הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושגPalestine  (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י".

לערבים המתגוררים בישראל שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה.

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני. באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית". לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"

באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".

שימו לב לקרבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים". 

כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות-הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964.  לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" - גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה-הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס". ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל. פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי - כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים. לפיכך, נאומים יפים באו"ם, כמו של אובמה מה-20 בספטמבר 2016, עם לחלוחית בעיניים בכל פעם שמזכירים את המילה "פלסטין", לא יצליחו לשנות את התמונה האמיתית השוררת במזרח-התיכון מזה מאות שנים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 22 בספטמבר 2016.

טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד – אוגוסט 2016

ב-31 באוגוסט 2016, הגנרל האמריקאי ג'ון ניקולסון, המשמש כמפקד העליון של הכוחות האמריקאים המוצבים באפגניסטן מאז חודש מרס 2016, הטיל פצצה חדשותית מכאיבה ומעוררת דאגה שלא זכתה לתשומת-הלב ראויה בתקשורת העולמית או זו האמריקאית. ניקולסון מסר כי במהלך חודש יולי 2016 בלבד, נהרגו באפגניסטן כ-900 חיילים ושוטרים אפגאניים בקרבות עם ארגון הטליבאן. כמו כן, ניקולסון הוסיף כי מאז תחילת השנה נהרגו באפגניסטן יותר מ-5,000 חיילים ושוטרים, וכן נפצעו יותר מ-20,000 מהם. המספרים המדהימים האלה לא באו לידי ביטוי בשום מקור רשמי אפגאני שהתפרסם לאורך השנה האחרונה. כך למשל, על-פי איסוף-המידע שנערך לאורך כל חודש יולי 2016 שהתבסס על מקורות תקשורתיים ומקורות רשמיים באפגניסטן, נהרגו לאורך החודש כולו כ-1,074 בני-אדם - רובם היו טרוריסטים מוסלמים, וזאת בהתאם להודעות הרשמיות שהתפרסמו באפגניסטן. גם במהלך חודש אוגוסט האחרון נהרגו 1,144 בני-אדם - רובם היו טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים שנפגעו בפעולות צבאיות יוזמות של הצבא האפגאני והצבא האמריקאי הפועל במדינה זו. גם במקרה הזה, המידע נאסף בהתאם להודעות הרשמיות שהתפרסמו באפגניסטן לאורך החודש כולו. ובכן, ממה נובע הפער המדהים הזה בין ההודעות הרשמיות והתקשורתיות של אפגניסטן לבין הנתונים שמסר מפקד בכיר מאוד בצבא האמריקאי? האם מספר ההרוגים הגבוה של חיילים ושוטרים אפגאנים אינו מעורר דאגה בארה"ב, או שמא הבית-הלבן טורח להביע את "דאגתו" רק במקרים בהם ישראל מאשרת את בנייתם של כמה עשרות בתים חדשים ביהודה ושומרון?

מעבר לפערים בדיווחים בנוגע למצב הביטחוני האמיתי השורר באפגניסטן במהלך השנים האחרונות, למעשה מתבצע טבח יומיומי באנשי הביטחון של אפגניסטן למרות מיליארדי הדולרים שהושקעו באפגניסטן במהלך השנים האחרונות. בכל חודש מחוסלת חטיבה של חיילים ושוטרים אפגאנים; רבים מהם בקושי הצליחו לסיים שירות של חודשים אחדים בלבד; במקומם, צריך לגייס טירונים חדשים כדי למלא את השורות; בשל כך, תקופת ההכשרה הצבאית והמבצעית הולכת המתקצרת; וכך, נוצר מעגל סגור של אנשי ביטחון בלתי-כשירים המוטלים למערכה נגד ארגון "הטליבאן" ללא יכולת להכריע את הכף באופן ברור וגלוי לעין. מרבית ההצלחות הצבאיות של הצבא האפגאני נגד ארגון "הטליבאן" הושגו בעזרת סיוע אמריקאי אינטנסיבי שהתבטא בעיקר בפעילות אווירית אגרסיבית, וכן גם באמצעות מערך מודיעין נרחב שסיפק יעדים-חמים לתקיפות האוויריות של אפגניסטן. אולם, ארגון "הטליבאן" וארגוני ג'יהאד נוספים הצליחו בשנתיים האחרונות להרחיב את השפעתם ואת שליטתם על אזורים נרחבים מאוד ברחבי המדינה. זאת ועוד, כוחות-הביטחון של אפגניסטן אינם מצליחים לבסס אחיזה ביטחונית הדוקה אפילו לא בעיר קאבול. מנגד, ארגון "הטליבאן" מצליח להוציא-לפועל פיגועי-תופת קטלניים מאוד בעיר בקאבול בכל עת שהוא היה חפץ בכך.

למצב הביטחוני הקשה השורר באפגניסטן יש קשר הדוק לפעילות הצבאית האינטנסיבית של פקיסטן. במהלך השנתיים האחרונות, ערך הצבא בפקיסטני פעולות רחבות-היקף נגד כל ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בפקיסטן. כך למשל, דובר צבאי רשמי של פקיסטן מסר בחודש אוגוסט 2016 על הריגתם של יותר מ-3,500 טרוריסטים מוסלמים בפעילות צבאית יזומה שנערכה במהלך החודשים האחרונים לאורך הגבול המשותף עם אפגניסטן. בשל הפעילות האינטנסיבית של הצבא הפקיסטני, מספר ההרוגים ירד בכ-60 אחוזים בכל חודש בהשוואה לשנת 2014. אולם, בשל הלחץ הכבד של הצבא הפקיסטני על ארגוני הטרור האסלאמיים, הם נאלצו למצוא מחסה באפגניסטן השברירית, וכך ההתמודדות של הצבא האפגאני נגד ארגוני הטרור הפכה למעמסה כבדה יותר ובלתי-אפשרית לנוכח ריבוי האתגרים הביטחוניים העומדים בפני מדינה זו. הדוגמא של ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל באפגניסטן יבהיר מעט את התמונה הביטחונית הקשורה גם לפעילותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן.

ארגון "המדינה האסלאמית" החל להתגבש כארגון משמעותי באפגניסטן באמצע שנת 2015 במחוז ננגרהאר (Nangarhar) הגובל עם פקיסטן. כאשר התרבו הדיווחים במחוז על הפעילות של הארגון, מקורות מודיעין אמריקאים טענו שהארגון מונה עשרות פעילים בודדים בלבד, וכי בפעילות צבאית מצומצמת אפשר לחסל כליל את הארגון הפועל במחוז כולו. אלא, שלארגון "המדינה האסלאמית" באפגניסטן היו תוכניות אחרות לחלוטין. בתוך חודשים ספורים, הארגון הצליח להשתלט על מוסדות הלימוד במחוז ועל מוסדות רשמיים נוספים תוך כדי מסע תעמולתי נרחב בקרב הדור הצעיר כדי להרחיב את מעגל המצטרפים לארגון. מעשרות חברים בודדים - כך, על-פי דיווחי המודיעין האמריקאים - הארגון הפך לאחד מהארגונים הגדולים והחזקים במזרח אפגניסטן. הארגון הצליח לטפח מערכת קשרים ענפים עם השלוחות של הארגון בפקיסטן ועם ארגונים נוספים - בעיקר באזור העיר פשוואר הפקיסטנית המהווה מוקד של פיגועי-טרור קטלניים שהתבצעו בידי כל ארגוני הג'יהאד הפועלים בפקיסטן. על-רקע חוזקו של הארגון במזרח-אפגניסטן, פרצו קרבות קשים עם נפגעים רבים בין אנשי הארגון לבין פעילי טרור מארגון "הטליבאן" שראו בהם אויב העלול לסכן את השפעתם מעבר למרחב המזרחי של אפגניסטן.

בעקבות פעילותו הענפה של ארגון "המדינה האסלאמית" במחוז ננגרהאר, הצבא האפגאני והצבא האמריקאי נאלצו להקצות משאבים צבאיים, שהלכו ותפחו עם הזמן, במלחמה נגד הארגון. לפתע, "הפעילות הצבאית המצומצמת" - על-פי ההגדרה האמריקאית - הפכה למערך שלם של חיסולים-ממוקדים בהם נהרגו מאות רבות של בני-אדם שהוגדרו כ"טרוריסטים מוסלמים מארגון המדינה-האסלאמית". המאמץ המודיעיני הזה הגיע לשיא נוסף כאשר מקורות צבאיים רשמיים בארה"ב פרסמו הודעה של חיסולו של מנהיג הארגון, חאפיז סעיד חאן, ב-26 ביולי 2016. חאן, שהיה מפקד בכיר בארגון "הטליבאן", הכריז על נאמנותו לארגון "המדינה האסלאמית של אבו בכר אל-בגדאד" בשנת 2014. במילים אחרות, חאן הביא איתו ידע עצום הקשור לניהול ארגון-טרור בממדים גדולים ובהכנת פיגועי-טרור קטלניים ביעדים אסטרטגיים שחרגו מעבר למחוז ננגרהאר. לאחר חיסולו של חאן, גורמים צבאיים אמריקאים מסרו בשמחה על הריגתם של מאות טרוריסטים מוסלמים נוספים מחברי הארגון בחיסולים-ממוקדים אמריקאים ובהתקפות אוויריות יזומות שנערכו במחוז ננגרהאר.

בדומה למקרים דומים שהיו בסוריה, בעיראק, בלוב, בסומליה, בתימן ובמקומות נוספים, הבעיה אינה נוגעת רק ליכולת המבצעית להרוג טרוריסטים מוסלמים רבים ככול האפשר, אלא הבעיה נעוצה בעיקר בחשיבה אסטרטגית רחבת-ממדים היכולה לזהות איומים עתידיים ברגע היווצרותם. כך למשל, הנשיא אובמה התגאה ב-4 בספטמבר 2016, על הריגתם של כ-45,000 טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק במהלך ה-18 החודשים האחרונים בפעילות צבאית אמריקאית. בכך, אובמה הפך למתחרה הרציני ביותר של ארגון "המדינה האסלאמית" במסגרת התחרות "מי הורג יותר מוסלמים"? השאלה הזו כבר החלה להישאל לאחרונה בארה"ב - לפחות בתחנת טלוויזיה שמרנית אחת בדיון שנערך על רקע מערכת הבחירות המתקיימת בארה"ב ועל רקע כישלונותיו של אובמה בזירה הבינלאומית.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אוגוסט 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	4,475	כולל כ-1,300 אזרחים
עיראק;	4,245	כולל כ-800 אזרחים
אפגניסטן:	1,144	רבים מהם טרוריסטים
תימן:	850	2,000 פצועים
ניגריה:	453	יותר מ-300 מהם טרוריסטים על-פי הודעה של דובר צבאי ניגרי
דרום-סודאן:	222	1,000 פצועים
לוב:	182	500 פצועים
טורקיה:	162	400 פצועים
פקיסטן:	146	1,000 פצועים
סומליה:	117	200 פצועים
מצרים:	80	--
מאלי:	67	--
הודו + קשמיר:	47	400 פצועים
פיליפינים - טרור אסלאמי:	34	כ-15 מהם חיילים
קמרון:	30	--
איראן:	23	כולם טרוריסטים. כ-20 מהם הוצאו-להורג.
איראן - סוריה:	5	חיילים איראנים
רוסיה - קווקז:	12	--
רוסיה - סוריה:	5	חיילים רוסים
סעודיה:	11	--
טוניסיה:	6	--
קמרון:	4	--
רואנדה - טרור אסלאמי:	4	--
צ'אד:	4	--
בנגלדש:	4	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	3	--
לבנון:	2	--
ארה"ב - טרור:	2	מוסלמים שנהרגו מירי של טרוריסט
סודאן - דארפור:	1	--
ירדן:	1	--
קנדה:	1	טרוריסט מוסלמי;
בלגיה:	1	טרוריסט מוסלמי
אוסטרליה:	1	אזרחית בריטית
קירגיסטן:	1	טרוריסט מוסלמי מסין
ישראל - עזה:	--	--
ישראל - טרור - הרשות הפלסטינית:	3	2 מהם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:	--	--
תימן - חיסולים-מוקדים אמריקאים:	9	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	22	חיילים אפגאנים שנהרגו בטעות
ארה"ב - אפגניסטן:	1	חייל אמריקאי
סה"כ:	12,380 הרוגים	20,000 פצועים (הערכה)

בסיכומו של דבר, בחודש אוגוסט 2016 נהרגו 12,380 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,218 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 15,015 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 11,857 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691; בחודש מרס נהרגו 10,705; בחודש פברואר נהרגו 12,559 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 12,261 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוגוסט 2016 נהרגו 98,627 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור, באלימות דתית-אסלאמית, בקרבות ובמלחמות-אזרחים המתנהלות במדינות רבות במרחב הערבי והאסלאמי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, טרור אסלאמי - ארה"ב מודאגת מאוד - אוגוסט 2016", מגזין המזרח התיכון, 8 בספטמבר 2016.

טורקיה והמערב – פוליטיקה בינלאומית של חמומי-מוח

באחדות ממדינות-המערב קיימת אווירה תקשורתית דרוכה לקראת שנת 2017, לאור מה שנראה כשינויים פוליטיים שיש להם השלכות רבות למשך העשור הקרוב במדינות כמו צרפת, גרמניה, ארה"ב, הונגריה, אוסטריה, וכן גם במדינות הנמצאות במעטפת של מדינות המערב כמו טורקיה, איראן, לוב ומדינות נוספות במזרח-התיכון. אחדים מכלי-התקשורת המערביים מתארים את המצב הבינלאומי המיוחד שנוצר בשנה האחרונה, ב-2016, כמושפע משלל גורמים חיצוניים ופנימיים כאחד. כך למשל, יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופאי עלולה להשפיע על תוצאות הבחירות בצרפת ובגרמניה; וכן תוצאות הבחירות בארה"ב עלולות גם הן להשפיע על המבנה הפוליטי העתידי של גרמניה ובצרפת ועל יחסו של האיחוד-האירופאי כולו כלפי מה שמתחולל בטורקיה ועל מעמדה "האמיתי" של מדינה זו במסגרת האיחוד-האירופאי; זאת ועוד, מה שיקרה במהלך שנת 2017, עלול להשפיע על מעמדה של רוסיה במזרח-התיכון ובמזרח-אירופה, וכן גם על יחסיה של רוסיה עם סין, הודו ואיראן.

בעיני אחדים, האווירה הבינלאומית נראית, לפי שעה, כ"שרויה בנפיצות גבוהה", כך שכל אירוע עלול להגביר את המתח הבינלאומי, למרות שאחדים ממנהיגי המערב מייחלים לרגיעה מבורכת ולשיתוף-פעולה בינלאומי בנושאים חשובים העומדים על הפרק, כמו בעיית הפליטים המוסלמים באירופה. מאידך, מה שנראה, למשל, בעיני גרמניה כ"בעיה אירופאית", נראה בעיני מדינות אירופאיות אחדות כ"בעיה גרמנית", כך שהיכולת לשתף-פעולה על בסיס של אינטרסים זהים אינה עומדת במבחן המציאות - במקרה הזה ובמקרים נוספים. כך למשל, כלכלנית בכירה בצרפת טענה ש"מדינות אירופאיות אחדות החליטו בשביל כל אירופה, אולם צריך לשים את הדגש על כך שהן החליטו בשביל עצמן בלבד". זה היה רמז ברור למדיניותה של אנגלה מרקל  שניסתה להפוך את החלטתה הפרטית לבעיה אירופאית בשאלת הפליטים המוסלמים.

הדימוי התקשורתי של המערכת-הבינלאומית הוא, שיש כאן התלכדות מעניינת של "שחקנים" רבים המנהלים "פוליטיקה של חמומי מוח" בדמותם של ארדואן, פוטין, טראמפ, איראן וכוחות רדיקאליים מימין ומשמאל באירופה ובארה"ב. לצד כל אלה, קיימים משברים אקוטיים בסוריה, בעיראק, בלוב, בדרום-סודאן, בסומליה, באפגניסטן, בתימן ובטורקיה שהפכו למגרש-משחקים של מדינות אזוריות אחדות ושל מעצמות זרות שיש להן אינטרסים מנוגדים לחלוטין. אם בוחנים את המצב הפוליטי-ביטחוני-כלכלי באפריקה, באסיה ובאירופה, אפשר להבחין בעשרות מדינות השרויות במשבר אקוטי כלשהו - עד כדי כך שהמערכת הפוליטית המקומית נראית בעיני האזרחים כבלתי-מתפקדת לנוכח גודש האתגרים.

במדינות דמוקרטיות התחושות האלה הן כנראה תוצאה של כישלון נקודתי, בעוד שבמדינות לא דמוקרטיות התחושות האלה נובעות בשל כישלון מערכתי כולל, רב-תחומי. המשותף בין כולם מתבטא בתחושה הכללית שיש כאן איבוד-שליטה על המציאות הנראית לפתע שברירית ופגיעה, יותר ממה שהיה נדמה בעבר. מדינות רבות נכנסו בשנים האחרונות להרפתקנות פנימית וחיצונית שתועלתה מוטלת בספק, במקרה הטוב. אולם, מעל לכול, קיימת תחושה חזקה של היעדרה של מנהיגות בינלאומית חזקה ויציבה המייצגת את הזרם הדמוקרטי ואת הערכים הליבראליים ללא הלוליינות הלשונית השכיחה שמטרתה לחפות על מחדליהן של מדינות כושלות. בנושא הזה, המקרה הטורקי הוא אחד מהמקרים המעניינים ביותר, משום שיש כאן שילוב של מנהיגות טורקית של חמומי-מוח שמצאה אוזן-קשבת מערבית בשל רפיסותה ופחדנותה מול הכוחנות של ארדואן.

טורקיה יושבת של שלושה מוקדי-חיכוך עיקריים המציבים אותה בעמדת מיקוח היכולה להניב לה הישגים מדיניים חשובים: א) יחסיה של טורקיה עם האיחוד-האירופאי כמדינה מועדפת. ב) מעמדה הבכיר של טורקיה במזרח-התיכון הסוני. ג) מעמדה של טורקיה כמעצמה סונית מול איראן השיעית. המוקדים הללו היו יכולים להוות מקפצה לשדרוג מעמדה הבינלאומי של טורקיה - אם מדיניות-החוץ הטורקית הייתה מנוהלת באורח מתון והגיוני בעיקר במהלך 8 השנים האחרונות. אלא, שלארודאן האסלאמיסט הרדיקאלי היו תוכניות אחרות שלא השתלבו בהכרח עם התסריט הדמיוני אותו כתבו שכנותיה הקרבות והרחוקות של טורקיה. עם חלוף הזמן התברר, שטורקיה של ארדואן מוכנה להקריב את יחסיה עם שכנותיה ועם בעלי-בריתה עבור יעדים אסלאמיים ארוכי-טווח גם אם עלותם גבתה מחיר יוקרתי בזירה המקומית ובינלאומית. מה שהניע את ארדואן במהלך השנים האחרונות התבטא בחתירה בלתי-נלאית לעבר היעדים האלה, וזאת ללא התחשבות בנזק העלול להיווצר מכך.

ובכן, האם באמת לדעת ארדואן נוצר נזק לטורקיה בעקבות מדיניותו לאורך השנים האחרונות? התשובה לכך היא כנראה שלא, משום שארדואן הצליח למצב את עצמו ואת טורקיה בעמדה של "מדינה ברוטאלית" שכולם משחרים לפתחה משום שהיא נמצאת בנקודות-חיכוך חשובות מאוד שיש להן השפעה על הפוליטיקה האזורית והבינלאומית. שתיקתה של ארה"ב לנוכח מעשיה המחפירים של טורקיה כלפי הכורדים המתגוררים בדרום-מזרח טורקיה - מאז יולי 2015 - מראים בעליל שארה"ב מוכנה לקבל את הנוסחה של "טיהור אתני" על-פי הנוסח של ארדואן תמורת שיתוף-פעולה נגד ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה. כבר למעלה משנה, מיולי 2015 ועד לאוגוסט 2016, הצבא הטורקי הפך את הכפרים ועיירות הכורדיות לעיי-חורבות בדומה למה שאסד עשה לעיר חאלב שבסוריה. יתרה מזאת, מבחינתן של "מדינות המערב", הפעילות הברוטאלית הטורקית אינה פוגעת באזרחים חפים-מפשע, משום שטורקיה תמיד יכולה "להלביש" על כל כרודי הרוג את האטיקט "חבר במחתרת הכורדית - ה-PKK", ולכן דמו מותר. וכך, אין צורך להתרגש מהרוג כורדי נוסף החבר בארגון טרור - המוכר ככזה באיחוד-האירופאי בעקבות לחצה של טורקיה.

אחרי ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל שהיה ב-15 ביולי 2016, טורקיה הפכה לא רק לברוטאלית יותר, אלא היא גם החליטה במודע להשיל מעצמה את הסממנים האחרונים של משטר הנשען על יסודות דמוקרטיים לכאורה. גם אם נמתחה ביקורת במדינות מערביות אחדות על צעדיה האגרסיביים של טורקיה, הביקורת הזו הייתה לכול היותר כסוג של "הכרח" שלאחריו אפשר לחזור לעסקים הרגילים - בדומה למה שארה"ב עשתה באופן בוטה למדי עם ביקורו של סגן-הנשיא, ג'ו ביידן, שעות אחדות בלבד לפני שטורקיה פלשה לסוריה כדי להכות בארגון "המדינה האסלאמית". אולם, המטרה החשובה באמת של טורקיה הייתה פגיעה רחבה ככול האפשר בכוחות הכורדיים שפעלו בצלחה - בגיבוי אמריקאי - לאורך הגבול המשותף עם טורקיה נגד ארגון "המדינה האסלאמית". התמיכה של ארה"ב באולטימטום הטורקי שנשלח לעבר הכוחות-הכורדיים שעליהם לסגת מזרחה אל "מעבר לנהר הפרת" בעקבות הפלישה הטורקית לאזור העיר ג'רבולוס, הראה את עומק היכולת הטורקית לסחוט את ארה"ב אפילו נגד בעלי-בריתה של ארה"ב שהקריבו את חייהם בקרבות קשים נגד ארגון "המדינה האסלאמית". יתרה מזאת, טורקיה יכולה להפציץ יעדים כורדיים לאורך הגבול המשותף עם סוריה מג'רבולוס עד לעיר קובאני בשתיקתה והסכמתה של ארה"ב. ללא כל ספק, הברוטאליות של ארדואן השתלמה לטורקיה.

צריך לשים לב לנקודה חשובה נוספת במדיניות הטורקית: עד לפני חודשים אחדים טורקיה דרשה במפגיע לסלק את אסד מסוריה כחלק מהסדר עתידי בנוגע לגורלה של מדינה זו. אולם ברגע שהכוחות הכורדים בסוריה הצליחו לבסס אחיזה קרקעית לאורך הגבול המשותף עם טורקיה תוך כדי ניהול קרבות מוצלחים נגד ארגון "המדינה האסלאמית", הטון הטורקי השתנה לפתע, שכן טורקיה החלה לדבר על "שלמותה הטריטוריאלית של סוריה" ועל "המשך כהונתו של אסד".  וכך, מה שהוגדר תחת הכותרת "המאבק נגד ארגון המדינה-האסלאמית", הפך למלחמה טוטאלית נגד השאיפות הלאומיות של הכורדים המתגוררים בסוריה ובטורקיה - וזאת, כנראה במסגרת ההבנות שהתגבשו לאחרונה בין טורקיה לארה"ב. ראוי להזכיר שכיממה לפני הפלישה הטורקית לסוריה ב-24 באוגוסט 2016, טורקיה פרסמה הודעת גינוי חריפה בנוגע לפעולה האווירית של ישראל בעזה בעקבות ירי של רקטה שנורתה לעבר ישראל. ההודעה הטורקית נוסחה באופן הבא, פחות או יותר: "נרמול היחסים עם ישראל אין משמעותו שאנו מחויבים לשתוק על התקפות נגד העם הפלסטיני בעזה. להיפך. אנחנו נמשיך להגן על הסוגיה הפלסטינית מפני מעשיה של ישראל שנוגדים את החוק הבינלאומי ואת המצפון האנושי". אפשר לשער, שהודעה הטורקית הזאת הפתיעה מאוד את אנשי משרד-החוץ הישראלי משום שהיה נדמה שטורקיה שקועה עמוק בבוץ בשל ענייניה הפנימיים והאזוריים, וכן לאור הסכם-הפיוס בין שתי המדינות שנתחם לאחרונה, ישראל ציפתה שטורקיה של ארדואן תמתן את הצהרותיה כלפי ישראל.

הפתיל-הקצר של ארדואן אינו פועל רק בהקשר ישראלי, אלא הוא כלי לקידום מדיניות ברוטאלית באמצעות הטלת מורה כדי לקדם יעדים אסלאמיים אזוריים. היום זה נגד ישראל, מחר זה נגד ארה"ב, מחרתיים זה נגד גרמניה ולפני יומיים זה היה נגד אוסטריה המוגדרת בידי טורקיה כ"בירת הגזענות העולמית". מסתבר שטורקיה פועלת ביקום אסלאמי מקביל, הבנוי כולו על המצב המנטאלי הבעייתי של ארדואן. די היה לראות איך סגן-הנשיא האמריקאי מתנהג בשפיפות-קומה מול ארדואן, במהלך פגישתם שנערכה באנקרה ב-24 באוגוסט 2016, כדי להצביע על מצב היחסים השגוי בין מי שמוגדרת מעצמה עולמית לבין מדינה נמצאת על סף של מלחמת-אזרחים. אפשר לטעון, שאי-אפשר לבוא בטענות כלפי טורקיה משום שכך היא מקדמת את האינטרסים שלה, אולם אפשר ורצוי לבוא בטענות כלפי מי שמתיימרים לייצג את האינטרסים של המערב משום שהם נכנעו כמעט לחלוטין לגחמותיו של שליט מפוקפק עם משטר מפוקפק עוד יותר.

רק לאחר ארבעה ימים מאז שטורקיה פלשה לסוריה - במטרה לשבש את התוכניות של הכורדים לבסס אחיזה מוצקה באזור הגבול המשותף עם טורקיה מתוך נקודת-הנחה שבבוא היום תתבסס לה אוטונומיה כורדית מוכרת בסוריה - ארה"ב נזכרה להזכיר לטורקיה שהמאבק האמיתי הוא לא נגד הכורדים אלא נגד ארגון "המדינה האסלאמית", כפי שהוסכם לכאורה בשיחות בין ארדואן לסגן-הנשיא האמריקאי. האם ארה"ב אמת לא ידעה מה הן תוכניותיה האמיתיות של טורקיה בסוריה? סביר להניח שכן. לפיכך, רק לאחר שהושלמה הדרישה הטורקית להסיג את הכוחות-הכורדיים מזרחית לנהר הפרת ורק לאחר עשרות רבות של כורדים הרוגים בהפצצות טורקיות, ארה"ב נזכרה להביע איזו תמיכה חלקית בכוחות-הכורדיים ששיתפו פעולה עמה במלחמה נגד ארגון "המדינה האסלאמית". שוב, הוכח לכורדים, שהם יצטרכו להסתמך רק על עצמם אם הם רוצים לראות ישות-מדינית כורדית כלשהי בסוריה. בשל מה שנראה ונמדד כסחטנות טורקית כלפי ארה"ב ולאור שינויים הפוליטיים אותם מקדם ארדואן בטורקיה, משקיפים אחדים בארה"ב העלו הצעה להעביר את הפעילות הצבאית האמריקאית מבסיס חיל-האוויר באינצ'רליק שבטורקיה למדינה שכנה אחרת כמו ירדן או קפריסין. לרעיון הזה יש תמיכה די מפורשת בגרמניה שגם היא חוותה על בשרה, בעיקר בשנה האחרונה, את הסחטנות הטורקית.

ב-17 באוגוסט 2016, התפרסם בתקשורת הגרמנית דו"ח סודי של משרד-הפנים הגרמני בו נמסר באופן מפורש כי בידי גרמניה קיימות הוכחות לכך שהמשטר הטורקי תחת הנהגתו של ארדואן מעניק תמיכה פעילה לארגוני טרור אסלאמיים במזרח-התיכון - החל מארגון החמאס בעזה וכלה בתנועת "האחים המוסלמים" במצרים. כמובן שהטענה הזו אינה חדשה וההוכחות האלה רובצות להן ללא כחל-ושרק בערים הגדולות של טורקיה. מי שהדליף את המסמך הזה לתקשורת הגרמנית רצה לגרום לממשלה הגרמנית לשקול מחדש את מדיניותה בנוגע לצירופה של טורקיה לאיחוד-האירופאי. פרסום המסמך היה רק חוליה אחת בשרשרת התקריות המתוקשרות בין גרמניה לטורקיה שתפסו תאוצה מאז יוני 2016 עם החלטתו של הפרלמנט הגרמני להכיר ברצח-העם הארמני שהתרחש במלחמת-העולם הראשונה.

מאז אותה החלטה, ארדואן החליט שפוליטיקאים גרמנים - מדרג כלשהו - אינם יכולים להיפגש עם החיילים הגרמנים המוצבים בבסיס חיל-האוויר באינצ'רליק שבטורקיה. לדעת בכירים במערכת הפוליטית הגרמנית, הגיעה השעה, בשל נסיבות רבות שמקורן בהתנהגותו הבעייתית של ארדואן, להעביר את הכוחות הגרמנים המסייעים למלחמה נגד ארגון "המדינה האסלאמית" למדינה אחרת כמו ירדן או קפריסין. יתרה מזאת, גרמניה אף הביעה חשש כבד שארדואן פועל ללא הרף לייבא את הסכסוכים הפנימיים של טורקיה לתוך גרמניה כחלק ממנופי-הלחץ המופעלים על הממשלה הגרמנית בנושאים רבים ומגוונים. במילים אחרות, טורקיה של ארדואן הפכה עם השנים ל"פגע-רע" - הן בעיני מדינות אירופאיות אחדות והן בעיני חלקים אחדים מהממשל האמריקאי. אולם, ספק רב אם יהיה להם מספיק אומץ להעמיד את ארדואן על מקומו, משום שהמערב כולו מוצג כגוף מוחלש בשל הנהגה כושלת הנתונה ללחצים ברוטאליים מכוונים שהם חלק מאידיאולוגיה המדינית של טורקיה המודעת היטב לעוצמתה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע , "טורקיה והמערב - פוליטיקה בינלאומית של חמומי-מוח", מגזין המזרח התיכון, 1 בספטמבר 2016.