טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

טורקיה - תחת הנהגתו של נשיא טורקיה נוכחי רג'פ טאיף ארדואן - מהווה דוגמא נאותה מדוע מדינות דמוקרטיות-ליברליות אינן יכולות לסמוך או להסתמך בלב-שלם על מדינה מוסלמית כלשהי. כאשר ארדואן עלה לכס השלטון כראש-ממשלת טורקיה בשנת 2003, הוא אימץ גישה אסטרטגית-דיפלומטית חדשה שבבסיסה עמד הרעיון של "אפס עימותים" בין טורקיה לבין שכנותיה הקרובות והרחוקות. זה היה רעיון מרהיב שהיה פרי רוחו של אחמט דבוטאולו שהפך את עצמו לתיאורטיקן האידיאולוגי של "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) שנוסדה בשנת 2001 על-ידי רג'פ טאיף ארדואן. שני האישים האלה נמצאים כבר יותר מ-12 שנים בצמרת קבלת-ההחלטות בטורקיה - ארדואן הפך לנשיא טורקיה בשנת 2014, ודבוטאולו התמנה לראש-ממשלת טורקיה לאחר שהיה שר-החוץ של טורקיה יותר מחמש שנים והוא אף שימש יועץ מיוחד וכמעט יחיד לארדואן.

בשנים הראשונות לכהונתו של ארדואן, עוד הייתה תקווה כלשהי שטורקיה תצליח למצוא את השילוב הנכון לניהולה של המדינה האסלאמית המודרנית שתהווה דוגמא לשאר המדינות המוסלמיות במרחב כולו. אלא, שבתהליך העיצוב האידיאולוגי של הצמרת הבכירה של טורקיה, חלו שינויים מרחקי-לכת שנגעו בעצב-החשוף של העולם-הערבי כולו - דהיינו, טורקיה תחת מנהיגותו של ארדואן חתרה להפוך את עצמה למנהיגת העולם-המוסלמי הסוני. השילוב של אידיאולוגיה אסלאמית קיצונית עם שאיפות אימפריאליות, היוו מתכון-בטוח לעימות חזיתי עם כל שכנותיה של טורקיה. וכך, מאידיאולוגיה של "אפס עימותים", טורקיה נראתה לפתע כמדינה השבויה תחת הנהגתם של חמומי-מוח המחפשים תירוץ עלוב לריב עם כל העולם. חלק מהבעיה נובע מתהליך מכוון שנעשה על-ידי ארדואן שנועד להביא לשחיקתו המוחלטת של הצבא - שבאופן מסורתי נתפס כ"מגן הדמוקרטיה הטורקית". בהיסטוריה  המודרנית של טורקיה, הצבא מילא תפקיד חשוב בעיצוב החיים הדמוקרטיים בטורקיה בשלושה אירועים מרכזיים שעיצבו את טורקיה כמדינה וכחברה למשך שנים רבות:

א) בעקבות משבר פוליטי חריף ששרר בטורקיה בשנת 1960, הצבא הטורקי תפס את השלטון לאחר הדחתה היזומה של המנהיגות הפוליטית של אותה עת. עם ייצובה של המערכת הפוליטית, ורק לאחר הכנסתם של שינויים מערכתיים מתבקשים, הצבא השיב לפוליטיקאים את רסן השלטון לקראת סוף שנת 1961.

ב) במרס 1971, בעת שהתחוללו מהומות קשות ואלימות ברחבי המדינה, הצבא הטורקי שלח אזהרה לממשלה כי הוא לא יהסס לתפוס את השלטון אם האלימות הפוליטית לא תיפסק. בעקבות אזהרה זו הממשלה התפטרה ובמקומה קמה ממשלת איחוד-לאומי כאשר הצבא יעץ לממשלה החדשה כיצד לנהוג באלימות הפוליטית הגואה שאיימה למוטט את המדינה הטורקית כולה.

ג) בחודש ספטמבר 1980, הצבא הטורקי ערך "הפיכה צבאית" בעקבות אלימות פוליטית קשה ביותר ששיתקה לחלוטין את המערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית במדינה - מאות הרוגים היו בכל חודש לאורך של שנת 1980. ההפיכה הצבאית הזו הייתה שונה משום שהצבא ערך שינויים מרחקי-לכת בכל תחומי החיים הציבוריים במדינה. רק לאחר ייצובה המוחלט של המדינה הטורקית, הצבא "החזיר" את הדמוקרטיה לטורקיה ב-1983. טורקיה לאחר שנת 1983, למעשה "נוצקה" מחדש בעזרתו של הצבא הטורקי ששימש למעשה כ"אומנת" למדינה הטורקית הדמוקרטית עד לעלייתו של ארדואן בשנת 2003.

לצד האירועים האקוטיים הללו, התרחשו להם אירועים נוספים שהראו בעליל על מקומו של הצבא הטורקי בחיים המודרניים של המדינה, ומאידך, אנחנו גם יכולים לראות את שחיקתו של הצבא בעיני הפוליטיקה האסלאמית החדשה של ארדואן:

א) בפברואר 1997, הצבא הטורקי אילץ את ראש-הממשלה האסלאמי הראשון, נג'מטין ארבאקן, להתפטר מתפקידו, וזאת לאור הסכנה שנשקפה לדמוקרטיה הטורקית בהתאם לתפיסתו של הצבא וכמתחייב מתפקידו ההיסטורי על-פי החוקה שעוצבה לאחר ההפיכה של 1980.

ב) באפריל 2007, הצבא הטורקי העביר אזהרה חריפה לממשלה האסלאמית של רג'יפ טאיפ ארדואן כי הצבא מוכן להגן על המערכת החילונית של המדינה וזאת בשל מועמדותו של סגנו, עבדאללה גול, לנשיאות המדינה. הרמטכ"ל הטורקי, הגנרל יאסר בויוקניט (Büyükanıt), כינה את הכוחות המתנגדים לאופי החילוני של המדינה כ"צירי-רשע, החותרים תחת אושיות המדינה". לבסוף, עבדאללה גול נבחר לנשיאות המדינה באוגוסט 2007. על-מנת להרגיע את ראשי הצבא שהשקיפו על האירוע בזעם עצור, הוא פרסם הצהרה ברוח הדברים הללו: "החילוניות היא אחד מעקרונות המנחים של מדינתנו והיא תנאי להשגת שלום חברתי". מילים אלה לא הפיגו את חששותיהם של ראשי הצבא מהפיכתה של טורקיה לרפובליקה אסלאמית כפי שהתברר לאחר שנים אחדות בלבד עם עלייתו של ארדואן לשלטון.

ג) ביולי 2008, הממשלה האסלאמית של טורקיה הודיעה כי נעצרו שני גנרלים לשעבר בחשד למעורבותם בתכנון מהלך פוליטי-צבאי שנועד להדיח את הממשלה. הטענה של רשויות-חוק בטורקיה באותה עת הייתה, ש"השניים היו חברים ברשת לאומנית פרו-חילונית שביקשה להדיח את ממשלתו האסלאמית של ארדואן". מעצרם של שני הגנרלים התרחש בדיוק בזמן בו דן בית-המשפט החוקתי של טורקיה בפעילותה האנטי-חילונית של מפלגתו של ארדואן - "מפלגת הצדק והפיתוח". החל מרגע זה, חלה שחיקה מוחלטת במעמדו של הצבא הטורקי כ"מגן הדמוקרטיה הטורקית" - תפקיד שהוא מילא בהצלחה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת.

בטורקיה שוררים שלושה מוקדי-חיכוך היסטוריים עיקריים המאיימים על שלמותה של המדינה: א) המאבק הלאומי בין הכורדים לטורקים. ב) המאבק בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי. ג) המתח היומיומי בין האסלאם הרדיקלי לבין הליברליזם הדמוקרטי המערבי. במובן הזה, הצבא הטורקי שימש לאורך שנים ארוכות גורם מאזן בין כל הקטבים הללו המאיימים לפרוץ בעוצמה גדולה בכל רגע נתון. לפיכך, סילוקו של הצבא הטורקי כגורם מאזן באמצעות תהליך הדרגתי מכוון בידי ארדואן ומפלגתו האסלאמית מעלה את התמונה הבאה:

1. ארדואן החל לפתח שאיפות אימפריאליות בנוסח העות'מאני. על-פי המתווה הזה, טורקיה החלה להתערב באופן בוטה בפוליטיקה הפנימית של כל שכנותיה הקרובות והרחוקות - הידיים של ארדואן הגיעו עד ללוב, מאוריטניה וסומליה.

2. השאיפות האימפריאליות האלה ניתבו את הפוליטיקה הטורקית לעבר בניית עוצמה שלטונית נשיאותית החורגת הרבה מעבר למקובל בטורקיה: זה כולל שליטה על כל כלי-התקשורת במדינה; כליאתם של מאות עיתונאים בשל פרסום ידיעות שאינן משקפות את הרוח החדשה של טורקיה; ובניית ארמונות פאר למען "כבודו" של ארדואן - כיאה למי שמחשיב את עצמו לסולטאן החדש של האומה האסלאמית הסונית.

3. טורקיה של ארדואן מטפחת קשרים עם כל הגורמים האסלאמיים הרדיקאליים הפועלים במזרח-התיכון ואף מעבר לו. במסגרת הזו, טורקיה העניקה תמיכה ישירה ועקיפה לארגון "המדינה האסלאמית" במסגרת המאבק הטורקי נגד סוריה של בשאר אל-אסד ונגד השאיפות הלאומיות של הכורדים המתגוררים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. מאז 22 ביולי 2015, המאבק הצבאי של טורקיה בשאיפות הלאומיות של הכורדים הביא להריגתם של מאות רבות של בני-אדם בעיראק וליותר מ-100 הרוגים בטורקיה - כולל חיילים, לוחמים כורדים ואזרחים.

4. גולת-הכותרת של המדיניות הלטנטית של ארדואן באה לידי ביטוי ביחס של טורקיה לגלי-הגירה של הפליטים המתגודדים בהמוניהם מול שערי אירופה. אם אירופה לא הסכימה לכלול את טורקיה במסגרת האיחוד האירופאי, ארדואן כבר ידאג להציף את אירופה במהגרים מוסלמים מכל רחבי המזרח-התיכון. בין טורקיה לאי קוס היווני מפרידים בסך-הכל קצת יותר מ-4 ק"מ. הדרמה היומיומית המתרחשת באי במהלך החודשים האחרונים עם הגעת של עשרות-אלפי פליטים מרחבי המזרח-התיכון, מתיישבת היטב עם המדיניות האסלאמית של טורקיה לעצום-עיניים גם בנוגע להגעתם של עשרות-אלפי מתנדבים שעברו דרך טורקיה בדרכם להצטרף לארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. זו המדיניות הטורקית כולה על רגל אחת. ועם זאת, בעיני ארגון "המדינה האסלאמית", טורקיה היא יעד כמו כל מדינה מוסלמית אחרת במזרח-התיכון.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית", מגזין המזרח התיכון, 27 באוגוסט 2015.