המלחמה בעזה - מסקנות ראשונות

א. מסתבר שיש משהו משותף בין עיתון "הארץ" לבין בנימין נתניהו ולחלקים נוספים בתקשורת הישראלית: הם לא מכירים באמת את החברה הישראלית והם לא מבינים באמת את העולם הערבי. בנוגע לתקשורת הישראלית נדון בכך בהמשך, אולם מה שבאמת מעורר שאלות הוא חוסר-ההבנה של נתניהו במשמעות הסימבולית של דבריו ומעשיו לאורך כל ימי הלחימה שהתפרשו על 50 ימים שלמים. כבר בראשית המערכה, נתניהו הצהיר בראש-חוצות שממשלתו אינה מעוניינת למוטט לחלוטין את שלטון החמאס בעזה. לדידו של החמאס זו הייתה "תעודת ביטוח" בשם ממשלת-ישראל שהוא יכול להתנהל על-פי מדיניותו ההרפתקנית הן כלפי ישראל והן כלפי הזירה הבינערבית. ההצהרה הזו למעשה האריכה את המלחמה שגרמה לנפגעים נוספים מיותרים בצד הישראלי והיא חשפה את תושבי הדרום למלחמת-התשה מיותרת ומדממת. רק בשבוע האחרון של הלחימה ננקטו אמצעים צבאיים מיוחדים כלפי החמאס שהביאו לשינוי בתפיסה הכוללת של המלחמה נגד ישראל בעיני החמאס בעזה. אין כל ספק בכך שהאסטרטגיה של ארגון החמאס הובסה במלחמה האחרונה, וזאת גם בעקבות שיקול דעת לקוי מן היסוד של מנהיגיו הן עזה והן בקטאר. אלא, שהתארכות המלחמה לכדי 50 ימים תמימים נבעו בין היתר מהצהרות רשלניות של בכירים ישראלים בנוגע למעמדו העתידי של החמאס בעזה. סימבוליקה היא עניין חשוב מאוד בכל מלחמה - בעיקר עם אויבים מרים הבאים מבית מדרשו של האסלאם הרדיקלי.

ב. נתניהו טען שהוא העריך שהמלחמה תימשך תקופה ארוכה. אם כך הוא הדבר, מדוע לא הוכנה מראש תוכנית שקטה לפינוי משפחות עם ילדים מכל ישובי הספר המעוניינים בכך? במקום תוכנית ממשלתית שקטה, קיבלנו היסטריה תקשורתית של "בריחה", "נטישה", "זעם" ו"שבירה" של תושבי הדרום שעומדים כבר 14 שנים במטחים רבים של פצצות ורקטות. רק בימים האחרונים של המערכה בעזה, רשויות המדינה הציעו תוכנית לפינוי תושבים המעוניינים בכך. במילים אחרות, נתניהו לא ידע שהמלחמה תתארך והוא גם לא ממש הבין את הסבל היומיומי העובר על תושבי הספר. לאורך כל ימי המלחמה, נתניהו התנהל כאילו הוא מנהל חברה עסקית אמריקאית שההוצאה-הכספית והחיסכון הם השיקולים היחידים העומדים מולו. לפיכך תושבי הדרום הנבוכים והממורמרים חשו שממשלת-ישראל לוקחת אותם כמובן מאליו. הבעיה הזו נוצרה משום שממשלת-ישראל השקיעה את כל תשומת-ליבה  בכל מרפסת שנבנתה ביהודה ושומרון, וזאת במקום ליצור יחסי אמון הדוקים גם עם תושבי הדרום וגם עם תושבי הצפון המתמודדים עם איומים אקוטיים לאורך כל ימות השנה. חלוקת-הקשב של ממשלת נתניהו ראויה לתיקון כללי גם על חשבון האיומים הפרובוקטיביים של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. מי שאינו מסוגל לנהל חלוקת-קשב הגיונית לכלל האוכלוסייה הישראלית, שלא יבקש את אמון הציבור בבחירות הבאות. זהו רמז ברור למפלגות המרכיבות את הקואליציה הנוכחית.

ג. לצערנו הרב, שר-הביטחון וראש-הממשלה לא ניהלו דו-שיח שוטף עם הציבור הישראלי כמתחייב מתפקידם. כך למשל, ההחלטה השערורייתית של השב"כ לא להתיר לשר-הביטחון להגיע לקיבוץ נחל-עוז (ב-23 באוגוסט 2014) בשל שיקולים ביטחוניים, הייתה שגויה מן היסוד. שר-הביטחון היה צריך להבהיר למאבטחיו שלביקור בנחל-עוז יש חשיבות החורגת הרבה מעבר לביטחונו האישי - בעיקר יום לאחר הריגתו של דניאל טרגרמן בן ה-4. הכעס והאכזבה של תושבי נחל-עוז על ביטול הביקור באחד מהרגעים הקשים של הקיבוץ, היו מוצדקים לחלוטין. גם בנושא זה, המנהיגים הישראלים עדיין לא מבינים את הציבור הישראלי ואת הסימבוליקה של מעשיהם בעיתות מצוקה ומשבר. שיחות טלפון ופרסום שורות אחדות בפייסבוק, הם לא התשובה הנאותה אותה מחפש הציבור הישראלי בזמנים שכאלה.

ד. ראש-הממשלה חזר והצהיר פעמים אחדות שארגון החמאס מבקש להשמיד את מדינת-ישראל. אלא, שנתניהו התנהג כמו פוליטיקאי אמריקאי במקרה הזה: הוא דיבר "רפובליקנית" מול אבו-מאזן, אך במקביל לכך הוא דיבר "דמוקרטית" מול ארגון החמאס. גודל האיום הנשקף לישראל מארגון החמאס - על-פי ניסוחיו של נתניהו - לא תאמו את מעשיו כלפי הארגון לאורך כל ימי המלחמה. כאשר אנו מבקרים את הנשיא האמריקאי, אובמה, על התנהלותו הרופסת כלפי מדינות אסלאמיות רדיקליות, כדאי מאוד שאנו נבדוק את מעשינו הרופסים כלפי אלה המצהירים על כוונתם להשמיד את מדינת-ישראל. יתרה מזאת, נתניהו הצהיר ש"המלחמה הזו (צוק איתן) אין צודקת ממנה". אם כך הוא הדבר, במלחמה כזו הניצחון היה צריך להיות ברור וגלוי לעין בדמותה של תבוסה מוחלטת של האויב למרות החשש ממספר גבוה יותר של קורבנות ישראלים.

ה. מסתבר שגורמי הערכה במודיעין הצבאי הישראלי (אמ"ן) שגו בהבנת המניעים של החמאס בעיקר בכל מה שקשור להפסקת-האש של ה-5 באוגוסט 2014: בתאריך זה, צה"ל השלים את נסיגתו מהרצועה לאחר הריסתן של מנהרות-הטרור של החמאס, וכן הוכרזה הפסקת-אש למשך 72 שעות. יום לאחר מכן, ב-6 באוגוסט, מפקדי הצבא קראו לאזרחים לשוב לבתיהם בדרום מתוך הבנה ברורה שהמלחמה הסתיימה. ובכן, על סמך מה שהתקבלה הערכה זו? הסתבר, שההערכה הזו הסתמכה על דוברים מדרג זוטר בארגון החמאס שהיו שותפים לדיונים שהתקיימו במצרים. הערכה זו הייתה לכול היותר משאלת-לב של הצבא למרות ההפרות החוזרות ונשנות של הפסקות-האש בידי ארגון החמאס מאז שהחלה הלחימה ב-8 ביולי 2014. והינה, ב-8 באוגוסט, בשעה 04:00, נורו לעבר ישראל שתי רקטות, ובשעה 08:00 חודש הירי לעבר ישראל כפי שארגון החמאס מסר יום קודם לכן. את האכזבה והתסכול של הישראלים היה אפשר למנוע אם הצבא לא היה להוט להכריז על "סיום המערכה בעזה". כך, המערכה בעזה התארכה לעוד 18 ימים רצופים עד ל-27 באוגוסט 2014. אין תימה איפה שתושבי הדרום עדיין מהססים אם לשוב לבתיהם השוכנים בקרבת הגבול עם רצועת-עזה.

ו. הדרג המדיני בישראל ידע שהפסקת-אש נוספת עומדת להיכנס לתוקף ב-27 באוגוסט 2014 בשעה 19:00. הן הצבא והן המדינאים הישראלים ידעו שארגון החמאס, בדרך כלל, נוטה להגביר את קצב הירי לעבר ישראל דווקא לפני שהפסקת-האש נכנסת לתוקף. אף גורם רשמי בישראל לא מסר הצהרה כלשהי בעניין או הועברו הנחיות לאזרחים איך לנהוג בשעות האחרונות עד להפסקת-האש. גם הצבא לא "שטף" את עזה בירי כפי שהחמאס "שטף" את הדרום בירי עד לדקות האחרונות. וכך, כשעה לפני הפסקת-האש, נהרגו מפגיעה של פצצת-מרגמה 2 חברי קיבוץ נירים שעסקו בסך הכל בתיקון קווי-חשמל. זה היה הרג מיותר שהיה אפשר למנוע אותו אם הרשויות הממלכתיות בישראל היו פועלות במשנה-זהירות לאור ניסיון העבר הקרוב. כמובן שההרג המיותר הזה העלה את המתח לגבהים נוספים בקרב תושבי הדרום. ביום האחרון של הלחימה, נורו לעבר ישראל 182 רקטות ופצצות-מרגמה.

ז. התקשורת הישראלית שירתה את הלוחמה הפסיכולוגית של ארגון החמאס נגד ישראל לאורך כל ימי הלחימה. הדבר נוגע בעיקר לערוצי הטלוויזיה שעסקו ב"ברברת" אין-סופית של עשרות פרשנים ובדיווח על כל שיגור של רקטה לעבר ישראל. שיגור הרקטות לעבר ישראל היה מותאם לשידורי החדשות המרכזיים בישראל הן בשעות הבוקר והן בשעות הערב כדי ליצור אפקט פסיכולוגי גדול יותר על הציבור הישראלי. לא כל רסיס שנפל בשטח ישראל ראוי לסיקור חדשותי מיידי של הכתבים בשטח בשלושת ערוצי הטלוויזיה בעברית. לא כול טיל שנורה לעבר ישראל הוא "מטח של טילים", ולא כל "מטח" הופך באופן אוטומטי ל"מטחים של טילים". גם התקשורת הישראלית חייבת להיות חלק מהמערכה איתה אנו מתמודדים נגד ארגוני טרור אסלאמיים עם אידיאולוגיה נאצית. לפיכך, התקשורת הישראלית, כחלק מהמערכה, הייתה צריכה לעסוק בחיזוק הקשר בין החזית לבין העורף ובין ישובי הספר ליישובים מרוחקים יותר ללא שיקולי רייטינג.

ח. ממשלת-ישראל והציבור הישראלי גילו מחדש את קיומם של הקיבוצים. בישראל יש כ-270 קיבוצים. כ-200 מהם נמצאים לאורך הגבולות של ישראל והם אלה שקבעו את גבולותיה של מדינת-ישראל מאז הקמתה של דגניה לפני יותר מ-100 שנים. כשבנימין נתניהו מדבר על "יישוב הארץ", שלא ישכח לרגע את תרומתה היומיומית של התנועה הקיבוצית לביסוסה של מדינת-ישראל כולה - בצפון, בדרום ובמרכז. היצירה המפוארת הזו של הלאומיות הישראלית מחייבת התייחסות הרבה יותר רצינית מצד כל מוסדות המדינה ומצד כל החברה הישראלית. אם דרושה השקעה כספית גדולה יותר לקיבוצים, למושבים וליישובים הנמצאים לאורך גבולותיה של מדינת-ישראל - נא לא לחסוך בכסף. המלחמה האחרונה הוכיחה לנו שדרושים שר ממונה של אזור הדרום ושר ממונה על אזור הצפון שירכזו בידיהם נושאים הקשורים גם לעניינים של פיתוח דמוגרפי וגם לענייני ביטחון שוטף. החשיבה שלנו צריכה להיות מערכתית יותר, ולא רק לרכז את כל האנרגיה הלאומית שלנו לעבר יהודה ושומרון - שהוא אזור חשוב בפני עצמו בדומה לשאר אזורי העימות של מדינת-ישראל.

ט. למדינת-ישראל אין באמת שר-החוץ כשם שאין לנו שר-התיירות. בשני המקרים האלה, ובמקרים נוספים, השרים העדיפו לעסוק בעיקר בעזה ולא בקידום מטרותיה של מדינת-ישראל הן בזירה המקומית והן בזירה בינלאומית. ההתנהגות הרשלנית של שרים בכירים אחדים לאורך כל ימי הלחימה, ביזתה את מדינת-ישראל ותושביה משום שפעם נוספת התגלה שמניעים פוליטיים צרים באים לידי ביטוי על חשבון צרכים לאומיים. מדינת-ישראל מתהדרת בתל"ג לנפש המגיע לכדי כ-40,000 דולר. ההבדל הזועק לשמיים בין הסכום הזה לבין המערכות המקיפות את חייו של הישראלי הממוצע בתחבורה הציבורית, במחירי הדיור, במחירי המזון, בשכונות המתפוררות ובמדרכות המטונפות, מבהיר לכולנו שהשרים הממונים לא עושים את עבודתם כפי שמצופה מהם. הגיע הזמן ליצור קורלציה ברורה בין מה שאנו חושבים על עצמנו לבין המציאות בה אנו חיים. 

י. מעבר לכול מה שנאמר עד כה, השלישייה הבכירה שהובילה את מדינת-ישראל במערכה האחרונה - נתניהו, יעלון וגנץ - ראויה למלוא ההערכה, וזאת לצד גבורתם של כל חיילי צה"ל ועמידתם המופתית של כלל אזרחי ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מסקנות אחדות בעקבות המלחמה בעזה", מגזין המזרח התיכון, 28 באוגוסט 2014.

לקחים היסטוריים - ברלין 1945, עזה 2014

כאשר החלה ההתקפה המכריעה של "הצבא-האדום" על העיר ברלין ב-16 אפריל 1945, הוטלו למערכה כוחות עצומים בגודלם במטרה להכניע באופן מוחלט את גרמניה הנאצית ללא כל פשרות וללא כל היסוסים. כבר בשלהי מלחמת-העולם השנייה היה ברור מה היו ממדי ההרס הפיזי והאנושי שגרמניה הצליחה להסב לאירופה ולמדינות נוספות ברחבי-העולם מאז הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939.

מעבר לתחושות הנקמה העזות ששררו בציבור הרוסי כלפי האימפריה הנאצית מאז הפלישה הגרמנית לרוסיה ביוני 1941, לכולם היה ברור שרק כניעה מוחלטת של גרמניה תביא שקט לאירופה כולה. על-מנת להגשים את המטרה הזו, למפקדים הבכירים של צבא האדום היה נהיר לחלוטין שיש צורך להקריב עשרות-אלפי חיילים רוסים משום שהאידיאולוגיה הנאצית של גרמניה לא ראתה במושג "כניעה" אמצעי דרכו ניתן היה להציל את חייהם של מיליוני אזרחים גרמנים. במילים אחרות, המשטר הגרמני של אותה עת, העדיף להקריב את חייהם של אזרחים רבים רק כדי לא להודות שהאידיאולוגיה הנאצית קרסה והובסה למרות הבטחותיהם של מחולליה על "אלף שנות שלטונו של הרייך השלישי". היטלר התאבד ב-30 באפריל 1945. ברלין נכנעה ב-2 במאי 2014 - והדגל האדום של ברית-המועצות הונף מעל בניין הרייכסטאג ההרוס. הסכם הכניעה של גרמניה הנאצית נחתם ב-8 במאי 1945. אלה היו 17 ימי לחימה הרואיים ששינו לחלוטין את מפת העולם.

כדי להכניע את גרמניה היה צורך בהתערבותן הצבאית הישירה של שלוש מעצמות חזקות: ברית-המועצות, ארה"ב ובריטניה. לאחר התבוסה הגרמנית, המעצמות היו עסוקות בלהרוס כל סממן נאצי ברחבי גרמניה מתוך הבנה ברורה שרק בדרך זו ניתן יהיה ליצור חברה גרמנית "מתורבתת" יותר. במילים אחרות, התפיסה הרווחת של המעצמות באותה עת הייתה שאפשר להביס לחלוטין משטר של טרור ואלימות רצחניים ואפשר להביס אידיאולוגיה קטלנית גם בכוח צבאי. אלא, שלשם כך דרושה נחישות בלתי-רגילה והבנה גדולה מאוד של האיום כפי שהוא באמת ללא כחל וסרק. ככול הידוע לנו, במגירה הצבאית הרוסית לא הייתה תוכנית של "ניהול הסכסוך" עם גרמניה הנאצית תחת הנהגתו של היטלר.

האסטרטגיה הישראלית מול האסלאם הרדיקלי

כל מי שקרא את "אמנת-החמאס" שיצאה לאוויר-העולם בשנת 1988, אינו יכול להתעלם מהעובדה שהאידיאולוגיה של ארגון החמאס דומה להפליא לאידיאולוגיה הנאצית במובנים רבים. הרעיון המנחה העומד בפני עצמו לאורך כל "האמנה", מתבטא בכך שהמאבק בין הרעיון האסלאמי בכללותו לבין קיומה של מדינת-ישראל הוא מאבק של "משחק סכום-אפס". דהיינו, קיומה של מדינת-ישראל עומד בסתירה מוחלטת לציווי הדתי האסלאמי כפי שמנסחי "האמנה" כיוונו לקראת "הפתרון הסופי" הרצוי של הקיום היהודי בארץ-ישראל. הניסוח הבהיר של המטרה הסופית, אינו מותיר ספק בלב המאמינים ואינו מעורר שאלות של חוסר-בהירות אידיאולוגית בקרב אנשי הארגון. הכל ברור וידוע לכול ואין מקום לשאלות. לפיכך, כל מי שמזדהה עם החמאס, בדרך זו או אחרת, מזדהה גם עם המטרה הסופית של הארגון בנוגע לקיום היהודי בארץ-ישראל.

כאשר החל המבצע הצבאי הישראלי "צוק איתן" בתחילת יולי 2014, מנהיגים ישראלים בכירים מיהרו להצהיר שלישראל אין כוונה למוטט את ארגון החמאס בעזה, וכי המטרה  של ישראל היא "להחליש" את החמאס ולהביא "שקט" לתושבי מדינת-ישראל לתקופה ארוכה. המסר השגוי הזה, מצד אחד האריך את המלחמה בעזה, ומצד שני חשף את האסטרטגיה השגויה של בנימין נתניהו כלפי הסוגיה הפלסטינית - כפי שיובהר להלן:

א. ההכרזה הישראלית עוררה ביטחון בקרב מנהיגי החמאס שהמנהיגות הישראלית נחושה להותיר את ארגון החמאס ככוח המוביל והעיקרי ברצועת-עזה וכי המנהיגות של הארגון חסינה מפגיעה ישראלית. לפיכך, לאורך כל ימי הלחימה, הארגון התנהל על-פי המתווה הזה לא רק באופן הצבאי אלא גם במהלך הדיונים שנערכו במצרים. העקשנות של מנהיגי החמאס במהלך הדיונים שנערכו במצרים, נבעה מתוך תחושה עמוקה שישראל העניקה הכשר מדיני לארגון החמאס לנהל את עזה גם בעתיד.

ב. האסטרטגיה של בנימין נתניהו כלפי החמאס בעזה היא נגזרת של האסטרטגיה שלו כלפי הרשות הפלסטינית ביו"ש. לדידו של נתניהו ושל אחדים מבכירי המערכת הביטחונית של ישראל, הרעיונות המנחים שהתגבשו בנוגע ל"ניהול-הסכסוך" עם הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן, זהים לרעיונות המנחים שבאו לידי ביטוי ב"ניהול-הסכסוך" עם ארגון החמאס בעזה. במילים אחרות, נתניהו אינו מעוניין כרגע להגיע להסדר מדיני כלשהו עם הרשות הפלסטינית על-פי התנאים הנוכחים. לפיכך, קיומו של החמאס בעזה ככוח בכיר ועיקרי, משמש קלף מיקוח כנגד כל הניסיונות להגיע להסדר מדיני שגוי עם הרשות-הפלסטינית של אבו-מאזן. למעשה, "ניהול-הסכסוך" עם הרשות הפלסטינית היה רעיון מצוין והוא עדיין רעיון מצוין בשל הסרבנות הפלסטינית. אלא, שנתניהו טעה לחשוב שאפשר "לנהל את הסכסוך" עם תנועת החמאס שיש לה אידיאולוגיה של חיסול השמדה הפועלת על-פי המתווה האידיאולוגי של התנועה הנאצית המוכרת לנו היטב. במילים פשוטות יותר, נגד ארגון החמאס מנהלים מלחמה, ולא מנהלים "סכסוך" בעצימות נמוכה.

אובמה גילה את הסרטן האסלאמי:

חיסולו של עיתונאי מערבי אחד - ג'יימס פולי - בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית" עורר זעם עולמי גדול יותר מאשר חיסולם של אלפי בני המיעוט היזידי בידי טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון הפועלים בעיראק. לפתע פתאום, הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה גילה את הסכנה בהתפשטותו של הסרטן האסלאמי הרדיקלי. לפתע, הוא קרא בראש-חוצות שיש לעצור את "הסרטן" הזה שהוציא להורג  עיתונאי מערבי באמצעות עריפת ראשו. לפתע מדינות המערב גילו שהעיתונאי חוסל בידי טרוריסטי מוסלמי בעל מבטא בריטי. פתאום כולם גילו את האכזריות של ארגוני הג'יהאד הרצחני ואת הסכנה הרובצת לפתחה של אירופה כולה. ראש-ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, מיהר לקצר את חופשתו לנוכח הידיעה המרעישה שטרוריסט מוסלמי בעל מבטא בריטי חיסל את העיתונאי האמריקאי. לפתע פתאום, הסכנה של הסרטן-האסלאמי הפכה למוחשית יותר.

ראוי לכולנו לשים לב לנתון הבא המתקשר לנושא כולו: ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש) מנה לא יותר מאשר 15,000 לוחמים בסוריה ובעיראק. לארגון החמאס בעזה יש יותר מ-20,000 לוחמים עם יכולות צבאיות של מדינה בינונית - נכון ליוני 2014. ארגון "המדינה האסלאמית", עם לא יותר מ-6,000 טרוריסטים, הצליח להביס את צבא-הקרטון העיראקי שנבנה בשנים האחרונות בעזרת מיליארדי דולרים אמריקאים. לא רק כסף אמריקאי ירד לטמיון, אלא ירדה לטמיון כל האידיאולוגיה של הנשיא אובמה הרואה באסלאם כוח שורשי-מתון דרכו יכולה אמריקה לנהל יחסי קירבה על בסיס של הבנות משותפות, לכאורה. בעקבות ההצלחות של ארגון "המדינה האסלאמית" במהלך החודשים יוני-אוגוסט 2014, נודע שעשרות-אלפי לוחמים חדשים הצטרפו לארגון בסוריה בלבד. מקורות נוספים ציינו באמצע אוגוסט 2014  שהארגון מונה כ-50,000 לוחמים בסוריה לבדה.

מבחינה מעשית, אין שום הבדל בין ארגון "המדינה האסלאמית" לבין ארגון "החמאס" או בינם לבין ארגון "חיזבאללה": כולם שואבים את השראתם מאותו מקור, ולכולם יש את אותה מטרה עליונה של הכפפת העולם-החופשי לתכתיב רצחני על-פי האסכולה האסלאמית הנשענת על עליונות גזענית-פאשיסטית בדומה לאידיאולוגיות הקטלניות של אירופה עד לשנת 1945. ההבנה הבסיסית זו, יכולה להקל על כולנו למצוא את תעצומות-הנפש כדי להתמודד נוכחה עם "הסרטן" הזה - על-פי הגדרתו של הנשיא אובמה. אין כאן היגיון-מעשי של "ניהול הסכסוך", אלא יש כאן מאבק ארוך ומתמשך המתבטא ב"משחק סכום-אפס" עד למיגורו המוחלט של האסלאם הרדיקלי הלובש צורה ופושט צורה מדי כמה שנים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מברלין של 1945 ועד לעזה של ימינו - לקחים היסטוריים". מגזין המזרח התיכון, 21 באוגוסט 2014.

התקשורת צריכה לבקש סליחה מתושבי מדינת ישראל

במשך שנים רבות וארוכות, התקשורת הישראלית הטיפה לנו ב"אותות ובמופתים" על קריסתה של מדינת ישראל ועל קריסתה של החברה הישראלית במגוון עצום של נושאים ותחומים - החל מהחינוך לערכים וכלה במערכות הממשלתיות המנהלות את חיינו. לתעמולה הזו שהתנהלה נגדנו היה לה תו-איכות פוליטי מהסוג הנחות ביותר. אין צורך להרחיב את הדיון על כך, משום שרבים מתושבי מדינת-ישראל מבינים היטב על מה מדובר.

כדי להבין את מה שהתחולל בתקשורת הישראלית גם בנוגע לארגון החמאס, להלן דוגמא אחת שתבהיר על מה מדובר: בחודש מרס 2014, נתפסה בידי כוחות-צה"ל ספינה איראנית שנשאה אמצעי-לחימה רבים עבור ארגון החמאס - כך היה החשד. ימים אחדים לאחר מכן, כל אמצעי-הלחימה שנמצאו על הספינה הוצג לעיני התקשורת הישראלית ולעיני התקשורת הבינלאומית. אלא, שאחדים מכלי התקשורת בישראל ניסו לזלזל בממצאים והם ראו בזה "הצגה של בנימין נתניהו", או כפי שאמר בלעג דוד ויצטום במשדר החדשות של ערוץ 1 (9 במרס 2014), "זה היום הגדול של יועצי ההסברה של בנימין נתניהו", כאילו תפיסת הספינה האיראנית הייתה עניינו הפרטי של נתניהו.

לאחר יותר מ-3,400 טילים שנורו לעבר ישראל בחודשים יוני-אוגוסט 2014, התקשורת הישראלית כולה צריכה להתנצל - ולא רק בעניין הזה, אלא בעוד נושאים הקשורים לעוצמתה של החברה הישראלית כפי שזו התגלתה לאורך כל ימי הלחימה. יש דבר אחד משותף לארגון החמאס ולתקשורת הישראלית: שניהם הופתעו לחלוטין ממה שהתגלה על החברה הישראלית - הערכית הפטריוטית והמסורה - במהלך המלחמה האחרונה.

ההפגנות באירופה:

כל שנה, בחודשי הקיץ, ברלין מנסה להתחפש לתל-אביב: שמש, ים (אין שם), אנשים יפים, ברים, מסעדות, תערוכות, הופעות ומופעי-חוצות לאורך כל הלילה. השנה התגלה שברלין דומה יותר לעזה מאשר לתל-אביב, וזאת בעקבות שורה ארוכה של הפגנות אנטי-ישראליות שהיו בעיר במחאה על המבצע הישראלי בעזה. ארגוני שמאל הקיצוני חברו לארגוני הימין הקיצוני ולניאו-נאצים, וכולם יחד הצטרפו לעשרות-אלפי מוסלמים שיצאו לתמוך בארגון החמאס בעזה. כאשר מדובר על ישראל, כל הפסיכופטים של גרמניה מתאחדים לפעולה משותפת, אך בימים רגילים הם יכולים להרוג אחד את השני על עניינים שונים ומגוונים.

לאורך כל יולי 2014, היו בגרמניה מאות אירועים אנטי-ישראלים בהשתתפותם של עשרות-אלפי מוסלמים שהפכו ל"מסה-קריטית" הן בגרמניה והן במדינות אירופאיות נוספות. בסדרת המאמרים שפרסמנו על גרמניה במגזין זה, הסברנו את התהליכים התודעתיים המתרחשים בקרב הציבור הגרמני הן בנוגע לישראל הן בנוגע לעבר ההיסטורי האפל של גרמניה. ההפגנות האחרונות, שחשפו מחדש את הגזענות העמוקה השוררת בחברה הגרמנית, קיבלו חיזוק נוסף עם הצטרפותם של מיליוני מוסלמים למעגל-החיים הפוליטי בגרמניה. ועם זאת, אפשר להרגיע את תושבי ישראל: זו בעיה גרמנית בעיקרה שאינה קשורה בהכרח לישראל - זו המשמשת "כלי" בלבד למחאה של המוסלמים כלפי החברה האירופאית בה הם חיים.

הסכנה האסלאמית לאירופה - כפי שאנו מכירים אותה - היא סכנה מוחשית שתלך ותתעצם עם הזמן גם בצרפת, בבריטניה, בבלגיה, בשוודיה ובמדינות אירופאיות נוספות. ביטויי האנטישמיות והגזענות שהתגלו לציבור האירופאי בעקבות ההפגנות נגד ישראל, הפתיעו את הצמרת הפוליטית האירופאית. אולם, גם הם מבינים שאי-אפשר לעצור בדרכים מתונות בלבד את התהליך האיסלאמיזציה שעובר על החברה הנוצרית והחילונית של אירופה. מודל ארגון החמאס בעזה והמודל של ארגון דאע"ש בעיראק, מצית את דמיונם של המוסלמים רבים החיים ביבשת האירופאית. כך או כך, הציבור היהודי באירופה לכוד בין גורמים רבים הקשורים לאסלאם הרדיקלי לבין ארגונים גזעניים שיש להם רקע היסטורי עמוק של שנאת יהודים בשל היותם יהודים. במילים אחרות, ליהודים אין מה "לחפש" באירופה.

ועם כל זאת, לאורך כל ימי הלחימה בעזה, נערכו עשרות הפגנות תמיכה במדינת-ישראל ובתושביה. אך ראו איזה פלא, להד הזה לא היה ביטוי הולם בתקשורת הישראלית שהעדיפה לציין כל הפגנה אנטי-ישראלית כחלק מהניסיון להלך-אימים על הציבור הישראלי מפני העתיד לאור הפעילות הצבאית הישראלית בעזה. גם בנושא זה דרוש בדק-בית לא קטן אצל אחדים מאמצעי-התקשורת המובילים של ישראל.

עיתון הארץ מסכן את חייהם של הפלסטינים

כמה מבצעים צבאיים נערכו בעזה בעשר השנים האחרונות? 1) מבצע קשת-בענן. 2) מבצע ימי-תשובה. 3) מבצע חורף-חם. 4) מבצע גשם-ראשון. 5) מבצע גשמי-קיץ. 6) מבצע עופרת-יצוקה. 7) מבצע עמוד-ענן. 8) מבצע צוק-איתן. בכל המבצעים הצבאיים האלה נהרגו יותר מ-4,000 בני-אדם - רובם טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים ברצועה. מחצית מההרוגים האלה היו במבצע "צוק איתן" של יולי 2014. על-פי דעתם של אחדים מהצמרת הביטחונית של מדינת-ישראל, אנו עלולים למצוא את עצמנו במבצע צבאי נוסף בעזה בעוד שנה או שנתיים לכול היותר. סביר להניח שאם לא יושג הסכם שיניח את דעתה של ישראל, צה"ל יצא למבצע צבאי רחב נגד האויב בעזה במטרה להכריעו -  וזאת, למרות החשש ממספר הרוגים גבוה יותר של אזרחים ולמרות הנזק הפיזי שיגרם לרצועה בעקבות מהלך צבאי רחב.

במבצע הצבאי האחרון של חודש יולי 2014, התגלה שלארגון החמאס יש יכולות צבאיות של מדינה בסדר-גודל בינוני. המערך הצבאי שנבנה על-ידי החמאס הסתמך על "אסטרטגיה אזרחית" שבאמצעותה מקריבים את האזרחים התמימים כדי להגן על הכוח הלוחם הפועל לכאורה בשם הלאומיות הפלסטינית המתפוררת. כארגון טרור אסלאמי פאשיסטי, טובת האזרחים היא משנית בלבד לנוכח המטרה הסופית של ארגון החמאס ושל שאר ארגוני הטרור הפועלים ברצועה.

אי-אפשר לנתק לחלוטין את ההתנהלות הטרוריסטית של הארגונים הפלסטינים כלפי ישראל, ללא הרושם שהם מקבלים מהתקשורת הישראלית על הנעשה בישראל בתחומים רבים. סבב העימותים הקטלניים האלה והסירוב של הרשות-הפלסטינית להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל, מעיד שלצד האידיאולוגיה המיליטנטית השוררת בחברה הפלסטינית, קיימת תחושה עמוקה שאפשר להכריע את ישראל בשל היותה חברה דמוקרטית ופלורליסטית. מה שנראה בעינינו, כ"עמודי-העוצמה" של החברה הישראלית, בעיני אויבנו הם נראים כמנהרות-טרור שדרכם ניתן להכריע את ישראל.

על התדמית "הרופסת" הזו של ישראל בעיני אויביה, אחראית בין-היתר גם המהדורה באנגלית של עיתון הארץ המתפרסם באינטרנט. הגישה המיליטנטית של עיתון הארץ כלפי מדינת-ישראל, כלפי תושביה, כלפי אורחות חייה וכלפי מוסדותיה הלאומיים - כולל גישה גזענית אפילו כלפי השפה העברית - מדמה את ישראל כמדינה שברירית הנמצאת על סף קריסה. הביטויים האלה והגישות הללו כלפי מדינת-ישראל כמדינה ריבונית, מדרבנים גורמים אסלאמיים פאשיסטיים להבעיר את השטח פעם לפעם. אלא, שבכך, הם גורמים לסבל מתמשך של האוכלוסייה הפלסטינית הן ברצועת-עזה והן ביהודה ושומרון. לסבל המתמשך הזה ולמספר הנפגעים הגבוה בקרב האזרחים בכל סבב של עימות צבאי, אחראי לו - בין היתר - גם עיתון הארץ. אין כל ספק, שעיתון הארץ מסכן את חייהם של הפלסטינים, וזאת בדומה לפעילות המתחסדת של ארגוני השמאל הקיצוני הפועלים בישראל המתעלמים ממעשיהם האכזריים של ארגוני הטרור בעזה - הן כלפי תושבי עזה ובעיקר כלפי תושבי מדינת-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית צריכה לבקש סליחה מתושבי המדינה", מגזין מזרח התיכון, 14 באוגוסט 2014. 

טרור אסלאמי - חג הרמדאן הקטלני של חודש יולי 2014

חג הרמדאן של יולי 2014 היה קטלני ורצחני במיוחד, וזאת בהשוואה לשנים עברו. על-פי המסורת האסלאמית, חג הרמדאן מיועד להתבוננות פנימית, לעשיית מעשי-חסד ולהזדהות עם מצוקותיו של האחר. אלא, שבשנים האחרונות חג הרמדאן הפך לאורגיה של רצחנות, טבח, טרור, אונס וביזה בכל אחת מפינותיו של העולם-המוסלמי השרוי כולו במעגל אין-סופי של אלימות לשם אלימות. כך למשל, בחג הרמדאן של חודש יולי 2014 נהרגו יותר מ-15,500 בני-אדם. לשם השוואה, בחג הרמדאן של חודש יוני 2013 נהרגו יותר מ-8,000 בני-אדם בשורה ארוכה של התקפות טרור ומעשי אלימות קטלניים.

אין ספק שההצלחות של ארגון דאע"ש (מדינת האסלאם בעיראק ובאל-שאם) לכבוש חלקים רחבים בעיראק ובסוריה - בעיקר במהלך החודשים יוני-יולי 2014 -  דרבנו ארגוני טרור אסלאמיים רבים לנקוט באלימות חסרת-רסן בניגריה, בסומליה, באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בלוב, במצרים, בסוריה ובעיראק. ההשפעה של אירועי הדמים האלה בעיראק, ניכרו היטב בכל רחבי העולם-המוסלמי גם במקומות בהם מתגורר מיעוט מוסלמי גדול בדומה לחבל שינצ'יאנג שבסין. על מבצע "צוק איתן" בעזה, בהמשך המאמר.

בימים אלה אנו מזהים שני מוקדי אלימות חדשים בהם מנסים ארגוני טרור אסלאמיים לבסס את השפעתם בעוצמה גדולה ובאלימות חסרת-מעצורים: א) בלוב. ב) בלבנון - בצפונה של המדינה על גבול סוריה. עד לראשית חודש אוגוסט 2014 נמסר על הריגתם של מאות בני-אדם בשני העימותים הללו.

בסיכומו של דבר, בחודש יולי 2014 נהרגו 15,526 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 12,499 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 8,530 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 6,755 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 7,040 בני-אדם; בחודש בפברואר נהרגו 7,422 בני-אדם; ובחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. בחודשים ינואר-יולי 2014 נהרגו 68,322 בני-אדם בעשרות-אלפי פיגועי טרור ובאלימות אסלאמית. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - יולי 2014

מדינה:	הרוגים:	פצועים: (אומדן בלבד)
עיראק:	5,200 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	10,000
סוריה:	3,500 (כולל כורדים וטרוריסטים מוסלמים)	10,000
ניגריה:	1,158 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	2,000
אפגניסטן:	924 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	2,000
תימן:	768 (כולל שיעים בצפון תימן)	1,500
פקיסטן:	600 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	1,500
לוב:	400	--
דרום-סודאן:	243 (דיווח תקשורתי בלבד)	--
סודאן + דארפור:	190	--
מצרים:	115	--
סין - טרור אסלאמי:	96	--
סומליה:	90	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	59	--
מאלי:	52 (כולל חייל צרפתי)	--
קניה - טרור אסלאמי:	47	--
טוניסיה:	20 (כולם חיילים)	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	13	--
הודו - קשמיר:	12	--
קמרון - טרור אסלאמי:	10	--
טורקיה:	8	--
אלג'יריה:	7 (כולם חיילים)	--
סעודיה:	6	--
לבנון:	4	--
בחריין:	1	--
ישראל - עזה:	1,880 (כ-1,000 מהם טרוריסטים מוסלמים + חיסול משת"פים)	9,000
ישראל - עזה	67 (64 חיילים, 2 אזרחים ועובד זר מתאילנד)	מאות
ישראל - הרשות הפלסטינית:	12 (כולל נער בן 15 שנרצח בידי טרוריסטים יהודים)	--
ישראל - טרור:	1 (שלי דדון שנרצחה בידי טרוריסט מוסלמי תושב ישראל)	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	34	עשרות
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	9	עשרות
סה"כ:	15,526 הרוגים	36,000 פצועים

מבצע צוק-איתן:

מרבית הפרשנים הישראלים טענו שארגון החמאס בעזה פתח במלחמה נגד ישראל בשל סיבות מקומיות הנוגעות ליחסים עם מצרים וליחסים עם הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן. ועם זאת, אי-אפשר לנתק לחלוטין את ההשפעה הגדולה שיש לארגון דאע"ש בעיראק ובסוריה על שאר ארגוני הטרור הפועלים בכל רחבי המזרח-התיכון. אין זה מקרי שהצלחותיו של ארגון דאע"ש בעיראק במהלך חודש יוני 2014, דרבנו ארגוני טרור רבים ברחבי המזרח-התיכון לנקוט באלימות אובססיבית ואינטנסיבית במהלך חודש יולי 2014 שגרמו להריגתם של יותר מ-15,000 בני-אדם.

בעקבות התקפת טילים אינטנסיבית על ישראל ולאחר סדרה של התקפות טרור שהתבצעו באמצעות מנהרות-טרור שחדרו לתוך השטח הישראלי, הוכרז על מבצע "צוק איתן" שנועד להסיר את איום המנהרות מעל ישראל וכן לפגוע בתשתיות הטרור של ארגון החמאס בעזה. לאורך כל המבצע הצבאי הישראלי, ארגון החמאס בעזה ביצע שורה ארוכה של הערכות שגויות שנבעו בעיקר מיוהרה טרוריסטית שהתחזקה גם באמצעות אחדים מאמצעי-התקשורת הערביים כדוגמת תחנת-הטלוויזיה הלוויינית אל-ג'זירה הפועלת מקטאר.

ארגון החמאס בעזה השקיע לאורך השנים האחרונות עשרות מיליוני דולרים בבניית מערך צפוף של אלפי טילים שנועדו לפגוע בעורף הישראלי. כמו כן הושקעו עשרות מיליוני דולרים בבניית מערכת מנהרות וביצורים תת-קרקעיים שנועדו להוות כלי אסטרטגי משלים לצד מערך הטילים שנבנה בעמל רב על חשבון הצרכים האזרחיים. המדינות התורמות באירופה וכל ארגוני זכויות-אדם ידעו על כך, אך הם העדיפו לשתוק מטעמים פוליטיים. כל ההשקעה עצומה הזו של ארגון החמאס בעזה ירדה לטמיון ללא הישג צבאי כלשהו. יתרה מזאת, בשל "האסטרטגיה האזרחית" של ארגון החמאס הרואה את האוכלוסייה המקומית כ"מגן אנושי" לכוח הלוחם של ארגון, נהרסו והוחרבו שכונות שלמות במקומות רבים ברחבי הרצועה. מתוך 1,880 הרוגים שהיו בעזה במהלך המבצע הישראלי, יותר ממחצית מההרוגים היו טרוריסטים מוסלמים מכל הארגונים הפועלים ברצועת-עזה.

על-מנת להבין טוב יותר את הכישלון האסטרטגי של ארגון החמאס, להלן נתונים אחדים: במהלך המבצע הצבאי נורו לעבר ישראל 3,356 רקטות. אולם, רק אזרח ישראלי אחד מהפזורה הבדואית נהרג מפגיעה ישירה של רקטה. כל ההשקעה העצומה הזו שנבנתה בעזה לאורך כל השנים האחרונות הביאה להריגתו של אדם אחד בלבד. הישג זה הושג בעיקר בזכותה של מערכת כיפת-ברזל שהגנה על העורף הישראלי באופן מעורר השתאות. כמו כן, אזרח ישראלי אחד ועובד זר מתאילנד נהרגו מפגיעת פצצות מרגמה. לאורך כל ימי המבצע הצבאי נהרגו 64 קצינים, נגדים וחיילים - הן בלחימה בעזה והן בהגנה על הישובים השוכנים על הגבול.

גם מערכת מנהרות-הטרור שחדרו לישראל לא שינתה את פני המערכה האחרונה לטובתו של ארגון החמאס. צה"ל הצליח להשמיד 32 מנהרות-טרור שהושקע בהן ממון רב על חשבון הציבור העזתי הנאנק תחת משטר הטרור והאלימות של ארגון החמאס בעזה. לאורך המבצע הישראלי הותקפו יותר מ-4,700 מטרות-טרור בעזה. אולם, הסיפור הגדול במבצע הצבאי הישראלי של יולי 2014  היה סיפור גבורתם של כל חיילי צה"ל והעמידה המדהימה של העורף הישראלי לאורך כל ימי הלחימה. תודה לכולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - חג הרמדאן הקטלני של יולי 2014", מגזין המזרח התיכון, 7 באוגוסט 2014.

החמאס הצליח לחסל את רעיון המדינה פלסטינית

בכל רחבי המזרח-התיכון מתרחשים מעשי זוועה יומיומיים על רקע דתי, פוליטי ועדתי הגורמים לאלפי הרוגים מדי חודש. חג הרמדאן של יולי 2014 היה קטלני במיוחד ברוב המדינות המוסלמיות: מאות הרוגים מדי יום; אלפי פצועים; הרס של אתרים דתיים; חיסולים הדדיים; מעשי ביזה ומאות מעשי אונס מדי יום. העולם-המוסלמי כולו - גם במקומות נידחים לכאורה - שרוי כולו באורגיה של רצח וטבח כאשר המניע העיקרי הוא, לכאורה, דתי. לצד העניין הדתי, התרבות האסלאמית מושכת יסודות קרימינאליים רבים המוצאים הצדקה למעשיהם באמצעות הטיעון הדתי. אין תימה איפה, שאנו נתקלים כל יום מחדש במעשי זוועה איומים המתבצעים לכאורה בשם הדת ולמענה, אך המוטיב העיקרי תמיד היה, ונשאר, אלימות לשם אלימות שהוא מקור המשיכה העיקרי של כל הפסיכופטים המצטרפים לארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים במרחב כולו. האלימות היא צורך נפשי, אך הדת היא רק כלי נוח להצדקות מוסריות לכאורה. שימו לב למדרג של האלימות האסלאמית: שנאה לדתות אחרות, שנאה למיעוטים, שנאה לשיעים או לסונים, שנאה לשבטים בתוך העדות האסלאמיות, שנאה בין אזור לאזור, שנאה לחמולות, שנאה בין חמולות ושנאה לנשים. השנאה האסלאמית עוברת מהרמה הדתית-האוניברסאלית עד לרמה של התא המשפחתי הקטן.

במובנים רבים, האסלאם הרדיקלי במתכונתו הנוכחית דומה לאידיאולוגיה הנאצית - זו הרואה את המאבק באויבים כ"משחק סכום-אפס" על כל המשתמע מכך. במילים אחרות, האסלאם הוא, למעשה, ארגון הטרור הגדול ביותר בעולם שמאגר האנשים שלו עצום ורב ובלתי-נדלה. המסקנה המתבקשת היא שיש צורך דחוף להפוך את האסלאם הנוכחי לדת לא-לגיטימית בדומה לאידיאולוגיה הנאצית, משום שרעיון הג'יהאד המוסלמי עומד בקטגוריה מובהקת של פשע נגד האנושות. הביטויים, המילים והמעשים העומדים מאחורי הרעיון הג'יהאדיסטי משמשים הוכחה יומיומית לכך. ההבנה הבסיסית הזו של המשמעות האמיתית בנוגע לקיומו של אסלאם במתכונתו הנוכחית היא חלק חשוב בדרך למציאת פתרון לבעיה אקוטית זו המדרדרת את המזרח-התיכון כולו למלחמת-דמים ללא מוצא.

כאשר בוחנים את "אמנת-החמאס" שפורסמה באוגוסט 1988 אנו יכולים למצוא ביטויים אנטישמיים שנלקחו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך למשל, בסעיף 22 באמנה נכתב כך: "(היהודים) בכספם השתלטו על אמצעי התקשורת. בכספם הציתו מהפכות. הם עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הקומוניסטית. הם שעמדו מאחורי מלחמת-העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח'ליפות האסלאמית. הקימו את חבר-הלאומים באמצעותו יכלו לשלוט בעולם. הם שעמדו מאחורי מלחמת-העולם השנייה. הם שהורו על הקמת ארגון האומות-המאוחדות ומועצת-הביטחון. אין מלחמה המתנהלת (בכל מקום) בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה". אמנת-החמאס גם מבהירה את המאבק הדתי בין ישראל לעולם-המוסלמי במונחים של "משחק סכום-אפס". כך למשל בסעיף 28 באמנה נכתב כך: "ישראל, ביהדותה ויהודיה קוראת-תיגר על האסלאם ועל המוסלמים". במילים אחרות, המאבק נגד ישראל הוא לא מאבק לאומי או מאבק על טריטוריה או על הצדקות היסטוריות, אלא הוא חורג הרבה מעבר להקשר המקומי והוא כולל את העולם-המוסלמי כולו. המסקנה אליה חתרו מנסחי "אמנת-החמאס" באה לידי ביטוי בסעיף 34 באופן הבא: "אין פתרון לבעיית פלסטין אלא באמצעות הג'יהאד".

הבהירות האידיאולוגית של "אמנת-החמאס" נועדה לפשט את ההצדקות "המוסריות" לחיסולה את מדינת-ישראל ולהעניק את האמצעי היחיד דרכו תוגשם המטרה "הנעלה" הזו. היהדות, לדידו של ארגון החמאס, איננה מאיימת רק על המוסלמים, אלה היא מאיימת על העולם-כולו כפי שהוסבר היטב בסעיף 22 של האמנה. מהבחינה זהו, בדומה לאידיאולוגיה הנאצית, ארגון החמאס למעשה פועל לטובת האנושות כולה. בדרך זו, בדומה לאידיאולוגיה הנאצית, ארגון החמאס העניק מימד אוניברסאלי לרעיון המרכזי למרות ש"הכופרים" עצמם מהווים גם הם יעד לחיסול והשמדה בעיני האסלאם הפאשיסטי והרצחני הפועל במרחב האסלאמי כולו.

אם אנו בודקים את "האמנה הלאומית הפלסטינית" שהתגבשה כנוסח מחייב בחודש מאי 1964 - לפני שכף רגלו של ישראלי אחד דרכה ביהודה ושומרון - גם כאן אנו מוצאים הצדקות מוסריות אוניברסאליות בנוגע לחיסולה של מדינת-ישראל כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 22: "הציונות היא תנועה מדינית, הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידמה בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהווייתה, תוקפנית, והתפשטותית־התיישבותית במטרותיה, היא פשיסטית באמצעיה. ישראל היא מכשיר (של) התנועה הציונית ובסיס אנושי וגיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקידום". גם באמנה זו קיימים ביטויים רבים על הדרכים בהן ניתן להגשים את המטרה העליונה של "הלאומיות הפלסטינית" כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 9: "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין. והוא, לפיכך, אסטרטגיה ולא טקטיקה". במילים אחרות, למרות שהיעד של "האמנה הלאומית הפלסטינית" הוא מקומי בלבד (לאומי) הקשור לעולם-הערבי כולו, היעד הסופי של ארגון אש"ף ושל ארגון החמאס זהה לחלוטין והם אף מזינים האחד את השני כ"תנועת-מלקחיים" החותרת ליעד הנכסף - פעם דרך הרעיון הלאומי ופעם דרך הרעיון הדתי.

לרבים מהישראלים, הרעיונות האלה נראים קצת "מיושנים" לאור ההתפתחויות המדיניות לכאורה שהתגבשו בין מדינת-ישראל לבין הרשות-הפלסטינית מאז הסכם אוסלו של 1993. אולם, כאן בדיוק טמונה הבעיה שלנו בנוגע להבנת היעדים הסופיים של שני הארגונים האלה כלפי מדינת-ישראל ותושביה. אנחנו כל הזמן "זזים" למרכז מבחינה אידיאולוגית, אך האויבים שלנו נותרו בשלהם עם יעדיהם הסופיים, כאשר הטקטיקה של "הפסקת-אש" או של "התהליך המדיני" משמשים כלי להסוואה בלבד.

בשל התפיסה הישראלית המקדשת את הדיפלומטיה ובשל החתירה להשגת יעדים לאומיים באמצעות משא-ומתן, אנחנו מתעלמים ממה שהתחולל בינינו לבין האויבים שלנו בשנים האחרונות. מאז מלחמת-לבנון השנייה של 2006, ישראל פתחה בארבעה מבצעים צבאיים, וזאת לאחר התגרות קשה מצד האויבים בצפון הארץ ובדרומה. למעשה, בשמונה השנים האחרונות, ישראל אינה חותרת באופן מובהק להבסת האויב למרות היכולות הצבאיות שלנו ולמרות העמידה האמיצה של העורף-האזרחי הישראלי שהעניק גיבוי מלא לממשלות שכיהנו בתקופה האחרונה. הממשלות הישראליות מנהלות את המבצעים הצבאיים במסגרת "אילוצים" בינלאומיים. אלא, שבכך הממשלה הישראלית מנהלת מלחמת-התשה העלולה להתיש דווקא את הציבור הישראלי.

למרות שהמבצע הצבאי הישראלי "צוק איתן" של יולי 2014 נחל הצלחות רבות, ולמרות הסולידריות החברתית שהתגלתה במלוא-הדרה בישראל לנוכח המלחמה אחרונה, ולמרות העמידה האמיצה של העורף הישראלי לנוכח ירי של טילים לכול רחבי המדינה, אפשר לזהות שקיימת תחושה כללית שאנו נמצאים במעגל-סגור ללא מוצא של מבצע צבאי אחד למשנהו. את המעגל הזה אפשר לפרוץ בשתי דרכים: א) בהבסת האויב באופן מוחלט. ב) בהסכם שלום.

הדשדוש המדיני והדשדוש הצבאי אולי נועדו למשוך זמן כדי לספק לממשלות ישראל לפעול באופן אופטימאלי מול שלל האילוצים המלווים את מדינת-ישראל הן זירה המקומית והן בזירה הבינלאומית. הרעיון המתבטא במושג "ניהול הסכסוך" הוא טקטיקה נאותה בעיקר בעת שהמשא-ומתן תקוע בשל סירוב של אחד מהצדדים להגיע להכרעה מדינית. אולם, "ניהול הסכסוך" מול אויב כמו ארגון החמאס, עלול להתיש דווקא את הציבור הישראלי משום שהישראלים מזהים שהממשלה אינה חותרת באופן ברור לקראת הבסתו המלאה של האויב כפי שהציבור הישראלי מצפה מכל ממשלה מכהנת. החמאס, כפי שהוא כיום, אין לו כל עניין במשא-ומתן מדיני עם ישראל, משום שהפתרון לדידו של החמאס אינו מדיני.

מבצע "צוק איתן" נגד ארגון החמאס בעזה - שהפך למלחמה לכול דבר ועניין - חשף את מה שעלול היה להתרחש בתחומי יהודה ושומרון אם מדינת-ישראל הייתה נכנעת לכול מיני אופנות מדיניות שהתבשלו במוחם של אחדים מהמדינאים הישראלים לאורך השנים האחרונות. ישראל נלחמת כבר 24 ימים נגד ארגון החמאס בעזה ללא הכרעה ברורה. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אם המערכה הזו הייתה מתנהלת ביהודה ושומרון. במילים אחרות, חתירה להבסתו המלאה של האויב בעזה יבהירו לכל ארגוני הטרור באזורנו הן בצפון והן בדרום על גורלם הצפוי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "החמאס הצליח להרוס את הרעיון המדינה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 31 ביולי 2014.