רצח נשים בעולם-המוסלמי

באמצע חג הרמדאן המוסלמי, באוגוסט 2010, בחורה אלג'ירית כבת 20 נרצחה בדקירות סכין בידי אחיה ליד המסגד המקומי בעיר מגוריה. שניות אחדות לפני כן, האח רצח צעיר מקומי באמצעות דקירה אחת שחדרה ללבו ושגרמה מייד למותו. העילה לרצח: האח הרוצח חשד שאחותו מקיימת קשרים רומנטיים עם הנרצח. הטרמינולוגיה המשפטית של החברה המוסלמית, ברוב המקרים, מתייחסת לרצח כזה כעל "רצח על חילול כבוד המשפחה", (القتل على شرف العائلة), שאינו ראוי לעונש מחמיר כמקובל במדינות דמוקרטיות רבות. המקרה המזעזע הזה היווה עילה לעיתון אלג'ירי המופיע גם בשפה האנגלית לפרסם מאמר ביקורתי על הפרדוקס הקיים בין המוטיב העיקרי של חג הרמדאן לבין מקרי האלימות הרבים המתרחשים בחוג האינטימי של משפחה האסלאמית לאורך כל החג עצמו. לאלימות כלפי נשים בחברה המוסלמית יש פנים רבות: כך למשל, ב-16 בספטמבר 2010 עיתון אלג'ירי פרסם ידיעה על פעיל מוסלמי רדיקלי מתימן שאנס ורצח ילדה אלג'ירית בת 14 ששהתה בעיר מכה שבסעודיה יחד עם אביה במסגרת ביקור דתי לרגל סיום חג הרמדאן.

בדומה לתקשורת האלג'ירית, גם העיתון הבריטי "האינדיפנדנט" פרסם, ב-7 בספטמבר 2010, כתבת-תחקיר המתייחסת לתופעה הנרחבת של "רצח על כבוד המשפחה" בחברה המוסלמית. מגזין נוסף המופיע בבנגלדש ניסה להתמודד עם התופעה הזו בעזרת השוואה תמוהה ביותר בין מצבן של הנשים החרדיות בישראל לבין מצבן של הנשים המוסלמיות הנאלצות להתמודד עם אלימות רצחנית בלתי-נסבלת. הכתבה שהופיעה ב-13 בספטמבר 2010 הוכיחה פעם נוספת שהחברה המוסלמית אינה מסוגלת להתמודד עם תופעות חמורות המתרחשות במדינות המוסלמיות מבלי לכרוך את הדבר עם נושא כלשהו הקשור לישראל או ליהדות. בדומה לנושאים בוערים נוספים, גם בנושא הזה קיימת התעלמות ממקרי האלימות הרבים והקשים מאפיינים את המשפחה המוסלמית בכל אחת ואחת מ-57 המדינות המוסלמיות הקיימות כיום. ולא רק זאת, בשל גלי ההגירה של מיליוני מוסלמים לאירופה, הרשויות המקומיות באירופה נאלצות להתמודד עם תופעות של אונס קבוצתי על רקע דתי ועדתי (גם של אונס אירופאיות), עם רצח על כבוד המשפחה, עם הדומיננטיות הגברית הקשוחה שיש לה לגיטימציה דתית, וכן גם למקרים רבים של כריתת-הדגדגן לילדות קטנות ולנערות צעירות. לאור כל זאת, ראוי לשאול, היכן מסתתר למעשה "הכבוד" של המשפחה המוסלמית לקראת העשור השני של המאה ה-21?

החברה המוסלמית כולה שרויה בשלושה מעגלים של אלימות קשה שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים. אך מעל לכול, האלימות הזו נובעת, בראש ובראשונה, מעקרונות הדת המוסלמית המתבססת על היררכיה ברורה וקשוחה המכתיבה את חייו של הפרט בזמן ובמרחב על-פי העקרונות הללו: א) שליט - ונשלט. ב) מוסלמי - וכופר. ג) גבר - ואישה. במילים אחרות, האישה נמצאת בתחתית המדרג ההיררכי של החברה המוסלמית והיא נתפסת, לעיתים קרובות, כייצור נחות שנועד לספק צרכים מיניים וצרכים הנוגעים לגידולה של האוכלוסייה המוסלמית הנקבעת לפי דתו של האב - וזאת בניגוד ליהדות שבה לאם יש תפקיד מכריע בהגדרת הלאומיות של הצאצאים. לפיכך, "ריבוי נשים" (מקומיות וזרות) מרחיב את הקהילה המוסלמית, בעוד שריבוי נשים זרות ביהדות, אין לו כל משמעות לאומית ודתית. על-מנת להגיע לנקודה העיקרית בנוגע למצבן של הנשים בעולם המוסלמי, עלינו לתת סקירה קצרה על מרכיבי ההיררכיה העיקריים הקיימים באסלאם, ומכאן להסיק את המסקנות המתבקשות בנוגע לאופייה של החברה המוסלמית בכללותה.

תרבות פוליטית של שליטה ודיכוי
השלטון המוסלמי דוגל בדרך-כלל ביציבות, המשכיות ושינון ערכים מסורתיים לדורות הבאים. אולם, מתחת לפסדה הזו מסתתרת לה מערכת שלמה של מנגנוני דיכוי רבים ואלימים, הפועלים לעיתים קרובות בברוטאליות קשה גם האחד כלפי רעהו. כך למשל, בכל מדינה מוסלמית קיימים מנגנוני ביטחון שתפקידם לצבור מידע מרשיע על מנגנוני ביטחון אחרים הפועלים במדינה ושעלולים לזעזע את היסודות של המדינה המוסלמית. המשמעות היא, שקיים חוסר-אמון אינהרנטי בין המרכיבים השונים של החברה המוסלמית - הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית - משום שהשלטון הדתי הפוליטי אינו מאמין שהקהילה תפעל כפי שמצופה ממנה. וכך, נוצר מעגל שלם של חוסר-אמון שמוביל לדיכוי, והדיכוי שמוביל לאלימות קשה ואכזרית כמו במקרים הבאים:

השלטון העלווי בסוריה פועל באלימות רבה הן כלפי הכורדים והן כלפי הקהילות הדתיות האחרות. ארגונים לזכויות-אדם מוסרים על 17,000 בני-אדם שנעלמו רק בבתי-הכלא בסוריה מאז תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. במצרים וירדן, השלטונות מפעילים יד-ברזל כלפי אלה המבטאים טענות ביקורתיות כלפי השלטון המרכזי. מצרים מפעילה מערכת ממוסדת ומאורגנת היטב של דיכוי הקופטים במצרים המהווים לפחות 10 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. השלטון בטורקיה מעמיד לדין מאות עיתונאים מדי שנה בשל הטענה השכיחה המתייחסת ל"פגיעה באומה הטורקית". זאת ועוד, מאבקם של הכורדים בטורקיה למען הכרה בלאומיותם ובייחודם התרבותי, גבה את חייהם של כ-45,000 בני-אדם. לבנון נאבקת נגד כוחות צנטריפוגליים אלימים המאיימים לפרק את המדינה השברירית הזו ליחידות עדתיות נפרדות. בסודאן, בסומליה, בניגריה, באלג'יריה, בתימן, בעיראק, באיראן והמדינות מוסלמיות נוספות, החברה המוסלמית נמצאת במעגל אין-סופי של אלימות הן מצד השלטון המרכזי והן מצד יסודות חתרניים הפועלים באלימות רבה כלפי החברה האזרחית ויסודותיה. עשרות אלפי בני-אדם נעצרים מידי שנה בתואנות שונות ומשונות בעולם-המוסלמי; אלפי אסירים מעונים בשם הביטחון הלאומי והפוליטי; ומאות מהם מוצאים להורג לאחר משפט שאינו עומד בסטנדרטים מקובלים. עם הזמן, העולם-המוסלמי כולו הפך למרתף-עינויים אחד גדול.

תרבות אסלאמית של חיסול והשמדה
האסלאם מתיימר להשליט את הסדר הדתי האסלאמי על כלל-העולם כחלק אינטגרלי ממערך הציוויים הדתיים להם מחויב כל מאמין. אולם, בשנים האחרונות, העולם-המוסלמי מנהל מלחמה דתית עקובה מדם דווקא נגד יסודות אסלאמיים בעלי זהות כזו או אחרת. מידי שנה נרצחים בעולם-המוסלמי למעלה מ-25,000 בני-אדם בפיגועי טרור רצחניים - מרבית הנרצחים הם מוסלמים חפים-מפשע. במסגרת הזו, פעילי טרור מוסלמים אינם נרתעים מלפוצץ מסגדים על יושביהם בזמן תפילה, וכן הם גם אינם נרתעים מלהרוס מאות בתי-ספר המעניקים חינוך החורג מעט מהתוכן הדתי המקובל. במאבק הדמים הזה המתנהל בין העדה השיעית לעדה הסונית, נפגעים רבים מבני העדה הנוצרית המתגוררים במדינות המוסלמיות, ורבים מהם שרויים במלכודת כפולה של אלימות הן מצד פעילי טרור מוסלמים והן מצד השלטון המרכזי המתעלם המעשים המתבצעים נגד בני העדה הנוצרית. מאות אירועים אלימים מתבצעים נגד בני-העדה הנוצרית בעזה, בסומליה, בניגריה, בעיראק, בפקיסטן ובמדינות מוסלמיות נוספות. בתחילת חודש ספטמבר 2010 נודע על רציחתו של אזרח נוצרי וחטיפת ארבעת ילדיו בידי פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. ביולי 2010 נרצחו בפקיסטן שני אחים נוצרים בידי המון מוסלמי משולהב במהלך דיון שנערך בבית-המשפט. חודשים אחדים לפני כן נאנסה אישה נוצריה בידי שוטרים פקיסטנים לאחר שבעלה הוצת ונשרף למוות. כך, באופן דומה, נשרפו למוות 7 נוצרים בפקיסטן באוגוסט 2009. בניגריה, חיילים מוסלמים חטפו ואנסו מאות נשים נוצריות, ועשרות מהן נרצחו לאחר האונס. במהלך שנת 2010 נרצחו בניגריה מאות בני-אדם - מוסלמים ונוצרים כאחד - בעימותים אלימים שפרצו על רקע דתי ואתני. גם במדינות שיש בהן ריכוז גדול של מוסלמים, נמדדים שיעורים גבוהים של אלימות אסלאמית. כך למשל, בתאילנד נהרגו 4,100 בני-אדם מאז שנת 2004 בעימותים אלימים עם ארגוני טרור אסלאמיים. בפיליפינים נהרגו 150,000 בני-אדם מאז שנת 1981 בעימותים אלימים עם המיעוט המוסלמי המתגורר בדרום-המדינה.

אלימות כלפי נשים כחלק מהסדר החברתי
על-פי הערכות אחדות, מידי שנה נרצחות כ-20,000 נשים מוסלמיות על רקע מה שמכונה "רצח על כבוד המשפחה". העילה לרצח יכולה להיות שולית ביותר הנוגעת להתנהגותה של האישה המוסלמית. במקרי רצח רבים, העילה לרצח אינה קשורה להתנהגותה של האישה, אלא נובעת מהתנהגותם של הגברים כמו במקרים של אונס על-ידי קרוב משפחה או אדם זר. רק במהלך חודש הרמדאן התאבדו 21 נשים פקיסטניות בעקבות התעללות מינית. על-מנת להבין טוב יותר את מערכת הדיכוי והאפליה המופעלים על האישה המוסלמית, עיתונאית סעודית בשם פטמה אל-פקיה פרסמה מאמר בפברואר 2007 בעיתון הסעודי אל-ווטן המפרט את מצבה האמיתי של האישה הסעודית, המשקף גם את המצבה הכללי של האישה במדינות מוסלמיות רבות כמו האיסור המוחלט שהוטל על נשות עזה לעשן נרגילה. וכך היא תיארה באופן ענייני ונוקב את מצבה של האישה הסעודית:

"האם קיים למעשה עושק נגד האישה? לאישה אסור לנהוג ברכב. אסור לנסוע בלי רשות. אסור לשכור חדר במלון בלי רשות. אסור לתת שמות לילדיה בלי רשות. אסור להנפיק דרכון בלי רשות. אסור לצאת מהבית בלי רשות. אסור להצטרף לעבודה בלי רשות. אסור לשנות את צבע העבאיה (הגלימות השחורות). אסור ללכת לאוניברסיטה או לבית הספר בלי רשות. אסור לחתום על מניות או לפתוח חשבון-בנק בשם ילדיה ללא רשות. לאישה אסור לחשוף את פניה בכמה ערים בממלכה. אסור להינשא בלי רשות. אסור להמשיך בנישואיה אם קרוב משפחתה החליט שהייחוס השבטי של בעלה נמוך משלה. אסור לבקש גט ללא התנצלות ותשלום קנס. אסור להחזיק בילדיה לאחר גירושים ללא אישור. אסור להתמנות למשרות בכירות במגזר הפרטי והממשלתי. אסור להגיש מועמדות ולהצביע בבחירות. אסור לנסוע לבדה עם נהג. אסור לה להכעיס את בעלה. ולבסוף... 'קול באישה ערווה' ואין להשמיעו בפומבי כדי שעניינה יישאר עטוף סוד. החוקר שסקר את כל המגבלות החלות על נשים החליט לעצור בנקודה זו, משום שאין סוף לרשימה. והוא הבחין כי מי שמטיל ספק באמיתות אי-הצדק הקיים בעניין האישה הוא חסר תודעה או שהוא מפיק רווח מהאפליה נגד נשים. הנזק ברור והפתרון התאחר מאוד והביא להחמרת המצב. צריך להתערב במהרה כדי לעצור את ההידרדרות".

מאות מיליוני נשים מוסלמיות חיות בשוליים של החברה המוסלמית. אלפי נשים נאנסות במהלך העימותים האלימים המתרחשים בין קבוצות מוסלמיות שונות. נשים מוסלמיות רבות נאלצות לשלוח יד בנפשן בשל עניינים של מה-בכך. האלימות כלפי נשים מהווה חלק אינטגראלי ב"משולש שווה-צלעות" של אלימות שלטונית ואלימות דתית הנובעות מעקרונות היסוד של הדת המוסלמית הנשענת על: שליט - נשלט, מוסלמי - כופר, וגבר - אישה. במילים אחרות, האסלאם הוא הבעיה ולא הפתרון.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה", מגזין המזרח התיכון, 16 בספטמבר 2010.

גזענות ואנטי-ישראליות באקדמיה הישראלית

תתארו לעצמכם שמנכ"ל משרד ממשלתי כלשהו היה מטיף להחרים את ישראל, אך במקביל לכך הוא היה דורש מהמדינה גם לממן לו משכורת חודשית מכובדת לכול ימי חייו כחלק מעקרונות "חופש הביטוי" ו"חופש העיסוק". תתארו לעצמם שעובד בכיר בחברה כלשהי היה מטיף להחרים את מוצרי החברה בה הוא עובד, אך במקביל לכך הוא היה גם דורש מבעלי החברה לממן לו את משכורתו החודשית כחלק מזכויותיו הטבעיות. תתארו לעצמכם עובד בחברה כלשהי שהיה מפרסם מאמרים בהם ישנן הנחיות מפורטות לקוראים איך לפגוע במזיד בחברה בה הוא עובד ואף עולה מהם הקריאה להחרים את מוצריה. נשמע אבסורד? לא בהכרח, וזאת בעיני חלקים אחדים מהאקדמיה הישראלית ההיסטרית, המתלהמת והנבערת שיש לה קו פוליטי רדיקלי קיצוני הגובל באנטישמיות לטנטית. כשרואים אקדמאים ישראלים מחבקים פעילים מהאסלאם הרדיקלי המטיפים לרצח ואלימות, אז זו כבר לא פעילות פוליטית לגיטימית, אלא זו אידיאולוגיה הנשענת על יסודות אנטישמיים שיש לה כוונות ברורות וידועות בדרך-כלל. אקדמאים אחרים, מבהירים את עמדתם הרדיקלית בדרך קצת יותר מתוחכמת בעזרת פיתוח תיאוריות שמתחילות בדרך-כלל במילה "פוסט" - פוסט-משהו, פוסט-כלשהו, בעיקר אם זה "פוסט" הקשור לקיום הממלכתי היהודי.

במדינות דמוקרטיות רבות ישנן מגבלות רבות הנוגעות לניסויים בבעלי-חיים והן אף מחוקקות חוקים הנוגעים לרווחתם של בעלי-חיים. במדינות אחרות, כמו ארה"ב, מקפיאים את מימונם של מחקרים העוסקים בתאי גזע עובריים. בישראל, לעומת זאת, קיימת האפשרות לעסוק במחקר תאי גזע עובריים לצורך טיפולי-פוריות בלבד. כמו כן, ישנם איסורים רבים הנוגעים לניסויים בבני-אדם על-פי "אמנת הלסינקי" שנוסחה מחדש משנת 1975. המשמעות של הדוגמאות הקצרות הללו היא ש"החופש האקדמי", המהולל בפי-כל, אינו בלתי-מוגבל וכי הוא נתון למגבלות רבות ברמה הלאומית והבינלאומית גם יחד. מעצם המגבלות הקיימות על "החופש האקדמי", הרי גם "חופש הביטוי" נתון בסד של "הבנות", "איסורים" ו"מגבלות", או שהוא מתוחם לעיתים כפונקציה של "קונסנסוס ציבורי" רחב בנושאים אחדים הנוגעים לאתוס הלאומי או הדתי.

מאז ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" החל לטפל בהטיה השמאלנית הרדיקלית של מרצים אחדים בחוגים אחדים באוניברסיטאות בישראל, אבירי "החופש האקדמי" בישראל הזדעקו בקול גדול כאילו מישהו נגע בעצב החשוף של התעמולה האנטי-ישראלית הרוחשת במחלקות אחדות באקדמיה הישראלית. המאמר המביך של פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה לשנת 2004, שהתפרסם באתר YNET ב-24 באוגוסט 2010, מדגים יפה את חוסר-ההבנה הקיים באקדמיה בנוגע להבדל בין "תחום מחקרי" ל"פרופגנדה חמאסניקית". בשל חוסר-ההבנה הזה, פרופ' צ'חנובר נפל לקלישאות אקדמיות ילדותיות, וזאת במקום לעסוק במהותה של האידיאולוגיה הרדיקלית הקיימת בתחומים אקדמיים אחדים הממומנים על-ידי משלם-המסים הישראלי.

בדרך-כלל, לחלקים אחדים האקדמיה הישראלית קיימת הנטייה האוטומטית לחבוט בחברה הישראלית ובמוסדותיה על כל צעד ושעל. כיום, התהפכו היוצרות, שכן הציבור הישראלי החל לדרוש מענה מוצדק בשאלת מימונם של מרצים רדיקליים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית. על-מנת להבין את הנקודה הזו, ראוי לציין את מאמרו של פרופ' מני מאוטנר, (משפטים, אוני' ת"א), שהופיע בעיתון הארץ ב-19 באוגוסט 2010. שימו לב גם לכשל הלוגי הקיים במאמרו של פרופ' מאוטנר, בו הוא מציע נוסח תשובה לנשיאי האוניברסיטאות בנוגע לטענות שהעלה המכון לאסטרטגיה ציונית. וכך הציע פרופ' מאוטנר לנסח את התשובה של ראשי האוניברסיטאות לטענות שהועלו כלפי מחלקות אחדות באקדמיה הישראלית:

"המכון לאסטרטגיה ציונית שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה, הבוחן את מידת הציונות של הפעילות המקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה: נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת-מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידת התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני אדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: ייצור דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; והפצת דעת בין בני האדם". לדעתו של פרופ' מאוטנר, "אמת-המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת-מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני-אדם". בכוונה הדגשתי מילים אחדות, משום שהקטע הבא במאמרו מצייר "הומניזם" חד-צדדי, שאינו נוגע ליהודים כציבור הזכאי לזכויות של בני-אנוש רגילים, כמו הזכות להגדרה עצמית. וכך המשיך פרופ' מאוטנר את מאמרו בנוגע ל"נוסח התשובה" הרצוי של ראשי האוניברסיטאות:

"ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה - שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי הסגל מביעים כאזרחים. מותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות לאומית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפיסת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; שהקמת ישראל הייתה כרוכה בפגיעה קשה בערביי ארץ-ישראל; שישראל צריכה לחדול מלתפוס את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח-תיכונית".

במאמר מוסגר יש לציין שכבר למעלה מ-3,500 שנה, עולים וצצים כל מיני "אידיאולוגים" המנסים להטמיע (או להטביע) את היהודים בדרך זו או אחרת. מאחר ופרופ' מאוטנר כתב את הביטויים "שימור הדעת שנוצרה בעבר" (דהיינו, היסטוריה), "העם היהודי" ו"הומניזם", אז ראוי להביא כמה עובדות היסטוריות על-מנת לחדד את הנושא: בשנת 351 התחולל המרד הלאומי האחרון של יהודי ארץ-ישראל - הוא "מרד גלוס"; דונה גרסיה, הפילנתרופית היהודיה, פעלה כבר בתחילת המאה ה-16 למען פתרון מדיני טריטוריאלי ליהודים בארץ-ישראל; בשנת 1577 יצא-לאור בצפת הספר המודפס העברי הראשון בשם "ספר לקח טוב" - שהיה הספר הראשון שיצא-לאור בדפוס בכל המזרח-התיכון; זאת ועוד, כבר בשנת 1844 ליהודים היה רוב ברור בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית ולנוצרית גם יחד למרות הטבח המתמשך שנעשה ביהודים גם על-ידי הכובשים הנוצרים וגם על-ידי הכובשים המוסלמים; היישוב היהודי קיבל את החלטת החלוקה של 1947 המדברת על הקמת "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית" (ולא פלסטינית) בארץ-ישראל המערבית, אולם המדינות הערביות החליטו לדחות את ההחלטה ולפתוח במלחמת ג'יהאד (השמדה) נגד הקיום היהודי בארץ-ישראל. ישנן 57 מדינות מוסלמיות, אולם לצערנו הרב, אין מדינה אחת בכול המרחב המוסלמי הראויה להיקרא "מדינה מתפקדת" לא מבחינה שלטונית ולא מבחינה אזרחית והומניסטית.

פרופ' מאוטנר גם קבע במאמרו אמת-מידה לתכנים הראויים להילמד באוניברסיטה במשפט הבא, שהוא מדהים כשלעצמו: "תכנים שאינם עומדים באמת-מידה ההומניסטית, אין להם מקום באוניברסיטה". בכך פרופ' מאוטנר הצליח להפוך את כל האקדמיה הישראלית לקריקטורה מהלכת בדיוק כמו הטיעונים הקריקטוריסטים של האידיאולוגיה המתיימרת להיות "פוסט-ציונית". אפילו חנה ארנדט, הפילוסופית האהודה בדרך-כלל של השמאל הקיצוני, הגיעה למסקנה מתבקשת עם עליית הנאצים לשלטון במילים הברורות הללו: "כשאדם מותקף בשל היותו יהודי, עליו להגן על עצמו כיהודי, לא כגרמני, לא כאזרח העולם, ולא כתומך בזכויות האדם". למרות שחל איסור על ניסויים בבני-אדם, עדיין ישנם כאלה המפנטזים על "ניסויים" ביהודים כאילו הם נמצאים מחוץ לשיח ההומניסטי מתוך הרגל היסטורי מגונה. הגיע הזמן לשנות כליל את הפרדיגמה הגזענית הזו, המתיימרת להיות "תחום אקדמי" לגיטימי בישראל.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האקדמיה הישראלית תחת ביקורת ציבורית מוצדקת", מגזין המזרח התיכון, 27 באוגוסט 2010.

סיכויי השלום עם סוריה של בשאר אל-אסד

ביום האחרון של משחקי המונדיאל 2010, באמצע משחק-הגמר בין ספרד להולנד, הופעלו מטעני-חבלה אחדים בעיר קמפלה שבאוגנדה, וכתוצאה מכך נהרגו 74 בני-אדם ועוד רבים נוספים נפצעו. את האחריות לפיגוע הרצחני הזה נטל על עצמו ארגון טרור סומלי בשם "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. כך סתם, בשם האסלאם, נרצחו 74 בני-אדם בשעת צפייה במשחק כדורגל שהוקרן לטובת הקהל-הרחב במקומות מרכזיים אחדים. אם נרחיב מעט את היריעה בנוגע לטרור האסלאמי, נוכל להצביע על מספרים בלתי-נתפסים של אלפי מוסלמים הנרצחים מידי חודש בחודשו בשם הדת המוסלמית. האסלאם הפך עם הזמן לדת של טרור ואלימות, והשפה הערבית הפכה לשפה של רצח, גזענות וטרור בינלאומי (בדומה למה שאירע לשפה הגרמנית לאחר מלחמת העולם-השנייה).

אין גבול משותף בין אוגנדה לסומליה. אולם ממשלת אוגנדה מסייעת לממשלה המרכזית של סומליה להתמודד אם האלימות הטרוריסטית של ארגון "אל-שבאב" - אלימות הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו. במסגרת ההבנות עם מדינות מערביות אחדות, ממשלת אוגנדה מסייעת לחיילים סומלים לרכוש מיומנות צבאית בעזרת הדרכה קפדנית הניתנת על אדמתה. במהלך החודשים האחרונים הזהירו בכירים אחדים מארגון "אל-שבאב" את ממשלת אוגנדה שפעילי הארגון "יעבירו את המלחמה שהם מנהלים בסומליה לאדמת אוגנדה" אם היא תמשיך לסייע לממשלה הסומלית הנתמכת בידי מדינות המערב. על-פי אינדיקציות רבות, ארה"ב ביצעה חיסולים-ממוקדים בסומליה - בדומה למה שמתרחש בפקיסטן - שגרמו לנפגעים רבים חפים-מפשע שהגבירו את המוטיבציה של פעילי "אל-שבאב" להרחיב את מלחמתם גם מחוץ לסומליה. למרות הסיוע המערבי לממשלת סומליה, ארגון "אל-שבאב" שולט על מרבית חלקיה של המדינה והוא מכפיף את האוכלוסייה למסכת שלמה של איסורים הנוגעים ללבוש, למוסיקה ועל איסורים הנוגעים לצפייה במשחקי-כדורגל. לאורך כל תקופת משחקי המונדיאל 2010, נרצחו בסומליה לפחות 5 צעירים שצפו במשחקי-כדורגל. זאת ועוד, בהתאם למעקב היומיומי הנערך על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסומליה מתחילת 2010 (מינואר ועד יוני) כ-1,660 בני-אדם בקרבות העזים המתנהלים בין נאמני הממשלה לבין פעילי טרור מארגון "אל-שבאב". סביר להניח שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן לארגונים ממשלתיים ולארגונים בינלאומיים אין דריסת-רגל באזורים רבים בסומליה בשל שלטון הפחד שמפעילים פעילי הטרור מארגון "אל-שבאב". מדיניות זהה ננקטת גם על-ידי פעילי טרור מארגון הטליבאן בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן בעזרת הסיוע של המודיעין הפקיסטני.

שעות אחדות לאחר הפיגוע הרצחני בקמפלה, הנשיא אובמה פרסם הודעת גינוי בה הוא כינה את הטרוריסטים "פחדנים" - לא פחות ולא יותר. למרבה הצער, הטרוריסטים המוסלמים אינם פחדנים, שכן הם מפגינים גבורה רבה יותר ממה שהפגין הנשיא האמריקאי המסרב להוציא מפיו את המשפט "טרור אסלאמי". לעולם-המערבי יש מנהיג פחדן - מנהיג השרוי בדמיונות-שווא ובהכחשה-עצמית העלולים לעלות לנו במחיר יקר ובדמים רבים. הממשל הנוכחי האמריקאי מסרב לדבר על "טרור אסלאמי", על "אלימות אסלאמית" ועל המאבק התרבותי השורר מזה עשורים אחדים בין העולם-המוסלמי לבין העולם הדמוקרטי והמערבי. הגדרת הבעיה היא גם חלק מפתרונה. אלא, שהממשל האמריקאי הנוכחי דוגל בהתרפסות דווקא כלפי אלה הנוקטים במדיניות ברברית - הן על רקע דתי והן על רקע פוליטי, ולכן כולנו נשלם מחיר יקר על כך. לתפישה המדינית האמריקאית הנוכחית יש השפעה על אירופה, על אסיה, על אפריקה, וגם (כמובן) על הסכסוך הערבי-ישראלי. העניין הזה מוביל אותנו למה שעתיד להתחולל במשא-ומתן עם סוריה של בשאר אל-אסד - אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. אולם, ראשית, כמה מילים על תהליכים היסטוריים הנסתרים מן העין.

כאשר כתבתי את המאמר על "רצח-העם בדארפור שמערב-סודאן" ביוני 2006, היו בישראל 180 פליטים מסודאן. ביולי 2010, יש בישראל כ-30,000 פליטים שהגיעו ממדינות אפריקאיות אחדות משום לישראל לא הייתה מדיניות ברורה בנושא, והיא נכנעה ללחץ מלאכותי של כל מיני ארגונים קיקיונים במקום לחשוב על העניין כעל נושא שיש לו השלכות היסטוריות על החברה הישראלית. דבר דומה מתרחש גם בנושא ההשתלטות הבדואית על אדמות הנגב וגם בנושא העבריינות הלאומנית הקשה של ערביי-ישראל. אם לא נתעשת בזמן הקרוב, בתוך עשרות שנים נמצא את עצמנו חיים ברצועה צרה המשתרעת מחיפה ועד לגדרה בלבד בצפיפות בלתי-נסבלת. להערכתי, בערים אחדות בישראל (בעיקר בדרום) מתחולל שינוי דמוגרפי שאינו לטובתנו, משום שההתמקדות הממשלתית הישראלית נוטה לדבוק בכיבוי שרפות, ולא בהתוויית מדיניות ארוכת-טווח לטובת הדורות הבאים. לעיתים, כדי לפתור בעיה מקומית קצרת-טווח, משעבדים את העתיד בשל לחץ ציבורי ותקשורתי מלאכותי.

התהליך המדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד
בשבועות האחרונים גברו הקולות בישראל בנושא "חידוש המשא-ומתן המדיני עם סוריה". עוד נודע, שכל ראשי מערכת הביטחון של ישראל משוכנעים כעת, (יולי 2010), ש"זה הזמן להיכנס למשא-ומתן רציני עם סוריה על עתיד רמת-הגולן". עוד נודע, שקצינים בכירים שוב טענו כי "ניתן להגן על ישראל גם ללא רמת-הגולן". סביר להניח שהם צודקים, אולם המחיר יהיה איום ונורא אם "נצטרך להגן על ישראל" בשעת מלחמה מהגבול של ה-4 ביוני 1967. גם בעידן של טילים בליסטיים יש חשיבות גדולה לטופוגרפיה ולעמוק אסטרטגי מוחשי. יתרה מזאת, בל נשכח שסוריה במעשיה ובמחדליה דרבנה את כל האזור לדהור לעבר מלחמה כוללת שפרצה ביוני 1967. אם המקרה היה הפוך, אף אחד בעולם לא היה מצפה מסוריה לוותר על רמת-הגולן אם ישראל הייתה מתנהגת כפי שסוריה פעלה ב-1967. האם סוריה כמדינה ריבונית אינה צריכה לשלם על מעשיה פרובוקטיביים כלפי ישראל מאז שנות ה-60 ועד לימנו אנו?

לחסידי "מדיניות הוויתורים" בישראל יש שיטה מתודולוגית שמחזיקה מעמד בכל תנאי: אם ישראל חזקה, אזי עליה לדבוק בוויתורים, שכן היא המדינה החזקה באזור. ואם ישראל מפגינה חולשה, אז גם צריך לוותר משום ש"מי יודע מה יקרה בעתיד ועלינו לשמור על הקיים או על חלקו". אותה שיטה מתודולוגית פועלת גם כלפי שאר האויבים שלנו - בעבר ובהווה. האמירות שנשמעו לאחרונה בנושא הסורי, נבעו בשל התחושה שסוריה מנסה להתנתק מאיראן לאור סבב הסנקציות החדש שהוטל עליה בתחילת יולי 2010. חודש לפני כן, הציר הרדיקלי היה באופוריה בעקבות משט פעילי הטרור של ארדואן שנעצר ב-31 במאי 2010 בידי לוחמי צה"ל. בטווח של חודשים בלבד "המטוטלת הפרשנית" בנוגע לבשאר אל-אסד נעה מקיצוניות אחד לקיצוניות שנייה. במילים אחרות קוראים לזה "חלון הזדמנויות" - שהוא מונח שכיח מאוד בפיהם של חסידי מדיניות הוויתורים בכל מה שקשור ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הרדיקליות ואלימות.

ראוי להזכיר לכולנו שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, שררו בישראל תחושות לא-רציונאליות של מפלה וכישלון שהשפיעו הן על הציבור הרחב והן על הצמרת המדינית של ישראל. מייד לאחר סיום המלחמה, בשאר אל-אסד העניק ראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" בו הוא הצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. לאמירה זו לא הייתה כל משמעות אמיתית, שכן הצמרת הסורית בכללותה הייתה שרויה באופוריה לנוכח מה שנראה ככישלון צבאי ישראלי מול ארגון חיזבאללה - כישלון שהופגן, לדעתם, לאורך כל ימי המלחמה. בהתאם לדעה ששררה בסוריה באותה עת, חיזבאללה הצליח לחשוף את נקודות-התורפה של ישראל. כתוצאה מכך, היו כאלה בצמרת הסורית שהשתעשעו בפתיחתה של חזית מלחמתית נגד ישראל ברמת-הגולן הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הקמתם של ארגוני טרור שיפעלו למען מטרה זו. לאחר פרסום הראיון ב"דר שפיגל", מייד קפצו דוברים ישראלים אחדים וטענו כי זו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. גם אז, בישראל של 2006, דוברים ישראלים דיברו על "חלון הזדמנויות" כשם שהם דיברו על "חלון הזדמנויות" בתקופת אסד האב שהלך לעולמו בשנת 2000. לצערנו הרב, כאשר מדברים בישראל על "שלום" עם סוריה, או על "מלחמה" עם סוריה, שוכחים את הממד ההיסטורי הטמון בתהליכים ארוכי-טווח בשל התחושה הנגרמת מלחץ ציבורי או תקשורתי המופעל לעיתים על הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שנתקענו בלבנון למשך 18 שנה מאז שהחלה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וזו גם הסיבה שבגינה הקלנו ראש בנוגע להסכם אוסלו של 1993 ובנוגע להתנהלותו המפוקפקת של יאסר ערפאת ברשות הפלסטינית.

הפיצול האסלאמי ועליית הליברליזם
בואו נבדוק לרגע קט איזה תהליכים היסטוריים מתרחשים בימים אלה בעולם-המוסלמי: צפון-קפריסין היא מדינה מוסלמית בחסות טורקית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; באזור המכונה "המדינה הסומלית", קיימת לה אוטונומיה עצמאית מאז שנת 1991 בשם סומלילנד - אולם גם היא אינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ברצועת-עזה קיימת לה נסיכות אסלאמית רדיקלית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, כך שיש צורך לשנות את שמה מ"הממלכה הירדנית ההאשמית" ל"ממלכה הפלסטינית ההאשמית"; עיראק תתפצל באופן מובהק לשלושה מחוזות עיקריים - כורדי, שיעי וסוני; סודאן תתפצל כנראה לשלוש מדינות; ניגריה תתפצל גם היא לשתי מדינות לפחות - אחת נוצרית והשנייה מוסלמית; תימן תתפצל לשתי מדינות; טורקיה תצטרך לתת אוטונומיה רחבה למיליוני הכורדים החיים בתחומה; לבנון כנראה תתפצל לשתי ישויות נפרדות - אחת שיעית, והשנייה נוצרית-סונית עם תמיכה של הדרוזים (במקרה הטוב והאופטימי); אפגניסטן תתפצל למחוזות אוטונומיים; כך גם יקרה למחוזות של פקיסטן הגובלים עם אפגניסטן; אל תתפלאו אם באיראן ובסוריה יתרחשו תהליכים דומים לאור ההרכב העדתי של האוכלוסייה המקומית בשתי המדינות. האסלאם הרדיקלי ביקש לאחד באלימות את העולם המוסלמי ליחידה אחת אורגנית, אולם דווקא תהליך הפוך מתרחש לנגד עינינו לאחר 30 שנות טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית רחבת-היקף. המצב האקוטי הזה מציב בפני החברה המוסלמית מַרְאָה המסייעת בידי אחדים מהם להתבוננות מחודשת בפניה האלימות והגזעניות של המדינה המוסלמית על כל מרכיביה הדתיים והפוליטיים. התבוננות זו, תרומת לעלייתם המחודשת של כוחות ליברליים - גם אם הם נשמעים כהד קלוש לזרם הכללי השוטף את החברה המוסלמית בימים אלה. אחד מהביטויים לכך הגיע דווקא מעיתונאית פלסטינית בשם זינב רשיד שטענה כי "העם הסורי זקוק יותר למשטי חירות מהעם הפלסטיני", וזאת בעקבות ניסיונו של המשטר הסורי להסיט את תשומת-הלב על הנעשה בסוריה באמצעות המשט הטורקי (ממרי, 4 ביולי 2010). וכך הבהירה רשיד את טענותיה כלפי המשטר הסורי הנוכחי של בשאר אל-אסד:

"המצב בעזה בתחום הכלכלה, תנאי החיים, החינוך והחירויות - עד השתלטות החמאס - היה הרבה יותר טוב מהמצב בסוריה שתחת שלטון משפחת אסד ומנגנוני הביטחון המדכאים שלה שהחזירו את סוריה עשרות שנים אחורה והפכו את עמה המכובד לאחד העמים העניים ביותר באזור ובעולם. הם חנקו את החירויות ו'לקחו בשבי' את כל מי שהרים קולו וביקש מינימום של חירויות. אני מתעקשת להשתמש במונח 'שבויים' בנוגע לכל אזרח ואזרחית סוריים הכלואים בחדרי הצינוק של המשטר של אסד, מאחר שהתקווה שיהיה פיוס לאחר מותו של הדיקטאטור הגדול והורשת השלטון לבנו, אבדה. המשטר הנוכחי נמצא במצב של 'עוינות' עם כל העם הסורי לאחר שניצל את כל ההזדמנויות שהעניק לו עם אצילי זה לעשות פיוס היסטורי. הסורים שנמצאים בחדרי הצינוק הם שבויים בידי גורם עוין לעם, למולדת ולכל מה שהוא אנושי, מוסרי ויפה".

הביטויים הללו אינם בודדים במערכה על דמותו של העולם-הערבי והאסלאמי. למעשה, הם משקפים הלך-רוח ציבורי רחב שיבוא לידי ביטוי באופן איטי והדרגתי שיארך שנים רבות, ואף ישפיע על התייחסותו של העולם-המוסלמי בנוגע לישראל - וזאת, אם נדע להתאזר בסבלנות הדרושה והראויה למדינה היושבת לבטח בארצה מבלי להפגין חולשה מדינית בשל מהמורות אחדות הניצבות בפנינו לאורך הדרך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שלום עם בשאר אל-אסד - המרתון המדיני של ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2010.

מדוע הישראלים עדיין לא סומכים על ברק חוסיין אובמה

לפני שאגיע לנושא שעל הפרק בעניין ביקורו של ראש-ממשלת ישראל בארה"ב ב-6 ביולי 2010, אני מעוניין לציין נקודה אחת חשובה הנוגעת לסיקור התקשורתי המתקיים בישראל בעניינים בינלאומיים: ב-6 ביולי 2010 היו שתי היתקלויות קטלניות בין הצבא הטורקי לבין אנשי המחתרת הכורדית, ה-PKK. בשני האירועים הללו נהרגו 15 בני-אדם, מהם 12 כורדים. למחרת היום, ב-7 ביולי 2010, נהרג חייל טורקי נוסף בהיתקלות עם לוחמי המחתרת הכורדית. באף אחד מהעיתונים היומיים בישראל לא התפרסמה ידיעה על התקרית - לא בעיתון "הארץ", לא בעיתון "מעריב", לא בעיתון "ידיעות אחרונות" ולא בעיתון "ישראל היום". אולם, כל אמירה מטופשת של איזה פוליטיקאי טורקי בנוגע לישראל, קיבלה התייחסויות בעמודי החדשות, ולעיתים הנושא קיבל סיקור שחרג מהטעם הטוב. כל קשקוש אנטי-ישראלי מקבל כותרות ראשיות בתקשורת הממסדית כחלק מאיזו מגמה מטופשת שכך - בדרך עקיפה - אפשר ללחוץ על ממשלת ישראל בנושאים בינלאומיים.

שימו לב לקטע הבא שנכתב בעיתון הארץ ב-6 ביולי 2010 בעמוד 5 בנוגע ליחסי ישראל-טורקיה: "ההתפתחויות האחרונות ביחסים עם טורקיה והמשבר הפוליטי סביב הפגישה (בין בנימין בן-אליעזר לשר-חוץ הטורקי) מעוררים תסכול וכעס רב בקרב הגורמים העוסקים ביחסים עם טורקיה במשרד החוץ. בימים האחרונים אמרו פקידים בכירים במשרד החוץ כי הדרג המדיני מנהל את היחסים עם טורקיה בצורה חובבנית ומזיקה. בכירי המשרד התבטאו בצורה חריפה בנושא בדיונים פנימיים שקיימו. לדבריהם, היחסים עם טורקיה יקרים ללבם והם רואים בעיניים כלות כיצד הסוגייה הטורקית הפכה לאמצעי בקרב הפוליטי בין המפלגות השונות בישראל".

אם באמת היחסים עם טורקיה "יקרים ללבם", הפקידים הבכירים היו צריכים להזהיר את הדרג המדיני בישראל מלהעניק לטורקיה דריסת רגל בתהליכים המדיניים המתקיימים בין ישראל לבין שכנותיה, משום שטורקיה תחת משטרו של ארדואן מנהלת מדיניות אזורית אסלאמית מיליטנטית בעלת קווים ברורים הסותרים לחלוטין את האינטרס הישראלי. טורקיה, סוריה ואיראן מנהלות מלחמת-חורמה נגד הלאומיות הכורדית ונגד 25 מיליון כורדים המייחלים לקבל הכרה לאומית. בשנים האחרונות, טורקיה רצתה להפוך את ישראל לכלי פוליטי אזורי שבאמצעותו היא תצליח להגיע להבנות אסטרטגיות עם סוריה ואיראן. ישראל נכנסה למלכודת הזו למרות האזהרות הרבות שהופנו לעברה מאז שארדואן נכנס לתפקידו ב-2003. צריך להזכיר לכמה פקידים במשרד-החוץ הישראלי שטורקיה עדיין לא מדינה דמוקרטית במובן המערבי המקובל, גם לאור העובדה הנוגעת למאסרם של 60 עיתונאים היושבים כרגע בבתי-הכלא וגם לאור העובדה שכ-700 תיקים ממתינים להישמע בבית-המשפט בעניינם של עיתונאים נוספים. ההתנהלות האזורית של טורקיה קשורה גם לרפיסות המנהיגותית של ארה"ב מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בראשית 2009.

זה באמת לא משנה מה אובמה יעשה
זה לא משנה מה ברק חוסיין אובמה יעשה בתקופה הקרובה למען ישראל, הציבור הישראלי בכללותו יישאר חשדן מאוד כלפי הנשיא האמריקאי לאור התנהלותו כלפי ישראל מאז תחילת שנת 2009 ועד ליולי 2010. זה לא משנה כמה מחמאות ירעיף אובמה על ראשו של ראש-ממשלת ישראל, הציבור הישראלי עדיין יסרב להאמין שהדברים נאמרו מתוך כנות אמיתית כיאה לבעל-ברית שניתן לסמוך עליו. הבעיה אינה נובעת רק מקווי-המתאר של ממשלת נתניהו או בגלל הרכב פרסונאלי כזה או אחר של ממשלת ישראל. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה באידיאולוגיה של ברק חוסיין אובמה הנשענת על חנפנות ורפיסות כלפי העולם-המוסלמי על 57 מדינותיו - שרובן ככולן הן אנטיתזה לעקרונות של העולם-החופשי והדמוקרטי. בראיון לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", שהתפרסם ב-8 ביולי 2010, אמר אובמה כי על אירופה לקבל את טורקיה לאיחוד האירופאי כדי שזו לא תיזום בריתות מחוץ למדינות-המערב. אמירה זו ואחרות, שנאמרו בעניין זה במהלך 18 החודשים האחרונים, מראים בעליל כי ארה"ב מנסה לכפות על אירופה הרפתקה מסוכנת שתועלתה לאירופה הנוצרית מוטלת בספק (בלשון המעטה). מעניין מה הייתה התגובה האמריקאית אם האיחוד האירופאי היה מעלה דרישה מאובמה להתאחד עם מקסיקו? במקום לדרוש מטורקיה לטפל בבעיותיה הרבות במטרה לשפר את חייהם של אזרחיה על-פי הסטנדרט האירופאי, אובמה מבקש מבכירי אירופה "לוותר" לטורקיה רק בגלל שהיא מדינה מוסלמית. זהו ההיגיון הפוליטי של השמאל הרדיקלי בארה"ב של שנת 2010 גם בתחומים נוספים.

חודשים אחדים לאחר בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הוא זכה לקבל פרס נובל לשלום לשנת 2009. ומה העולם קיבל בתמורה לפרס יוקרתי הזה? אלפי אנשים - חפים מפשע - נרצחו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובעיראק. מאז תחילת שנת 2009 נרצחו בפקיסטן בלבד כ-1,200 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. המדיניות הזו גררה אחריה ביקורת עזה בפקיסטן עד כדי כך שבית-המשפט בפקיסטן הכריז ביולי 2010 כי ארה"ב מפרה את הריבונות הפקיסטנית, וכי יש לנהל חקירה רחבה על-מנת להעמיד לדין בכירים אמריקאים בגין פשעי מלחמה. על-פי מעקב יומיומי הנערך על-ידי מגזין זה, יש לנו יסוד סביר להניח כי בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן נהרגים מידי חודש כ-1,000 בני-אדם בפעילות צבאית של פקיסטן, של אפגניסטן, של כוחות נאט"ו ושל פעילי טרור מארגונים אסלאמיים. אולם רק חלק מהפעילות הצבאית מגיע לידיעת הציבור. כשהנשיא אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן הוא חשב שהסכסוך המקומי שלנו ביהודה שומרון, משפיע על הסכסוכים ההיסטוריים העמוקים הקיימים באסיה, בתימן, בסומליה, בסודאן ובטורקיה בנוגע לכורדים ולצפון-קפריסין. הגישה הרשלנית הזו הכתיבה את המדיניות האמריקאית כלפי ישראל במהלך ה-18 החודשים האחרונים. אובמה, למעשה, העניק הכשר אידיאולוגי לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית - החל מהניסוחים האנטישמיים בדו"ח גולדסטון וכלה בשליחת ספינת הטרור של ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן.

אובמה יכול להמשיך להתבכיין שלא "אוהבים" אותו בגלל צבע עורו או בגלל שמו האמצעי (חוסיין). דווקא שני ההיבטים הללו יכלו להעניק לו נקודות זכות בדעת-הקהל בישראל, אלא שאובמה החליט להתנהג כמו כל מנהיג מוסלמי טיפוסי בדומה לארדואן, בכך שהוא הפך את ישראל ל"כלי" פוליטי דרכו הוא ניסה להתחבב על העולם-המוסלמי. זה היה שקוף מידי גם בעיני מוסלמים רבים במרחב. לפיכך נשאלה השאלה החשובה באמת: "אם כך אובמה מתנהג לבעלת בריתה המסורתית של ארה"ב, אז איך מדינות אחרות תוכלנה לסמוך עליו בעתיד?".

המפגש המתוקשר בין ראש-ממשלת ישראל לנשיא האמריקאי ב-6 ביולי 2010 זכה לתיאורים מלבבים בתקשורת הישראלית. אולם, המבחן האמיתי בנוגע ליחסו של הנשיא האמריקאי הנוכחי למדינת-ישראל יהיה לאחר הבחירות לקונגרס האמריקאי בנובמבר 2010. או אז נדע האם הכל היה הצגה אחת גדולה - כפי שרק וושינגטון המסורתית יודעת לעשות, לטוב ולרע.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים עדיין אינם יכולים לסמוך על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 10 ביולי 2010.

רשימת הארגונים הבינלאומיים הפועלים נגד ישראל

לישראל התקשורתית והמדינית יש כישרון בלתי נלאה להפחיד את עצמה עד מוות בשלל "איומים קיומיים" ובעזרת ניסוחים מתלהמים כמו הביטוי "עליית מדרגה" שהיא אחותו הקטנה של "האיום האסטרטגי" השגור בפי-כל עד כדי מיאוס. הראיון שהתפרסם עם השר בנימין בן אליעזר בעיתון ידיעות אחרונות ב-25 ביוני 2010, ("לעולם נמאס מאיתנו", מוסף לשבת, עמוד 6), מבהיר לנו היטב את עומק ההיסטריה בו שרויים אחדים מהפוליטיקאים "הבכירים" של ישראל. פעם, הפוליטיקאים הישראלים ראו את המזרח-התיכון דרך הכוונת של הרובה בלבד. כיום, הפוליטיקאים הישראלים רואים את המזרח-התיכון רק דרך המימד הצר של התעמולה הערבית המתנהלת בפורומים מקומיים ובינלאומיים. אמירותיו של השר בן אליעזר מבהיר לנו היטב שהוא נפל למלכודת התעמולתית הערבית הרואה בישראל "כלי" באמצעותו אפשר להתחמק מלעסוק באופן רציני ואחראי במצבו העגום של העולם-הערבי והאסלאמי - על 57 מדינותיו. תמיד צריך להיזהר מתנודות קיצוניות של שימוש מופרז בכוח מחד גיסא, ומהתרפסות ורפיסות מדינית מאידך. "פרופורציה" היא מילה מאוד חשובה בעולם הפוליטי והתקשורתי בישראל - מילה שהיא חסרה מאוד באווירת ההיסטריה האופפת אותנו בשנים האחרונות. העניין הזה מוביל אותנו לדיון קצר על ההסברה הישראלית:

במגזין VIEW של עיתון הארץ מחודש יוני 2010, (גיליון מספר 2) התפרסם רב-שיח עם שלושה דוברי צה"ל לשעבר: תא"ל (בדימוס) אפרים לפיד, ד"ר נחמן שי ותא"ל (בדימוס) רות ירון. מטרת הדיון הייתה למצוא תובנות חדשות ומרעננות הנוגעות להסברה הישראלית. וכך נפתחה הכתבה מפי יואל צפריר: "רצה הגורל והדיון עם דוברי צה"ל לשעבר הצטלב באירועי המשט, שבו השתלטו חיילי השייטת על הספינה התורכית, מה שנתן את האות לאחד ממסעות הדמוניזציה הקשים שעברה ישראל בשנים האחרונות. בד בבד, סערה החברה הישראלית ותחושת אכזבה וייאוש, שהזכירה את הימים הקודרים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, פשטה באוויר". (לצערי, לא היה שום דבר מיוחד ברב-שיח הזה שהתפרסם במגזין מפי אנשים המתיימרים להיות מומחים בתחומם).

ויחד עם זאת, עלי לציין שמי שהפיץ בעוצמות גדולות את "תחושת האכזבה והייאוש" בחברה הישראלית, זאת הייתה התקשורת הישראלית הממסדית והרופסת שהייתה מפוחדת עד מוות בעקבות הריגתם של 9 פעילי טרור טורקים. במשך ימים רבים התקשורת הישראלית ניהלה מערכת של דמורליזציה מכוונת ושיטתית נגד ישראל ותושביה - כולל גלי צה"ל והרשתות הממלכתיות האחרות. חופש הביטוי בישראל הפך לחופש השיסוי במדינת-ישראל בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית הממסדית. לפיכך, אין להתפלא על כך שבקרב הציבור שררו תחושת אכזבה וייאוש שהיו תחושות אמיתיות וכנות של ציבור שהיה שרוי במצוקה. אולם, רק בעזרת פעילות ציבורית וולונטרית של מאות אלפי ישראלים ברחבי-המדינה, הצלחנו לשנות את האווירה הכללית ששררה כאן. רק בעזרת התנדבותם של מאות אלפי ישראלים הצלחנו גם להכתיב קו התייחסות חדש בתקשורת הבינלאומית בנוגע לספינת הטרור של ארדואן ובנוגע לפעילות האנטי-ישראלית של הארגונים הקיקיונים הפועלים נגד ישראל. כל מי שחשב שניתן לכופף את החברה הישראלית, טעה טעות גדולה ומרה, שכן זו הייתה הזדמנות פז בשבילנו לעורר את תומכיה הרבים של ישראל מעבר לים. במקביל לכך, לצערנו הרב, ערוץ 2 המשיך להתנהל במתכונת של "חפלה מזרחית" במרבית תוכניותיו, וערוץ 10 המשיך להחזיק את הבדחנים הקבועים שלו בעזרת התואר המפוקפק של "פרשנים פוליטיים" או "כתבים מדיניים" לתפארת התקשורת הישראלית. כאשר נותנים זמן מסך רב יותר לגזען פשיסטי כדוגמת נועם חומסקי, אך מתעלמים לחלוטין מהחלטות פרו-ישראליות המתקבלות בקונגרס ובסנט האמריקאים, אז המסקנה היא שיש לנו תקשורת חולה עד מאוד. בהמשך המאמר נביא לכם כמה רעיונות איך להפעיל מערך הסברה פרטי במתכונת של "דיפלומטיה ציבורית".

טורקיה חוששת מטעויותיו של ארדאן
ארדואן, בדומה למנהיגים מוסלמים אחרים, ניפח את עצמו ברהב וביוהרה אישית, אולם הוא שב לממדיו הטבעיים עם הרחש הראשון כאשר נחשפה כישלונה של המדיניות הטורקית כלפי האתגר הכורדי, כלפי שואת העם הארמני וכלפי בעיית כיבוש קפריסין. הפעילות הטורקית האנטי-ישראלית דווקא חשפה את טורקיה בשלל בעיותיה הפנימיות והבינלאומיות, עד כדי כך שהכישלונות הרבים גרמו למדינאים בכירים בטורקיה לפרסם ביוני 2010 הודעת גינוי פומבית בנוגע למדיניותו האזורית של ארדואן. ובכך, ארדואן הפך מבעיה ישראלית לבעיה טורקית פנימית - וטוב שכך. בזמן שארדואן היה עסוק בחיזור נמרץ אחרי סוריה ואיראן, הוא עלול למצוא את עצמו מופתע לחלוטין מעוצמת התיאום הביטחוני הקיים במזרח-התיכון בין מדינות אחדות החשות על בשרן את האיום האיראני. ספק רב אם קיימת מדינה ערבית כלשהי המעוניינת לראות את איראן או את טורקיה משתלטות על המזרח-התיכון ומכתיבות מהלכים מדיניים כלשהם.

כבר כעת ניתן להעריך, שבטווח-הארוך מרבית העולם-המוסלמי יכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית, אולם עד אז נכונו לנו אתגרים חשובים שאותם נצליח לעבור יחדיו - תוך כדי שיתוף פעולה הדוק עם ידידנו הרבים ברחבי-העולם. איראן, טורקיה, סוריה, חיזבאללה, החמאס וחלקים נוספים בעולם-המוסלמי הרדיקלי, נמצאים כרגע בשידוד מערכות רעיוני שהוא פרי של לחצים ציבוריים פנימיים והבנה פנימית ש"הדברים אינם יכולים להימשך לנצח באותו אופן". ריבוי ערוצי התקשורת, גישה למרכזי אינפורמציה והשכלה, גישה למרכזי כובד כלכליים וחשיפה לתרבות חיים דמוקרטית, מייצרים חשיבה מחודשת בנוגע ל"צביונה של המדינה המוסלמית" - גם אם היא נתפסת בימים אלה כמדינה אסלאמית רדיקלית ומאיימת. לכול ההיבטים התרבותיים הללו ישנה השפעה מצטברת, הן על הציבור הרחב והן על הפוליטיקה הפנימית. המצב באיראן ובסוריה יכול להתהפך בכל עת, משום שהשלטון נשען בעיקר על ייצור של מנגנוני כפייה נוקשים המעוררים כעס ציבורי רחב ועמוק העלול להתפרץ באופן מפתיע, ובכך לשנות לחלוטין את פניה של המציאות הערבית והאסלאמית.

לפעול מול התקשורת הזרה בישראל
בישראל נמצאים בכל רגע נתון בין 600 ל-800 עיתונאים זרים. בימים של מתיחות אזורית, מספר העיתונאים הזרים מזנק ל-1,000 אנשי-תקשורת ואף יותר. ככול הידוע, ישראל היא המדינה השלישית בעולם (אחרי ארה"ב ורוסיה) שיש בה ריכוז כל כך גדול של עיתונאים זרים. חלק גדול מהעיתונאים הזרים המסקרים את המזרח-התיכון, הפכו את ישראל לבסיס קבוע לפעילותם התקשורתית בשל הנוחות הרבה הקיימת בישראל בתחומים רבים ומגוונים. תמיד אפשר לסקר את "תנועת האחים המוסלמים" במצרים, ולאחר מכן לבלות בחוף-הים של תל-אביב או להתענג על עושר תרבותי מן המעלה הראשונה הקיים בישראל. לכאורה, זה מעמיד את ישראל הקטנה באור הזרקורים ביחס לא-פרופורציונאלי לאזורים בעייתיים אחרים בעולם. לכאורה, כאומה שיש לה רגישות-יתר לביקורת בינלאומית (אולי, מאז בית ראשון), אנו עלולים לראות בכמות כזאת של עיתונאים "איום תקשורתי" המגביל את כושר הפעולה המדיני והצבאי של ישראל. אלא, שמה שנראה בעינינו כ"נקודת-תורפה", אפשר ורצוי לנצל את הנתון הזה לתועלתה של מדינת-ישראל בעזרת מערכת מסיבית של "דיפלומטיה ציבורית", דהיינו כל קבוצה קטנה של ישראלים יכולה להתמקד ב-10-5 עיתונאים זרים כדי להעביר להם גם דעות וגם עובדות הנוגעות לישראל ולעולם-המוסלמי. זרימת המידע לעיתונאים הזרים חייבת להתנהל באופן ענייני ולא כסוג נוסף של דיון טלוויזיוני בוטה מתלהם בסגנון של דנה וייס מערוץ 2. זרימת המידע העובדתי (בדומה לסיכום אירועי הטרור בעולם-המוסלמי המופיע מידי חודש במגזין זה), שווה לעיתים יותר מכל מאמר פובליציסטי המנוסח לתלפיות.

רשימת הארגונים הבינלאומיים הפועלים נגד ישראל
העולם לא "כולו נגדנו", ואנו לא "עם לבדד ישכון". בניגוד לדעה הרווחת, ישראל אינה מרכז העולם, והיא בוודאי שאינה מעסיקה כל הזמן את התקשורת העולמית. חלק מהבעיה של "הדימוי העצמי" שלנו נובע מהנפח הענק שאנו מעניקים לכול ביטוי קטן המאתגר את המדיניות שלנו. חלק גדול מהבעיה נובע מכך שאנו לא יודעים לנצל את היכולות שלנו כדי להתמודד עם הטענות המוטחות כלפינו.

מאז פרשת ספינת הטרור של ארדואן מה-31 במאי 2010, התקשרות הישראלית הביאה את דבריהם של פעילים אנטי-ישראלים גם אם הם ייצגו קבוצה קטנה של 3 אנשים. אתרי חדשות אחדים (בעברית כמובן) מבינים היטב שהדבר מעורר את זעמו של הציבור שיגיב לכתבה, ובכך הרייטינג של האתר יגדל בהתמדה. אולם במקום רק להגיב לכתבה, וכך לצאת ידי חובה, יש צורך לפעול בדרך ציבורית שונה: אם התקשורת הישראלית החליטה להעניק במה לכול פעיל אנטי-ישראלי, חשוב לאתר את הדואר אלקטרוני של הדובר או של הארגון אותו הוא מייצג, ולשלוח להם מאמרים, כתבות וסקירות המייצגים את העמדה הישראלית. כל מייל כזה צריך להישלח גם לעיתון שפרסם את הכתבה וגם לאישיות פוליטית ישראלית הקרובה אליכם. מישהו צריך לדעת על הפעילות ההסברתית שלכם. מאידך, חשוב לשלוח מכתבי תודה לכול גורם בינלאומי המביע תמיכה בישראל ובעמדותיה. גורמים פרו-ישראלים חייבים לדעת שלפעילות שלהם יש הד ציבורי חיובי בישראל. לשלוח מייל עם מילה אחת "תודה", עושה את כל ההבדל.

מרבית הארגונים הפועלים נגד ישראל הם ארגונים קטנים - חלקם הם "ארגונים" של אדם אחד. חלק גדול מהארגונים הללו מתחנן להגיע לכותרות הראשיות בעזרת פרובוקציות מילוליות או בעזרת פעילות רדיקלית ציבורית. שוב, עלינו לנצל את פחדנותם מלעסוק בבעיות בוערות יותר, כמו בעיית דארפור, בעיית הטרור האסלאמי, בעיית הכורדים, בעיית צפון-קפריסין הכבושה בידי טורקיה, בעיית הנוצרים במזרח-התיכון, בעיית הקופטים במצרים, בעיית שלטון הטרור של החמאס בעזה, בעיית איראן, היחס לנשים בעולם המוסלמי, בעיית האסלאם באירופה ובנוגע ליחסים האלימים הקיימים בין המוסלמים לבין עצמם בכל אחד מפינותיו של המרחב האסלאמי. כל אחד ואחת מכם יכול לנהל מערך הסברה פרטי בהתאם לזמן שאתם רוצים להקדיש לכך. בואו נהפוך את המושג "דיפלומטיה ציבורית", למנוף ענק כדי לקדם את המטרות שלמענן אנו פועלים.

מצורף למאמר לינק של רשימת הארגונים הפועלים נגד מדינת-ישראל. כל אחד מהם צריך להיות יעד לשליחת הודעות, מאמרים ותגובות באופן תדיר ורצוף. אסור לוותר לאף אחד מהם. מניסיוני, הארגונים הללו מאוד חוששים מנתונים ועובדות החושפים את קלונו של העולם-המוסלמי ושל הגורמים הרדיקלים שבשמם הם פועלים.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל במלכודת ההונאה התעמולתית האנטי-ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 26 ביוני 2010.

תעודת השיבה של ראאד סלאח

באדיבות: ד"ר שאול ברטל, אוני' בר-אילן

קירגיסטן, ועדת טירקל והיקף הסחר עם טורקיה

באמצע חודש יוני 2010 פרצו עימותים אלימים בקירגיסטן המוסלמית בין תושבים מקומיים לבין המיעוט האוזבקי. עד כה נמסר על 2,200 הרוגים ועל פציעתם של אלפים נוספים. מקורות בקירגיסטן ציינו שמספר הפליטים האוזבקים עלול להגיע למיליון נפש. תושבים מקומיים ציינו שהצבא הקירגיזי השתתף באורח-פעיל בטבח, באונס ובביזה שהתחוללה במדינה משך ימים אחדים. ב-18 ביוני 2010 מפקדי הצבא הטורקי פרסמו הודעה חגיגית ומיוחדת על הריגתם של יותר מ-100 כורדים בהפצצה אווירית שנערכה ב-20 במאי 2010 על כפרים כורדים בצפון-עיראק. מפקדי הצבא הטורקי התגאו גם על הריגתם של 20 כורדים נוספים במהלך ימים ספורים, של אמצע חודש יוני 2010, בטענה שההרוגים היו פעילי טרור מהמחתרת הכורדית - ה-PKK. לצערנו הרב, גם התקשורת הבינלאומית וגם התקשורת הישראלית מתייחסים לאירועים האלימים הללו כקוריוז חדשותי שאינו ראוי להתייחסות רצינית יותר או שהם עלולים להוות עילה למשבר בינלאומי כלשהו. מן הסתם, האירועים הללו לא עוררו סערת רגשות גדולה בעולם למרות הקורבנות הרבים, שכן ברוב טיפשותנו (התקשורתית) הצלחנו למקד את תשומת-הלב העולמית לכול גגון שנבנה ביישוב ישראלי זערורי השוכן ביהודה ושומרון.

היקף הסחר עם טורקיה וגם ועדת טירקל
לאחר דיון שנערך שעות אחדות, החליטה ממשלת טורקיה להקפיא 16 הסכמים ביטחוניים עם ישראל. העיתון הטורקי "טודיי זמאן" פרסם ב-17 ביוני 2010 את רשימת הפרויקטים שבוטלו. שימו לב לרשימת הפרויקטים שישראל התחייבה להעביר למדינה הרדיקלית של ארדואן המשתפת פעולה עם סוריה, איראן והחמאס: טורקיה ביטלה רכישת 1,000 טנקי מרכבה סימן 3 בסכום כולל של 5 מיליארד דולר. טורקיה ביטלה הסכם לשדרוג טנקים טורקיים בסכום כולל של 50 מיליון דולר. טורקיה ביטלה שדרוג של 54 מטוסי פאנטום טורקים בסכום כולל של 632.5 מיליון דולר. כמו כן בוטל הפרויקט לשדרוג מטוסים נוספים בסכום כולל של 75 מיליון דולר. טורקיה ביטלה הסכם לרכישת טילים בסכום של 1.5 מיליארד דולר. טורקיה ביטלה הסכם לפיחות משותף של טילי "פופאי" ו"דלילה" בסכום כולל של 650 מיליון דולר. טורקיה הקפיאה גם את התוכנית להכשרת טייסים טורקים בישראל. אלה הם הנתונים החלקיים על היקף הסחר הביטחוני של ישראל עם טורקיה - זו המתנדנדת כמטוטלת עצבנית בין מהפכה אסלאמית להפיכה צבאית אלימה. העניין הזה מוביל אותנו לועדת טירקל האמורה לבדוק את אירועי ספינת הטרור של ארדואן.

בניגוד לדעתם של "נשמות טובות" בתקשורת הישראלית שביקשו לשים את ראשה של מדינת-ישראל על מגש של זהב כמחווה לארגונים הרדיקליים הבינלאומיים ולהיסטריה הגזענית הבינלאומית, ממשלת ישראל החליטה על הקמת ועדה שיש בה וויתור טקטי מסוים, אך ההחלטה התקבלה במסגרת של ראייה אסטרטגית ארוכת-טווח. הועדה תבדוק 4 נושאים עיקריים.

1. בחינת הנסיבות שהובילו להטלת סגר ימי של רצועת-עזה, והאם ההחלטה שהתקבלה בזמנו (בתקופת ממשלת אולמרט) תואמת את המשפט הבינלאומי.

2. האם ממשלת ישראל פעלה בהתאם לכללים הנהוגים במשפט הבינלאומי ביום בו הגיעה ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010.

3. הועדה תבחן לעומק את הפעולות שננקטו על-ידי מארגני המשט לעזה; את זהותם של המשתתפים; וכן את כוונותיהם לפני ההשתלטות על הספינה ובמהלך ההשתלטות הישראלית על הספינה.

4. הועדה תבחן את מנגנוני הבדיקה והחקירה הישראלים ביחס לטענות העולות כלפי ישראל בנוגע להפרת דיני מלחמה.

סעיפים 3 ו-4 הם חשובים מאוד, משום שסעיף 3 יעניק לציבור הישראלי והבינלאומי תמונה מלאה על הפרובוקציה שתוכננה על-ידי ארדואן, וסעיף 4 יעניק מענה משפטי גם לדו"ח גולדסטון בשאלה "האם ישראל יכולה לבדוק את עצמה". אין להתפלא על כך, שממשלת ארדואן הביעה התנגדות היסטרית לועדת הבדיקה הישראלית, ומזכ"ל האו"ם עדיין שוקל להקים ועדת חקירה מטעם האו"ם.

שוב, הדימוי התקשורתי
בעיתון ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה ב-16 ביוני 2010 בעמוד 4 על החלטתו של מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, לחקור "תהליכים מסוימים העוסקים במשט הטורקי". עורך העיתון, כרגיל, בחר למרוח על רוחב העמוד את הכותרת "הם מפחדים". הכוונה, כמובן, הייתה להצביע לעבר המדינאים הישראלים שנטלו חלק בהחלטות הנוגעות לספינת הטרור של ארדואן. על-פי הכותרת שהופיעה בעיתון, נראה לי שלא הפוליטיקאים הם שמפחדים, אלא עורכי העיתון ובעליו הם אלה שמפחדים באמת, והם אלא שמקרינים פחד לכול עבר. כמובן שבעלי העיתון אינם מוטרדים מספינת הטרור של ארדואן, או מספינות טרור אחרות העושות את דרכן לישראל, או מאיזשהו איום ביטחוני על ישראל, או ממסע השיסוי כלפי ישראל המתנהל בתקשורת הבינלאומית בעקבות אירועי ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן. העיתון ההזוי הזה נלחם על קיומו משום יש לו מתחרים טובים יותר. הריח הרע שעלה מהכתבה הזו, דומה הוא לריח הרע שעלה בפרשת פרסומו (בעמודים הראשיים של העיתון) של כתב-התביעה המלא (של איזו מטפלת כלשהי) נגד שרה נתניהו בשבוע שבו נהרגו עשרות אלפי בני-אדם ברעידת-האדמה בהאיטי. מסתבר, שההתמקדות ברכילות על רקע פוליטי, מהווה את המרכיב העיקרי בעולם הערכים התקשורתי של ידיעות אחרונות.

בנסיבות פוליטיות אחרות, כמובן שהעיתון היה בוחר כותרת אחרת, או אפילו אחדים מכתביו היו מביעים התנגדות לבדיקתו של מבקר המדינה לאור הקמתה של "ועדת טירקל" שהוקמה במיוחד לשם כך. על-מנת להבין את מצבה העגום של התקשורת הישראלית, ראוי לציין שבגיליון של ה-16 ביוני 2010, לא נכתבה מילה אחת על הטבח, הטרגדיה והאונס ההמוני המתחוללים בקירגיסטן - בכל 31 עמודי החדשות של העיתון ידיעות אחרונות. מאות הרוגים, מיליון פליטים, שכונות עולות באש וכפרים הרוסים, אינם עושים רושם גדול על עורכי העיתון וכתביו "המובחרים". אלפי האנשים הנרצחים מידי חודש מפעילות הטרור האסלאמי, וגם אלה אינם עושים רושם גדול על עורכי העיתון ועובדיו המתהדרים בתואר "עיתונאי".

אני מעוניין להביא בפניכם דוגמא נוספת להסתה הזדונית המתנהלת בתקשורת הישראלית כלפי החברה הישראלית: ב-15 ביוני 2010 נערך כנס מיוחד של "ארגון יוצאי מרכז אירופה" לרגל 75 שנה להיווסדו. הארגון, שנוסד בידי יהודים שברחו מגרמניה הנאצית, נועד לקדם את תרבותם ומורשתם של היֵקים החיים בישראל. ללא כל ספק זהו אירוע חשוב שראוי להביאו לידיעת הציבור. אולם, עיתון הארץ בחר דווקא להתנגח אם החברה הישראלית באופן זדוני בכתבה שהתפרסמה על הכנס בעמוד הראשון של העיתון.

ראוי להזכיר לעורכי העיתון ש"התרבות הגרמנית" ו"הדייקנות הגרמנית" גרמו לעשרות מיליוני נרצחים ברחבי-העולם במהלך מלחמת העולם-השנייה. נקודה זו חשובה לאור הקטע הבא שנכתב על הכנס מפי העיתונאי יובל אזולאי: "בימים שההמונים מסתובבים בחוצות טרוטי עיניים וראשם הלום צפצופי וובוזלות ובאין מתקיימת כאן תרבות דיון ממשית, לא אחרי שחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי כמעט חבטה ביריבתה חנין זועבי ובאשדוד נרצחה אישה הרה בידי שכנתה בגלל קפה, היה כינוס השנתי של ועידת היקים משב רוח מרענן בחמסין הארץ ישראלי המשוגע של יוני 2010.... כאנשים מסודרים שלבם נכמר נוכח אי-הסדר, המחסור בצדק והכאוס הכללי הפושה כאן, ביקשו אתמול היקים לדון ברצינות בשאלת העתיד, לא שלהם חלילה, אלא בזו של הדורות הבאים". ללא כל ספק בגרמניה היה סדר מופתי ראוי לציון... העובדה היא שפעילי ספינת הטרור של ארדואן אמרו לחיילי צה"ל בגסות-רוח אירופאית אופיינית "חִזְרו לאושוויץ". מעניין למה היהודים ברחו מאירופה המקוללת של 1933 - העומדת ליפול פעם נוספת לידי כוחות גזעניים מהאסלאם הפשיסטי של 2010. הקטע של יובל אזולאי מעיתון הארץ יכול להיכלל במסגרת הכותרת "אוטו-אנטישמיות", שכן כל תחלואי העולם מתגמדים לנוכח היותם של הישראלים "לא-מושלמים". אולם הבעיה היא חמורה הרבה יותר, שכן אין בכל הקטע הזה מילה אחת שהיא נכונה, גם משום שהקטע מנותק לחלוטין מהקונטקסט של האירועים. בתרבות התקשורתית הישראלית נוצר הרגל מגונה שכדי לשבח ארגון זערורי כלשהו, חייבים לגדף באופן גורף את החברה הישראלית כדי להבהיר נקודה כלשהי. אנחנו רק יכולים להעריך כל שנייה וכל דקה שאנחנו - הישראלים - לא מתיימרים להיות רובוטים על-פי הפרמטרים הגרמניים של עיתון הארץ.

לאן נעלמו המשפטנים הישראלים
במהלך השנים האחרונות שמענו יוזמות בינלאומיות אחדות שנועדו להעמיד לדין (או להביך) בכירים ישראלים על-ידי הגשת תביעות משפטיות בפורומים בינלאומיים שונים. היוזמות הללו גורמות להרבה רעש תקשורתי ומדיני בין ישראל לבין מדינות אירופאיות אחדות. המעניין הוא שבישראל ישנם עשרות אלפי משפטנים, אולם לא שמענו על יוזמה של משפטנים ישראלים שהגישו תביעות נגד מדינאים בכירים אירופאים או אמריקאים או כלפי בכירים מוסלמים בנוגע למעשיהם המחפירים בארצותיהם ובארצות אחרות (חוץ מהמקרה של אחמדינג'אד). קבוצת משפטנים ישראלים בעלת יוזמה ואומץ יכולה לעורר הרבה רעש תקשורתי סביב מנהיגים מוסלמים, ונגד אקדמאים רדיקליים מארגונים שונים ומשונים הפועלים בהתמדה ובזדון נגד מדינת-ישראל. מדוע התחום המשפטי הוא תמיד חד-צדדי - רק לרעת ישראל? מדוע מרצה ישראלי, המקבל את משכורתו מהקופה הציבורית, מוגן על-ידי המשפט הישראלי בשעה שהוא מטיף להחרמת ישראל ולפגיעה במנהיגיה ובתושביה, וזאת ללא מענה משפטי ראוי? אני רוצה להזכיר לכם שיש לנו תומכים רבים בעולם המצפים מאיתנו לפעול בנחשיות של מדינה ריבונית הניצבת בקו הראשון מול האסלאם הגזעני והפשיסטי המאיים על הערכים הבסיסים ביותר של העולם החופשי והדמוקרטי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועדת חקירה לבדיקת אירועי ספינת הטרור של ארדואן", מגזין המזרח התיכון, 19 ביוני 2010.