טראמפ ניצח, מפלגת-העבודה הפסידה, העולם בהלם

ב-5 בנובמבר 2016, ביום הזיכרון ה-21 לרצח יצחק רבין, נערכה עצרת לזכרו בכיכר רבין ביוזמתה של מפלגת-העבודה ובמימונה. כל מי שחשב שאנחנו נשמע סוג של שיח שמגשר בין המחנות והפלגים, טעה טעות חמורה ואיומה. מסתבר, שמפלגת-העבודה מתנהלת בעולם של אלימות מילולית בלתי-מרוסנת והסתה שלוחת-רסן כדי לחפות על דלות המחשבה האידיאולוגית שלה ועל דלדול חבריה ואוהדיה. זה שהיו בכיכר כמה עשרות-אלפי בני-אדם שבאו להוקיר את זכרו של רבין, זה לא אומר שרובם באמת הזדהו עם העקרונות המנחים של מפלגת-העובדה או באו מתוך ציפייה דרוכה לשמוע דברי הסתה מצד ראשי מפלגת-העבודה. דברי ההבל שנאמרו מפי יצחק הרצוג וציפי לבני, חשפו פעם נוספת את האידיאולוגיה האמיתית של המפלגה המתחזה ל"מחנה הציוני". ציפי לבני לא רק נשמעה כמו אחרונת המסיתים, אלא היא גם מתעקשת להפיץ היסטריה הציבורית מתוך כוונת מכוון.

לדברי יצחק הרצוג, "הערב אנחנו יוצאים למלחמה על הדמוקרטיה, על הבית, על המדינה". אנחנו כבר רואים את המיליציות החמושות של מפלגת העבודה בגיבוי הכנופיות הערביות מנהלות "מלחמה-חורמה" נגד כל מי שלא חושב כמוה. המופע הסהרורי של מפלגת-העבודה בכיכר היה מביש, אלים, מיוזע, נמוך וברברי. רבים מהאנשים שם חשו מועקה לנוכח הקצף שהיה על שפתיהם של יצחק הרצוג וציפי לבני המסיתים. ההצגה הבישה הזו, הראתה בעליל שמפלגת-העבודה לא למדה מאומה ממה שהתנהל במהלך מערכת הבחירות של חודש מרץ 2015. אם מפלגת-העבודה רוצה להתחזות לארגון רדיקלי ולהקים מיליציות חמושות בדומה למיליציות הקיימות במזרח-התיכון, אפשר לסכם את העניין במשפט הבא: "להתראות בבחירות הבאות". אין ספק שהמופע ההיסטרי של הרצוג ולבני יככב בתשדירי הבחירות של הליכוד בבחירות הבאות.

בשני המאמרים הקודמים שכתבתי על מערכת הבחירות האמריקאית, ציינתי שלדונלד טראמפ אין סיכוי להיבחר לכהונת הנשיא. ההערכה זו התבססה של שני פרמטרים עיקריים שיכלו גם להיחשב בנסיבות אחרות כהערכה סבירה. אולם, הנתיב של האירועים היה פחות או יותר די ברור במשך השבועות האחרונים: א) מספר האלקטורים של מפלגה הדמוקרטית נשאר יציב, פחות או יותר, לאורך כל השנה האחרונה, בעיקר מאז שהסתיימו הוועידה הדמוקרטית והוועידה הרפובליקנית. ב) לתקשורת האמריקאית היה תפקיד די מכריע ב"ניפוח" תדמיתו של טראמפ הרבה מעבר לכושרו האמיתי לנהל דיון ענייני עם קהלים מחוץ למעגל הקשוח של אוהדי המפלגה הרפובליקנית. העניין הזה, "הניפוח", היה משותף גם לתקשורת "הליבראלית" האמריקאית וגם לתקשורת "השמרנית" האמריקאית. מסתבר, שגם בעניין הזה טראמפ הפתיע את כולם. אוהדיו הצליחו להתעלם "מרעשי הרקע" האלה, והם בחנו אותו על-פי המסרים שהוא העביר להם בענייני תעסוקה, כלכלה, משכורת, תשתיות וגאווה לאומית.

עם הסתייגויות אחדות, התחושה הייתה, שהתקשורת האמריקאית משחקת תפקיד תלוש מהמציאות בדומה לתפקידה של התקשורת הישראלית שרוממה ופיארה כל קשקוש של מפלגת-העבודה בבחירות של חודש מרץ 2015.  התקשורת הישראלית עדיין לא למדה את הלקח - והדבר כמובן יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות בישראל. והשאלה היא, האם התקשורת האמריקאית תלמד את הלקח הראוי? ספק רב. משום התקשורת המודרנית אינה מוכרת "סיפור" אלא היא מוכרת פרסומות. לפיכך, "הסיפור" ימשיך לעמוד בקטגוריה של "כמה כסף אפשר להוציא ממנו". ההיבט הכלכלי הזה הנובע כולו מיצר-הישרדות די הגיוני, המשותף למרבית אמצעי-התקשורת במדינות הדמוקרטיות המתחרים על קהל הולך ומצטמצם של צופים וקוראים. מכון מחקר אמריקאי העריך שהסיקור של דונלד טראמפ הכניס לרשתות המסחריות כ-4.1 מיליארד דולר במהלך השנה האחרונה. גם ערוצי החדשות הטלוויזיוניים בארה"ב זכו לרייטינג יוצא-מהכלל בעקבות הסיקור האינטנסיבי על טראמפ ומעלליו. טראמפ נתן הופעה לתקשורת כפי שהיא ציפתה ממנו, וכך נוצר מעגל סגור של אינטרס משותף, לכאורה, על חשבון הציבור משום שלא נערך דיון אמיתי על הבעיות של ארה"ב ופתרונן בידי המועמדים לבחירות. כולם גינו, לכאורה, את ההכפשות ההדדיות, אך התקשורת האמריקאית הרוויחה ממון רב מכל שערורייה קטנה שהתגלתה לאורך המרוץ לנשיאות.

דבר נוסף אפשר לציין העומד לזכותו של דונלד טראמפ: הוא הצליח להפוך את ברק אובמה ואת מישל אובמה, וכן גם חלקים רחבים במפלגה הדמוקרטית לפטריוטים אמריקאים מן המעלה הראשונה. וזאת, בעקבות מסע ההפחדה שלו בנוגע לארה"ב המתפוררת, הכושלת, המושחתת שאזרחיה קורסים בשל הכישלון הכלכלי והתפקודי של הממשל הנוכחי. לפתע פתאום, הנציגים הרדיקליים של אמריקה השחורה והלבנה ניסו לשכנע את שומעיהם ש"לא הכל שחור באמריקה". הדמוקרטים החלו לדבר כמו הרפובליקנים, והרפובליקנים החלו לדבר כמו נציגים של השמאל האמריקאי הרדיקלי.

האם לאור מערכת הבחירות הקשה שנערכה עד ה-8 בנובמבר 2016, תהייה לכך השפעה על ארה"ב גם למשך השנים הבאות? האם הדמוקרטיה האמריקאית נפגעה כפי שרבים ברחבי-העולם משערים? להרבה מאוד מנהיגים ברחבי-העולם היה מה להגיד על מערכת-הבחירות האמריקאית. כך למשל, ימים אחדים לפני סיום מערכת-הבחירות האמריקאית, נשיא גרמניה, יואכים גאוק, טען שהוא "מאוד מודאג ממה שיקרה בעקבות הבחירות". רבים ממנהיגי העולם היו מודאגים כמוהו, ברמות כאלה ואחרות, אולם אף אחד מהם לא באמת רוצה לראות את החטוטרת של מדינתו - בוודאי שלא בגרמניה, לא ברוסיה, לא בצרפת ובוודאי לא בטורקיה ובעולם הערבי והמוסלמי.

הרבה דברים אפשר להגיד על ארה"ב. אולם, סך-כל מעלותיה עולה בעשרות מונים על חסרונותיה. למרות כל עשרות מיליוני האמריקאים החיים, לכאורה, בשולי "החלום האמריקאי", עדיין היא מהווה יעד מספר אחד למהגרים מכל העולם. אנחנו לא רואים מיליוני מהגרים שנוהרים לעבר רוסיה או לטורקיה כדי לממש את חלומותיהם לחיים טובים יותר. לכול היותר, המדינות הללו מהוות בסך-הכל תחנת-ביניים לעבר היעד הנכסף - שהיה ונותר ארה"ב של אמריקה. במקום שהייתה דרושה צניעות מנהיגותית ברחבי-העולם, צצה לה שמחה-לאיד מופגנת שנבעה בעיקר מקנאה בשל עוצמתה ומקור משיכתה של ארה"ב בעיני רבים ברחבי-העולם. ארה"ב עדיין מהווה מקור של השראה בכלכלה, בתרבות, במחקר, באוניברסיטאות הרבות שבה ובתחומים רבים נוספים ומגוונים. העניין הזה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות.

דונלד טראמפ יצטרך למצוא נתיבים הגיוניים יותר של שיח-הולם עם כ-50 אחוזים מהציבור האמריקאי שהחליט להצביע עבור הילארי קלינטון. להם יש מכנה-משותף עם הרפובליקנים - דהיינו, רבים מהם חשים שארה"ב כמותג היסטורי נעלמת לאט לאט מול גודש הבעיות הכלכליות, ההגירה, הביטחון-האישי וחוסר-היכולת של המנהיגות לספק את הצרכים הבסיסים של האזרחים. למען ההגינות, זו תופעה אזרחית המשותפת לכלל המדינות הדמוקרטיות כיום. רבים מהאזרחים בעולם-הדמוקרטי שרויים בחוסר-שביעות רצון בשל אי-יכולתם לממש את כישוריהם ורצונותיהם בשל קשיים כלכליים הנובעים בין היתר ממחסור חמור בדירות, במקומות עבודה ראויים, בשל השכר הנמוך ולאור התשתיות המתפוררות או הגדושות מידי. אפשר להסתובב מקומות רבים בגרמניה או בצרפת למשל, ולא להאמין שרואים מראות כאלה במדינות הנחשבות לחזקות ועשירות. הפער הזה מטריד מאוד את האזרחים, ומכאן גם נובעת התחושה שהמדינה הדמוקרטית חייבת לעשות שינויים מערכתיים עמוקים הקשורים ליכולת ולאמצעים הדרושים לנהל מדינה - דהיינו, לא בעזרתו של מנהיג אחד נבחר אלא בעזרתם של מנהיגים אחדים שינהלו את המדינה הטריטוריאלית.

האם מישהו צפה בוודאות את הניצחון המדהים של טראמפ? מעטים מאוד. אפילו רשת "פוקס ניוז" השמרנית לא זיהתה באופן ברור את המגמה כפי שזו באה לידי ביטוי בתוצאות הבחירות. בליל הבחירות היה אפשר להרגיש את ההלם שעבר על השדרנים בתחנה - כמי שאינם מאמינים למראה עיניהם. ההסברים שלהם נתקעו עם מלל של חוסר-אמון למה שמתחולל. בשלב מסוים, הם העלו לשידור  באמצעות הטלפון את שון האניטי - השדרן האולטרה-שמרן של הרשת - כדי להסביר את המהפך המדהים שהתחולל בבחירות. האניטי העניק הסברים הגיוניים - אלה אותם הסברים שכרגע כל הפרשנים והעיתונאים ברחבי-העולם מאמצים לליבם כדי להבין את גודלו של הניצחון של טראמפ בהשוואה לתבוסתה המחפירה של קלינטון. אתם יכולים לשער שאלפי מאמרים נכתבו בטרם-עת לקראת ניצחונה של קלינטון. אלפי כתבות היו מוכנות ומאות שערי-העיתונים היו מוכנים לקראת הרגע הגדול של קלינטון. אולם, כל זה נזרק לפח כ-5 שעות לאחר סיום ההצבעה.

אני מאוד מקנא ברשת "פוקס ניוז" האמריקאית: היא מביאה את הקולות והצבעים של אמריקה המסורתית, הכפרית, העובדת, הפטריוטית, זו שאינה מתביישת בערכיה או במה שהיא. אלה לא "לבנים חסרי-השכלה" כפי שתקשורת הישראלית אוהבת לצייר אותם בהתנשאות מחרידה. שוב, מסתבר, שהתהדרות בתואר אקדמי כתכשיט אינה מבשרת בהכרח על הבנה נכונה של המציאות. אני מייחל שגם לנו בישראל תהייה רשת כזו - ולא חיקוי כושל למה שמתחולל למשל בערוץ 20 בכבלים. ארה"ב היא לא רק הוליווד, אוניברסיטת ברקלי, וושינגטון וניו-יורק. היא גם הערים הקטנות והעיירות המאכלסות עשרות מיליוני אמריקאים המנהלים אורח-חיים המעורר קנאה בקרב מאות מיליוני בני-אדם ברחבי-העולם. זו אותה אמריקה שכולם נזכרים בה כרגע לאור מה שטראמפ הצליח לחולל. טראמפ טען שהוא יצר "תנועה" - יכול להיות שהוא צודק. לתופעה הזו כנראה יהיו השלכות גם על אירופה משום שלרבים מהאזרחים במדינות הדמוקרטיות נמאס כנראה להיות שפני ניסיונות לכול מיני אופנות כלכליות, פוליטיות או חברתיות על-פי גחמותיהם של מנהיגיהם. הלקח הזה אינו צריך להילמד רק בקרב המפלגות השמאלניות אלא גם בקרב המפלגות השמרניות, בארץ ובעולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טראמפ ניצח, מפלגת-העבודה הפסידה, העולם בהלם", מגזין המזרח התיכון, 10 בנובמבר 2016,