ג'יהאדיסטים מנצלים את התקשורת בישראל

בואו נתחיל מהמסקנה: ילקוט הכזבים של השמאל הישראלי הקיצוני התרוקן לחלוטין. המלחמה האחרונה בעזה של יולי-אוגוסט 2014 במסגרת מבצע "צוק איתן", הראתה בעליל שהציבור הישראלי בכללותו שינה כיוון מסוים. יש כאלה שיטענו שהציבור הישראלי הפך ימני יותר, אלא שזו טעות אופטית הנובעת מחוסר-הבנה של מכלול התחושות שעברו, ועוברות, על הציבור הישראלי לאור האירועים הקשים של קיץ 2014. הציבור הישראלי לא הפך "ימני" יותר, אלא הוא הפך פטריוטי יותר כאשר התחושה העזה להביא לסיום הסכסוך עם העולם-הערבי עדיין שרירה וקיימת. במילים אחרות, מקסמי-השווא של השמאל הישראלי הקיצוני, לא עובדים יותר על מרבית הציבור הישראלי. דהיינו, על כל ויתור ישראלי עתידי כלפי אחד מהאויבים הסובבים אותנו, אנחנו נדרוש הוכחות מוצקות שהויתור מוצדק - לא במובן הפילוסופי, אלא במובן המעשי.

למרות השינויים הרדיקליים שעברו על העולם-הערבי מסביבנו במהלך השנים האחרונות, המצריכה שינוי תפיסתי-מערכתי תוך כדי גמישות מחשבתית ומעשית שנועדה להתמודד עם המציאות החדשה, אנו מגלים שקיימת בקרבנו קבוצה לא גדולה של אנשים התקועה עם סיסמאות רדיקליות אנטי-ישראליות כאילו מאומה לא השתנה. כך למשל, הדבר התבטא בפלופ התקשורתי של העיתון "ידיעות אחרונות" שנתן במה ל"מכתב הסרבנים" יוצאי יחידת 8200. במשך יומיים מדינת-ישראל סערה מעט לנוכח המכתב, אולם לאחר שהתגלו פרטים נוספים על חותמי המכתב ועל עבודתם במסגרת היחידה, התברר פעם נוספת שלצד המניעים הקיצוניים של החותמים, עיתונאים אחדים גילו עצלנות אינטלקטואלית ולא שאלו את השאלות הנכונות בנוגע למניעים האמיתיים שלהם - בעיקר לנוכח העובדה שרבים מהחותמים לא שירתו זמן רב ביחידה. המהירות שבה פוליטיקאים מהשמאל הישראלי הקיצוני ביקשו "לחזק" את החותמים, מראה בעליל על התגובה הפבלובית בכל פעם שמתפרסמת איזו ידיעה או עלילה על מדינת-ישראל. ועם זאת, ברור לכולם, שקבוצת החותמים על המכתב התהדרה בהשתייכותה ליחידה המיוחדת הזו במהלך חייהם האישיים כדי לזכות ביוקרה מקצועית. הרמז די מובן ואין צורך להוסיף על כך מאומה.

כאשר המציאות המזרח-תיכונית אינה מתכתבת כהלכה עם האידיאולוגיה של השמאל הקיצוני, תמיד אפשר לעטוף את הכל תחת המסגרת של "כיבוש", "שטחים", "שליטה" ו"פלסטינים". אחת הסיבות לקריסתו של השמאל הישראלי הקיצוני קשורה גם לתפקידה של התקשורת הישראלית במהלך השנים האחרונות. הרדיקליזציה הפוליטית הקיצונית שעברה על אחדים מאמצעי התקשורת בישראל - בעיקר בנוגע לעיתונות הכתובה - למעשה חשפה את המגמה ההרסנית שהשתלטה על התקשורת המתבטאת בקריסתם של כללי האתיקה העיתונאית הבסיסית לטובת הרעיון השמאלני הרדיקלי. מותר להביע דעות, כיאה למדינה דמוקרטית, אך לעיתים הדעות הללו חצו מזמן את הקן האדום הנוגע להסתה זדונית שנועדה לגרום לפגיעה מכוונת במדינת-ישראל ובערכיה בשם הרעיון הפוליטי השמאלני הרדיקלי. ככול שהמציאות לא התכתבה עם האידיאולוגיה השמאלנית, כך הפכה ההסתה נגד המדינה לבוטה יותר ולזדונית יותר עד כדי המצאות תקשורתיות היכולות להיכנס להגדרה של "פרסום אנטישמי". מצד אחת הפרסומים הללו הזיקו לכל מחנה השמאל בישראל, אך מאידך הם הזינו את המגמות האנטישמיות ברחבי-העולם - בעיקר באירופה ובעולם-הערבי. בכך, בהבל-פה, עיתונאים אחדים הפכו את עצמם ל"ג'יהאדיסטים עם מקלדת" תוך כדי ניצול של חופש העיתונות הקיים בישראל. ועם זאת, למרות החופש הרב להם הם זוכים בישראל, כל אמירה ביקורתית כלפיהם קוטלגה באופן מיידי כ"סתימת פיות". לעיתים, העיתונאים האלה ימהרו להצהיר שהדמוקרטיה ישראלית נמצאת בסכנה למרות שחלקם מטיפים למעשה להריסתה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בשם ההזדהות עם האויב. הבכיינות השמאלנית משתלבת יפה עם הבכיינות הערבית בישראל ועם תחושות הקורבן של הפלסטינים שהפכו את "האומללות" למסחטת-כספים בינלאומית.

כאן נשאלת השאלה, איך יכול להיות שקבוצה זו המתהדרת בערכים אוניברסאליים, כביכול, יכולה לתמוך באופן יומיומי בארגונים ערביים ואסלאמיים שיש להם אג'נדה פשיסטית וגזענית? כמובן שהדבר נעשה בעזרת לוליינות האינטלקטואלית רדודה שהסבה נזק כבד לא רק לשמאל הישראלי כולו אלא גם לעניין הפלסטיני משום שהמנהיגות הפלסטינית דחפה את ציבור הפלסטיני להקריב קורבנות שווא על מזבח האג'נדה של עיתון "הארץ" למשל. סביר להניח שחיסולו של הרעיון הלאומי הפלסטיני המתון, נבנה בהדרגה גם מעל דפי עיתון "הארץ" שנעשה בעזרת מניפולציה פוליטית רדיקלית שגרמה לאבדות כבדות נוספות בצד הפלסטיני - בעיקר מאז הסכם אוסלו האומלל של 1993. ככול שהסרבנות הפלסטינית התנפצה על קרקע המציאות (בעיקר בשדה הקרב ובשדה המדיני), כך גברה הלהיטות של המחנה הרדיקלי לתקוף דווקא את מדינת-ישראל ואת כל מה שהיא מייצגת בעינינו. אין תימה איפה, שלאור פרסומם של מאמרי שטנה קשים נגד מדינת-ישראל במהלך המבצע הצבאי הישראלי "צוק איתן", מאות קוראים נוספים ביקשו לבטל את המנוי לעיתון "הארץ".

לאחרונה הצטרפה מגמה חדשה-ישנה לשיח הציבורי התקשורתי בישראל: איומים מעל דפי העיתונות הכתובה ובכלי-תקשורת נוספים על ירידה מהארץ. וואו, פחד אלוהים. בסוף שנת 1948 היו במדינת-ישראל לא יותר ממיליון תושבים. עשור לאחר מכן, בשנת 1958, היו לכול היותר כ-2 מיליון תושבים. והינה, לקראת סוף שנת 2014 מתגוררים במדינת-ישראל יותר מ-8 מיליון אזרחים. פעם בכמה זמן, הג'יהאדיסטים עם המקלדת בתקשורת הישראלית מאיימים עלינו שהם ירדו מהארץ כאילו הבעיה האישית שלהם חייבת להיות בעיה לאומית. השיח הרדוד הזה שהתעצם בעיקר במסגרת עיתון "הארץ" במהלך חודש אוגוסט 2014, מראה בעליל על כוונה פוליטית רדיקלית שאינה מצליחה לשכנע אחרים בצדקתה. לפיכך, היא פונה ל"נשק יום הדין" של השמאל הישראלי הרדיקלי. אלא, שבעצם, זו חבורה של מפחדנים שאינה מיישמת על עצמה, הלכה למעשה, את מה שהיא מטיפה לו בחוצות העיר.

אנו חייבים להזכיר לחבורת הסהרורים הזו, שאין שום חובה להתגורר בישראל. כמובן שאין שום חובה לאהוב את מדינת-ישראל ותושביה. אולם, מי שלא מוצא את עצמו בישראל, מוזמן להתעופף מכאן לכול מקום שיחפוץ. אך ברגע שהם קיבלו את ההחלטה להתעופף מכן, זה עדיין לא אומר שהם צריכים להפוך  את המעשה שלהם לאידיאולוגיה אנטי-ישראלית שמטרתה לזכות במענקים כספיים בחו"ל. העניין הזה מוביל אותנו לחבורת הפחדנים הישראלים המתגוררת בברלין.

הישראלים בברלין - חבורה של פחדנים

ב-14 בספטמבר 2014 התקיימה בברלין עצרת נגד "שנאת יהודים" בהשתתפותם הפעילה של פוליטיקאים בכירים גרמנים - בראשם עמדה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. ההפגנה הזו התקיימה בעקבות גילויי שנאה רבים ועמוקים כלפי היהודים וכלפי מדינת-ישראל שבאו לידי ביטוי בולט ורציף במהלך המבצע הצבאי "צוק איתן". עשרות אלפי מוסלמים יחד עם גרמנים הזויים מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני מצאו שפה משותפת אחת - רק, ובעיקר, כשמדובר על יהודים ועל מדינת-ישראל. הקריאות לחסל יהודים ולהשמידם בגז, החרידו חלקים אחדים בצמרת הפוליטית הגרמנית ובקרב החלקים בציבור הגרמני שעוד נותרו שפויים - והם לא רבים במיוחד. ההפגנה הזו הייתה בעצם גם נגד המגמות הרדיקליות של הציבור המוסלמי שצברו תאוצה בשנתיים האחרונות בשל רשלנותם של כל רשויות החוק והביטחון בגרמניה.

לעצרת הממלכתית הזו הגיעו בסך-הכל כמה אלפי בני-אדם - לא יותר מ-8,000 משתתפים. מחציתם היו גרמנים שניסו בדרך שקטה זו להביע הזדהות מעטה עם הציבור היהודי. יום לפני כן התקיימה הפגנה של יזידים המתגוררים בגרמניה על רקע הטרגדיה הקשה המתחוללת בעיראק. בהפגנה זו השתתפו כ-20,000 יזידים. כאן נשאלת השאלה, לאן נעלמו כל עשרות-אלפי היהודים והישראלים המתגוררים בברלין - כפי שנאמר לנו לא פעם אחת? מדוע לא הגיעו רבים מהם לעצרת החשובה הזו, וזאת למרות ההפגנות הגזעניות הקשות שהיו נגד היהודים לאורך כל הקיץ האחרון של יוני-יולי 2014? אולם השאלה החשובה באמת היא, מהי התרומה האמיתית של הישראלים המתגוררים בברלין להפצתה של אידיאולוגיה אנטי-ישראלית רדיקלית שיש בה גם נגיעות אנטישמיות קשות? אולי זאת הסיבה האמיתית למיעוט המשתתפים הישראלים בעצרת החשובה הזו שאפילו אנגלה מרקל טרחה להגיע אליה. כרגיל, גם במקרה הזה, חלקים אחדים מהקהילה הישראלית המתגוררת בברלין לכודה בשרלטנות אינטלקטואלית בשעה שאחדים מהם מכריזים בריש-גלי "לא לציונות, לא לאנטישמיות". בדרך זו, כך הם חשובים, הם יקבלו כרטיס כניסה הולם לחברה הגרמנית השבויה ממילא בין ימין קיצוני אלים לשמאל קיצוני אלים לא פחות. במתח הזה בין הצדדים, בסופו של דבר, היהודים כולם יצטרכו לשלם את המחיר בעיקר לנוכח עלייתו המטאורית של האסלאם הרדיקלי בכל רחבי גרמניה.

עד עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, "כרטיס הכניסה" של עשרות-אלפי יהודים לחברה הגרמנית היה באמצעות התנצרות והכחשה גורפת לקיום היהודי ולעיתים הם אף אימצו גישות אנטישמיות קשות. אולם האידיאולוגיה הקטלנית שנבנתה סביב הנושא של "שנאת יהודים" מצאה דרך לעקוף את "התרגיל היהודי" הזה באמצעות גנטיקה וטוהר-הגזע הגרמני. בכל רחובות ברלין של אותה עת נתלו שלטים ענקיים עם הכתובת הזו: "היהדות היא עבריינות" (Judentum ist Verbrechertum). אם נשווה את האווירה ששררה באירופה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לאווירה ששוררת כיום, נוכל למצוא קווי דמיון מפחידים הן ביחס ליהודים והן ביחס למדינת-ישראל.

ויחד עם זאת, אולי צריך להסביר את "פחדנותם" של הישראלים בברלין באופן שונה מעט: יכול להיות שאדישותם נובעת מעצם קיומה של מדינת-ישראל המהווה עבורם מעין תעודת-ביטוח מן המעלה הראשונה אם וכאשר תהיינה התפתחויות שליליות באירופה. אם כך הוא הדבר, זהו הניצחון הגדול והאמיתי של הציונות החדשה וניצחונה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. שנה טובה לכולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ג'יהאדיסטים עם מקלדת בתקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 23 בספטמבר 2014.