עוד מאמר על אבו מאזן

אנחנו יכולים לחסוך לכם את קריאת כל המאמר - אם כבר נמאס לכם לשמוע על אבו-מאזן (מחמוד עבאס) -  וזאת בעזרת סיכום קצר שהוא גם המסקנה המתבקשת לנוכח המציאות הנוכחית: לאבו-מאזן אין שום כוונה להקים מדינה פלסטינית לצידה של ישראל בגבולות כלשהם, אפילו לא בגבולות ה-4 ביוני 1967. לאבו-מאזן יש מטרה עליונה, המשותפת לכלל המנהיגות הפלסטינית הנוכחית, להביא להריסתה המוחלטת של מדינת-ישראל הן בדרך מדינית, הן בדרך צבאית, הן בדרך משפטית והן באמצעות גיוס שורה שלמה של ארגונים פסיכופטיים המתחזים לארגונים לזכויות-אדם. במילים אחרות, אבו-מאזן נוקט בגישה האופיינית לתעמולה הגרמנית הידועה בעזרת הכנה של דעת-הקהל המקומית והבינלאומית לקראת הפתרון-הסופי הראוי לדעתו ל"בעיית" הקיום היהודי בארץ-ישראל. ועם זאת, אנחנו לא צריכים לחשוש יותר מידי מכוונותיו, משום שבסופו של דבר, כל אידיאולוגיה רדיקלית, מעבר למידה הסבירה, נושאת בחובה מנגנון להשמדה עצמית. לפיכך, עלינו לפקוח עיניים, אך בוודאי שאיננו צריכים להיבהל מכוונותיה של האידיאולוגיה הפלסטינית הגזענית המיוצגת כהווייתה באמצעות אבו-מאזן וחבורתו המטורללת.

אחדים מהרעיונות המובאים במאמר זה התפרסו בשני מאמרים שהופיעו במגזין זה ב-13 בפברואר 2014 וב-7 באפריל 2014. לפיכך, שום דבר אמיתי לא השתנה אצל אבו-מאזן למרות הטלטלות העזות שעברו על המזרח-התיכון ועל הרשות-הפלסטינית בעת האחרונה.

א. נאומו הגזעני של אבו-מאזן באו"ם ב-26 בספטמבר 2014 חשף פעם נוספת את האידיאולוגיה הלאומית הפלסטינית כפי שהיא באמת - זו, הנשענת ברובה על טקטיקת "תורת השלבים" שנוסחה כהלכה בידי יאסר ערפאת: "תורת השלבים" של ערפאת הכילה 10 סעיפים שבאמצעותם מפורטות הדרכים להגשמת היעד הנכסף. כך למשל, בסעיף 4 נכתב כך: כל צעד בכיוון השחרור (של אדמה פלסטינית כלשהי) הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, כפי שנקבע בהחלטות הקודמות של המועצה הלאומית הפלסטינית". ערפאת, בדרכו המילולית המיוחדת רמז פעמים אחדות ש"הסכם אוסלו" הוא בסך-הכל יישומה בפועל של תוכנית "תורת השלבים". הדברים לא נועדו רק כדי לשכנע את הציבור הערבי והפלסטיני להעניק תמיכה בהסכם, אלא הדברים נאמרו מתוך הכרה אידיאולוגית ברורה בנוגע ליעד הסופי שערפאת והצמרת הבכירה של אש"פ חתרו אליה בהתמדה לאורך כל עשרות השנים האחרונות. אפילו הרעיון של "הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית" נועד לצרכים טקטיים תעמולתיים משום שהביטוי "דמוקרטיה" הוא מושג זר לחלוטין לתרבות הפוליטית הערבית כפי שאנו מכירים אותה גם בשנת 2014. הינה כי כן, 40 שנה עברו מאז, ואנו לא רואים באופק אפילו מדינה ערבית אחת הנחשבת למדינה דמוקרטית. מאז שנת 2011, העולם-הערבי כולו נמצא בשטף אחד ארוך של מרחץ-דמים שאין לו סוף, וזאת ללא שום קשר למדינת-ישראל וליחסיה עם הרשות-הפלסטינית. הבעיה היא, כמובן, נוגעת להיבטים תרבותיים עמוקים הקשורים למנטאליות הפוליטית השבטית של העולם-הערבי שאינם קשורים כלל לסכסוך הערבי-ישראלי.

ב. שתי בעיות מרכזיות נוספות נמצאות בלב המחלוקת עם ישראל על-פי הבנתו של אבו-מאזן: א. בעיית ירושלים. ב. דרישת השיבה הפלסטינית המשתלבת היטב ברעיון של אי-הכרה בישראל כמדינה יהודית. לטענתו של אבו-מאזן, שפורסמה בתקשורת הישראלית פעמים אחדות, הוא אינו רוצה לחזור לצפת עיר הולדתו. ספק רב אם הערבים שהעלו על-נס את רעיון "זכות השיבה" מבינים כלל את המשמעות של מילה "צפת", או של המילים "בית לחם", "כרמל", "ירדן", "לבנון", "נגב", "גליל" ועוד מילים רבות נוספות הקשורות בקשר היסטורי עמוק לשפה העברית ולארץ-ישראל כולה. ועם זאת, גם כאן, אבו-מאזן מפגין לכאורה רוחב-לב תעמולתי מול ישראל, משום שהוא באופן אישי - אינדיבידואלי - ויתר על "זכותו" לשוב לצפת. אולם הוא אינו יכול "להכריח" את הפלסטינים לנהוג כמוהו, משום שזכות-השיבה היא עניין "אינדיבידואלי" במהותו. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר את הנושא הזה פתוח לחלוטין גם לאחר לכתו בדמותה של "מורשת לאומית מחייבת" לדורות הבאים. הלוליינות המילולית הזו מצליחה מאוד בתקשורת הבינלאומית ואף בקרב חלקים אחדים בתקשורת הישראלית שיש לה אוריינטציה פוליטית של הצדקה בכל מחיר של הצד הפלסטיני. מאידך, הדבר גם מעמיד את ישראל בדילמות קשות, שכן מדינת-ישראל מנהלת מאבק תודעתי מול הרשות-הפלסטינית, מול האיחוד-האירופאי וכעת גם מול ארה"ב של ברק חוסיין אובמה.

ג. בניגוד לטענה של כמה בכירים ישראלים שנפגשו עם אבו-מאזן ואף ניהלו עימו מגעים שוטפים, לאבו-מאזן אין כל אינטרס לסיים באופן-מוחלט את הסכסוך עם ישראל עוד בחייו, וזאת משום שהוא מעוניין להשאיר מורשת מדינית ולאומית של המשכיות המאבק נגד ישראל. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר לדורות הבאים אופציה ברורה של המשך המאבק-המזוין נגד קיומה של מדינת-ישראל, וזאת כחלק אינטגראלי מ"תורת-השלבים" של יאסר ערפאת שהתגבשה בשנת 1974 במהלך כינוס ה-12 של "המועצה הלאומית הפלסטינית". תוכנית זו, מעולם לא נעלמה לגמרי מ"השיח הלאומי" הערבי בנוגע ליעד הסופי במסגרת המאבק נגד ישראל. על הבסיס הזה נחתם "הסכם אוסלו" עם יאסר ערפאת בחודש ספטמבר 1993. היעד של "הלאומיות הפלסטינית" נותר כשהיה בהתאם ל"אמנה הפלסטינית" של שנת 1964, אך הטקטיקה עוצבה בהתאם לשינויי העיתים שהתחוללו לאחר מלחמת יום-הכיפורים. לערפאת, מתוקף היותו אישיות יוצאת-דופן בתרבות הפוליטית הערבית, היו הכלים המעשיים ליישם את הטקטיקה הזו מתוך שכנוע פנימי עמוק שהדבר נעשה במסגרת הרעיון השואב את השראתו מ"תורת השלבים". לערפאת עצמו היו שאיפות מרחיקות-לכת בנוגע להקמת "פלסטין הגדולה" הכוללת גם את מדינת ירדן.

ד. הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן כבר העבירה בקשה, בתחילת אוקטובר 2014, למועצת-הביטחון של האו"ם כדי לקבוע "לוח זמנים" של שלוש שנים לכול היותר לנסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים שנכבשו בעקבות מלחמת ששת-הימים, של יוני 1967. אבו-מאזן איים, שאם מועצת-הביטחון של האו"ם תדחה את ההצעה, הוא יפנה ל"בית-הדין הפלילי בהאג" במטרה לדון "בפשעי המלחמה של ישראל", לדבריו. דווקא פנייה כזו לבית-הדין הפלילי בהאג תחשוף את הרשות הפלסטינית - עד לאחרון מנהיגיה ומפקדיה - לתביעות נגדיות מצד ישראל משום שהרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית באמת ביצעה פשעי-מלחמה נגד מדינת-ישראל ותושביה.

ה. התוכנית של בנימין נתניהו לעקוף את הקשיים בעניין הפלסטיני באמצעות מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ לא תצליח בשל העומס הרגשי שהתפתח בעולם-הערבי בנוגע לעניין הפלסטיני. מרבית המדינות המתונות, לכאורה, עסוקות בשנה זו עד מעל לראש באסלאם הרדיקאלי המאיים למוטט לחלוטין את כל הסדר המזרח-תיכוני שהתגבש במאה השנים האחרונות. ספק רב, אם המדינות הללו יוכלו להציג פתרון מדיני שאינו מספק את השאיפות האולטימטיביות של הרשות-הפלסטינית.

ו. כל ההנחות ההזויות של עיתון "הארץ", של "ידיעות אחרונות", ושל שורה שלמה של פוליטיקאים מהמרכז הפוליטי ומהשמאל הפוליטי בישראל בנוגע לאבו-מאזן כפרטנר לשלום ואף בנוגע לתהליכים ההיסטוריים העמוקים המתחוללים במזרח-התיכון, כשלו לחלוטין. כך למשל, זהבה גלאון טענה שהפתרון לארגון דאע"ש הרצחני הפועל בעיראק ובסוריה הוא בהקמת מדינה פלסטינית. מסתבר שזהבה גלאון, בדומה לעיתון "הארץ", אינה מצליחה להשתחרר מהדיבוק האנטי-ישראלי שאחז בה.

ז. דוברים אחדים מנסים להפחיד אותנו בגל אדיר של "צונאמי מדיני" נגד ישראל. הפחדות מרות כאלה היו גם בספטמבר 2011, אך מאומה לא קרה - כפי שצפינו מראש במאמר שהתפרסם במגזין זה על פסטיבל ההפחדות נגד ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם הפוליטיקה הישראלית מבינה באמת את אבו-מאזן", מגזין המזרח התיכון, 2 באוקטובר 2014.