הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושגPalestine  (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י".

לערבים המתגוררים בישראל שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה.

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני. באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית". לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"

באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".

שימו לב לקרבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים". 

כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות-הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964.  לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" - גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה-הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס". ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל. פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי - כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים. לפיכך, נאומים יפים באו"ם, כמו של אובמה מה-20 בספטמבר 2016, עם לחלוחית בעיניים בכל פעם שמזכירים את המילה "פלסטין", לא יצליחו לשנות את התמונה האמיתית השוררת במזרח-התיכון מזה מאות שנים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 22 בספטמבר 2016.