרירה, מעיקה ומעליבה, ודומה כי ישראלים רבים חשים שמדינתם נקלעה לדרך ללא-מוצא בעיקר לאור תוצאותיה של המלחמה האחרונה. לכאורה, האופטימיות המאפיינת את הישראלי הממוצע נמוגה לה, ובמקומה שוררת אווירה של דכדוך וחוסר-תקווה לנוכח המציאות.

מייד לאחר מלחמת לבנון השניה, כתבתי מאמר בשם "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית" שהתפרסם במגזין אומדיה. את המאמר התחלתי לכתוב כשבוע לאחר שהחלה המלחמה, וזאת בעקבות מה שנגלה לעיני בערוצי התקשורת הישראלים ובעקבות שיחות אקראיות שניהלתי עם ישראלים ויהודים מרחבי-העולם. ככל שהמלחמה התארכה, כך ניתן היה לזהות בקרב הישראלים יותר ויותר מרירות, עלבון, תחושות של כישלון ואווירת נכאים. כבר אז, ניתן היה לזהות את השפעותיהן של התחושות האלה על תושבי המדינה לטווח הארוך. על-כן, מסיבה זו בחרתי להעניק כותרת כזו למאמר המדובר, שכן היה נהיר לי כי רבים מאתנו יכנסו לפסיכוזה לאומית של כישלון ותבוסה לאור הפרשנות הציבורית על מהלכי המלחמה ותוצאותיה. ראשית, חשוב לציין כי אם נתמיד בתחושות האלה, כפי שציינתי בתחילת המאמר, בסופו של דבר הנבואה תגשים את עצמה.

מאז שנת 2000, ישראל ותושביה נמצאים במלחמת התשה ממושכת עם ערביי השטחים וגם עם ערביי-ישראל. לצד המאבק הזה, שוררת לה מתיחות עזה עם איראן, סוריה וחיזבאללה, ודומה כי לכל אשר נפנה, יש אויב העומד לעלות על מדינת-ישראל השברירית ולחסלה במחי-יד. אולם אם נודה על האמת, מדינת-ישראל היא שיצרה את הדימוי הזה בו ידיה מאז שנחתם הסכם אוסלו עם יאסר ערפאת ב-1993. לדימוי הזה לא היה אחיזה אמיתית במציאות, אך דומה כי הישראלים רבים התאהבו בדימוי השברירי הזה מבלי לתת את הדעת על השפעתו לטווח הארוך על אורחות חיינו. יתרה מזאת, ישראל התנהגה כאילו שכניה הם שבדיה ודנמרק, ולא מדינות עוינות שיש להן טענות לאומיות וטריטוריאליות בלתי מתקבלות על הדעת, הסותרות לחלוטין את הלאומיות היהודית ההיסטורית בארץ-ישראל.

שינוי תרבותי - מגיבור לקורבן
מדינת-ישראל נמצאת בידיהם של קבוצות שוליים המנסות לנהל את חיינו על-פי האינטרס הצר שלהם. לכאורה, הן פועלות בשם "טובת הציבור", אך למען הדיוק, הן פועלות כדי להרחיב את סמכויותיהן על חשבון קבוצות אזרחיות ופוליטיות אחרות. באמצע, ניצבים מרבית תושבי המדינה המתבוננים על הנעשה - לעיתים במשיכת כתף סתמית ולעיתים בצקצוקי לשון מרובים. שימו לב להתלהמות המילולית ההרסנית המתנהלת בין המערכת-המשפטית לבין גורמים ממשלתיים; בין מבקר-המדינה לבין גורמים מדיניים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות; בין חבר-כנסת ממפלגה עלומת-שם לבין ראשי השלטון או בינו לבין גורמי ביטחון וגורמי משטרה בכירים. השיח-הציבורי מתנהל תמיד בהתלהמות חסרת-רסן כדי ליצור כותרת תקשורתית ולא כדי למצוא פתרונות לבעיות העומדות לדיון ציבורי. כך למשל, גורמים מהשמאל הקיצוני, מחסידי הלאומנות הערבית, מנהלים דיון צעקני ומתריס אפילו כלפי גורמים מתונים כדי ליצור את הכותרת של המחר.

רבים מגיבורי השיח-הציבורי המתלהם הזה, אינם מבינים לחלוטין את עליונותו של הדרג המדיני (בשם הבחירה הדמוקרטית) על שאר הדרגים. בשל חוסר-ההבנה הזה, נעשים ניסיונות מרובים לסרס את הפעילות של הדרג המדיני באמתלות שונות ומשונות, וזאת כדי לקבל עוד כותרת תקשורתית על חשבון האינטרס הציבורי הרחב. כך למשל, המערכת המשפטית נכנעת לגורמי שוליים על חשבון האינטרס הציבורי גם בנוגע לענייני-ביטחון או לאופיה של המדינה היהודית, אפילו עוד בטרם התקבלו החלטות ממשלתיות בעניין.

במילים אחרות, מתנהל כאן מסע של דה-לגיטימציה של השלטון המרכזי במדינת-ישראל גם מימין וגם מהשמאל בשל מחלוקות פוליטיות בשם העיקרון הדמוקרטי, לכאורה. יתרה מזאת, החברה הישראלית עברה כמה שינויים מרחקי-לכת הבאים לידי ביטוי באינדיבידואליזם קיצוני רדוד וגס, ודגש-יתר על "תרבות של קורבן" תוך כדי שימוש בביטויים המעוררים את בלוטת-הדמע של הישראלים (הרגשניים ממילא). מצד אחד, ישנה דרישה לחופש אישי רב יותר, אך, מצד שני גם גוברות הדרישות כלפי מוסדות המדינה שישמשו כ"אומנת" של האזרח או כ"מממנת" העיקרית של אורח-החיים הפרטי של האינדיבידואל. המשמעות היא, שהאזרח הישראלי הפך ליצור פוליטי נטול אחריות אישית על מעשיו ומחדליו, וכל זה בשם האינדיבידואליזם הקיצוני שהשתרש כאן. על כן, הגיבור הפך לקורבן, האיפוק הפך לצעקנות, הדיון הפך לסוג של ריב ומדון, והסולידאריות החברתית הפכה לסוג של מכונת סחיטה רגשית המופעלת הן כלפי האזרח הרגיל והן כלפי מוסדות השלטון על-מנת להשיג כמה שיותר על חשבון האינטרס הציבורי הכולל. אין תימה איפוא, שכל דיון עקרוני מתחיל ומסתיים בשאלה הכספית כדי לחלוב עוד קצת את הקופה הציבורית.

בתנאים שכאלה, האזרח הישראלי מצפה שרשויות המדינה ינקו את המקלט הפרטי שלו בעתות שלום ומצוקה; הוא מצפה שהצבא ינהל מלחמה טכנולוגית סטרילית כמשחק-מחשב; והוא דורש שמדינת-ישראל תחלץ אותו מחו"ל בכל עת שהוא נקלע שם לצרה; כמו כן, הוא מצפה שהרחובות יתנקו מעצמם בעזרת כוח-עליון, ושכמובן הכל יתנהל בסדר מופתי מבלי לטרוח באופן-אישי או ליטול חלק פעיל וחיובי בסדר-החברתי ולמען הסדר-החברתי הנאות. בשל כך, התפתחה כאן תרבות שלמה של חוסר שביעות-רצון, חסרת-פרופורציות, הנובעת מדרישות מוגזמות כלפי מוסדות המדינה והחברה. כל זה נעשה בעידודה של התקשורת הישראלית - הצמאה לכותרות רעשניות - שמטרתה העיקרית היא לשרוד בתחרות העזה השוררת בין ערוצי החדשות השונים הקיימים בישראל. הדגשת השלילי הפך לספורט לאומי שחייב "עזרים טקטיים תקשורתיים", עתירי ממון, כדי להעצים עוד יותר את הנושא שעל הפרק ולסחוט עוד כמה שניות של תשומת-לב ציבורית.

אל תוך האווירה האלימה הזו, ישראל נכנסה למלחמה ביולי 2006. אם מישהו חושב ששילוב של מנהיגים ומפקדים אחרים היינו מקבלים תוצאות טובות יותר שהיו מספקים את המאוויים של הציבור הישראלי, אזי, ניתן להגיד שהתשובה היא שלילית. שכן, האישים המאיישים את המערכות הישראליות (כולל התקשורתיות) הם תוצר מובהק של התרבות הישראלית שהשתרשה כאן בשנים האחרונות. קהילה פוליטית ולאומית ששמה את הדגש העיקרי על השלילי, הביקורתי, ההיסטרי, מעורר היצרים והמתלהם למרות הישגיה המרובים, נמצאת בתקופת מעבר מסוכנת - דהיינו, מפריחה שהושגה בעמל רב לקמילה איטית והרסנית.

שימו לב לשני נתונים שהתפרסמו לאחרונה בנוגע לישראל:
1 מכל 1,000 תושבים נחשב למיליונר, בנתונים של תחילת 2007.
1 מכל 1,000 תושבים הוציא כותר כלשהו ב-2006.

כל מדינה אחרת היתה מתגאה בנתונים שכאלה. אולם באווירת הלגלוג והציניות שהשתלטו על השיח-התקשורתי בישראל, הישגים אלה הוצגו באופן שלילי כחלק מהפסיכוזה הישראלית. באווירה שכזו, העשירים, הטובים, המוצלחים והמוכשרים, יעדיפו לחיות במקום אחר שיעריך את כשרונותיהם היצירתיים והם אף יעדיפו לחיות באווירה אופטימית, רגועה ותרבותית יותר. במילים אחרות, מדינה החיה בפסיכוזה של מפלה וכישלון דמיוניים בכל רגע נתון, שרויה במצוקה אמיתית, המסוכנת לא פחות מכל תבוסה צבאית בשדה-הקרב.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פסיכוזה ישראלית של מפלה וכישלון", 25 ביולי 2007, The Mideast Forum.