טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

טורקיה - תחת הנהגתו של נשיא טורקיה נוכחי רג'פ טאיף ארדואן - מהווה דוגמא נאותה מדוע מדינות דמוקרטיות-ליברליות אינן יכולות לסמוך או להסתמך בלב-שלם על מדינה מוסלמית כלשהי. כאשר ארדואן עלה לכס השלטון כראש-ממשלת טורקיה בשנת 2003, הוא אימץ גישה אסטרטגית-דיפלומטית חדשה שבבסיסה עמד הרעיון של "אפס עימותים" בין טורקיה לבין שכנותיה הקרובות והרחוקות. זה היה רעיון מרהיב שהיה פרי רוחו של אחמט דבוטאולו שהפך את עצמו לתיאורטיקן האידיאולוגי של "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) שנוסדה בשנת 2001 על-ידי רג'פ טאיף ארדואן. שני האישים האלה נמצאים כבר יותר מ-12 שנים בצמרת קבלת-ההחלטות בטורקיה - ארדואן הפך לנשיא טורקיה בשנת 2014, ודבוטאולו התמנה לראש-ממשלת טורקיה לאחר שהיה שר-החוץ של טורקיה יותר מחמש שנים והוא אף שימש יועץ מיוחד וכמעט יחיד לארדואן.

בשנים הראשונות לכהונתו של ארדואן, עוד הייתה תקווה כלשהי שטורקיה תצליח למצוא את השילוב הנכון לניהולה של המדינה האסלאמית המודרנית שתהווה דוגמא לשאר המדינות המוסלמיות במרחב כולו. אלא, שבתהליך העיצוב האידיאולוגי של הצמרת הבכירה של טורקיה, חלו שינויים מרחקי-לכת שנגעו בעצב-החשוף של העולם-הערבי כולו - דהיינו, טורקיה תחת מנהיגותו של ארדואן חתרה להפוך את עצמה למנהיגת העולם-המוסלמי הסוני. השילוב של אידיאולוגיה אסלאמית קיצונית עם שאיפות אימפריאליות, היוו מתכון-בטוח לעימות חזיתי עם כל שכנותיה של טורקיה. וכך, מאידיאולוגיה של "אפס עימותים", טורקיה נראתה לפתע כמדינה השבויה תחת הנהגתם של חמומי-מוח המחפשים תירוץ עלוב לריב עם כל העולם. חלק מהבעיה נובע מתהליך מכוון שנעשה על-ידי ארדואן שנועד להביא לשחיקתו המוחלטת של הצבא - שבאופן מסורתי נתפס כ"מגן הדמוקרטיה הטורקית". בהיסטוריה  המודרנית של טורקיה, הצבא מילא תפקיד חשוב בעיצוב החיים הדמוקרטיים בטורקיה בשלושה אירועים מרכזיים שעיצבו את טורקיה כמדינה וכחברה למשך שנים רבות:

א) בעקבות משבר פוליטי חריף ששרר בטורקיה בשנת 1960, הצבא הטורקי תפס את השלטון לאחר הדחתה היזומה של המנהיגות הפוליטית של אותה עת. עם ייצובה של המערכת הפוליטית, ורק לאחר הכנסתם של שינויים מערכתיים מתבקשים, הצבא השיב לפוליטיקאים את רסן השלטון לקראת סוף שנת 1961.

ב) במרס 1971, בעת שהתחוללו מהומות קשות ואלימות ברחבי המדינה, הצבא הטורקי שלח אזהרה לממשלה כי הוא לא יהסס לתפוס את השלטון אם האלימות הפוליטית לא תיפסק. בעקבות אזהרה זו הממשלה התפטרה ובמקומה קמה ממשלת איחוד-לאומי כאשר הצבא יעץ לממשלה החדשה כיצד לנהוג באלימות הפוליטית הגואה שאיימה למוטט את המדינה הטורקית כולה.

ג) בחודש ספטמבר 1980, הצבא הטורקי ערך "הפיכה צבאית" בעקבות אלימות פוליטית קשה ביותר ששיתקה לחלוטין את המערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית במדינה - מאות הרוגים היו בכל חודש לאורך של שנת 1980. ההפיכה הצבאית הזו הייתה שונה משום שהצבא ערך שינויים מרחקי-לכת בכל תחומי החיים הציבוריים במדינה. רק לאחר ייצובה המוחלט של המדינה הטורקית, הצבא "החזיר" את הדמוקרטיה לטורקיה ב-1983. טורקיה לאחר שנת 1983, למעשה "נוצקה" מחדש בעזרתו של הצבא הטורקי ששימש למעשה כ"אומנת" למדינה הטורקית הדמוקרטית עד לעלייתו של ארדואן בשנת 2003.

לצד האירועים האקוטיים הללו, התרחשו להם אירועים נוספים שהראו בעליל על מקומו של הצבא הטורקי בחיים המודרניים של המדינה, ומאידך, אנחנו גם יכולים לראות את שחיקתו של הצבא בעיני הפוליטיקה האסלאמית החדשה של ארדואן:

א) בפברואר 1997, הצבא הטורקי אילץ את ראש-הממשלה האסלאמי הראשון, נג'מטין ארבאקן, להתפטר מתפקידו, וזאת לאור הסכנה שנשקפה לדמוקרטיה הטורקית בהתאם לתפיסתו של הצבא וכמתחייב מתפקידו ההיסטורי על-פי החוקה שעוצבה לאחר ההפיכה של 1980.

ב) באפריל 2007, הצבא הטורקי העביר אזהרה חריפה לממשלה האסלאמית של רג'יפ טאיפ ארדואן כי הצבא מוכן להגן על המערכת החילונית של המדינה וזאת בשל מועמדותו של סגנו, עבדאללה גול, לנשיאות המדינה. הרמטכ"ל הטורקי, הגנרל יאסר בויוקניט (Büyükanıt), כינה את הכוחות המתנגדים לאופי החילוני של המדינה כ"צירי-רשע, החותרים תחת אושיות המדינה". לבסוף, עבדאללה גול נבחר לנשיאות המדינה באוגוסט 2007. על-מנת להרגיע את ראשי הצבא שהשקיפו על האירוע בזעם עצור, הוא פרסם הצהרה ברוח הדברים הללו: "החילוניות היא אחד מעקרונות המנחים של מדינתנו והיא תנאי להשגת שלום חברתי". מילים אלה לא הפיגו את חששותיהם של ראשי הצבא מהפיכתה של טורקיה לרפובליקה אסלאמית כפי שהתברר לאחר שנים אחדות בלבד עם עלייתו של ארדואן לשלטון.

ג) ביולי 2008, הממשלה האסלאמית של טורקיה הודיעה כי נעצרו שני גנרלים לשעבר בחשד למעורבותם בתכנון מהלך פוליטי-צבאי שנועד להדיח את הממשלה. הטענה של רשויות-חוק בטורקיה באותה עת הייתה, ש"השניים היו חברים ברשת לאומנית פרו-חילונית שביקשה להדיח את ממשלתו האסלאמית של ארדואן". מעצרם של שני הגנרלים התרחש בדיוק בזמן בו דן בית-המשפט החוקתי של טורקיה בפעילותה האנטי-חילונית של מפלגתו של ארדואן - "מפלגת הצדק והפיתוח". החל מרגע זה, חלה שחיקה מוחלטת במעמדו של הצבא הטורקי כ"מגן הדמוקרטיה הטורקית" - תפקיד שהוא מילא בהצלחה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת.

בטורקיה שוררים שלושה מוקדי-חיכוך היסטוריים עיקריים המאיימים על שלמותה של המדינה: א) המאבק הלאומי בין הכורדים לטורקים. ב) המאבק בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי. ג) המתח היומיומי בין האסלאם הרדיקלי לבין הליברליזם הדמוקרטי המערבי. במובן הזה, הצבא הטורקי שימש לאורך שנים ארוכות גורם מאזן בין כל הקטבים הללו המאיימים לפרוץ בעוצמה גדולה בכל רגע נתון. לפיכך, סילוקו של הצבא הטורקי כגורם מאזן באמצעות תהליך הדרגתי מכוון בידי ארדואן ומפלגתו האסלאמית מעלה את התמונה הבאה:

1. ארדואן החל לפתח שאיפות אימפריאליות בנוסח העות'מאני. על-פי המתווה הזה, טורקיה החלה להתערב באופן בוטה בפוליטיקה הפנימית של כל שכנותיה הקרובות והרחוקות - הידיים של ארדואן הגיעו עד ללוב, מאוריטניה וסומליה.

2. השאיפות האימפריאליות האלה ניתבו את הפוליטיקה הטורקית לעבר בניית עוצמה שלטונית נשיאותית החורגת הרבה מעבר למקובל בטורקיה: זה כולל שליטה על כל כלי-התקשורת במדינה; כליאתם של מאות עיתונאים בשל פרסום ידיעות שאינן משקפות את הרוח החדשה של טורקיה; ובניית ארמונות פאר למען "כבודו" של ארדואן - כיאה למי שמחשיב את עצמו לסולטאן החדש של האומה האסלאמית הסונית.

3. טורקיה של ארדואן מטפחת קשרים עם כל הגורמים האסלאמיים הרדיקאליים הפועלים במזרח-התיכון ואף מעבר לו. במסגרת הזו, טורקיה העניקה תמיכה ישירה ועקיפה לארגון "המדינה האסלאמית" במסגרת המאבק הטורקי נגד סוריה של בשאר אל-אסד ונגד השאיפות הלאומיות של הכורדים המתגוררים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. מאז 22 ביולי 2015, המאבק הצבאי של טורקיה בשאיפות הלאומיות של הכורדים הביא להריגתם של מאות רבות של בני-אדם בעיראק וליותר מ-100 הרוגים בטורקיה - כולל חיילים, לוחמים כורדים ואזרחים.

4. גולת-הכותרת של המדיניות הלטנטית של ארדואן באה לידי ביטוי ביחס של טורקיה לגלי-הגירה של הפליטים המתגודדים בהמוניהם מול שערי אירופה. אם אירופה לא הסכימה לכלול את טורקיה במסגרת האיחוד האירופאי, ארדואן כבר ידאג להציף את אירופה במהגרים מוסלמים מכל רחבי המזרח-התיכון. בין טורקיה לאי קוס היווני מפרידים בסך-הכל קצת יותר מ-4 ק"מ. הדרמה היומיומית המתרחשת באי במהלך החודשים האחרונים עם הגעת של עשרות-אלפי פליטים מרחבי המזרח-התיכון, מתיישבת היטב עם המדיניות האסלאמית של טורקיה לעצום-עיניים גם בנוגע להגעתם של עשרות-אלפי מתנדבים שעברו דרך טורקיה בדרכם להצטרף לארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. זו המדיניות הטורקית כולה על רגל אחת. ועם זאת, בעיני ארגון "המדינה האסלאמית", טורקיה היא יעד כמו כל מדינה מוסלמית אחרת במזרח-התיכון.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית", מגזין המזרח התיכון, 27 באוגוסט 2015.

טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

בשעה שאנחנו עסוקים בעצמנו, ובעוד כמה פרטים "חשובים" כמו בשביתת-הרעב של טרוריסט מוסלמי שיש לו אג'נדה פשיסטית - כמו לרבים מהפלסטינים - של חיסול והשמדה, במרחב האדיר מסביבנו מתרחשות להן טרגדיות אנושיות קשות מאוד שחומקות בכוונה מתחת לרדאר התקשורתי הישראלי. בתקשורת הישראלית - רובה ככולה - קיימת אטימות לכול מה שלא קשור באופן ישיר לפלסטינים ולארה"ב. כל השאר - פשוט לא קיים. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו מופתעים בכל פעם מחדש מהתפתחויות מהירות המתרחשות במדינות רבות מסביבנו הקורסות תחת נטל האתגרים הביטחוניים והאזרחיים.

כך למשל, מקורות מחקריים בבריטניה מסרו ב-24 ביולי 2015 על הריגתם של 11,000 בני-אדם בפעולות טרור אסלאמיים שהתבצעו ב-18 מדינות אפריקאיות מאז תחילת שנת 2015. מרבית ההרוגים היו בניגריה ובסומליה. לנתון המדהים הזה, רצוי להוסיף הערות אחדות: מרבית פעולות-הטרור המתבצעות בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים באפריקה, אינם באים לידי ביטוי בתקשורת הבינלאומית. בכל המדינות האפריקאיות לא מתבצע איסוף מדויק של האירועים משום שהארגונים המקומיים לא זוכים לתמיכה כספית כלשהי ממדינות מערביות או מארגונים הקשורים למוסדות האו"ם. כדי למנוע זרימה של דיווחים, ארגוני טרור אסלאמיים הרסו את קווי התקשורת בדומה למה שמתרחש באזורים אחדים בצפון-ניגריה. בדומה למתרחש במדינות מוסלמיות במזרח-התיכון, פעילי "זכויות אדם", לכאורה, חוששים לפעול באזורים מסוכנים - הן בשל קשיים מצד גורמים ממשלתיים והן בגלל החשש מפגיעה מצד ארגונים רדיקליים. אפילו הסיוע לפליטי-מלחמה מגיע בקמצנות גדולה מהארגונים הבינלאומיים משום שהסיוע אינו מעניק להם כול יוקרה תקשורתית. וכן, לעיתים קרובות הסיוע מעוכב כמכשיר של לחץ הן מצד גורמים ממשלתיים והן מצד ארגוני הטרור אסלאמיים - בדומה למה שמתרחש בסומליה. לצד מספר ההרוגים בפעולות-טרור, במהלך השנה אחרונה נהרגו עשרות-אלפי בני-אדם בפעולות צבאיות יזומות נגד ארגונים רדיקליים באפריקה הכוללים גם מעשי טבח המוניים, אונס המוני ושיטתי, ביזה וטיהור אתני של מיליוני בני-אדם. מרבית המדינות באפריקה, בדומה למדינות הערביות, הן מדינות כושלות מן היסוד.

הסכם הגרעין עם איראן נחתם ב-14 ביולי 2015. בדיוק שבוע לאחר מכן, נשיא ניגריה החדש, מוחמדו בוהרי, נפגש אם הנשיא ברק חוסיין אובמה בבית-הלבן. גורמים רשמיים בניגריה הדליפו לתקשורת המקומית שהפגישה בין שני הנשיאים הייתה מתסכלת מאוד עד בלתי-אפקטיבית בעליל. הנשיא בוהרי (כמוסלמי) ביקש סיוע צבאי דחוף מארה"ב המטרה להתמודד את הטרור האסלאמי. אובמה, כך נרמז, דחה כלאחר-יד את הטענות על הסכנה הנובעת לניגריה בשל הטרור האסלאמי, והוא העדיף להתמקד בנושאים הקשורים "לזכויות-אדם". בסיום הפגישה, אובמה הבטיח לנשיא ניגריה סיוע באספקת מסוקי "קוברה" ישנים. העניין החשוב הזה טעון הבהרה: מקורות ביטחוניים בישראל מסרו  שבתחילת שנת 2015 ניגריה ביקשה לקנות מישראל מסוקי "קוברה" ישנים. ישראל נענתה לבקשה הניגרית, אך ארה"ב הטילה וטו מוחלט על המכירה בשל החשש האמריקאי "מפגיעה בחפים-מפשע בניגריה". הבדיחה הזו רשומה על שמו של אובמה כפי שיובהר להלן:

מאז שברק חוסיין אובמה הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 2009, הוא הפך את "החיסולים-הממוקדים" לאחד מהמכשירים הצבאיים המובילים של ארה"ב במלחמתה ב"טרור אסלאמי" (שלא קיים לדעתו של אובמה). על-מנת להבין את המשמעות המספרית והמוסרית של המכשיר הזה, רואי לציין שהנשיא הקודם, ג'ורג' ווקר בוש, אישר בשלוש שנות כהונתו האחרונות רק 40 חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של עשרות טרוריסטים מוסלמים בלבד. לעומתו, מאז שהחל אובמה את כהונתו בשנת 2009 ועד לתחילת 2015, נהרגו יותר מ-10,000 בני-אדם רק בחיסולים-ממוקדים אמריקאים ברחבי המזרח-התיכון.  והינה הנתון המדהים הנובע מהמדיניות של אובמה: כ-90 אחוזים מההרוגים היו אזרחים חפים-מפשע, משום שעל-פי המדיניות של אובמה מותר להרוג כל מה שזז ליד הטרוריסט המבוקש - כולל בני-משפחתו (זה היה נכון עד לשנת 2014). אנחנו מדברים רק על חיסולים-ממוקדים ולא על ההפצצות האמריקאיות שנערכו ברחבי המזרח-התיכון שגרמו להריגתם של עשרות-אלפי בני-אדם נוספים. רובם, שוב, חפים-מפשע. במהלך השנים האחרונות, בעיקר מאז שנת 2010, קיבלתי פניות אחדות מגורמים בינלאומיים בנוגע למספר ההרוגים מחיסולים-ממוקדים אמריקאים בעקבות שני מאמרים שכתבתי על הנושא הזה - בנובמבר 2009 ובינואר 2010. המשמעות של הפניות הללו הייתה, שהאמריקאים עצמם לא שמו-לב מה מתחולל מתחת לאף שלהם בנושא הזה, משום שכולם היו עסוקים ולשבח ולהלל את הנשיא השחור הראשון של ארה"ב - זה שזכה בפרס-נובל לשלום חודשים סופרים בלבד לאחר תחילת כהונתו.

כמובן, שליצני-החצר של אובמה בתקשורת האמריקאית מתעניינים הרבה יותר בכל פלסטיני שנשרה לו שערה בלילה, מאשר במה שמתחולל ברחבי-העולם בעקבות המדיניות הכושלת של הנשיא הנוכחי. גם המצב האזרחי והחברתי בארה"ב לא מזהיר במיוחד מאז שאובמה נכנס לתפקידו. ועם זאת, הוא אינו מהסס לשלוח חיצי-ביקורת לעבר ישראל בכל הקשור ליחסיה עם המיעוטים המתגוררים בתחומה. גוף מחקרי אמריקאי שמאלני בטקסס פרסם באמצע אוגוסט 2015, כי בעקבות "המלחמות של ארה"ב במזרח-התיכון", נהרגו כ-4 מיליון בני-אדם - כולל באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה ובמקומות נוספים באפריקה. המספר "המופרך" הזה קרוב יותר לאמת ממה שהאמריקאים עצמם מוכנים לקבל. כמובן, שמרבית ההרוגים הם מוסלמים שנהרגו בידי מוסלמים - גם משום שאמריקה תחת הממשל הנוכחי החליטה לנהל מדיניות שהובילה לשום-מקום.

נחזור לאפריקה: ארבעה ימים לאחר ביקורו של נשיא ניגריה בארה"ב, הנשיא אובמה ערך ביקור-מולדת בקניה ב-24 ביולי 2015 למשך שלושה ימים. כמו כן, אובמה הגיע לאתיופיה לביקור חופז בן יום אחד בלבד. כמובן שקניה התקשטה לכבודו של הנשיא האמריקאי; פרחים ועצים ניטעו לאורך הרחובות (הם נבלו לאחר הביקור); הרחובות נוקו וצוחצחו (מה שלא קורה בדרך-כלל בימים רגילים); והתלמידים הקנייתיים דקלמו מילות-ברכה לאורח הנכבד. אלא, שהתברר לקנייתים, שמנהיג-המעצמה-החזקה-בעולם הוא מנהיג קל-דעת. שום דבר מהבעיות של קניה ואתיופיה לא באמת ענייניו את אובמה. הוא היה עסוק בלהרשים את הנוכחים באמירותיו המתוחכמות שלא הייתה מאחוריהן כל בשורה חדשה ורעננה לאפריקה המתפוררת השרויה תחת מטר של טרור ואלימות אסלאמית, ושל שיטפון של פליטים אפריקאים הנודדים ממדינה למדינה בדרכם לאירופה. האם לאובמה יש בכלל מדיניות בינלאומית קוהרנטית? אובמה רצה להחליש את ארה"ב - ומפרספקטיבה של כמעט 7 שנים אפשר להגיד שהוא ממש הצליח במשימתו. בדרכו הוא, הוא אפילו הצליח להחליש מדינות נוספות באסיה ובאפריקה. אולם, מי היה מאמין, שדווקא ישראל תצליח לעמוד כמעט 7 שנים לבד במערכה אידיאולוגית מול ממשל אמריקאי עוין שראה באסלאם הרדיקלי גורם מייצב בזירה האסלאמית וגשר הולם בין ערכי-האסלאם לבין הערכים של העולם-המערבי והדמוקרטי.

בשולי הדרמה האפריקאית התרחשו להם כמה עניינים חשובים במהלך חודש אוגוסט 2015: א) מקורות רשמיים באו"ם מסרו שתימן נראית לאחר 5 חודשים מלחמה, שהחלה בחודש מרס, כפי שסוריה נראית לאחר 4 שנים של מלחמת-אזרחים אכזרית. ב) ארגון "המדינה האסלאמית" הצליח לבסס את בירתו השלישית בעיר סירת שבמזרח לוב המצטרפת לעיר מוסול שבעיראק ולעיר אל-רקא שבסוריה. ג) ממשלת גרמניה ניסתה למנוע את פרסום הידיעה שיש בכוונתה לקלוט יותר מ-800,000 פליטים בתחומה רק בשנת 2015. כפול מהשנה הקודמת. הנתון הזה גרם לזעזוע עמוק בחברה הגרמנית. כבר כעת, כל אדם חמישי בגרמניה הוא מהגר או בנו של מהגר. מאז תחילת שנת 2015, נרשמו בגרמניה מאות פגיעות קשות במהגרים שהתבצעו בידי גורמים רדיקליים הרואים במדיניות הממשלתית סכנה לאורח-החיים הגרמני. גם במקרה הזה, (בדומה לאמריקאים), התקשורת המקומית הגרמנית העדיפה לספר לגרמנים סיפור שונה לחלוטין.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה", מגזין המזרח התיכון, 20 באוגוסט 2015.

האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין

הצירוף של פוליטיקאים ישראלים בינוניים ומטה עם תקשורת ישראלית מטורללת - שיש לה אג'נדה של התלהמות נחותה בשל הרכבה האנושי - מהווה שילוב מסוכן מאוד לדמוקרטיה הישראלית. השמאל הישראלי נמצא בנסיגה מתמדת בעשרים השנים האחרונות הן בשל המציאות הדינמית של המזרח-התיכון והן בשל מנהיגים שרלטנים שעלו לפתע פתאום ונעלמו כלאחר-יד. למעשה, המציאות הדינמית של המזרח-התיכון מהווה את הפקטור העיקרי לתזוזה של הציבור הישראלי למרכז ולימין, בעוד שהמנהיגות הפוליטית של השמאל נותרה מקובעת למלל אידיאולוגי שעבר זמנו. וכך, פעם בכמה חודשים עולה איזו אישיות פוליטית חדשה הנהפכת ליקירת השמאל הישראלי וליקירת התקשורת הישראלית הקורסת. כך למשל, דמויות ציבוריות כמו הרצוג, לפיד, לבני, כחלון, רון חולדאי, יובל דיסקין ומאיר דגן הפכו לכמה שעות לנביאים החדשים של השמאל הישראלי המתפורר. הם אפילו קיבלו סיקור אוהד, הם גם קיבלו זמן-מסך והם קיבלו התייחסויות אוהדות מעל לכול במה תקשורתית - אלא, שהגלישה להתלהמות מילולית על גבול השנאה כלפי חלקים אחדים בציבור הישראלי (היהודי בלבד), הראו בעליל על הסכנה הרובצת לנו מאישים כאלה המתיימרים להנהיג את מדינת-ישראל.

 אני חייב לציין שהבעיה לא תמיד קשורה לתכנים האידיאולוגיים של השמאל הישראלי. אלא, הדבר קשור יותר לתרבות-השיח-המתלהם האופיינית כל-כך למחנה השמאל הישראלי שיש לו נטייה חזקה לעסוק בהכללות גסות מאוד המופנות בעיקר לציבור היהודי ולא לציבור הערבי. את "התודעה הכוזבת" הזו, השמאל הישראלי ניסה להנחיל לציבור כולו לאורך שנים ארוכות - אולם, מה לעשות, למציאות המזרח-תיכונית יש דינמיקה משלה והיא מתנהגת ברוב המקרים באופן שונה לחלוטין ממה שאדמו"רי השמאל הישראלי היו רוצים. כדי להבין את גדול המשטמה השוררת בישראל התקשורתית כלפי אורחות החיים שלנו, להלן דוגמא אחת הנוגעת ליצירת "תודעה כוזבת" שבאה לידי ביטוי באופן הבא: באחת מהכתבות שהתפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" נכתב המשפט הבא: "בין רצח במצעד הגאווה לזה בכפר דומא, החברה הישראלית מדממת וחסרת-אונים נוכח גילויי אפליה וגזענות" (24 שעות, 12 באוגוסט 2015, עמוד 10). אנחנו כבר התרגלנו למסע ההסתה של העיתון נגד מדינת-ישראל ותושביה - מסע שבא לידי ביטוי ברוטאלי עד לבחירות האחרונות שנערכו בישראל בחודש מרס 2015. אנחנו גם זוכרים היטב את מסע ההסתה של אתר YENT נגד מדינת-ישראל וחייליה במהלך האינתיפאדה השנייה - הסתה שגלשה במקרים אחדים לרמה אנטישמית (כמו שימוש במילים "קלגס" ו"נקרופיליה"). אין תימה איפה, שהאמון של הציבור הישראלי בתקשורת הישראלית שואף לאפס. ועם זאת, זה עדיין לא פותר אותה מאחריות מוסדית ואישית למה שהתחולל בתחום הזה בשנים האחרונות.

האם רק השמאל הישראלי שוגה לחלוטין בהתייחסויות המילוליות שלו כלפי מדינת-ישראל? שימו לב למה שנאמר מפי בכירים בימין הישראלי בשנת 2010 המכהנים כרגע (2015) בתפקידים בכירים מאוד בפוליטיקה הישראלית:

בכתבה שהתפרסמה ב-16 ביולי 2010 בעיתון "הארץ", אמרה ח"כ ציפי חוטובלי את הדברים המקוממים האלה: "הפגיעה שלנו בפלסטינים הפכה אנושה: כלי ההגנה שלנו הפכו למטוסים וטנקים, הפכנו מכובשים לטובחים, אם לומר זאת בצורה בוטה. דווקא השמאל הפך אותנו לעם אכזרי יותר". הביטויים "טובחים" ו"עם אכזרי", לקוחים מהטרמינולוגיה האנטישמית של התעמולה הערבית רק כדי להצדיק, לכאורה, את אשמתו של השמאל הציוני בישראל. והנה, הרי לכם קוראים יקרים, שילוב של אנטישמיות-לטנטית המשולבת בשנאה-עצמית בשם אידיאולוגיה פוליטית שהיא מדומיינת לחלוטין. כיום, ציפי חוטובלי מכהנת כסגנית שר-החוץ, והיא אמורה לייצג את מדינת-ישראל באופן ההולם ביותר.

ראוי לשים-לב גם לדבריו של הנשיא ראובן ריבלין שכיהן באותה שנה (2010) כיו"ר כנסת-ישראל: "התנועות הכוחניות היהודיות צמחו מתוך הגישה הפטרונית של 'הם שם ואנחנו כאן', שאנו צריכים מדינה שתהייה רק ליהודים. אף פעם לא הבנתי את זה". את זה אמר מי שהיה יו"ר הכנסת תוך כדי התעלמות מוחלטת מהשואה היהודית באירופה ומגירוש של מיליון יהודים ממדינות-ערב בפרק זמן קצר. את זה אמר יו"ר הכנסת שלעיתים עולות דמעות בעיניו בכל פעם שהוא משתתף בטקסים ממלכתיים. הביטוי "כוחות המגן הישראלים" שהוקמו כאן כדי לשמור על חיי היהודים לפני 1948, הפכו לפתע פתאום ל"התנועות הכוחניות היהודיות", אליבא דריבלין. לצערנו הרב, אחדים בימין הישראלי עדיין מסרבים להבין את המשמעות האמיתית של השימוש בטרמינולוגיה כזו רק כדי להצדיק את האידיאולוגיה של אחדים ממפלגת הליכוד שאינם מוכנים לחשוב באופן פרקטי של חלוקת הארץ בגבולות כאלה ואחרים. האם הטרמינולוגיה התעמולתית הערבית השתלטה גם על הימין הישראלי? אולי.

אל מסכת הביטויים האומללים של הנשיא ריבלין בשנים האחרונות, הצטרף משפט נוסף, עוד יותר אומלל, לאחר הפיגוע בו נרצח פעוט בן 18 חודשים בידי טרוריסטים יהודים שהשליכו בקבוק-תבערה לעבר בית בכפר דומא (ב-31 ביולי 2015). מייד לאחר האירוע, ראובן ריבלין הצהיר ש"בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש". לאור האמירה האומללה הזו, שיש בה ניחוח אנטישמי, עולות שאלות אחדות חשובות:

1. האם ריבלין היה מעז לזרוק משפט כזה גם לעבר כלל הציבור הערבי שרובו ככולו תומך בטרור נגד יהודים ומטפח טרוריסטים שפעלו נגד יהודים? כשאני מדבר על "הציבור הערבי", אני מתכוון גם למוסדות הרשמיים של האוטונומיה הפלסטינית העוסקים בהסתה רשמית וממוסדת נגד תושבי מדינת-ישראל. הסתה דומה מתנהלת גם בכנסת-ישראל נגד הציבור היהודי בישראל.

2. האם על סמך מקרה אחד "מותר" לעשות הכללות גזעניות רק על הציבור היהודי, אולם "אסור" לעשות הכללות כאלה נגד הציבור הערבי למרות עשרות-אלפי מקרים של מעשי טרור שהתבצעו נגד יהודים במהלך שנים האחרונות? כך למשל, על-פי נתונים רשמיים של שירות-הביטחון-הכללי, בחודשים ינואר-יוני 2015 הושלכו 591 בקבוקי-תבערה לעבר ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ביו"ש. איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על הציבור הערבי על-פי ההיגיון של ראובן ריבלין - רק על סמך הנתון הזה בלבד?

3. מדוע ריבלין ממשיך להחזיק במשרתו הרמה למרות ש"בני עמו איבדו צלם אנוש"? איזה אדם שפוי היה רוצה לעמוד בראש מדינה כזו? אם ריבלין בכל זאת בחר להישאר בתפקידו, מה זה אומר על אישיותו המוסרית? למה הוא כל כך טורח לזהות את עצמו עם "אומה שאיבדה צלם אנוש"? לא ברור.

בחודשים האחרונים, ריבלין הפך ליקיר השמאל הישראלי וליקירם של אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל (אין לכם מה לדאוג, זה יעבור להם מהר). אולם, ספק רב אם אלה שהפכו לפתע פתאום לאוהדיו של ריבלין מבינים היטב את האידיאולוגיה הקיצונית של ריבלין בנוגע לפיתרון הרצוי בשטחי יהודה ושומרון. אלא, שבדרך העקלקלה שלו, ריבלין - כנשיא המדינה הנוכחי של ישראל -  הפך את עצמו לאחד ממבשרי "התודעה הכוזבת" ביחס לציבור הישראלי וביחס למדינת-ישראל. אנחנו יכולים להתלונן כל דקה על הסיקור החדשותי הבינלאומי בנוגע לישראל. אנחנו גם יכולים להמשיך להתלונן על החרמות שמטילים על ישראל מידי יום. אנחנו יכולים להמשיך להתבכיין על ההסתה הקטלנית המתנהלת נגד ישראל באירופה המערבית הקורסת תחת נטל המהגרים ותחת זרם המוסלמים. אולם, ההסתה האמיתית נגד מדינת-ישראל מתנהלת דווקא באמצעות התקשורת הישראלית ובאמצעות פוליטיקאים ישראלים אחדים המבקשים לקושש כמה רגעים של יוקרה בקרב מחנה מסוים על חשבון האינטרס הכולל של מדינת-ישראל ותושביה. זו הסכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית ולקיום הלאומי שלנו בארץ-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין", מגזין המזרח התיכון, 13 באוגוסט 2015.

טרור אסלאמי – No Jews No News - יולי 2015

חודש יולי 2015 נפתח בהתקפת טרור רחבת-היקף בחצי-האי סיני שהתבצעה בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "אנסר בית אל-מקדס" שהצטרפו אידיאולוגית לארגון הטרור "המדינה האסלאמית" הפועל בעיקר בסוריה ובעיראק. בהתקפה זו נהרגו יותר מ-130 חיילים וטרוריסטים מוסלמים. היקף הפעולה וכמות הנפגעים, דרבנו את השלטונות הרשמיים של מצרים לפעול באגרסיביות רבה נגד השלוחות של ארגון "המדינה האסלאמית" הפועלים בצפון סיני. כתוצאה מפעילות זו נהרגו במהלך חודש יולי יותר מ-450 בני-אדם - כולל חיילים, אזרחים ומאות טרוריסטים מוסלמים.

למרות הניסיונות של הממשל האמריקאי הנוכחי להתעלם מהטרור האסלאמי המתבצע ברחבי-העולם, התברר שהתעלמות אינה מהווה חסינות מהתקפות כאלה כפי שאירע ב-18 ביולי 2015, בעת שטרוריסט מוסלמי, יליד כוויית, הרג 5 חיילים אמריקאים בהתקפה על שני מתקנים צבאיים הנמצאים באזור העיר טנסי.

אולם, מה שבאמת תפס את הכותרות הבינלאומיות היה הריגתו של ילד מוסלמי, פעוט בן 18 חודשים, שנשרף למוות בעקבות יידוי של בקבוק תבערה שהושלך בידי טרוריסטים יהודים שפעלו באזור הכפר דומא ב-31 ביולי 2015. ההתערטלות הפסיכוטית של התקשורת הישראלית לנוכח המקרה, והביטויים המתלהמים של הפוליטיקאים הישראלים - כדוגמת דבריו של הנשיא המדינה, ראובן ריבלין - שימשו כחומר-דלק לבית היוצר של האנטישמיות ברחבי-העולם. גם התגובות הפסיכוטיות ברחבי-העולם לא איחרו לבוא - החל מבית המלוכה הירדני ועד לגינוי של המעשה בעצרת האו"ם ובהודעות לתקשורת שיצאו מהבית-הלבן. אלפי מאמרים, תגובות, ביטויים, צילומים וקריקטורות שהתפרסמו בישראל וברחבי-העולם, היוו עדות חיה ל"תרומתם" של אישים ישראלים למסע ההסתה נגד ישראל - הן באופן ישיר והן באופן עקיף.

עם כל הטרגדיה שנבעה מהאירוע, ספק רב אם משליכי בקבוק-התעברה היו מבצעים את המעשה אם הם היו יודעים שאלה יהיו התוצאות. וזאת, בניגוד גמור לטרור האסלאמי הפועל נגד ישראל ששם לו למטרה לפגוע גם בילדים ישראלים מתוך כוונת מכוון. מאות ילדים ישראלים נרצחו בידי טרוריסטים מוסלמים ב-14 בשנים האחרונות. אולם, בשום מדינה ערבית, ובוודאי לא ברשות הפלסטינית, רמת ההתייחסות לרצח ילדים ישראלי לא הגיעה לרמת ההתלהמות על מותו של ילד מוסלמי אחד בכפר דומא. יתרה מזאת, אלפי הילדים המוסלמים שנרצחו בעולם המוסלמי רק בשנה האחרונה - בהתקפות טרור אסלאמי קטלניות ובאלימות אסלאמית רצחנית - אינם מעניינים אף אחד. הם גם לא מעניינים את התקשורת הישראלית העסוקה בבכי ונהי על כל מה שזז בישראל.

על-מנת להסביר את גודל האיוולת שהשתררה בישראל להלן הנתון הבא: תושבים ישראלים ביו"ש הזהירו אלפי פעמים את רשויות-הביטחון בנוגע לפיגועים המתבצעים באמצעות אבנים, סלעים ובקבוקי-תבערה שגרמו למאות נפגעים. אולם, דומה היה, שהמערכות הביטחוניות של ישראל התייחסו לעניין כמשהו שצריך לחיות עמו. כך למשל, על-פי נתונים רשמיים, בחודשים ינואר-יוני 2015 נזרקו לעבר יעדים ישראלים 591 בקבוקי-תבערה שגרמו הן לנפגעים בנפש והן לנזקים לרכוש פרטי וציבורי. במילים אחרות, ישנם 591 טרוריסטים מוסלמים המסתובבים חופשי בשטחי יהודה ושומרון רק בפעילות טרוריסטית הנובעת מזריקת בקבוקי-תבערה בלבד. פרופורציות הן, כנראה, לא הצד החזק של הפוליטיקה הישראלית ושל התקשורת הישראלית. על כך, יעידו המספרים המזעזעים של חודש יולי 2015 - שאינם שונים בהרבה מהמספרים של החודשים הקודמים.

בסיכומו של דבר, בחודש יולי 2015 נהרגו 11,829 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 13,153 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 14,632 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,294 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 15,143 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 11,291 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בשבעת החודשים הראשונים של שנת 2015 נהרגו 99,810 בני-אדם באלפי פעולת טרור קטלניות, בעימותים צבאיים, בהפצצות אוויריות, בהוצאות-להורג, באונס המוני וברצח ילדים שהיו במרחב האסלאמי כולו.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - יולי 2015

מדינה:	הרוגים:	פצועים:
עיראק:	4,693 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	10,000
סוריה:	3,000 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	6,000
ניגריה:	868 (רבים מהם אזרחים)	1,500
תימן:	739 (רבים מהם אזרחים)	3,000
אפגניסטן:	731 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	1,500
מצרים:	453 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	--
סומליה:	233	--
פקיסטן:	172	--
לוב:	161	--
צ'אד - טרור אסלאמי:	167 (רובם טרוריסטים מוסלמים)	--
קמרון - טרור אסלאמי:	82	--
דרום-סודאן:	63	--
מאלי:	50	--
טורקיה - כורדים:	44 (33 מהם אזרחים)	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	40	--
הודו - טרור אסלאמי - קשמיר:	36	--
אלג'יריה:	30	--
סודאן:	26	--
לבנון:	14	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	14	--
רוסיה - טרור אסלאמי - קווקז:	12	--
סעודיה:	9	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	6	--
טוניסיה:	6	--
קירגיסטן - טרור אסלאמי:	6	--
ארה"ב - טרור אסלאמי:	6 (5 חיילים וטרוריסט מוסלמי)	--
סין - טרור אסלאמי:	4	--
בחריין:	3	--
ירדן:	1	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	5 (טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - טרור יהודי:	1 (תינוק מוסלמי)	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	21	--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	30	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	103	מאות
סה"כ:	11,829 הרוגים	22,000 פצועים (אומדן בלבד)

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - No Jews No News  - יולי 2015", מגזין המזרח התיכון, 6 באוגוסט 2015.