ענת וקסמן בהחלט מייצגת את השמאל הישראלי האטום

אין ספק שהשמאל הישראלי מייצר הרבה טמטום פוליטי, כלכלי, חברתי ומדיני. אם כך הוא המצב, מדוע אנחנו צריכים להשחית את זמננו על איזה עוד שחקנית ששוב הצהירה דברי הבל למכביר? יש כל-כך הרבה נושאים מעניינים לכתוב עליהם ולהביאם לידיעת הקוראים, אז למה בכל זאת אנחנו משחיתים את זמננו על איזו עוד ענת וקסמן המתחזה לאייקון פוליטי באמצעות אמירות פוליטיות רדודות? ובכן, יש לכך שתי סיבות: האחת: ענת וקסמן הפכה למעשה לקול האותנטי של השמאל הישראלי הטיפש. והשנייה: אנחנו כותבים על ענת וקסמן למען העתיד. דהיינו, אם אי-פעם מישהו ירצה להעניק תשורה כלשהי לענת וקסמן, דברי ההבל שהיא אמרה יצטרכו להישקל במאזן-החשבון גם עתיד הקרוב והרחוק. בדומה לענת וקסמן, גם אנחנו רוצים שינוי שיבוא לידי ביטוי גם התרבות הישראלית - הראויה לאנשים קצת יותר תרבותיים ממה שהיא ודומיה מייצגים בימים אלה.

השמאל הישראלי, בדומה לענת וקסמן, לא מסוגל לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של הציבור הישראלי. מרבית תושבי המדינה החליטו החלטה רציונאלית לבחור בקו השמרני אותו מייצג הליכוד, לעומת הקו ההרפתקני אותו מייצגת מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". הבלוף הקטן הזה של מפלגת-העבודה, למעשה מספר את הסיפור של הבחירות האחרונות שנערכו ב-17 במרס 2015, והוא עשוי גם לספר לנו על הבחירות הבאות, משום שההפתעה עלולה להיות גדולה יותר אם ענת וקסמן וחבריה ימשיכו לייצג בדבריהם את השמאל הישראלי הטיפש והרדיקלי. איכשהו, השמאל הישראלי הצליח לרכז סביבו הרבה חוליגנים גזעניים שיש להם פה גדול המייצר אמירות שהן על גבול הפשיזם האידיאולוגי כלפי דעות ומחשבות אחרות.

יש לנו מיליון ישראלים דוברי רוסית המתרחקים כמו מאש ממפלגות שיש להן אג'נדה שמאלנית. בהכללה גסה (גסה מאוד) אנחנו יכולים לציין שלרבים מהם אין כל מושג מי זאת ענת וקסמן, אולם יש להם מושג גדול מאוד על התרמיות הפוליטיות הבאות מבית-מדרשו של השמאל הרדיקלי המתחזה למתון, לדמוקרטי ולליבראלי - זה השואף לשלום-עולמי ולאחוות-עמים בכוח הנשק ובדיכוי המחשבה החופשית. אולם, מאחורי הפאסדה הזאת, מסתתרת גזענות, יהירות ואטימות כלפי כל מי שלא מסתדר בשורה אחת עם הקו הרשמי. למי שלא זוכר, לאחר ניצחונו של בנימין נתניהו בשנת 1996, האדמו"רים של השמאל הישראלי ההזוי טענו שיש לתת זכות-הצבעה לעולים מברית-המועצות לשעבר רק לאחר 5 שנות שהות בישראל משום שהם לא ממש מכירים את המערכת הפוליטית בישראל. 20 שנה עברו מאז, ואותה יהירות אטומה נותרה כשהייתה והיא לובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות הפוליטיות של זמננו. לידיעת השמאל הישראלי, "הגוש" הזה אותו אתם מכנים בזלזול "העולים מרוסיה" - למרות שהם כבר מגדלים דור שלישי בארץ - גם הוא חלק אינטגראלי חשוב מהסיפור הישראלי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות של חודש מרס 2015.

קיים הבדל עצום בין המחנה השמרני בישראל לבין השמאל הישראלי על גווניו השונים. ההבדל הזה מתבטא בכך שאם התוצאה הייתה הפוכה, אף אחד מהמחנה השמרני לא היה מאיים בירידה מהארץ או מתבטא בגזענות חלולה כלפי אחרים רק בגלל איזו בחירה דמוקרטית שנעשתה על-ידי ציבור-בוחרים גדול מאוד. במילים אחרות, תמיד, אבל תמיד, האהבה של השמאל הישראלי למדינת-ישראל תלויה אך ורק בתוצאות הבחירות ולא בגלל שיש למדינת-ישראל ערך-מוסף אדיר החורג הרבה מעבר לניצחון דמוקרטי של מחנה כזה או אחר. שטף האמירות הגזעניות כלפי ציבור מסוים לפני הבחירות האחרונות ולאחריהן, מראה בעליל שהשמאל הישראלי לוקה בעיוורון מוחלט בכל הנוגע לשיח-הדמוקרטי האמור להתקיים במדינת-ישראל. העיוורון הזה משותף - באופן מעורר דאגה - גם לרבים מאמצעי-התקשורת בישראל כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במאמרם של יונית לוי ואודי סגל שפורסם במגזין יהודי-אמריקאי  (TABLET)ב-7 באפריל 2015, שניסו לבאר את ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות של חודש מרס 2015.

שני עיתונאים מנותקים מערוץ 2 - יונית לוי ואודי סגל -  ניסו להסביר לקהל אמריקאי "איך נתניהו ניצח בבחירות". לטענתם, נתניהו ניצח בבחירות בשל שליטתו במדיה הטלוויזיונית - בעיקר בשבוע האחרון של מערכת-הבחירות. טוב, אז כנראה שני העיתונאים האלה מתאימים כמו שקע-לתקע לרמה "השטחית" של הקורא האמריקאי הממוצע הראוי להרבה יותר קרדיט ממה שהוגש לו במאמר המדובר. נתניהו לא ניצח בגלל הטלוויזיה, אלא נתניהו ניצח למרות הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט החדשותיים. זהו ההבדל הגדול ששני העיתונאים המנותקים האלה לא באמת רוצים להבין - וזאת בדומה לאנשי-תקשורת רבים המעטרים כיום את התקשורת הממסדית בישראל של שנת 2015. מרבית התקשורת הישראלית יצרה במערכת הבחירות האחרונה מצגת-שווא פוליטית. אך במקום להסיק את המסקנות המתבקשות, גם באופן אישי, היא מנסה להטיל ספק במניעים של ציבור שלם שלא לבחור בקו פוליטי מסוים שהוכתב להם בתקשורת הישראלית. ההלם הגדול כנראה מייצר תזות הזויות שנועדו לתרץ את המפלה הגדולה. לא נתניהו ניצח, אלא הציבור הישראלי כולו ניצח בגדול משום שהוא לא נכנע לתעמולה הכוזבת שהופצה במשך חודשים ארוכים בתקשורת הישראלית.

הניסיון הכושל של שני העיתונאים האלה להציג את ציבור הבוחרים כעדר הנוהה אחרי מסרים טלוויזיוניים בלבד, הוא לא פחות מאשר שקר בוטה שנמסר במודע, משום שהמסרים שהועברו לציבור הישראלי באמצעות ערוצי החדשות נועדו ליצור תדמית שלילית וקטלנית לנתניהו על-מנת להשפיע על אופן ההצבעה של הבוחרים. במילים אחרות, התקשורת הישראלית עסקה רובה ככולה "במסע הפחדה" בוטה נגד נתניהו במטרה להביא לניצחונו של "המחנה הנכון". מסע-ההפחדה התקשורתי הזה לא הצליח משום שהוא היה שקוף מדי, בוטה מדי, שקרי מדי, היסטרי מדי שלא תאם למציאות היומיומית בה חי האזרח הישראלי הממוצע. כך למשל, הניסיון להציג את מדינת-ישראל כמדינה כושלת רק בשל כהונתו של אדם מסוים, מראה בעליל, פעם נוספת, שהשמאל הישראלי "אוהב" את מדינת-ישראל רק אם הציבור הישראלי בוחר את הבחירה "הנכונה" על פי הקו שעוצב בידי האדמו"רים של השמאל הישראלי. הטיעונים שהובאו במאמר של יונית לוי ואודי סגל בנוגע לניצחונו של נתניהו, למעשה משרתים את התדמית שצוירה למחנה-השמרני בידי מעצבי דעת-הקהל הקשורים בדרך זו או אחרת לשמאל הישראלי הקיצוני או לשמאל הישראלי הקיצוני יותר. די להביט בפרסומות המשודרות בטלוויזיה או להביט על האופן בו מוצגים אנשים מסוימים בסדרות טלוויזיה כדי להבין על מה מדובר. ובכן, לא כל דבר חייבים לשדר.

כך, במסגרת הזו, דבריה של ענת וקסמן קלעו במדויק למטרה העליונה של אמצעי-התקשורת בישראל. דהיינו, הם יוצרים במכוון שערורייה ציבורית אלימה ומתלהמת, ולאחר מכן הם מנסים להתנער מהדברים בטיעונים מופרכים בדומה למקרה של פרופ' אמיר חצרוני שהובא לערוץ 2, ימים אחדים לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, כדי להרצות על משנתו הגזענית בנוגע לבני-עדות המזרח (שהפכו לשם כולל של מנשקי מזוזות, מנשקי קמעות, עובדי-אלילים, חשוכים וניאנדרטלים מזוינים שלא קוראים ספרים). לכאורה בשם "חופש הביטוי", התקשורת הישראלית עוסקת ב"חופש השיסוי" בשל אג'נדה פוליטית מסוימת שנועדה לשרת בעלי-עניין עם גוון פוליטי מסוים. בכך, התקשורת הישראלית הפכה את עצמה לגוף המסכן את הדמוקרטיה הישראלית בשל ליקוי-מאורות אינטלקטואלי ועצלנות מחשבתית.

בבחירות האחרונות הציבור הישראלי אמר את דברו באופן נחרץ: אנחנו רוצים תקשורת טובה יותר, אנחנו רוצים אנשי תרבות טובים יותר, אנחנו רוצים פוליטיקה טובה יותר, אנחנו קוראים לכולכם להשתפר! שאם לא כן, הזעזוע שלכם בבחירות הבאות יהיה גדול יותר ועמוק יותר, משום שעל-פי מה שנראה כיום, סביר להניח שמפלגות אחדות יחד עם כמה מאמצעי-התקשורת הישראלית ייעלמו לחלוטין אם הם לא ידעו להתאים את עצמם לקו ישראלי פטריוטי שפוי ומתון  - וזאת ללא ההתלהמות התקשורתית הטיפוסית שנועדה להשיג עוד רייטינג רגעי ובר-חלוף המעורר הסתה פרועה של קבוצה אחת כלפי רעותה.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "ענת וקסמן היא הקול האותנטי של השמאל הישראלי", מגזין המזרח התיכון, 16 באפריל 2015.