האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין

הצירוף של פוליטיקאים ישראלים בינוניים ומטה עם תקשורת ישראלית מטורללת - שיש לה אג'נדה של התלהמות נחותה בשל הרכבה האנושי - מהווה שילוב מסוכן מאוד לדמוקרטיה הישראלית. השמאל הישראלי נמצא בנסיגה מתמדת בעשרים השנים האחרונות הן בשל המציאות הדינמית של המזרח-התיכון והן בשל מנהיגים שרלטנים שעלו לפתע פתאום ונעלמו כלאחר-יד. למעשה, המציאות הדינמית של המזרח-התיכון מהווה את הפקטור העיקרי לתזוזה של הציבור הישראלי למרכז ולימין, בעוד שהמנהיגות הפוליטית של השמאל נותרה מקובעת למלל אידיאולוגי שעבר זמנו. וכך, פעם בכמה חודשים עולה איזו אישיות פוליטית חדשה הנהפכת ליקירת השמאל הישראלי וליקירת התקשורת הישראלית הקורסת. כך למשל, דמויות ציבוריות כמו הרצוג, לפיד, לבני, כחלון, רון חולדאי, יובל דיסקין ומאיר דגן הפכו לכמה שעות לנביאים החדשים של השמאל הישראלי המתפורר. הם אפילו קיבלו סיקור אוהד, הם גם קיבלו זמן-מסך והם קיבלו התייחסויות אוהדות מעל לכול במה תקשורתית - אלא, שהגלישה להתלהמות מילולית על גבול השנאה כלפי חלקים אחדים בציבור הישראלי (היהודי בלבד), הראו בעליל על הסכנה הרובצת לנו מאישים כאלה המתיימרים להנהיג את מדינת-ישראל.

 אני חייב לציין שהבעיה לא תמיד קשורה לתכנים האידיאולוגיים של השמאל הישראלי. אלא, הדבר קשור יותר לתרבות-השיח-המתלהם האופיינית כל-כך למחנה השמאל הישראלי שיש לו נטייה חזקה לעסוק בהכללות גסות מאוד המופנות בעיקר לציבור היהודי ולא לציבור הערבי. את "התודעה הכוזבת" הזו, השמאל הישראלי ניסה להנחיל לציבור כולו לאורך שנים ארוכות - אולם, מה לעשות, למציאות המזרח-תיכונית יש דינמיקה משלה והיא מתנהגת ברוב המקרים באופן שונה לחלוטין ממה שאדמו"רי השמאל הישראלי היו רוצים. כדי להבין את גדול המשטמה השוררת בישראל התקשורתית כלפי אורחות החיים שלנו, להלן דוגמא אחת הנוגעת ליצירת "תודעה כוזבת" שבאה לידי ביטוי באופן הבא: באחת מהכתבות שהתפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" נכתב המשפט הבא: "בין רצח במצעד הגאווה לזה בכפר דומא, החברה הישראלית מדממת וחסרת-אונים נוכח גילויי אפליה וגזענות" (24 שעות, 12 באוגוסט 2015, עמוד 10). אנחנו כבר התרגלנו למסע ההסתה של העיתון נגד מדינת-ישראל ותושביה - מסע שבא לידי ביטוי ברוטאלי עד לבחירות האחרונות שנערכו בישראל בחודש מרס 2015. אנחנו גם זוכרים היטב את מסע ההסתה של אתר YENT נגד מדינת-ישראל וחייליה במהלך האינתיפאדה השנייה - הסתה שגלשה במקרים אחדים לרמה אנטישמית (כמו שימוש במילים "קלגס" ו"נקרופיליה"). אין תימה איפה, שהאמון של הציבור הישראלי בתקשורת הישראלית שואף לאפס. ועם זאת, זה עדיין לא פותר אותה מאחריות מוסדית ואישית למה שהתחולל בתחום הזה בשנים האחרונות.

האם רק השמאל הישראלי שוגה לחלוטין בהתייחסויות המילוליות שלו כלפי מדינת-ישראל? שימו לב למה שנאמר מפי בכירים בימין הישראלי בשנת 2010 המכהנים כרגע (2015) בתפקידים בכירים מאוד בפוליטיקה הישראלית:

בכתבה שהתפרסמה ב-16 ביולי 2010 בעיתון "הארץ", אמרה ח"כ ציפי חוטובלי את הדברים המקוממים האלה: "הפגיעה שלנו בפלסטינים הפכה אנושה: כלי ההגנה שלנו הפכו למטוסים וטנקים, הפכנו מכובשים לטובחים, אם לומר זאת בצורה בוטה. דווקא השמאל הפך אותנו לעם אכזרי יותר". הביטויים "טובחים" ו"עם אכזרי", לקוחים מהטרמינולוגיה האנטישמית של התעמולה הערבית רק כדי להצדיק, לכאורה, את אשמתו של השמאל הציוני בישראל. והנה, הרי לכם קוראים יקרים, שילוב של אנטישמיות-לטנטית המשולבת בשנאה-עצמית בשם אידיאולוגיה פוליטית שהיא מדומיינת לחלוטין. כיום, ציפי חוטובלי מכהנת כסגנית שר-החוץ, והיא אמורה לייצג את מדינת-ישראל באופן ההולם ביותר.

ראוי לשים-לב גם לדבריו של הנשיא ראובן ריבלין שכיהן באותה שנה (2010) כיו"ר כנסת-ישראל: "התנועות הכוחניות היהודיות צמחו מתוך הגישה הפטרונית של 'הם שם ואנחנו כאן', שאנו צריכים מדינה שתהייה רק ליהודים. אף פעם לא הבנתי את זה". את זה אמר מי שהיה יו"ר הכנסת תוך כדי התעלמות מוחלטת מהשואה היהודית באירופה ומגירוש של מיליון יהודים ממדינות-ערב בפרק זמן קצר. את זה אמר יו"ר הכנסת שלעיתים עולות דמעות בעיניו בכל פעם שהוא משתתף בטקסים ממלכתיים. הביטוי "כוחות המגן הישראלים" שהוקמו כאן כדי לשמור על חיי היהודים לפני 1948, הפכו לפתע פתאום ל"התנועות הכוחניות היהודיות", אליבא דריבלין. לצערנו הרב, אחדים בימין הישראלי עדיין מסרבים להבין את המשמעות האמיתית של השימוש בטרמינולוגיה כזו רק כדי להצדיק את האידיאולוגיה של אחדים ממפלגת הליכוד שאינם מוכנים לחשוב באופן פרקטי של חלוקת הארץ בגבולות כאלה ואחרים. האם הטרמינולוגיה התעמולתית הערבית השתלטה גם על הימין הישראלי? אולי.

אל מסכת הביטויים האומללים של הנשיא ריבלין בשנים האחרונות, הצטרף משפט נוסף, עוד יותר אומלל, לאחר הפיגוע בו נרצח פעוט בן 18 חודשים בידי טרוריסטים יהודים שהשליכו בקבוק-תבערה לעבר בית בכפר דומא (ב-31 ביולי 2015). מייד לאחר האירוע, ראובן ריבלין הצהיר ש"בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש". לאור האמירה האומללה הזו, שיש בה ניחוח אנטישמי, עולות שאלות אחדות חשובות:

1. האם ריבלין היה מעז לזרוק משפט כזה גם לעבר כלל הציבור הערבי שרובו ככולו תומך בטרור נגד יהודים ומטפח טרוריסטים שפעלו נגד יהודים? כשאני מדבר על "הציבור הערבי", אני מתכוון גם למוסדות הרשמיים של האוטונומיה הפלסטינית העוסקים בהסתה רשמית וממוסדת נגד תושבי מדינת-ישראל. הסתה דומה מתנהלת גם בכנסת-ישראל נגד הציבור היהודי בישראל.

2. האם על סמך מקרה אחד "מותר" לעשות הכללות גזעניות רק על הציבור היהודי, אולם "אסור" לעשות הכללות כאלה נגד הציבור הערבי למרות עשרות-אלפי מקרים של מעשי טרור שהתבצעו נגד יהודים במהלך שנים האחרונות? כך למשל, על-פי נתונים רשמיים של שירות-הביטחון-הכללי, בחודשים ינואר-יוני 2015 הושלכו 591 בקבוקי-תבערה לעבר ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ביו"ש. איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על הציבור הערבי על-פי ההיגיון של ראובן ריבלין - רק על סמך הנתון הזה בלבד?

3. מדוע ריבלין ממשיך להחזיק במשרתו הרמה למרות ש"בני עמו איבדו צלם אנוש"? איזה אדם שפוי היה רוצה לעמוד בראש מדינה כזו? אם ריבלין בכל זאת בחר להישאר בתפקידו, מה זה אומר על אישיותו המוסרית? למה הוא כל כך טורח לזהות את עצמו עם "אומה שאיבדה צלם אנוש"? לא ברור.

בחודשים האחרונים, ריבלין הפך ליקיר השמאל הישראלי וליקירם של אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל (אין לכם מה לדאוג, זה יעבור להם מהר). אולם, ספק רב אם אלה שהפכו לפתע פתאום לאוהדיו של ריבלין מבינים היטב את האידיאולוגיה הקיצונית של ריבלין בנוגע לפיתרון הרצוי בשטחי יהודה ושומרון. אלא, שבדרך העקלקלה שלו, ריבלין - כנשיא המדינה הנוכחי של ישראל -  הפך את עצמו לאחד ממבשרי "התודעה הכוזבת" ביחס לציבור הישראלי וביחס למדינת-ישראל. אנחנו יכולים להתלונן כל דקה על הסיקור החדשותי הבינלאומי בנוגע לישראל. אנחנו גם יכולים להמשיך להתלונן על החרמות שמטילים על ישראל מידי יום. אנחנו יכולים להמשיך להתבכיין על ההסתה הקטלנית המתנהלת נגד ישראל באירופה המערבית הקורסת תחת נטל המהגרים ותחת זרם המוסלמים. אולם, ההסתה האמיתית נגד מדינת-ישראל מתנהלת דווקא באמצעות התקשורת הישראלית ובאמצעות פוליטיקאים ישראלים אחדים המבקשים לקושש כמה רגעים של יוקרה בקרב מחנה מסוים על חשבון האינטרס הכולל של מדינת-ישראל ותושביה. זו הסכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית ולקיום הלאומי שלנו בארץ-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין", מגזין המזרח התיכון, 13 באוגוסט 2015.