עצמאות כלכלית ישראלית 2015

האם לאחר מערכת-הבחירות הסוערת שהייתה בישראל בחודש מרס 2015, התקשורת הישראלית תשכיל להעביר לציבור מידע אמיתי שמשקף את המציאות האמיתית המקיפה את חייו של האזרח הישראלי הממוצע? נחיה ונראה. ועם זאת, אנחנו יכולים לראות ניצנים ראשונים של טון תקשורתי ענייני וביקורת-עצמית על טיב הדיווח התקשורתי - זה הנוטה לעבור במהירות להתלהמות חסרת-רסן על-פי הסגנון הקלוקל שהשתרש במרבית התקשורת הישראלית על גווניה השונים. אלה הם רק ניצנים ראשונים, ראשונים בלבד - משום שנדרש זמן ממושך לתקן הרגלים רעים הנובעים בין היתר משילוב מסוים של ההרכב האנושי השורר בערוצים הממסדיים. הבעיה אינה נובעת רק בשל ההרכב האנושי, אלא היא גם נובעת מהסגנון העיתונאי "החדש" המקדש את הדעה על חשבון הצגת עובדות אמיתיות היכולות להשפיע על הציבור.

אנחנו, כמובן, יכולים להתעלם "מהרעשים" התקשורתיים הללו ולהמשיך לעסוק בהתמדה בפיתוח הכלכלה והחברה הישראלית ואף להפגין נחישות אזרחית ולאומית למרות הניסיון להטיל דופי בכל מעשינו. ועם זאת, למרות אמצעי-התקשורת החלופיים (כמו רשתות חברתיות ואתרים פרטיים), התקשורת הממסדית שלנו עדיין יכולה להוות כלי להעברת מידע חיוני לציבור מבלי לעוות את המציאות. וזאת, בניגוד גמור למה שהתרחש בשנה האחרונה בעוצמה גדולה ובלתי-נסבלת ששיקפה יותר מכל מגמה ברורה של הטיה אידיאולוגית שנועד לשרת אג'נדה פוליטית מוגדרת למען גופים פוליטיים מסוימים. מעבר לניסיון להציג אג'נדה פוליטית מסוימת, קיימת גם נטייה חזקה לשכתב את ההיסטוריה למען מטרה גדולה יותר שנועדה להציב "סימן שאלה אחד גדול" במסגרת החתירה ליצור דה-לגיטימציה לאופייה הלאומי של מדינת-ישראל. במסגרת הזו, הצגת נתונים כלכליים מעוותים (או שקריים), שנועדו להציג את מדינת-ישראל כמדינה כושלת בסגנון אפריקאי, שירתה את המטרה הפוליטית העליונה הזו.

שני אירועים חשובים מאוד התרחשו במהלך השנה החולפת שהשפיעו מאוד על הביטחון-העצמי של הישראלים: א) מבצע "צוק איתן" שהחל ב-8 ביולי 2014 והסתיים ב-26 באוגוסט 2014. למעשה, אווירת המלחמה בישראל החלה עם חטיפתם והריגתם של שלושת הנערים ב-12 ביוני 2014 באזור גוש-עציון. ההתגייסות החברתית והלכידות הלאומית יחד עם קבלת החלטות מדיניות וצבאיות נכונות, חיזקו את תחושת הביטחון של הישראלים. וזאת, בניגוד גמור לתדמית התקשורתית "הרופסת" שצוירה לחברה הישראלית לאורך זמן ממושך בתקופה שקדמה למבצע. ב) הניצחון של המחנה השמרני בעקבות הבחירות של ה-17 במרס 2015, וזאת למרות התחזיות הפוליטיות שהוגשו לציבור הישראלי במרבית אמצעי-התקשורת הממסדיים. זה היה ניצחון של התבונה האזרחית והדמוקרטית שפעלה נגד מערכת הסתה יומיומית שהתגייסה כמעט כולה למען צד פוליטי מסוים. בשני המקרים הללו, ההפתעה הייתה מוחלטת, משום שאנשים מסוימים המוצבים בעמדות-מפתח בתקשורת ובפוליטיקה אינם מכירים היטב את החברה הישראלית - על כל עוצמתה האזרחית, הכלכלית והלאומית.

לצד ההישגים האדירים של מדינת-ישראל, רובצים להם אתגרים לא קטנים שאינם קשורים בהכרח רק לבעיות ביטחון, אלא ליכולת של המדינה לעמוד באתגרים חברתיים-כלכליים הקשורים לתחושתו הכללית של האזרח הישראלי הממוצע.

1. הקמת הגדר בגבול מצרים והשלמתה בסוף שנת 2013 - בעקבות החלטה אמיצה של ממשלת נתניהו השנייה - עצרה את גלי המסתננים מאפריקה. בעקבות עלייתם של גורמי טרור ג'יהאדיסטים בכל המרחב של חצי-האי סיני בשנתיים האחרונות, הגדר הפכה לגדר-ביטחונית לכול דבר ועניין. ללא הגדר, המצב הביטחוני והחברתי בישראל היה שונה בתכלית ממה שהוא כיום. די להביט על מה שמתחולל באירופה על-מנת להבין את גודל האתגר המונח לרגליו של האיחוד-האירופאי כולו. החלטות חשובות נוספות בתחום התפלת-מים ופיתוח מאגרי-הגז שהתקבלו בשנים האחרונות, האיצו את העצמאות הכלכלית של ישראל והם עתידים להשפיע על יכולותיה של מדינת-ישראל להתמודד טוב יותר עם אתגרים נוספים למשך עשרות השנים הבאות. את הפירות הכלכלים אנו נראה בעתיד הקרוב אם ממשלת-ישראל תנהג בתבונה תקציבית למרות הלחצים הפוליטיים שיופנו לעברה. במילים אחרות, קל לבזבז, אך קשה לחסוך. זה נכון גם למשק הלאומי וגם למשק הפרטי-המשפחתי. כל אחד מאיתנו מבין היטב על מה מדובר.

2. בסוף שנת 2014 הסתכם החוב של מדינת-ישראל ב-715.8 מיליארד שקל. באותה שנה ישראל שילמה ריבית על החוב בסכום אדיר של 38.9 מיליארד שקל. לשם השוואה, תקציב הביטחון של מדינת-ישראל לשנת 2015 עומד על כ-57 מיליארד שקל. במילים אחרות, מתוך תקציב של 328 מיליארד שקל לשנת 2015, ישראל מקציבה סכום אדיר של כ-100 מיליארד שקל עבור מערכת-הביטחון ולתשלומי חובות, כך שהיריעה התקציבית שנותרה קצרה מאוד. ועם זאת, התוצר-הלאומי-הגולמי של מדינת-ישראל בשנת 2014 עמד על סכום פנטסטי של כ-1.07 טריליון שקל למרות האתגר הביטחוני הגדול שליווה אותנו במהלך השנה החולפת.

3. היחס בין החוב של ישראל לתוצר-הלאומי-הגולמי (תל"ג) עמד בסוף שנת 2014 על שיעור של 67.1 אחוזים (זהו יחס נמוך מאוד בהשוואה למדינות אירופאיות רבות). היחס בין החוב לתוצר נחשב לאחד המדדים החשובים ביותר לחוסנו של המשק הלאומי, כך שחברות בינלאומיות העוסקות בדירוג האשראי מייחסות לנתון הזה משקל כבד בקביעת הדירוג של המדינות (דה מרקר, 21 באפריל 2015, עמוד 3). היעד של בנק ישראל לשנת 2020 הוא להקטין את היחס בין החוב לתוצר לרמה של 60 אחוזים בלבד. במילים אחרות, מצד אחד כושר-התמרון של ממשלת ישראל מוגבל מבחינה תקציבית (דהיינו, אי-אפשר להגדיל את החוב למען פרויקטים חברתיים). אך מאידך, חוסנו הכלכלי של המשק מדרבן גורמים בינלאומיים להשקיע בישראל בעוצמה גדולה יותר גם בעתיד. יתרות מטבע-החוץ של ישראל העומדות על סכום אדיר של כ-90 מיליארד דולר מאפשרות לישראל להתנהל באופן מושכל אם וכאשר ויתרחש משבר כלכלי או צבאי העלול להעיק על משק הישראלי כולו.

4. מאז שנת 2003, בעיקר בעקבות פעילותו הכלכלית של שר-האוצר דאז בנימין נתניהו, הכלכלה הישראלית הפכה לעצמאית יותר והמשק הישראלי נחשב לאחד מהחזקים בעולם. מאז אותה שנה, ישראל מייצאת יותר ממה שהיא מייבאת. שליש מהיצוא הישראלי מופנה לאירופה, שליש מופנה לארה"ב ושליש מתפזר בין מדינות שונות (כלכליסט, 21 באפריל 2015, עמוד 3). הייצוא הישראלי לסין, ליפן, להודו, להונג קונג, לטייוואן, לסינגפור, למלזיה ולדרום-קוריאה הגיע במהלך השנה האחרונה לסכום מדהים של יותר מ-22 מיליארד דולר. השוק האסייתי עסוק ביצירת שווקים חדשים ללא היבטים פוליטיים (בניגוד לאירופאי), כך שהוא מהווה אפיק נוסף חשוב לעוצמה הכלכלית הישראלית לקראת שנים הבאות.

5. הכלכלה הישראלית מייצרת כ-40,000 דולר תל"ג לנפש והיא נחשבת לאחת מ-10 המדינות החזקות בעולם (הכלכלן שלמה מעוז, בראיון לדה מרקר ב-22 באפריל 2015). שילוב של יוזמה אישית, השכלה גבוהה, אבטלה נמוכה, מוסדות פיננסיים יציבים והשקעות ממשלתיות גדולות יוצרים מבנה כלכלי לאומי מיוחד המאפשר למשק הישראלי להפגין הישגים יוצאי-דופן בטיבם. לפיכך, האתגר של ממשלת-ישראל הוא ליצור קורלציה בין ההישגים הגדולים של המשק הישראלי לבין מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי הממוצע. גורמים כלכליים מדגישים שקיימת "תחושה של עוני" בעיקר בין אלה שמשועבדים למשכנתא או לשכר-דירה מעיק לבין אלה שיש בבעלותם דירה ללא חובות. לפיכך, בעיית הדיור בישראל מהווה, אם כן, את האתגר הגדול של החברה הישראלית כולה ושל כל הממשלות-הישראליות שיכהנו בשנים הקרובות.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "ביטחון, חברה ועצמאות כללית ישראלית 2015", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2015.

ענת וקסמן בהחלט מייצגת את השמאל הישראלי האטום

אין ספק שהשמאל הישראלי מייצר הרבה טמטום פוליטי, כלכלי, חברתי ומדיני. אם כך הוא המצב, מדוע אנחנו צריכים להשחית את זמננו על איזה עוד שחקנית ששוב הצהירה דברי הבל למכביר? יש כל-כך הרבה נושאים מעניינים לכתוב עליהם ולהביאם לידיעת הקוראים, אז למה בכל זאת אנחנו משחיתים את זמננו על איזו עוד ענת וקסמן המתחזה לאייקון פוליטי באמצעות אמירות פוליטיות רדודות? ובכן, יש לכך שתי סיבות: האחת: ענת וקסמן הפכה למעשה לקול האותנטי של השמאל הישראלי הטיפש. והשנייה: אנחנו כותבים על ענת וקסמן למען העתיד. דהיינו, אם אי-פעם מישהו ירצה להעניק תשורה כלשהי לענת וקסמן, דברי ההבל שהיא אמרה יצטרכו להישקל במאזן-החשבון גם עתיד הקרוב והרחוק. בדומה לענת וקסמן, גם אנחנו רוצים שינוי שיבוא לידי ביטוי גם התרבות הישראלית - הראויה לאנשים קצת יותר תרבותיים ממה שהיא ודומיה מייצגים בימים אלה.

השמאל הישראלי, בדומה לענת וקסמן, לא מסוגל לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של הציבור הישראלי. מרבית תושבי המדינה החליטו החלטה רציונאלית לבחור בקו השמרני אותו מייצג הליכוד, לעומת הקו ההרפתקני אותו מייצגת מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". הבלוף הקטן הזה של מפלגת-העבודה, למעשה מספר את הסיפור של הבחירות האחרונות שנערכו ב-17 במרס 2015, והוא עשוי גם לספר לנו על הבחירות הבאות, משום שההפתעה עלולה להיות גדולה יותר אם ענת וקסמן וחבריה ימשיכו לייצג בדבריהם את השמאל הישראלי הטיפש והרדיקלי. איכשהו, השמאל הישראלי הצליח לרכז סביבו הרבה חוליגנים גזעניים שיש להם פה גדול המייצר אמירות שהן על גבול הפשיזם האידיאולוגי כלפי דעות ומחשבות אחרות.

יש לנו מיליון ישראלים דוברי רוסית המתרחקים כמו מאש ממפלגות שיש להן אג'נדה שמאלנית. בהכללה גסה (גסה מאוד) אנחנו יכולים לציין שלרבים מהם אין כל מושג מי זאת ענת וקסמן, אולם יש להם מושג גדול מאוד על התרמיות הפוליטיות הבאות מבית-מדרשו של השמאל הרדיקלי המתחזה למתון, לדמוקרטי ולליבראלי - זה השואף לשלום-עולמי ולאחוות-עמים בכוח הנשק ובדיכוי המחשבה החופשית. אולם, מאחורי הפאסדה הזאת, מסתתרת גזענות, יהירות ואטימות כלפי כל מי שלא מסתדר בשורה אחת עם הקו הרשמי. למי שלא זוכר, לאחר ניצחונו של בנימין נתניהו בשנת 1996, האדמו"רים של השמאל הישראלי ההזוי טענו שיש לתת זכות-הצבעה לעולים מברית-המועצות לשעבר רק לאחר 5 שנות שהות בישראל משום שהם לא ממש מכירים את המערכת הפוליטית בישראל. 20 שנה עברו מאז, ואותה יהירות אטומה נותרה כשהייתה והיא לובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות הפוליטיות של זמננו. לידיעת השמאל הישראלי, "הגוש" הזה אותו אתם מכנים בזלזול "העולים מרוסיה" - למרות שהם כבר מגדלים דור שלישי בארץ - גם הוא חלק אינטגראלי חשוב מהסיפור הישראלי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות של חודש מרס 2015.

קיים הבדל עצום בין המחנה השמרני בישראל לבין השמאל הישראלי על גווניו השונים. ההבדל הזה מתבטא בכך שאם התוצאה הייתה הפוכה, אף אחד מהמחנה השמרני לא היה מאיים בירידה מהארץ או מתבטא בגזענות חלולה כלפי אחרים רק בגלל איזו בחירה דמוקרטית שנעשתה על-ידי ציבור-בוחרים גדול מאוד. במילים אחרות, תמיד, אבל תמיד, האהבה של השמאל הישראלי למדינת-ישראל תלויה אך ורק בתוצאות הבחירות ולא בגלל שיש למדינת-ישראל ערך-מוסף אדיר החורג הרבה מעבר לניצחון דמוקרטי של מחנה כזה או אחר. שטף האמירות הגזעניות כלפי ציבור מסוים לפני הבחירות האחרונות ולאחריהן, מראה בעליל שהשמאל הישראלי לוקה בעיוורון מוחלט בכל הנוגע לשיח-הדמוקרטי האמור להתקיים במדינת-ישראל. העיוורון הזה משותף - באופן מעורר דאגה - גם לרבים מאמצעי-התקשורת בישראל כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במאמרם של יונית לוי ואודי סגל שפורסם במגזין יהודי-אמריקאי  (TABLET)ב-7 באפריל 2015, שניסו לבאר את ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות של חודש מרס 2015.

שני עיתונאים מנותקים מערוץ 2 - יונית לוי ואודי סגל -  ניסו להסביר לקהל אמריקאי "איך נתניהו ניצח בבחירות". לטענתם, נתניהו ניצח בבחירות בשל שליטתו במדיה הטלוויזיונית - בעיקר בשבוע האחרון של מערכת-הבחירות. טוב, אז כנראה שני העיתונאים האלה מתאימים כמו שקע-לתקע לרמה "השטחית" של הקורא האמריקאי הממוצע הראוי להרבה יותר קרדיט ממה שהוגש לו במאמר המדובר. נתניהו לא ניצח בגלל הטלוויזיה, אלא נתניהו ניצח למרות הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט החדשותיים. זהו ההבדל הגדול ששני העיתונאים המנותקים האלה לא באמת רוצים להבין - וזאת בדומה לאנשי-תקשורת רבים המעטרים כיום את התקשורת הממסדית בישראל של שנת 2015. מרבית התקשורת הישראלית יצרה במערכת הבחירות האחרונה מצגת-שווא פוליטית. אך במקום להסיק את המסקנות המתבקשות, גם באופן אישי, היא מנסה להטיל ספק במניעים של ציבור שלם שלא לבחור בקו פוליטי מסוים שהוכתב להם בתקשורת הישראלית. ההלם הגדול כנראה מייצר תזות הזויות שנועדו לתרץ את המפלה הגדולה. לא נתניהו ניצח, אלא הציבור הישראלי כולו ניצח בגדול משום שהוא לא נכנע לתעמולה הכוזבת שהופצה במשך חודשים ארוכים בתקשורת הישראלית.

הניסיון הכושל של שני העיתונאים האלה להציג את ציבור הבוחרים כעדר הנוהה אחרי מסרים טלוויזיוניים בלבד, הוא לא פחות מאשר שקר בוטה שנמסר במודע, משום שהמסרים שהועברו לציבור הישראלי באמצעות ערוצי החדשות נועדו ליצור תדמית שלילית וקטלנית לנתניהו על-מנת להשפיע על אופן ההצבעה של הבוחרים. במילים אחרות, התקשורת הישראלית עסקה רובה ככולה "במסע הפחדה" בוטה נגד נתניהו במטרה להביא לניצחונו של "המחנה הנכון". מסע-ההפחדה התקשורתי הזה לא הצליח משום שהוא היה שקוף מדי, בוטה מדי, שקרי מדי, היסטרי מדי שלא תאם למציאות היומיומית בה חי האזרח הישראלי הממוצע. כך למשל, הניסיון להציג את מדינת-ישראל כמדינה כושלת רק בשל כהונתו של אדם מסוים, מראה בעליל, פעם נוספת, שהשמאל הישראלי "אוהב" את מדינת-ישראל רק אם הציבור הישראלי בוחר את הבחירה "הנכונה" על פי הקו שעוצב בידי האדמו"רים של השמאל הישראלי. הטיעונים שהובאו במאמר של יונית לוי ואודי סגל בנוגע לניצחונו של נתניהו, למעשה משרתים את התדמית שצוירה למחנה-השמרני בידי מעצבי דעת-הקהל הקשורים בדרך זו או אחרת לשמאל הישראלי הקיצוני או לשמאל הישראלי הקיצוני יותר. די להביט בפרסומות המשודרות בטלוויזיה או להביט על האופן בו מוצגים אנשים מסוימים בסדרות טלוויזיה כדי להבין על מה מדובר. ובכן, לא כל דבר חייבים לשדר.

כך, במסגרת הזו, דבריה של ענת וקסמן קלעו במדויק למטרה העליונה של אמצעי-התקשורת בישראל. דהיינו, הם יוצרים במכוון שערורייה ציבורית אלימה ומתלהמת, ולאחר מכן הם מנסים להתנער מהדברים בטיעונים מופרכים בדומה למקרה של פרופ' אמיר חצרוני שהובא לערוץ 2, ימים אחדים לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, כדי להרצות על משנתו הגזענית בנוגע לבני-עדות המזרח (שהפכו לשם כולל של מנשקי מזוזות, מנשקי קמעות, עובדי-אלילים, חשוכים וניאנדרטלים מזוינים שלא קוראים ספרים). לכאורה בשם "חופש הביטוי", התקשורת הישראלית עוסקת ב"חופש השיסוי" בשל אג'נדה פוליטית מסוימת שנועדה לשרת בעלי-עניין עם גוון פוליטי מסוים. בכך, התקשורת הישראלית הפכה את עצמה לגוף המסכן את הדמוקרטיה הישראלית בשל ליקוי-מאורות אינטלקטואלי ועצלנות מחשבתית.

בבחירות האחרונות הציבור הישראלי אמר את דברו באופן נחרץ: אנחנו רוצים תקשורת טובה יותר, אנחנו רוצים אנשי תרבות טובים יותר, אנחנו רוצים פוליטיקה טובה יותר, אנחנו קוראים לכולכם להשתפר! שאם לא כן, הזעזוע שלכם בבחירות הבאות יהיה גדול יותר ועמוק יותר, משום שעל-פי מה שנראה כיום, סביר להניח שמפלגות אחדות יחד עם כמה מאמצעי-התקשורת הישראלית ייעלמו לחלוטין אם הם לא ידעו להתאים את עצמם לקו ישראלי פטריוטי שפוי ומתון  - וזאת ללא ההתלהמות התקשורתית הטיפוסית שנועדה להשיג עוד רייטינג רגעי ובר-חלוף המעורר הסתה פרועה של קבוצה אחת כלפי רעותה.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "ענת וקסמן היא הקול האותנטי של השמאל הישראלי", מגזין המזרח התיכון, 16 באפריל 2015.

אובמה הפך את המזרח-התיכון לבן-ערובה של איראן

כל אחד ואחת מאיתנו חייב לשאול את עצמו אם איראן הייתה גובלת עם ארה"ב במקום מקסיקו, האם הנשיא אובמה עדיין היה משוכנע ש"מסמך ההבנות" הערטילאי, שהושג בלוזאן ב-2 באפריל 2015, הוא ההסכם הטוב ביותר שהיה אפשר להשיג למען שלום-העולם ולמען ביטחונה של ארה"ב? האם באמת הסכם עם איראן כפי שהוא הוצג לציבור הוא "הזדמנות של פעם בחיים" על-פי הגדרתו של הנשיא אובמה? הינה כמה נקודות למחשבה:

1. הישראלים אינם חסידים גדולים (או קטנים) של "תיאוריות קונספירטיביות" שהן כה נפוצות בשיח-האמריקאי הפנימי הנוגע למגוון רחב של עניינים ותחומים. אולם, ההתנהלות של אובמה לאורך השנים האחרונות מראה בעליל שהוא שבוי בהלך-רוח אידיאולוגי הנראה קרוב יותר לאייתולות באיראן מאשר לאידיאולוגיה של האבות המייסדים של ארה"ב. המניעים של אובמה בנוגע לאיראן מעוררים חשד אפילו במדינתו הוא. לאור כישלונותיו הקולוסאליים במזרח-התיכון, כל צעד מדיני של אובמה נתקל בחשדנות גדולה - ובצדק. ככול שאובמה מתקרב לסוף כהונתו, החשדנות הזו תלך ותגבר.

2. אחד מהסימנים המוזרים להתנהגותו של אובמה כלפי איראן היה ביוני 2009 בשעה שמיליוני איראנים יצאו לרחובות במחאה על תוצאות הבחירות שהתקיימו באותה עת. זה היה אחד מהאירועים הגדולים ביותר מאז מהפכת חומייני של 1979, שעבר ללא תגובה הולמת וללא ביטויי תמיכה מופרשים של ארה"ב לאורך שבועות ארוכים. וכך "המהפכה הירוקה" שביקשה "לגמור עם הדיקטטורה באיראן" חוסלה בעזרת כנופיות אלימות (הבסיג') שהיו נאמנות למשטר האייתולות ולנשיא אחמדינג'אד.

3. איראן היא דיקטטורה אסלאמית אלימה המקדמת טרור במזרח-התיכון, באפריקה, באירופה ובאמריקה הלטינית. איראן השיעית מוכנה לתמוך גם בארגוני טרור המזוהים עם השיעים וגם בארגוני טרור המזוהים עם הסונים כל עוד הם סרים למרותה ומוכנים לבצע משימות טרור מוגדרות ביום-פקודה. זאת ועוד, איראן השיעית תרה אחרי מדינות ערביות כושלות במטרה להופכן לגרורות איראניות. כך למשל, סודאן האסלאמית של עומר אל-באשיר סילקה את הנוכחות האיראנית במדינה בשל מה שנראה כ"חתרנות שיעית" נגד יסודותיה של המדינה הסודאנית. אין תימה איפה שסודאן הייתה בין המדינות הראשונות שהצטרפו ל"קואליציה הסעודית" נגד המיליציות השיעיות בתימן הנתמכות בידי איראן.

4. מה שמתחולל בתימן בחודשים האחרונים הוא רק הקדימון למה שעלול להתחולל במזרח-התיכון בשנים הקרובות. כבר כיום איראן מכתיבה מהלכים מדיניים וצבאיים בשלוש מדינות ערביות - בסוריה, בלבנון ובעיראק. דוברים רשמיים באיראן התגאו לאחרונה שהאייתולות של איראן שולטים כבר על ארבע בירות במזרח-התיכון - בדמשק, בבגדאד, בביירות ובצנעא. לשני החברים של אובמה - איראן וטורקיה - יש שאיפות אימפריאליות מסוכנות מאוד במזרח-התיכון.

5. אם איראן השיעית תצליח להשתלט על מיצרי באב אל-מנדב - המהווה נתיב שיט עיקרי בין הים-התיכון לאוקיאנוס ההודי - זו תהיה מפלה אסטרטגית וכלכלית מן המעלה הראשונה לכול מדינות האזור. לדידה של ישראל, זהו נתיב שיט חיוני מאוד - הן מההיבט הביטחוני והן מההיבט הכלכלי. בשנים האחרונות עברו בנתיב זה כ-25,000 ספינות המהוות כ-7 אחוזים בתנועת-הסחר העולמית. על-פי הערכות אחדות מדי יום עוברות בנתיב זה כ-4 מיליון חביות-נפט המיועדות לאירופה.

6. כאשר פורסמו הסעיפים במסגרת "הסכם ההבנות" שהושג בלוזאן, שרר לרגע קט הלם תקשורתי לנוכח הפירוט הדקדקני של הנושאים שהועלו לדיון במהלך השיחות הממושכות שהיו בין המעצמות לבין איראן. פרשנים רבים ברחבי-העולם טענו שלכול היותר תהיה איזו "הצהרה משותפת" שתהווה שלב ראשון בלבד לקראת שיחות עתידיות מפורטות יותר שיתגבשו לכדי הסכם מוגמר שייחתם ב-30 ביוני 2015. לפיכך, היה צורך בעיון קפדני יותר על-מנת לאמוד באופן הולם את מה שהושג בלוזאן. זמן הביניים הקצר הזה - בין פרסום מסמך-ההבנות לבין ההבנה בנוגע לסעיפים בעייתיים במסמך -  נוצל לטובתו של אובמה שנשא עוד נאום נלהב לנוכח מה שהושג בלוזאן. הנאום של אובמה היה למעשה סוג של הסחת-דעת מהסעיפים הבעייתיים שהופיעו במסמך-ההבנות. במילים אחרות, אובמה ביקש לעצב מייד את התודעה הבינלאומית בנוגע למסמך-ההבנות הערטילאי שהושג בלוזאן. בנקודה זו אובמה הצליח לתעתע אפילו אחדים מהפרשנים הזהירים בנוגע להסכם הערטילאי שפורסם יום לפני כן. אין ספק שאובמה יודע לצייר את העולם באור יפה יותר בנאומיו. אך, גם אין ספק בכך, שזהו ההישג היחיד של אובמה מאז שהחלה כהונתו בשנת 2009.

7. לפי-שעה, אפשר לשער שהמתח הבינלאומי נרגע מעט משום שההבנות שהושגו בלוזאן הורידו מסדר-היום הבינלאומי את האופציה הצבאית נגד איראן. אולם, זוהי רגיעה זמנית בלבד היכולה להימשך עד ה-30 ביוני 2015 כאשר יגיע המועד לחתום על ההסכם הסופי על-פי הקפריזה האיראנית הידועה. גולת-הכותרת של "מסמך ההבנות" שהושג בלוזאן היא שיישומו של ההסכם תלוי אך ורק ברצונה של איראן. אכן, זהו "הישג" מדהים לנשיא אובמה ולשאר המעצמות שהשתתפו בדיונים עם איראן. במקום ש"הרוח הדמוקרטית" תנשוב בעוצמה מארה"ב לעבר איראן, "הרוח האסלאמית" נושבת בעוצמה מאיראן לעבר הבית-הלבן - כנראה שזהו הסיפור כולו, על רגל אחת.

8. גורמים ביטחוניים מסרו ב-1 באפריל 2015 שאיראן קרובה עד לכדי שלושה חודשים מהרכבתה של פצצה גרעינית אחת לפחות. "מריחת הזמן" שהייתה במהלך השיחות בלוזאן ופרסומו של "מסמך ההבנות" - שלא נתחם באופן רשמי - מעלה את החשש הכבד שזוהי טקטיקה איראנית נוספת להגיע ל-30 ביוני 2015 עם יכולת גרעינית משמעותית יותר. גורמים רשמיים באיראן טענו שהם קרובים לכדי שבועות אחדים בלבד מפצצה גרעינית אחת לפחות. לפיכך, נשאלת השאלה, לאור ההתנהגות האיראנית עד כה, האם איראן מכינה הפתעה אסטרטגית לקראת ה-30 ביוני 2015?

9.  ריבוי הגרסאות בנוגע ל"מסמך ההבנות" מעלה את התמונה הבא: יש מסמך איראני. יש מסמך אמריקאי. ויש מסמך צרפתי. בנקודות משמעותיות אחדות קיימים הבדלים בין הגרסאות. האיראנים טוענים שהאמריקאים שקרנים. שר-החוץ האיראני אמר שג'ון קרי שקרן והוא אפילו התקשר לשר-החוץ האמריקאי לומר לו זאת. אובמה טוען שישראל מגזימה בתגובותיה ובהתנגדותה למסמך. אובמה עצמו נשמע מבולבל בנוגע ליכולת העתידית של איראן להגיע לפצצה גרעינית. כמו תמיד, בארה"ב יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. מסתבר שיש יותר מדי "חורים שחורים" במסמך הזה המתחזה ל"מורשת מדינית" מפוקפקת נוספת של אובמה בזירה הבינלאומית. מדיניות של "אחרי המבול" בסגנון הנוכחי של הבית-הלבן, איננה האסטרטגיה הנכונה במזרח-התיכון המייצר אלפי פסיכופטים אסלאמיסטים מדי שנה.

10. על-מנת להפיג את חששותיה של ישראל לאחר פרסום מסמך-ההבנות, אובמה אמר באחד מהראיונות לתקשורת האמריקאית ש"אם ישראל תותקף, ארה"ב תעמוד לצדה". הבעיה איננה אם ארה"ב תעמוד לצדה של ישראל או לא. אלא, ההסכם חייב לכלול פרמטרים חשובים שימנעו כבר כיום התקפה עתידית על ישראל או על כל אחת ממדינות המזרח-התיכון גם בעוד 20 שנה ויותר.  אם איראן תתקוף את אחת ממדינות האזור, המשמעות היא שהעזרה של ארה"ב הגיעה מאוחר מדי.

11. אם לא יושג הסכם שיבטל לחלוטין את היכולת הגרעינית הצבאית של איראן על כל היבטיה, המשמעות היא שאובמה תרם תרומה מכרעת להפיכתו של המזרח-התיכון כולו לבן-ערובה של איראן למשך עשרות השנים הבאות. לפיכך, סביר להניח שהאופוציה הצבאית תיראה רלוונטית מתמיד בידי קבוצת מדינות מזרח-תיכוניות המאויימות באופן ישיר על-ידי איראן השיעית.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "אובמה הפך את המזרח-התיכון לבן-ערובה של איראן", מגזין המזרח התיכון,  9 באפריל 2015.

טרור אסלאמי - מרס 2015

בשעה שתושבי מדינת-ישראל חוגגים את חג החירות - תוך כדי שמירה הדוקה וקפדנית על גבולות המדינה וטיפוח החיים הלאומיים והדמוקרטיים שלנו - ברחבי העולם-המוסלמי חלו התפתחויות קשות נוספות המטילות צל כבד נוסף על חייו של האזרח המוסלמי המתגורר במרחב כולו. מדינה ערבית נוספת - תימן -  הפכה למגרש-משחקים קטלני בין שיעים לסונים בדומה למה שמתחולל בשנים האחרונות בסוריה ובעיראק.

איראן, שיש לה שאיפות אימפריאליות, פעולת בשני מישורים במקביל על-מנת למצב את עצמה בעמדה טובה יותר ובהתרסה להגמוניה הסונית המאפיינת את העולם-הערבי. א) איראן מנצלת לטובתה את השסעים ההיסטוריים בין שיעים לסונים המתגוררים בעיראק, בלבנון, בסוריה, בתימן ובבחריין. ב) החדירה ההדרגתית הזו של איראן למדינות ערביות שיש בהן עימות עדתי-דתי, מלווה באובססיה להגיע ליכולת גרעינית צבאית במטרה להעניק עוצמה נוספת לשאיפות הדתיות של איראן באזור כולו. המדינות הסוניות במזרח-התיכון מבינות היטב את האיום הזה, אולם ארה"ב של אובמה עדיין מסרבת לראות את "תמונה האיראנית" כולה העתידה להשפיע על האזור כולו למשך עשרות השנים הבאות. השיחות המתקיימות בימים אלה בלוזאן (שבשווייץ) בין המעצמות לבין איראן, בנוגע לתוכניתה הגרעינית, מעלות פעם נוספת שאלות בנוגע לתבונתו של הממשל האמריקאי הנוכחי המנסה לקדם את מעמדה האזורי של איראן תוך כדי התעלמות מוחלטת מאזהרותיהן של המדינות הסוניות במזרח-התיכון כולו ואף מעבר לו.

בעקבות נפילתה של תימן לידי המיליציות השיעיות (החות'ים) במהלך חודש מרס 2015, סעודיה מצאה את עצמה לכודה בין שתי ישויות עוינות - עיראק ותימן - הנמצאות תחת החסות הישירה של איראן השיעית. לפיכך, סעודיה הובילה מהלך אסטרטגי גדול, בסוף מרס 2015, בשיתוף-פעולה של 10 מדינות סוניות במטרה להתמודד עם האיום השיעי באופן-ישיר באמצעות פעולות צבאיות תקיפות נגד המיליציות השיעיות החמושות בתימן.

המסר הצבאי הסעודי, במסגרת המבצע "סופת ההכרעה", היה מכוון בראש-ובראשונה לעבר איראן. ועם זאת, המסר התקיף הזה מיועד גם לארה"ב ולשאר המעצמות המנהלות רומן מסוכן עם איראן השיעית. ההתארגנות הצבאית הזו, שנעשתה גם בחסות הליגה-הערבית, מעמידה את המזרח-התיכון כולו באור שונה לחלוטין ממה שהיה עד כה. במילים אחרות, בניגוד לתדמית האומללה של הליגה-הערבית בשנים האחרונות, המהלך הצבאי המפתיע של המדינות-הסוניות בתימן יכול לאותת על העתיד הנראה-לעין גם בנוגע לסוריה, ללוב, לעיראק, ללבנון ולמדינות נוספות השרויות במאבק דמים מתמשך - גם ללא שום קשר לעניין האיראני. תמיכתן של פקיסטן וטורקיה במהלך הצבאי הסעודי מעניקה תוקף נוסף לעמדתן של המדינות הסוניות מול השאיפות האימפריאליות של איראן השיעית. לצד האתגר השיעי במזרח-התיכון, העולם-המוסלמי כולו שרוי בטרגדיה מתמשכת של אלימות הדדית שיש לה קשר ישיר לתרבות האסלאמית המקדשת את המוות על-פני החיים. האסלאם עצמו הוא הבעיה - ולא הפתרון, כפי שמשערים בבית-הלבן תחת הנהגתו של הנשיא האמריקאי הנוכחי.

בסיכומו של דבר, בחודש מרס 2015 נהרגו 15,143 בני-אדם; בחודש פברואר 2015 נהרגו 11,291 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2015 נהרגו 39,902 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים צבאיים שהיו במרחב האסלאמי כולו.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - מרס 2015

מדינה:	הרוגים:	פצועים:
עיראק:	6,081 (יותר מ-4,000 מהם טרוריסטים מוסלמים)	2,500
סוריה:	4,973 (מתוכם 1,135 אזרחים)	4,000
ניגריה:	1,194 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	5,000
תימן:	590	2,000
אפגניסטן:	588	2,000
פקיסטן:	450	2,000
דרום-סודאן:	245	מאות
סודאן + דארפור:	244	מאות
מצרים:	200 (173 מהם טרוריסטים מוסלמים)	עשרות
לוב:	157	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	155 (139 מהם טרוריסטים מוסלמים)	--
סומליה:	112	--
טוניסיה:	38	--
קמרון - טרור אסלאמי:	25	--
ניז'ר:	19	--
מאלי:	12	--
צ'אד:	11	--
קניה - טרור אסלאמי:	10	--
הודו - קשמיר:	10	--
רוסיה - קווקז:	7	--
אלג'יריה:	7	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	4	--
לבנון:	3	--
ישראל - רצועת עזה:	1 (מירי של חיילי צה"ל בפעילות ימית מול עזה)
ישראל - הרשות הפלסטינית:	1 (צעיר שמת מפצעיו בעקבות ירי של חיילי צה"ל)
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	6	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר דיווח	--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר דיווח	--
סה"כ:	15,143 הרוגים	17,500 פצועים

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - האיום האיראני ותימן - מרס 2015", מגזין המזרח התיכון, 2 באפריל 2015.