הכלכלה הישראלית – האם התל"ג הוא חזות-הכל

בסוף אוגוסט 2016 התפרסם בעיתון "דה מרקר" ראיון עם פרופסור אבי שמחון המכהן בימים האלה כ"ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש-הממשלה". זה היה ראיון ארוך, מקיף, עם נתונים רבים שהובאו בעזרתה של הכתבת מירב ארלוזורוב. כששני אנשים עם איכויות מעולות נפגשים לראיון, מובטח לכם שהראיון יהיה לא רק מעניין, אלא הוא גם ינוהל באופן אינטליגנטי ואלגנטי כפי שהדבר השתקף היטב לאורך כל הכתבה שהתפרסמה ב"דה מרקר". אחת מהמעלות הבולטות של פרופ' אבי שמחון מתבטאת בכך שהוא יודע איך להסביר נושאים כלכליים מסובכים בלשון די נהירה, ברורה ונינוחה. זהו כישרון שקשה למצוא אותו בדרך-כלל במוסדות אוניברסיטאיים - משום שאין קשר בין היכלות המחקרית של האקדמאי לבין היכולת לדעת איך להעביר את הידע שהצטבר באופן מילולי. כולנו נתקלנו בתופעה הזו במהלך לימודינו באוניברסיטה.

במהלך הראיון הועלתה השאלה מדוע הפריון של העובד הישראלי אינו מצליח לסוגר את הפער בהשוואה לעובד המערב-האירופאי למרות היותה של ישראל מדינת היי-טק במלוא מובן המילה. לדעתו של פרופסור שמחון הבעיה אינה נובעת בשל שיעור התעסוקה הנמוך בקרב העובדים הערבים והחרדים. על-פי "קרן המטבע הבינלאומית" התל"ג לנפש בישראל (מותאם כוח קנייה) לא עלה על 34,000 דולר בשנת 2015, וזאת בדומה לספרד. לשם השוואה, התל"ג לנפש בארה"ב - על-פי אותו חישוב של כוח קנייה - שווה ליותר מ-55,000 דולר בשנת 2015. גרמניה הגיעה באותה שנה ליותר 46,000 דולר. ובכן, מהיכן נובע הפער הזה ישראל לבין מדינות אירופאיות שהן לא מוגדרות "מדינות היי-טק"? לדעתו של פרופסור שמחון הדבר נובע בשל "השקעות נמוכות - (דהיינו) כמות ההון לעובד היא נמוכה, וזה מתחיל בהשקעות של המדינה עצמה", לדבריו.

מאחורי המשפט האלגנטי הזה מסתתר מציאות די עגומה בנוגע ל"סביבת העבודה והמגורים של האזרח הישראלי". יש כאלה הטוענים שההשקעות הממשלתיות אינן מצליחות להדביק את שיעור הגידול באוכלוסייה הישראלית - שהוא שיעור גבוה מאוד בהשוואה למדינות-המערב. ועם זאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם העלאת התל"ג הישראלי היא חזות-הכול, או שאפשר להגיע לתל"ג המותאם לסביבה הישראלית ובכך להפיק יותר, גם אם התל"ג אינו מגיע לרמה המערב-אירופאית? כדי לענות על השאלה אנחנו צריכים לדמיין את התמונה הבאה שהיא אמיתית לחלוטין המתרחשת עשרות-אלפי פעמים ביום ברחבי הארץ:

אמא צעירה ועובדת, עומדת עם שני ילדיה הקטנים בתחנת אוטובוס בחום הלוהט של חודש אוגוסט - או כל חודש אחר, לוהט או גשום. על-פי ההגדרות הישראליות, זו אכן תחנה בה אנשים ממתינים בסבלנות לאוטובוס - שיגיע או לא יגיע בזמן. אולם, "התחנה" הישראלית הזו מסתכמת באיזה עמוד אחד ללא כל מחסה מהשמש הלוהטת או מהקור המקפיא של חודשי החורף. כ-20 מטר משם, קיימת תחנה די מוזנחת עם גגון. אולם, האמא הישראלית הצעירה יודעת שאם היא תחכה בתחנה עם הגגון, קיים סיכוי סביר מאוד שהיא תפספס את האוטובוס המיוחל. וכך, היא ממתינה "בסבלנות" דקות ארוכות בשמש הקופחת עם שני ילדים קטנים. כשהאוטובוס יגיע, ספק רב אם יהיה לה מקום לשבת, או שהאוטובוס אכן יהיה ראוי להוביל בני-אדם למחוז חפצם. כשאנחנו מדברים על העלאת הפריון בישראל, מה אנחנו מצפים מהאמא הזו שצריכה לעבור כל יום, במשך שנים, את הדרך הזו מהבית לעבודה, מהעבודה לגן-הילדים, ומגן הילדים בחזרה הביתה?

אנחנו יודעים להציב לוויינים באופן מדויק במסלול סביב כדור-הארץ; אנחנו מייצרים מכשירים מתוחכמים שמשפרים את חייהם של רבים ברחבי-העולם; אנחנו מסוגלים לייצר שקט ביטחוני עם שלל אמצעים טכנולוגיים מרשימים מאוד; יש לנו יתרות מטבע-חוץ של כ-90 מיליארד דולר; ותקציב המדינה לשנת 2017 עומד על כ-360 מיליארד שקל. אבל, לבנות תחנת-אוטובוס נורמאלית המיועדת לבני-אדם ומותאמת למזג-האוויר הישראלי - את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות. כמובן שהבעיה אינה מסכמת רק בזה. אפשר להביא לכם מאות דוגמאות כאלה מחיי היומיום - החל מרמת-הניקיון בצידי הדרכים ועד לרמת-התחזוקה של הבתים בישראל.

כל מי שמסתובב ברחבי-ישראל - בשכונות, באזורי תעשייה, בשכונות מצוקה, בכבישים הקטנים המובילים לשכונות או ליישובים קטנים וגדולים - לא יכול שלא לעמוד על הפער האדיר בין "מדינת-הייטק" שלנו לבין ההזנחה האין-סופית בה אנחנו נתקלים מידי יום בכל רחבי-הארץ. זהו פער בלתי-נתפסת בין "הדימוי" לבין המציאות. מדינת-ישראל משקיעה מיליארדי שקלים על תשתיות חדשות מידי שנה, אך שוררת תחזוקה לקויה מאוד של תשתיות קיימות - והדבר ניכר כמעט בכל פינה ברחבי ישראל. זו לא חוכמה גדולה להתרכז רק באיים של אסתטיקה אורבאנית הקיימת בישראל, אלא צריך לבחון את מדינת-ישראל כמכלול שיש בה יד-מכוונת המציבה סטנדרטים נאותים, לא רק בנוגע לפיתוחים טכנולוגיים המיועדים למדינות זרות, אלא גם מציבה סטנדרטים של קיום אנושי - החל מהמגורים וכלה בסביבת העבודה של האזרח הישראלי הממוצע. כשאנחנו מדברים על "סביבת עבודה", אנחנו לא רק מדברים על מהות "העבודה" עצמה, אלא גם על הסביבה החיצונית בה מתקיימת העבודה ועל הגעה לעבודה.

אלפי מחקרים נכתבו על השפעת-הסביבה על מצב-רוחו של האדם הממוצע, וזאת ללא שום קשר לאיומים ביטחוניים חיצוניים. ההשפעה של האיומים האלה היא זמנית גם אם הם נחשבים לאיומים ממושכים במונחים של שנים. אולם שילוב של סטנדרטים לקויים, יחד עם מצב ביטחוני מתוח, משפיע באופן ישיר על תפקודו של האדם הממוצע עם סביבתו, עם משפחתו ועם עבודתו. הגדלת התל"ג, או הגדלת הפריון, קשורה בקשר הדוק ליכולת של האזרח לממש את יכולותיו בתנאי-סביבה נאותים ככול-האפשר - וזה אפשרי גם ובמיוחד במדינת-ישראל. ברמת "המקרו" אנחנו נראים נהדר, אולם ברמת "המיקרו" המצב טעון-שיפור באופן בולט.

במצב הקיים בישראל, ההיי-טק ימשיך להיות הקטר של המשק הכלכלי של מדינת-ישראל גם בשנים הבאות. אך כדי להגיע לרמת-פריון גבוהה יותר של כלל המשק הישראלי, דרושה חשיבה תרבותית אחרת הרואה את האדם כמשאב ואת הסביבה כמהונדסת לצרכיו - גם אם זו קופאית בסופרמרקט המתקיימת משכר מינימום העומד בשנת 2016 על כ-4,650 ₪ לחודש. אותה קופאית, יכולה רק לחלום על רכישת דירת-חדר בכוחות-עצמה, משום שמדינת-ישראל לא מתאימה את רמת-המחירים לרמת-השכר. גם אם העובדת תגביר את הפריון שלה פי 2 לשעת עבודה, ספק רב אם היא תצליח לרכוש דירה כזו בכוחות-עצמה במהלך חייה. במילים אחרות, בשני העשורים האחרונים לתל"ג הישראלי אין קורלציה עם המציאות הפיננסית של העובד הישראלי הממוצע. לפיכך, העלאת התל"ג באופן מלאכותי (למשל באמצעות צריכה מוגברת) ללא שינוי תרבותי כולל, תציב את ישראל שנה אחר שנה מאחורי מדינות רבות שאין מוגדרות כ-Start-Up Nation.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הכלכלה הישראלית - האם התל"ג הוא חזות-הכל", מגזין המזרח התיכון, 3 בנובמבר 2016,