לקחים היסטוריים - ברלין 1945, עזה 2014

כאשר החלה ההתקפה המכריעה של "הצבא-האדום" על העיר ברלין ב-16 אפריל 1945, הוטלו למערכה כוחות עצומים בגודלם במטרה להכניע באופן מוחלט את גרמניה הנאצית ללא כל פשרות וללא כל היסוסים. כבר בשלהי מלחמת-העולם השנייה היה ברור מה היו ממדי ההרס הפיזי והאנושי שגרמניה הצליחה להסב לאירופה ולמדינות נוספות ברחבי-העולם מאז הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939.

מעבר לתחושות הנקמה העזות ששררו בציבור הרוסי כלפי האימפריה הנאצית מאז הפלישה הגרמנית לרוסיה ביוני 1941, לכולם היה ברור שרק כניעה מוחלטת של גרמניה תביא שקט לאירופה כולה. על-מנת להגשים את המטרה הזו, למפקדים הבכירים של צבא האדום היה נהיר לחלוטין שיש צורך להקריב עשרות-אלפי חיילים רוסים משום שהאידיאולוגיה הנאצית של גרמניה לא ראתה במושג "כניעה" אמצעי דרכו ניתן היה להציל את חייהם של מיליוני אזרחים גרמנים. במילים אחרות, המשטר הגרמני של אותה עת, העדיף להקריב את חייהם של אזרחים רבים רק כדי לא להודות שהאידיאולוגיה הנאצית קרסה והובסה למרות הבטחותיהם של מחולליה על "אלף שנות שלטונו של הרייך השלישי". היטלר התאבד ב-30 באפריל 1945. ברלין נכנעה ב-2 במאי 2014 - והדגל האדום של ברית-המועצות הונף מעל בניין הרייכסטאג ההרוס. הסכם הכניעה של גרמניה הנאצית נחתם ב-8 במאי 1945. אלה היו 17 ימי לחימה הרואיים ששינו לחלוטין את מפת העולם.

כדי להכניע את גרמניה היה צורך בהתערבותן הצבאית הישירה של שלוש מעצמות חזקות: ברית-המועצות, ארה"ב ובריטניה. לאחר התבוסה הגרמנית, המעצמות היו עסוקות בלהרוס כל סממן נאצי ברחבי גרמניה מתוך הבנה ברורה שרק בדרך זו ניתן יהיה ליצור חברה גרמנית "מתורבתת" יותר. במילים אחרות, התפיסה הרווחת של המעצמות באותה עת הייתה שאפשר להביס לחלוטין משטר של טרור ואלימות רצחניים ואפשר להביס אידיאולוגיה קטלנית גם בכוח צבאי. אלא, שלשם כך דרושה נחישות בלתי-רגילה והבנה גדולה מאוד של האיום כפי שהוא באמת ללא כחל וסרק. ככול הידוע לנו, במגירה הצבאית הרוסית לא הייתה תוכנית של "ניהול הסכסוך" עם גרמניה הנאצית תחת הנהגתו של היטלר.

האסטרטגיה הישראלית מול האסלאם הרדיקלי

כל מי שקרא את "אמנת-החמאס" שיצאה לאוויר-העולם בשנת 1988, אינו יכול להתעלם מהעובדה שהאידיאולוגיה של ארגון החמאס דומה להפליא לאידיאולוגיה הנאצית במובנים רבים. הרעיון המנחה העומד בפני עצמו לאורך כל "האמנה", מתבטא בכך שהמאבק בין הרעיון האסלאמי בכללותו לבין קיומה של מדינת-ישראל הוא מאבק של "משחק סכום-אפס". דהיינו, קיומה של מדינת-ישראל עומד בסתירה מוחלטת לציווי הדתי האסלאמי כפי שמנסחי "האמנה" כיוונו לקראת "הפתרון הסופי" הרצוי של הקיום היהודי בארץ-ישראל. הניסוח הבהיר של המטרה הסופית, אינו מותיר ספק בלב המאמינים ואינו מעורר שאלות של חוסר-בהירות אידיאולוגית בקרב אנשי הארגון. הכל ברור וידוע לכול ואין מקום לשאלות. לפיכך, כל מי שמזדהה עם החמאס, בדרך זו או אחרת, מזדהה גם עם המטרה הסופית של הארגון בנוגע לקיום היהודי בארץ-ישראל.

כאשר החל המבצע הצבאי הישראלי "צוק איתן" בתחילת יולי 2014, מנהיגים ישראלים בכירים מיהרו להצהיר שלישראל אין כוונה למוטט את ארגון החמאס בעזה, וכי המטרה  של ישראל היא "להחליש" את החמאס ולהביא "שקט" לתושבי מדינת-ישראל לתקופה ארוכה. המסר השגוי הזה, מצד אחד האריך את המלחמה בעזה, ומצד שני חשף את האסטרטגיה השגויה של בנימין נתניהו כלפי הסוגיה הפלסטינית - כפי שיובהר להלן:

א. ההכרזה הישראלית עוררה ביטחון בקרב מנהיגי החמאס שהמנהיגות הישראלית נחושה להותיר את ארגון החמאס ככוח המוביל והעיקרי ברצועת-עזה וכי המנהיגות של הארגון חסינה מפגיעה ישראלית. לפיכך, לאורך כל ימי הלחימה, הארגון התנהל על-פי המתווה הזה לא רק באופן הצבאי אלא גם במהלך הדיונים שנערכו במצרים. העקשנות של מנהיגי החמאס במהלך הדיונים שנערכו במצרים, נבעה מתוך תחושה עמוקה שישראל העניקה הכשר מדיני לארגון החמאס לנהל את עזה גם בעתיד.

ב. האסטרטגיה של בנימין נתניהו כלפי החמאס בעזה היא נגזרת של האסטרטגיה שלו כלפי הרשות הפלסטינית ביו"ש. לדידו של נתניהו ושל אחדים מבכירי המערכת הביטחונית של ישראל, הרעיונות המנחים שהתגבשו בנוגע ל"ניהול-הסכסוך" עם הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן, זהים לרעיונות המנחים שבאו לידי ביטוי ב"ניהול-הסכסוך" עם ארגון החמאס בעזה. במילים אחרות, נתניהו אינו מעוניין כרגע להגיע להסדר מדיני כלשהו עם הרשות הפלסטינית על-פי התנאים הנוכחים. לפיכך, קיומו של החמאס בעזה ככוח בכיר ועיקרי, משמש קלף מיקוח כנגד כל הניסיונות להגיע להסדר מדיני שגוי עם הרשות-הפלסטינית של אבו-מאזן. למעשה, "ניהול-הסכסוך" עם הרשות הפלסטינית היה רעיון מצוין והוא עדיין רעיון מצוין בשל הסרבנות הפלסטינית. אלא, שנתניהו טעה לחשוב שאפשר "לנהל את הסכסוך" עם תנועת החמאס שיש לה אידיאולוגיה של חיסול השמדה הפועלת על-פי המתווה האידיאולוגי של התנועה הנאצית המוכרת לנו היטב. במילים פשוטות יותר, נגד ארגון החמאס מנהלים מלחמה, ולא מנהלים "סכסוך" בעצימות נמוכה.

אובמה גילה את הסרטן האסלאמי:

חיסולו של עיתונאי מערבי אחד - ג'יימס פולי - בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית" עורר זעם עולמי גדול יותר מאשר חיסולם של אלפי בני המיעוט היזידי בידי טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון הפועלים בעיראק. לפתע פתאום, הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה גילה את הסכנה בהתפשטותו של הסרטן האסלאמי הרדיקלי. לפתע, הוא קרא בראש-חוצות שיש לעצור את "הסרטן" הזה שהוציא להורג  עיתונאי מערבי באמצעות עריפת ראשו. לפתע מדינות המערב גילו שהעיתונאי חוסל בידי טרוריסטי מוסלמי בעל מבטא בריטי. פתאום כולם גילו את האכזריות של ארגוני הג'יהאד הרצחני ואת הסכנה הרובצת לפתחה של אירופה כולה. ראש-ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, מיהר לקצר את חופשתו לנוכח הידיעה המרעישה שטרוריסט מוסלמי בעל מבטא בריטי חיסל את העיתונאי האמריקאי. לפתע פתאום, הסכנה של הסרטן-האסלאמי הפכה למוחשית יותר.

ראוי לכולנו לשים לב לנתון הבא המתקשר לנושא כולו: ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש) מנה לא יותר מאשר 15,000 לוחמים בסוריה ובעיראק. לארגון החמאס בעזה יש יותר מ-20,000 לוחמים עם יכולות צבאיות של מדינה בינונית - נכון ליוני 2014. ארגון "המדינה האסלאמית", עם לא יותר מ-6,000 טרוריסטים, הצליח להביס את צבא-הקרטון העיראקי שנבנה בשנים האחרונות בעזרת מיליארדי דולרים אמריקאים. לא רק כסף אמריקאי ירד לטמיון, אלא ירדה לטמיון כל האידיאולוגיה של הנשיא אובמה הרואה באסלאם כוח שורשי-מתון דרכו יכולה אמריקה לנהל יחסי קירבה על בסיס של הבנות משותפות, לכאורה. בעקבות ההצלחות של ארגון "המדינה האסלאמית" במהלך החודשים יוני-אוגוסט 2014, נודע שעשרות-אלפי לוחמים חדשים הצטרפו לארגון בסוריה בלבד. מקורות נוספים ציינו באמצע אוגוסט 2014  שהארגון מונה כ-50,000 לוחמים בסוריה לבדה.

מבחינה מעשית, אין שום הבדל בין ארגון "המדינה האסלאמית" לבין ארגון "החמאס" או בינם לבין ארגון "חיזבאללה": כולם שואבים את השראתם מאותו מקור, ולכולם יש את אותה מטרה עליונה של הכפפת העולם-החופשי לתכתיב רצחני על-פי האסכולה האסלאמית הנשענת על עליונות גזענית-פאשיסטית בדומה לאידיאולוגיות הקטלניות של אירופה עד לשנת 1945. ההבנה הבסיסית זו, יכולה להקל על כולנו למצוא את תעצומות-הנפש כדי להתמודד נוכחה עם "הסרטן" הזה - על-פי הגדרתו של הנשיא אובמה. אין כאן היגיון-מעשי של "ניהול הסכסוך", אלא יש כאן מאבק ארוך ומתמשך המתבטא ב"משחק סכום-אפס" עד למיגורו המוחלט של האסלאם הרדיקלי הלובש צורה ופושט צורה מדי כמה שנים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מברלין של 1945 ועד לעזה של ימינו - לקחים היסטוריים". מגזין המזרח התיכון, 21 באוגוסט 2014.