גרמניה של מרקל מול ארצות-הברית של טראמפ

ב-20 בנובמבר 2016 הודיעה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, על מועמדותה לכהונה רביעית בבחירות שיתקיימו לקראת סוף שנת 2017. לכאורה, התקשורת הגרמנית חיכתה להודעה כזו כבר שבועות ארוכים כאילו אף אחד מהם לא ידע מה באמת תהייה החלטתה בנושא. על-פניו, למרקל היו ספקות בנוגע להחלטתה הסופית, אולם היא ידעה בוודאות, כפי שידעו חבריה הקרובים למפלגה, שהיא מאוד מעוניינת להמשיך בתפקידה גם בארבע שנים הבאות. ההודעה של מרקל הייתה כאילו המשך ישיר להתרגשות שאחזה בתקשורת הגרמנית עם בואו של ברק חוסיין אובמה לגרמניה שלושה ימים לפני ההודעה של מרקל. מבחינות רבות זו הייתה התרגשות עצומה משום שבעיני הגרמנים, הסתיימה תקופה והחלה תקופה חדשה, שונה לחלוטין, עם ניצחונו המפתיע של טראמפ בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016.

המפגש בין אובמה למרקל היה רציני. מאות מאמרים נכתבו על המפגש הזה ועל העליות והירידות ביחסי שתי המדינות במהלך 8 השנים האחרונות. במסיבת-העיתונאים המשותפת שנערכה יום לאחר בואו של אובמה, שניהם נראו כאילו עננה של דכדוך מרחפת מעליהם. כמעט ולא הוחלפו חיוכים בין השניים למרות דברי השבח שהורעפו זה אל זו, ולהיפך. הגרמנים מאוד אוהבים לשמוע דברי שבח והלל על מדינתם - זהו עיסוק די אובססיבי שלעיתים חוצה את גבול הטעם-הטוב בדרגים הרשמיים של גרמניה.

כשהחלו השאלות של העיתונאים, אפשר היה להבחין פעם נוספת בין אובמה הנואם מתוך נאום כתוב לבין אובמה שצריך לענות על שאלות בשידור חי. אובמה כל-כך התאמץ להשיב על השאלות "הקשות" של העיתונאים, עד שכל מילה התארכה לשניות אחדות, וכל תשובה הפכה לממושכת שהתארכה לדקות ארוכות ומשעממות. אלה היו 45 דקות של כלום בשידור-חי שהופסק על ידי מרבית ערוצי הטלוויזיה בגרמניה לאחר כחצי שעה לכול היותר. באיזשהו שלב, לקראת הסוף, נראה היה שגם מרקל ממהרת לסיים את המפגש המתוקשר הזה - כך שאובמה היה צריך להזכיר לה שדרושה לחיצת-יד ביניהם, כסוג של "פוטו אופורטיוניטי", עבור הצלמים הרבים שהיו במקום. ועם כל זאת, מרקל יצאה מגדרה כדי להפגין את ידידותה כלפי אובמה ועל כל מה שהוא מייצג בעיניה.

באחת מהרשתות הגרמניות הוקרן סרטון הומוריסטי על אובמה, בעקבות ביקורו, בו נראה שחקן הנראה כמו אובמה, המסייר ברחבי גרמניה לקול תשואות ההמונים. אולם, כל שאלה שהוא נשאל, בכל נושא, הוא השיב ב-Yes We Can. זה מה שאפשר לזכור מאובמה לאחר 8 שנים בבית-הלבן. אולם, זו הייתה גם קונטרה מסוימת לאנגלה מרקל שהשיבה בביטוי דומה בגרמנית - Wir schaffen das - בנוגע לקליטתם של המוני פליטים מוסלמים בגרמניה בסוף אוגוסט 2015. שני הביטויים האלה הוזכרו בתקשורת הגרמנית בתדירות גבוהה במהלך ביקורו האחרון של אובמה - לא כביטוי של הוקרה, אלא כביטוי המציין סדרת כישלונות במדיניות-החוץ של שני המנהיגים האלה. מהבחינה הזו, זאת הייתה פגישה עצובה משום שהכישלונות הם רבים מידי מכדי להתעלם מהם - וניצחונו של טראמפ רק חידד עוד יותר את הכישלונות הללו. מכאן, גם ניתן להבין את התגובות הקיצוניות (מאוד) של מנהיגים בכירים בגרמניה לנוכח ניצחונו של טראמפ. כך למשל, מרקל הגיבה במסיבת-עיתונאים יום לאחר בחירתו של טראמפ, במילים האלה: "גרמניה וארצות הברית חולקות ערכים משותפים: דמוקרטיה, חירות, כבוד לחוק ולכבודם של כל בני האנוש לא קשר למוצאם, צבע עורם, דתם, למגדר שלהם, להעדפתם המינית או השקפתם הפוליטית. בהתבסס על ערכים אלו, אני מציעה לנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, שיתוף פעולה הדוק". בארה"ב, ההודעה הזו נתפסה כאזהרה ולא כברכה. מבחינה היסטורית, טען עיתונאי אמריקאי בכיר, ההודעה הזו הייתה חסרת-תקדים ביחסי שתי המדינות.

בתקשורת הגרמנית ציינו שטראמפ טרח לפרסם הודעות ידידותיות לתקשורת בכל עת שמנהיג בינלאומי כלשהו התקשר אליו לברכו או נפגש עמו. במקרה של מרקל - לאור הודעתה הפרובוקטיבית - לא התפרסמה הודעה כזו גם לאחר שמרקל התקשרה כדי לברך אותו על ניצחונו בבחירות. החוג הקרוב לטראמפ מציין שהוא מאוד רגיש לכבודו. אולם, סביר להניח שבסופו של דבר העניינים יסתדרו בין שני המנהיגים למרות חילוקי-הדעות, משום שגרמניה של מרקל זקוקה לארה"ב יותר מתמיד לנוכח מה שמתחולל באיחוד-האירופאי. ברמה של דעת-הקהל הגרמנית, רק 1 מכל 5 גרמנים מחשיבים את ארה"ב כידידה הטובה ביותר של גרמניה. מנגד, אחד מהכתבים בעיתון "הניו יורק טיימס", האשים את אנגלה מרקל - לאור מדיניותה הכושלת באירופה - שהיא תרמה להצלחתו של טראמפ בבחירות בארה"ב.

כמובן שלא קשה לנחש על איזו "מדיניות" מדובר: משבר החוב של יוון; משבר הפליטים המוסלמים וההגירה האפריקאית; פרישתה של בריטניה מהאיחוד; המשבר באוקראינה; היחסים עם טורקיה האלימה של ארדואן; הטרור באירופה; משטר של פיקוח בגבולות בין המדינות החברות באיחוד; והיחסים המתוחים בין מנהיגי האיחוד על רקע המשברים הללו. בכל אחד מהמשברים האלה, מרקל הייתה מעורבת - לעיתים, בניגוד גמור לעמדותיהם של מנהיגי המדינות. כך למשל, בנושא הטורקי וב"שוחד" שהובטח לארדואן כדי שיעצור את זרם הפליטים הסורים המבקשים לעבור מטורקיה לאירופה. כרגע, היחסים בין טורקיה לגרמניה מתוחים מאוד - עד כדי העלאת רעיונות אינטלקטואלים המדגישים את רצונה של גרמניה "לנטוש לחלוטין את טורקיה". אולם בשום שלב ביחסים המתוחים בין גרמניה לטורקיה, אנגלה מרקל לא העזה לדבר אל ארדואן כפי שהיא דיברה על טראמפ. מרקל מבינה היטב שקשה מאוד להשביע את התיאבון של ארדואן לעוצמה, לכוח ולשליטה על מרחב-האינטרסים של טורקיה באירופה ובמזרח-התיכון. האינטרסים האלה מתנגשים עם האינטרס העליון של מרקל להפוך את אירופה תחת הנהגתה למעצמה השווה בכוחה לארה"ב - זהו רעיון שהזוכה לאהדה מועטה בציבור הגרמני על-פי הערכותיהם של פרשנים גרמנים אחדים. מאידך, להערכתי, גרמניה רק מחפשת תירוץ כדי לזרז את הקמתו של כוח צבאי קטלני השווה בעוצמתו למעצמה עולמית. זה משהו שנטוע היטב בתרבות הגרמנית לדורותיה.

ב-23 בנובמבר 2016, נערך דיון בפרלמנט הגרמני שלכאורה היה מיועד לעסוק בענייני תקציב המדינה. כך לפחות, נמסר בעקיפין לגורמים תקשורתיים. אלה שהדיון כולו הפך למופע פסיכוטי קולקטיבי שבמהלכו עלו חברי-פרלמנט גרמנים שתקפו במילים בוטות את טראמפ. זו הייתה תחרות פרלמנטארית מי יהיה יותר בוטה כלפיו. אפילו מילה אחת טובה לא נאמרה על טראמפ. אף אחד מהדוברים לא ניסה לעצור את המופע הפסיכוטי הזה - אפילו לא בטענה קלושה שכדאי להמתין ולראות מה תהייה מדיניותו האמיתית של טראמפ לאחר כניסתו לבית-הלבן בינואר 2017. אנגלה מרקל, גם היא עלתה לנאום נאום נוקב נגד "הערכים" של טראמפ - גם אם היא לא טרחה לציין את שמו באופן מפורש. אולם, למען האמת, הדוברים בפרלמנט הגרמני לא חוששים מהשפעתו של טראמפ על העולם, אלא הם חוששים מאוד מהשפעתו של טראמפ על הדמוקרטיה השברירית של גרמניה שאינה יודעת לעמוד בלחצים, משום שהדמוקרטיה הגרמנית (כמו הרבה דברים בגרמניה) היא מסכה שנועדה להסתיר את המהות האמיתית של המציאות הגרמנית. אנגלה מרקל, יודעת היטב שהדמוקרטיה הגרמנית היא הצגה בלבד, ומכאן החרדה הבלתי-נשלטת הזו כלפי כל דבר שיכול, לדבריה, "לערער את הסדר הציבורי הרגיל שלנו". מעניין.

ובכן, נחזור לרגע קט לנאום שלה ב-20 בנובמבר 2016 בו היא הודיעה על רצונה להיבחר לקנצלרית גרמניה בפעם הרביעית. לדעתה של מרקל יש סיבות רבות מדוע היא מציגה את מועמדותה בפעם הרביעית. אחת מהנקודות המרכזיות בנאום הייתה, תקשיבו טוב, "ש"גרמניה כיום מפוצלת יותר מתמיד", ולכן היא רוצה לאחד את גרמניה תחת הנהגתה בכהונתה הרביעית. מאז איחוד גרמניה על ידי ביסמארק בשנת 1871 (הרייך השני), גרמניה לא באמת הייתה מאוחדת. כוחות צנטריפוגליים חזקים ומושרשים היטב, תמיד איימו לפורר את "המרחב הגרמני": מזרח מול מערב, פרוסיה (ברלין) מול בוואריה (מינכן), קתולים מול פרוטסטנטים, ימין רדיקלי מול שמאל רדיקלי ועירונים מול כפריים. גם השאלה "מהו המרחב הגרמני", זוכה לתשובה די כללית המתבטאת ב"כל מי ששפתו גרמנית או חש קירבה עמוקה לתרבות הגרמנית". לכאורה הביטוי המודרני "המרחב התרבותי הגרמני", בעיקר לאחר 1945, נועד בין היתר לטשטש את הפיצול המובנה וההיסטורי הקיים בגרמניה.

על-פי הערכות אחדות, כ-55 אחוזים מהציבור הגרמני תומכים במרקל ובהחלטתה לרוץ לכהונה רביעית. אולם מאחורי הנתון הזה, מסתתרים נתונים שצריכים לעורר דאגה בלבה של מרקל בנוגע לתרומתה לפיצול הגרמני. בסקרי דעת-קהל שהתפרסמו לאחרונה בידי מכוני-מחקר מובילים בגרמניה, התברר שכ-35 אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית חשים שהם זרים במדינתם לאור ההתפתחויות הדמוגרפיות של השנתיים האחרונות ובעקבות משבר הפליטים המוסלמים שמרקל כפתה על הציבור הגרמני ועל אירופה כולה. זהו נתון מעורר דאגה, בעיקר לנוכח התחזקותה של המפלגה הימנית רדיקלית "אלטרנטיבה לגרמניה" שהפכה לכוח האלקטוראלי השלישי בגודלו בגרמניה. באחדים מכלי-התקשורת הגרמנית ציינו ש"הבחירה במרקל היא אלטרנטיבה לאלטרנטיבה" - זה היה רמז מספיק ברור לקהל הבוחרים הגרמני המצפה לבחירות של 2017.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "גרמניה של מרקל מול ארצות-הברית של טראמפ", מגזין המזרח התיכון, 24 בנובמבר 2016.

טרור אסלאמי – דוקטרינת ברק אובמה – אוקטובר 2016

ב-17 באוקטובר 2016, ממשלת עיראק הודיעה על תחילתו של מבצע צבאי רחב-היקף שנועד לשחרר את העיר מוסול וסביבותיה מידי ארגון "המדינה האסלאמית". ראוי להזכיר שהעיר נכבשה בסערה בידי הארגון בחודש יוני 2014 - כמעט ללא כל התנגדות מצד הצבא העיראקי ושל אנשי כוחות-הביטחון העיראקיים שאומנו בידי האמריקאים במשך שנים בהשקעה שעלתה מיליארדי דולרים. ציוד חדיש נפל באותם חודשים קשים לידי הארגון שהיה בשיא תנופתו בעיראק ובסוריה. בתוך חודשים ספורים הארגון שלט של שטח עצום ממדים - עד שנדמה היה שהתופעה האסלאמית הזו מאיימת למוטט כליל את הסדר הטריטוריאלי של המדינות הערביות גם בלבנון, בירדן, בסעודיה, במצרים ובמדינות נוספות. במהלך החודשים הראשונים בהם ארגון "המדינה אסלאמית" כבש בסערה את צפון עיראק, נטבחו עשרות-אלפי בני-אדם, בהם יזידים, שיעים, נוצרים, חיילים, שוטרים, פקידים וסתם אזרחים שלא נמנו עם אוהדי הארגון. יחד עמם, נהרסו גם אלפי שנות היסטוריה המזוהים עם האזור - המוגדרים אתרים קדושים ואתרי-מורשת.

על-פי הערכות מודיעיניות ממקורות שונים, מול הצבא העיראקי עומדים לא יותר מ-8,000 טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון השולטים על העיר uסביבותיה. ההערכה הנמוכה ביותר דיברה על כ-4,000 טרוריסטים, בעוד ההערכה הגבוהה ביותר מסרה על כ-10,000 טרוריסטים. מולם, ניצבו עשרות-אלפי חיילים עיראקים, אלפי לוחמים מהמליציות השיעיות, אלפי לוחמים כורדים מכוחות הפשמרגה, וכל אלה הסתייעו בכוח אווירי ויבשתי של כוחות מיוחדים מארה"ב, בריטניה וצרפת. אל זירת-הלחימה המדממת הזו נכנסה גם טורקיה של ארדואן כחלק מהאידיאולוגיה המדינית שלה המתבטאת בסיכול אלים של הלאומיות הכורדית - לא רק בתחומי טורקיה עצמה, אלא גם במרחב הכורדי הנמצא לאורך גבולותיה עם עיראק, סוריה ואיראן. ההשתוללות הטורקית באזור נובעת בראש ובראשונה מחוסר-הרצון האמריקאי להציב סייגים מפורשים וברורים לפעילות הצבאית הטורקית לא רק נגד הכורדים בטורקיה, אלא גם נגד הכורדים השוכנים לצד גבולותיה של טורקיה. הטבח בכורדים והשתיקה האמריקאית בעניין הזה מהווים אות קלון לדוקטרינה של אובמה שראתה בטורקיה של ארדואן אחד מעומדי-התווך של האזור לצד איראן השיעית.

הקרב על העיר מוסול וההכנות הרבות של הממשל אמריקאי תחת הנהגתו של אובמה, מהווים מבחן לדוקטרינה האמריקאית הנוכחית המעדיפה במפורש לסייע ולאמן כוחות מקומיים כדי לייתר את הצורך להפעיל חיילים אמריקאים על קרקע זרה. הנושא הזה היה מלווה גם במדיניות של חיסולים-ממוקדים באופן סיטונאי שבהם נהרגו אלפי בני-אדם במהלך כהונתו של אובמה - רבים מהם חפים-מפשע. למרבה הפלא, למרות היחסים האינטימיים בין הממשל האמריקאי לממשלה השיעית של עיראק, ולמרות ההשקעות של מיליארדי דולרים לאורך השנים האחרונות, ולמרות מערך המודיעיני האדיר העומד לרשות ארה"ב, הממשל האמריקאי של אובמה לא באמת העריך באופן הולם את כושרו של הצבא העיראקי לעמוד מול מתקפה של מאות טרוריסטים מוסלמים המסתייעים בג'יפים די פשוטים. כנראה שארגון "המדינה האסלאמית" העריך באופן הולם יותר את כושרו האמיתי של הצבא העיראקי בשנת 2014 בהשוואה להערכות של המודיעין האמריקאי. זאת ועוד, ההכנות של ארגון "המדינה האסלאמית" והתארגנותם של מאות טרוריסטים לקראת התקפה על צפון-עיראק ביוני 2014, נעלמו מעיני האמריקאים למרות קיומם של עשרות מערכות-איסוף מסוגים שונים העומדים לרשותם של הכוחות האמריקאים בעיראק. במקרה הזה, הדוקטרינה של אובמה לא עבדה כיאות, כשם שהיא לא עבדה באופן "הגיוני" גם באפגניסטן.

שוב, גם במקרה האפגאני, אובמה העדיף להשקיע מיליארדים של דולרים בטיפוח אינטנסיבי של כוחות-הביטחון של אפגניסטן. מפרספקטיבה של שנים אחדות, אפשר להעריך כמעט באופן וודאי שהמצב הביטחוני באפגניסטן זהה לקטסטרופה העיראקית, שהפכה למלחמה הארוכה ביותר של ארה"ב מאז הפלישה לאפגניסטן בשנת 2001. במהלך השנים האחרונות, ובעיקר במהלך שנת 2016, ארגון "הטליבאן" התחזק תוך כדי השתלטות על אזורים גדולים יותר, ותוך כדי חיסול שיטתי של חיילים ושוטרים אפגאניים. מאז תחילת שנת 2016 נהרגו יותר מ-7,000 חיילים ושוטרים בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים ברחבי אפגניסטן. על-פי הערכות צבאיות אמריקאיות רשמיות, בכל חודש מחוסלת למעשה חטיבה שלמה של חיילים ושוטרים, כך שקצב הגיוס של חיילים חדשים והכשרתם, אינו מדביק את הפער הקשה הזה. זאת ועוד, המערך המודיעיני אמריקאי באפגניסטן זלזל לחלוטין בהתארגנותם של טרוריסטים מוסלמים שהזדהו עם ארגון "המדינה האסלאמית".

מקורות צבאיים אמריקאים מסרו בתחילת שנת 2015 שהארגון מונה בסך-הכל כמה עשרות חברים, וכי המאבק נגדו יהיה קל ומהיר. אלא שלמציאות האפגאנית יש דינמיקה משלה כשם שלמציאות האסלאמית במרחב כולו יש דינמיקה משלה הפועלת הרחק מההיגיון המערבי. בתוך תקופה קצרה מאוד, ארגון "המדינה האסלאמית" הצליח להשתלט על אזורים נרחבים במחוז ננגרהאר הנמצא ליד הגבול עם פקיסטן. בכך, הארגון הצליח לא רק להשתלט על מאות-אלפי תושבים, אלא הוא יצר רצף טריטוריאלי חיוני עם העיר פשוואר שבפקיסטן המהווה בסיס של כל ארגוני הטרור אסלאמיים הפועלים באזור הינדו-כוש. במהלך שנת 2016, הן הצבא האפגאני והן דוברים אמריקאים דיווחו על הריגתם של מאות רבות של טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית" בפעולות קרביות יזומות ובחיסולים-ממוקדים של ארה"ב. מארגון קטן ו"בלתי חשוב", הוא הפך לאיום אסטרטגי לא רק עבור הממשלה האפגאנית אלא גם עבור ארגון "הטליבאן" המצפה לנפילתה של אפגניסטן גם בעידן דונלד טראמפ. הברבריזם האסלאמי הרגיש מאוד נוח עם דוקטרינת אובמה - לא רק באפגניסטן ובעיראק, אלא גם במרחב האסלאמי כולו ואף בריכוזים אסלאמיים השוכנים ברחבי אירופה.

גם במקרה האירופאי, לברק חוסיין אובמה הייתה דוקטרינה שנבעה באידיאולוגיה מאוד מוגדרת שהכתיבה את יחסו למדינות רבות באסיה. בעוד אירופה נחשבה בעיני אובמה כ"יבשת הישנה והיהירה" ששלטה על עמים וארצות באסיה, הוא הקדיש את מרבית זמנו ומרצו לקידום היחסים עם חלק זה של העולם. מנהיגים במערב-אירופה נוטים להגדיר את יחסי ארה"ב עם אירופה בתקופתו של אובמה כ"עידן הקרח". דהיינו יחס צונן במיוחד של אובמה כלפי אירופה ובעיותיה - ואובמה אפילו לא ניסה להסתיר את היחס הזה מבני-שיחו האירופאים. אחדים ממנהיגי אירופה המערבית ציינו שהיחסים בין אירופה לארה"ב שרויים בהקפאה כבר 16 שנים שהחלה עם נשיאותו של ג'ורג' וו.בוש ומדיניותו לאחר הפיגועים של ה-11 בספטמבר 2001.

בעקבות הבחירות האחרונות שנערכו בארה"ב, הציפייה המפורשת הייתה שהילארי קלינטון תנצח משום שלדידם לא הייתה כל סיבה אמיתית שהיא לא תנצח בבחירות הללו. ניצחונו של דונלד טראמפ גרר תגובות של הלם ברחבי היבשת. אחדים ממנהיגי אירופה הגיבו במילים בוטות מאוד כלפי טראמפ ובעקיפין גם כלפי החברה האמריקאית. אחת מהתגובות הדידקטיות שנאמרו בהקשר הזה, נמסרה מפיה של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, במילים האלה: "גרמניה וארצות הברית חולקות ערכים משותפים: דמוקרטיה, חירות, כבוד לחוק ולכבודם של כל בני האנוש לא קשר למוצאם, צבע עורם, דתם, למגדר שלהם, להעדפתם המינית או השקפתם הפוליטית. בהתבסס על ערכים אלו, אני מציעה לנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, שיתוף פעולה הדוק". כמובן שהרשימה הדידקטית הזו עוררה גיחוך בערוץ "פוקס ניוז" מייד עם פרסומה. למרקל אף פעם לא הפריעו הנושאים האלה כאשר מדובר על מדינות ברבריות כמו טורקיה, איראן וסעודיה -  שגרמניה מחזרת אחריהן במרץ רב. האכזבה הגרמנית די מובנת: מרקל ראתה בעיני רוחה את גרמניה יחד עם ארה"ב של קלינטון מנהלות את העולם ומייצבות את אירופה במעמד שווה לארה"ב. לאור בחירתו של טראמפ, "עידן הקרח" בין אירופה לארה"ב עלול להימשך גם ב-8 השנים הבאות. במילים אחרות, לאפקט של "דוקטרינת אובמה" תהייה השפעה למשך שנים רבות - לא רק באירופה אלא גם באזורים נוספים ברחבי-העולם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אוקטובר 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
עיראק:	5,561	12,000 פצועים
סוריה;	4,527	12,000 פצועים
אפגניסטן:	1,391	רבים מהם טרוריסטים
תימן:	898	2,500
מצרים:	260	רבים מהם טרוריסטים
לוב:	235	--
סומליה:	227	רבים מהם טרוריסטים
דרום-סודאן:	167	--
ניגריה:	164	--
פקיסטן  + קשמיר הפקיסטנית:	162	רבים מהם חיילים ושוטרים
טורקיה:	144	רבים מהם לוחמים כורדים
טורקיה - סוריה:	2	חיילים טורקים
צ'אד - טרור אסלאמי:	123	כולם טרוריסטים מוסלמים
הודו + קשמיר ההודית:	35	--
ניז'ר:	22	כולם חיילים
קניה - טרור אסלאמי:	18	--
רוסיה - קווקז:	11	כולם טרוריסטים מוסלמים
בנגלדש:	11	כולם טרוריסטים מוסלמים
אלג'יריה:	7	6 מהם טרוריסטים
מאלי:	7	כולל חייל או"ם אחד.
בורקינה פאסו:	5	4 מהם חיילים
סודאן:	4	--
סעודיה:	3	חיילים ושוטרים
אזרבייג'ן:	2	טרוריסטים מוסלמים
תאילנד - טרור אסלאמי:	2	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	2	--
לבנון:	1	חייל
ישראל - מצרים:	1	נער ישראלי בן 15
ישראל - טרור:	2	שוטר ואזרחית
ישראל -הרשות הפלסטינית:	6	כולם טרוריסטים מוסלמים
ארה"ב - אפגניסטן:	3	חיילים ויועצים אמריקאים
ארה"ב - עיראק:	1	חייל אמריקאי
תימן - חיסולים ממקודים אמריקאים:	8	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	31	--
סה"כ:	14,043 הרוגים	26,500 פצועים (אומדן בלבד)

בסיכומו של דבר, בחודש אוקטובר 2016 נהרגו 14,043 בני-אדם; בחודש ספטמבר נהרגו 8,953 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 12,380 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,218 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 15,015 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 11,857 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691; בחודש מרס נהרגו 10,705; בחודש פברואר נהרגו 12,559 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 12,261 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוקטובר 2016 נהרגו 121,623 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור, באלימות דתית-אסלאמית, בקרבות ובמלחמות-אזרחים המתנהלות במדינות רבות במרחב הערבי והאסלאמי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - דוקטרינת ברק אובמה - אוקטובר 2016", מגזין המזרח התיכון, 17 בנובמבר 2016. 

טראמפ ניצח, מפלגת-העבודה הפסידה, העולם בהלם

ב-5 בנובמבר 2016, ביום הזיכרון ה-21 לרצח יצחק רבין, נערכה עצרת לזכרו בכיכר רבין ביוזמתה של מפלגת-העבודה ובמימונה. כל מי שחשב שאנחנו נשמע סוג של שיח שמגשר בין המחנות והפלגים, טעה טעות חמורה ואיומה. מסתבר, שמפלגת-העבודה מתנהלת בעולם של אלימות מילולית בלתי-מרוסנת והסתה שלוחת-רסן כדי לחפות על דלות המחשבה האידיאולוגית שלה ועל דלדול חבריה ואוהדיה. זה שהיו בכיכר כמה עשרות-אלפי בני-אדם שבאו להוקיר את זכרו של רבין, זה לא אומר שרובם באמת הזדהו עם העקרונות המנחים של מפלגת-העובדה או באו מתוך ציפייה דרוכה לשמוע דברי הסתה מצד ראשי מפלגת-העבודה. דברי ההבל שנאמרו מפי יצחק הרצוג וציפי לבני, חשפו פעם נוספת את האידיאולוגיה האמיתית של המפלגה המתחזה ל"מחנה הציוני". ציפי לבני לא רק נשמעה כמו אחרונת המסיתים, אלא היא גם מתעקשת להפיץ היסטריה הציבורית מתוך כוונת מכוון.

לדברי יצחק הרצוג, "הערב אנחנו יוצאים למלחמה על הדמוקרטיה, על הבית, על המדינה". אנחנו כבר רואים את המיליציות החמושות של מפלגת העבודה בגיבוי הכנופיות הערביות מנהלות "מלחמה-חורמה" נגד כל מי שלא חושב כמוה. המופע הסהרורי של מפלגת-העבודה בכיכר היה מביש, אלים, מיוזע, נמוך וברברי. רבים מהאנשים שם חשו מועקה לנוכח הקצף שהיה על שפתיהם של יצחק הרצוג וציפי לבני המסיתים. ההצגה הבישה הזו, הראתה בעליל שמפלגת-העבודה לא למדה מאומה ממה שהתנהל במהלך מערכת הבחירות של חודש מרץ 2015. אם מפלגת-העבודה רוצה להתחזות לארגון רדיקלי ולהקים מיליציות חמושות בדומה למיליציות הקיימות במזרח-התיכון, אפשר לסכם את העניין במשפט הבא: "להתראות בבחירות הבאות". אין ספק שהמופע ההיסטרי של הרצוג ולבני יככב בתשדירי הבחירות של הליכוד בבחירות הבאות.

בשני המאמרים הקודמים שכתבתי על מערכת הבחירות האמריקאית, ציינתי שלדונלד טראמפ אין סיכוי להיבחר לכהונת הנשיא. ההערכה זו התבססה של שני פרמטרים עיקריים שיכלו גם להיחשב בנסיבות אחרות כהערכה סבירה. אולם, הנתיב של האירועים היה פחות או יותר די ברור במשך השבועות האחרונים: א) מספר האלקטורים של מפלגה הדמוקרטית נשאר יציב, פחות או יותר, לאורך כל השנה האחרונה, בעיקר מאז שהסתיימו הוועידה הדמוקרטית והוועידה הרפובליקנית. ב) לתקשורת האמריקאית היה תפקיד די מכריע ב"ניפוח" תדמיתו של טראמפ הרבה מעבר לכושרו האמיתי לנהל דיון ענייני עם קהלים מחוץ למעגל הקשוח של אוהדי המפלגה הרפובליקנית. העניין הזה, "הניפוח", היה משותף גם לתקשורת "הליבראלית" האמריקאית וגם לתקשורת "השמרנית" האמריקאית. מסתבר, שגם בעניין הזה טראמפ הפתיע את כולם. אוהדיו הצליחו להתעלם "מרעשי הרקע" האלה, והם בחנו אותו על-פי המסרים שהוא העביר להם בענייני תעסוקה, כלכלה, משכורת, תשתיות וגאווה לאומית.

עם הסתייגויות אחדות, התחושה הייתה, שהתקשורת האמריקאית משחקת תפקיד תלוש מהמציאות בדומה לתפקידה של התקשורת הישראלית שרוממה ופיארה כל קשקוש של מפלגת-העבודה בבחירות של חודש מרץ 2015.  התקשורת הישראלית עדיין לא למדה את הלקח - והדבר כמובן יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות בישראל. והשאלה היא, האם התקשורת האמריקאית תלמד את הלקח הראוי? ספק רב. משום התקשורת המודרנית אינה מוכרת "סיפור" אלא היא מוכרת פרסומות. לפיכך, "הסיפור" ימשיך לעמוד בקטגוריה של "כמה כסף אפשר להוציא ממנו". ההיבט הכלכלי הזה הנובע כולו מיצר-הישרדות די הגיוני, המשותף למרבית אמצעי-התקשורת במדינות הדמוקרטיות המתחרים על קהל הולך ומצטמצם של צופים וקוראים. מכון מחקר אמריקאי העריך שהסיקור של דונלד טראמפ הכניס לרשתות המסחריות כ-4.1 מיליארד דולר במהלך השנה האחרונה. גם ערוצי החדשות הטלוויזיוניים בארה"ב זכו לרייטינג יוצא-מהכלל בעקבות הסיקור האינטנסיבי על טראמפ ומעלליו. טראמפ נתן הופעה לתקשורת כפי שהיא ציפתה ממנו, וכך נוצר מעגל סגור של אינטרס משותף, לכאורה, על חשבון הציבור משום שלא נערך דיון אמיתי על הבעיות של ארה"ב ופתרונן בידי המועמדים לבחירות. כולם גינו, לכאורה, את ההכפשות ההדדיות, אך התקשורת האמריקאית הרוויחה ממון רב מכל שערורייה קטנה שהתגלתה לאורך המרוץ לנשיאות.

דבר נוסף אפשר לציין העומד לזכותו של דונלד טראמפ: הוא הצליח להפוך את ברק אובמה ואת מישל אובמה, וכן גם חלקים רחבים במפלגה הדמוקרטית לפטריוטים אמריקאים מן המעלה הראשונה. וזאת, בעקבות מסע ההפחדה שלו בנוגע לארה"ב המתפוררת, הכושלת, המושחתת שאזרחיה קורסים בשל הכישלון הכלכלי והתפקודי של הממשל הנוכחי. לפתע פתאום, הנציגים הרדיקליים של אמריקה השחורה והלבנה ניסו לשכנע את שומעיהם ש"לא הכל שחור באמריקה". הדמוקרטים החלו לדבר כמו הרפובליקנים, והרפובליקנים החלו לדבר כמו נציגים של השמאל האמריקאי הרדיקלי.

האם לאור מערכת הבחירות הקשה שנערכה עד ה-8 בנובמבר 2016, תהייה לכך השפעה על ארה"ב גם למשך השנים הבאות? האם הדמוקרטיה האמריקאית נפגעה כפי שרבים ברחבי-העולם משערים? להרבה מאוד מנהיגים ברחבי-העולם היה מה להגיד על מערכת-הבחירות האמריקאית. כך למשל, ימים אחדים לפני סיום מערכת-הבחירות האמריקאית, נשיא גרמניה, יואכים גאוק, טען שהוא "מאוד מודאג ממה שיקרה בעקבות הבחירות". רבים ממנהיגי העולם היו מודאגים כמוהו, ברמות כאלה ואחרות, אולם אף אחד מהם לא באמת רוצה לראות את החטוטרת של מדינתו - בוודאי שלא בגרמניה, לא ברוסיה, לא בצרפת ובוודאי לא בטורקיה ובעולם הערבי והמוסלמי.

הרבה דברים אפשר להגיד על ארה"ב. אולם, סך-כל מעלותיה עולה בעשרות מונים על חסרונותיה. למרות כל עשרות מיליוני האמריקאים החיים, לכאורה, בשולי "החלום האמריקאי", עדיין היא מהווה יעד מספר אחד למהגרים מכל העולם. אנחנו לא רואים מיליוני מהגרים שנוהרים לעבר רוסיה או לטורקיה כדי לממש את חלומותיהם לחיים טובים יותר. לכול היותר, המדינות הללו מהוות בסך-הכל תחנת-ביניים לעבר היעד הנכסף - שהיה ונותר ארה"ב של אמריקה. במקום שהייתה דרושה צניעות מנהיגותית ברחבי-העולם, צצה לה שמחה-לאיד מופגנת שנבעה בעיקר מקנאה בשל עוצמתה ומקור משיכתה של ארה"ב בעיני רבים ברחבי-העולם. ארה"ב עדיין מהווה מקור של השראה בכלכלה, בתרבות, במחקר, באוניברסיטאות הרבות שבה ובתחומים רבים נוספים ומגוונים. העניין הזה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות.

דונלד טראמפ יצטרך למצוא נתיבים הגיוניים יותר של שיח-הולם עם כ-50 אחוזים מהציבור האמריקאי שהחליט להצביע עבור הילארי קלינטון. להם יש מכנה-משותף עם הרפובליקנים - דהיינו, רבים מהם חשים שארה"ב כמותג היסטורי נעלמת לאט לאט מול גודש הבעיות הכלכליות, ההגירה, הביטחון-האישי וחוסר-היכולת של המנהיגות לספק את הצרכים הבסיסים של האזרחים. למען ההגינות, זו תופעה אזרחית המשותפת לכלל המדינות הדמוקרטיות כיום. רבים מהאזרחים בעולם-הדמוקרטי שרויים בחוסר-שביעות רצון בשל אי-יכולתם לממש את כישוריהם ורצונותיהם בשל קשיים כלכליים הנובעים בין היתר ממחסור חמור בדירות, במקומות עבודה ראויים, בשל השכר הנמוך ולאור התשתיות המתפוררות או הגדושות מידי. אפשר להסתובב מקומות רבים בגרמניה או בצרפת למשל, ולא להאמין שרואים מראות כאלה במדינות הנחשבות לחזקות ועשירות. הפער הזה מטריד מאוד את האזרחים, ומכאן גם נובעת התחושה שהמדינה הדמוקרטית חייבת לעשות שינויים מערכתיים עמוקים הקשורים ליכולת ולאמצעים הדרושים לנהל מדינה - דהיינו, לא בעזרתו של מנהיג אחד נבחר אלא בעזרתם של מנהיגים אחדים שינהלו את המדינה הטריטוריאלית.

האם מישהו צפה בוודאות את הניצחון המדהים של טראמפ? מעטים מאוד. אפילו רשת "פוקס ניוז" השמרנית לא זיהתה באופן ברור את המגמה כפי שזו באה לידי ביטוי בתוצאות הבחירות. בליל הבחירות היה אפשר להרגיש את ההלם שעבר על השדרנים בתחנה - כמי שאינם מאמינים למראה עיניהם. ההסברים שלהם נתקעו עם מלל של חוסר-אמון למה שמתחולל. בשלב מסוים, הם העלו לשידור  באמצעות הטלפון את שון האניטי - השדרן האולטרה-שמרן של הרשת - כדי להסביר את המהפך המדהים שהתחולל בבחירות. האניטי העניק הסברים הגיוניים - אלה אותם הסברים שכרגע כל הפרשנים והעיתונאים ברחבי-העולם מאמצים לליבם כדי להבין את גודלו של הניצחון של טראמפ בהשוואה לתבוסתה המחפירה של קלינטון. אתם יכולים לשער שאלפי מאמרים נכתבו בטרם-עת לקראת ניצחונה של קלינטון. אלפי כתבות היו מוכנות ומאות שערי-העיתונים היו מוכנים לקראת הרגע הגדול של קלינטון. אולם, כל זה נזרק לפח כ-5 שעות לאחר סיום ההצבעה.

אני מאוד מקנא ברשת "פוקס ניוז" האמריקאית: היא מביאה את הקולות והצבעים של אמריקה המסורתית, הכפרית, העובדת, הפטריוטית, זו שאינה מתביישת בערכיה או במה שהיא. אלה לא "לבנים חסרי-השכלה" כפי שתקשורת הישראלית אוהבת לצייר אותם בהתנשאות מחרידה. שוב, מסתבר, שהתהדרות בתואר אקדמי כתכשיט אינה מבשרת בהכרח על הבנה נכונה של המציאות. אני מייחל שגם לנו בישראל תהייה רשת כזו - ולא חיקוי כושל למה שמתחולל למשל בערוץ 20 בכבלים. ארה"ב היא לא רק הוליווד, אוניברסיטת ברקלי, וושינגטון וניו-יורק. היא גם הערים הקטנות והעיירות המאכלסות עשרות מיליוני אמריקאים המנהלים אורח-חיים המעורר קנאה בקרב מאות מיליוני בני-אדם ברחבי-העולם. זו אותה אמריקה שכולם נזכרים בה כרגע לאור מה שטראמפ הצליח לחולל. טראמפ טען שהוא יצר "תנועה" - יכול להיות שהוא צודק. לתופעה הזו כנראה יהיו השלכות גם על אירופה משום שלרבים מהאזרחים במדינות הדמוקרטיות נמאס כנראה להיות שפני ניסיונות לכול מיני אופנות כלכליות, פוליטיות או חברתיות על-פי גחמותיהם של מנהיגיהם. הלקח הזה אינו צריך להילמד רק בקרב המפלגות השמאלניות אלא גם בקרב המפלגות השמרניות, בארץ ובעולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טראמפ ניצח, מפלגת-העבודה הפסידה, העולם בהלם", מגזין המזרח התיכון, 10 בנובמבר 2016,

הכלכלה הישראלית – האם התל"ג הוא חזות-הכל

בסוף אוגוסט 2016 התפרסם בעיתון "דה מרקר" ראיון עם פרופסור אבי שמחון המכהן בימים האלה כ"ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש-הממשלה". זה היה ראיון ארוך, מקיף, עם נתונים רבים שהובאו בעזרתה של הכתבת מירב ארלוזורוב. כששני אנשים עם איכויות מעולות נפגשים לראיון, מובטח לכם שהראיון יהיה לא רק מעניין, אלא הוא גם ינוהל באופן אינטליגנטי ואלגנטי כפי שהדבר השתקף היטב לאורך כל הכתבה שהתפרסמה ב"דה מרקר". אחת מהמעלות הבולטות של פרופ' אבי שמחון מתבטאת בכך שהוא יודע איך להסביר נושאים כלכליים מסובכים בלשון די נהירה, ברורה ונינוחה. זהו כישרון שקשה למצוא אותו בדרך-כלל במוסדות אוניברסיטאיים - משום שאין קשר בין היכלות המחקרית של האקדמאי לבין היכולת לדעת איך להעביר את הידע שהצטבר באופן מילולי. כולנו נתקלנו בתופעה הזו במהלך לימודינו באוניברסיטה.

במהלך הראיון הועלתה השאלה מדוע הפריון של העובד הישראלי אינו מצליח לסוגר את הפער בהשוואה לעובד המערב-האירופאי למרות היותה של ישראל מדינת היי-טק במלוא מובן המילה. לדעתו של פרופסור שמחון הבעיה אינה נובעת בשל שיעור התעסוקה הנמוך בקרב העובדים הערבים והחרדים. על-פי "קרן המטבע הבינלאומית" התל"ג לנפש בישראל (מותאם כוח קנייה) לא עלה על 34,000 דולר בשנת 2015, וזאת בדומה לספרד. לשם השוואה, התל"ג לנפש בארה"ב - על-פי אותו חישוב של כוח קנייה - שווה ליותר מ-55,000 דולר בשנת 2015. גרמניה הגיעה באותה שנה ליותר 46,000 דולר. ובכן, מהיכן נובע הפער הזה ישראל לבין מדינות אירופאיות שהן לא מוגדרות "מדינות היי-טק"? לדעתו של פרופסור שמחון הדבר נובע בשל "השקעות נמוכות - (דהיינו) כמות ההון לעובד היא נמוכה, וזה מתחיל בהשקעות של המדינה עצמה", לדבריו.

מאחורי המשפט האלגנטי הזה מסתתר מציאות די עגומה בנוגע ל"סביבת העבודה והמגורים של האזרח הישראלי". יש כאלה הטוענים שההשקעות הממשלתיות אינן מצליחות להדביק את שיעור הגידול באוכלוסייה הישראלית - שהוא שיעור גבוה מאוד בהשוואה למדינות-המערב. ועם זאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם העלאת התל"ג הישראלי היא חזות-הכול, או שאפשר להגיע לתל"ג המותאם לסביבה הישראלית ובכך להפיק יותר, גם אם התל"ג אינו מגיע לרמה המערב-אירופאית? כדי לענות על השאלה אנחנו צריכים לדמיין את התמונה הבאה שהיא אמיתית לחלוטין המתרחשת עשרות-אלפי פעמים ביום ברחבי הארץ:

אמא צעירה ועובדת, עומדת עם שני ילדיה הקטנים בתחנת אוטובוס בחום הלוהט של חודש אוגוסט - או כל חודש אחר, לוהט או גשום. על-פי ההגדרות הישראליות, זו אכן תחנה בה אנשים ממתינים בסבלנות לאוטובוס - שיגיע או לא יגיע בזמן. אולם, "התחנה" הישראלית הזו מסתכמת באיזה עמוד אחד ללא כל מחסה מהשמש הלוהטת או מהקור המקפיא של חודשי החורף. כ-20 מטר משם, קיימת תחנה די מוזנחת עם גגון. אולם, האמא הישראלית הצעירה יודעת שאם היא תחכה בתחנה עם הגגון, קיים סיכוי סביר מאוד שהיא תפספס את האוטובוס המיוחל. וכך, היא ממתינה "בסבלנות" דקות ארוכות בשמש הקופחת עם שני ילדים קטנים. כשהאוטובוס יגיע, ספק רב אם יהיה לה מקום לשבת, או שהאוטובוס אכן יהיה ראוי להוביל בני-אדם למחוז חפצם. כשאנחנו מדברים על העלאת הפריון בישראל, מה אנחנו מצפים מהאמא הזו שצריכה לעבור כל יום, במשך שנים, את הדרך הזו מהבית לעבודה, מהעבודה לגן-הילדים, ומגן הילדים בחזרה הביתה?

אנחנו יודעים להציב לוויינים באופן מדויק במסלול סביב כדור-הארץ; אנחנו מייצרים מכשירים מתוחכמים שמשפרים את חייהם של רבים ברחבי-העולם; אנחנו מסוגלים לייצר שקט ביטחוני עם שלל אמצעים טכנולוגיים מרשימים מאוד; יש לנו יתרות מטבע-חוץ של כ-90 מיליארד דולר; ותקציב המדינה לשנת 2017 עומד על כ-360 מיליארד שקל. אבל, לבנות תחנת-אוטובוס נורמאלית המיועדת לבני-אדם ומותאמת למזג-האוויר הישראלי - את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות. כמובן שהבעיה אינה מסכמת רק בזה. אפשר להביא לכם מאות דוגמאות כאלה מחיי היומיום - החל מרמת-הניקיון בצידי הדרכים ועד לרמת-התחזוקה של הבתים בישראל.

כל מי שמסתובב ברחבי-ישראל - בשכונות, באזורי תעשייה, בשכונות מצוקה, בכבישים הקטנים המובילים לשכונות או ליישובים קטנים וגדולים - לא יכול שלא לעמוד על הפער האדיר בין "מדינת-הייטק" שלנו לבין ההזנחה האין-סופית בה אנחנו נתקלים מידי יום בכל רחבי-הארץ. זהו פער בלתי-נתפסת בין "הדימוי" לבין המציאות. מדינת-ישראל משקיעה מיליארדי שקלים על תשתיות חדשות מידי שנה, אך שוררת תחזוקה לקויה מאוד של תשתיות קיימות - והדבר ניכר כמעט בכל פינה ברחבי ישראל. זו לא חוכמה גדולה להתרכז רק באיים של אסתטיקה אורבאנית הקיימת בישראל, אלא צריך לבחון את מדינת-ישראל כמכלול שיש בה יד-מכוונת המציבה סטנדרטים נאותים, לא רק בנוגע לפיתוחים טכנולוגיים המיועדים למדינות זרות, אלא גם מציבה סטנדרטים של קיום אנושי - החל מהמגורים וכלה בסביבת העבודה של האזרח הישראלי הממוצע. כשאנחנו מדברים על "סביבת עבודה", אנחנו לא רק מדברים על מהות "העבודה" עצמה, אלא גם על הסביבה החיצונית בה מתקיימת העבודה ועל הגעה לעבודה.

אלפי מחקרים נכתבו על השפעת-הסביבה על מצב-רוחו של האדם הממוצע, וזאת ללא שום קשר לאיומים ביטחוניים חיצוניים. ההשפעה של האיומים האלה היא זמנית גם אם הם נחשבים לאיומים ממושכים במונחים של שנים. אולם שילוב של סטנדרטים לקויים, יחד עם מצב ביטחוני מתוח, משפיע באופן ישיר על תפקודו של האדם הממוצע עם סביבתו, עם משפחתו ועם עבודתו. הגדלת התל"ג, או הגדלת הפריון, קשורה בקשר הדוק ליכולת של האזרח לממש את יכולותיו בתנאי-סביבה נאותים ככול-האפשר - וזה אפשרי גם ובמיוחד במדינת-ישראל. ברמת "המקרו" אנחנו נראים נהדר, אולם ברמת "המיקרו" המצב טעון-שיפור באופן בולט.

במצב הקיים בישראל, ההיי-טק ימשיך להיות הקטר של המשק הכלכלי של מדינת-ישראל גם בשנים הבאות. אך כדי להגיע לרמת-פריון גבוהה יותר של כלל המשק הישראלי, דרושה חשיבה תרבותית אחרת הרואה את האדם כמשאב ואת הסביבה כמהונדסת לצרכיו - גם אם זו קופאית בסופרמרקט המתקיימת משכר מינימום העומד בשנת 2016 על כ-4,650 ₪ לחודש. אותה קופאית, יכולה רק לחלום על רכישת דירת-חדר בכוחות-עצמה, משום שמדינת-ישראל לא מתאימה את רמת-המחירים לרמת-השכר. גם אם העובדת תגביר את הפריון שלה פי 2 לשעת עבודה, ספק רב אם היא תצליח לרכוש דירה כזו בכוחות-עצמה במהלך חייה. במילים אחרות, בשני העשורים האחרונים לתל"ג הישראלי אין קורלציה עם המציאות הפיננסית של העובד הישראלי הממוצע. לפיכך, העלאת התל"ג באופן מלאכותי (למשל באמצעות צריכה מוגברת) ללא שינוי תרבותי כולל, תציב את ישראל שנה אחר שנה מאחורי מדינות רבות שאין מוגדרות כ-Start-Up Nation.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הכלכלה הישראלית - האם התל"ג הוא חזות-הכל", מגזין המזרח התיכון, 3 בנובמבר 2016,