ארה"ב מחזקת את הסרבנות הערבית

איזה מזל שיש את ישראל כדי להוציא את העצבים על כישלון מדיניות-החוץ של ארה"ב ברחבי העולם. שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, העיד בוועדת-החוץ של הסנאט ב-8 באפריל 2014 על שלל המשברים המתחוללים בעולם שחלקם נגרמו בשל הרשלנות האמריקאית של הממשל הנוכחי תחת שרביטו של ברק חוסיין אובמה. אולם מה שתפס את הכותרות הראשיות בתקשורת הישראלית היו אמירותיו השרלטניות של ג'ון קרי כי ישראל אשמה בכישלון השיחות עם הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן בגלל ש"אסירים (טרוריסטים) לא שוחררו וכן הוכרז על בנייה של 700 יחידות דיור בירושלים". כל הכבוד ג'ון!

חמש פעמים הפלסטינים אמרו "לא": לא להמשך השיחות הישירות עם ישראל; לא להארכת המגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית; לא להכרה במדינת-ישראל כמדינה יהודית; לא להסכם מסגרת; ולא לפגישה עם ג'ון קרי ברמאללה. אך, האמריקאים ממשיכים לשחק את המשחק הילדותי "לא ראינו, לא שמענו". ככה מחזקים את הסרבנות הערבית הידועה (בדומה לוועידת חרטום של אוגוסט 1967).

הברדק האמריקאי במדיניות-החוץ נמשך כרגיל. אין סדר. אין קו ברור. אין מנהיגות ואין שליטה. חמש דקות לאחר מה שנאמר על-ידי ג'ון קרי, פקידים אמריקאים בכירים הנמצאים בקרבתו של קרי טרחו להתקשר לגורמי ממשל ישראלים בכירים כדי להסביר, לתרץ ולשכנע שלא הייתה לקרי כל כוונה להטיל את כל האשמה על ישראל. אכן סדר מופתי יש במסדרונות הממשל האמריקאי. ככה, פחות או יותר, נראית כל מדינות-החוץ האמריקאית מאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן. כלפי-חוץ מאשימים את ישראל בכל דבר כמו אחרוני התועמלנים האירופאים הקלאסיים של המאה ה-19, אך מאחורי הגב מנסים להפגין מידה מסוימת של שיתוף-פעולה הנובע מתוך אינטרס אגואיסטי קר ומנוכר. מעניין מה היה קורה לג'ון קרי אם הוא היה באמת מאשים רק את הרשות הפלסטינית כפי שהוא היה צריך לעשות? סביר להניח שמרבית העיתונאים מהשמאל הקיצוני בארה"ב היו מכפישים את שמו כאחרון העבריינים. איזה כיף שיש את ישראל!

הבעיה אם ג'ון קרי ועם חלקים אחדים בתקשורת הישראלית היא שהם לא ממש מבינים אפילו את מה שהם אומרים או כותבים. שימו לב על מה מדובר. השיחות עם הרשות הפלסטינית מתקיימות כדי להגיע לפיתרון של הסכסוך ובכך להגיע להכרעה בדבר הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית ביו"ש. זאת המטרה העיקרית של הרשות הפלסטינית, של חלקים אחדים מהתקשורת בישראל וגם של השמאל הישראלי הקיצוני. המשמעות היא, שהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, היא אינטרס עליון מן המעלה הראשונה. אולם ראו איזה פלא, במקום לחתור לעבר המטרה העליונה של הלאומיות הפלסטינית הכוזבת, הם מתעסקים בעניין שחרורם של כמה טרוריסטים מוסלמים רוצחים כאילו זה העניין החשוב ביותר ברעיון הלאומי הפלסטיני ההזוי.

תתארו לעצמכם שדוד בן-גוריון היה מעכב את ההחלטה על הכרזת העצמאות במאי 1948 רק לאחר שאחרוני הישראלים ישוחררו ממחנות המעצר של הבריטים. תתארו לעצמכם שהמנהיגות הישראלית של אותם זמנים הייתה דוחה ללא סוף את הכרזת העצמאות רק לאחר שיושלמו כל התנאים האופטימאליים הנוגעים לעניינים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים הקשורים לקיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. דווקא הגמישות הרעיונית של המנהיגות הישראלית, מאז ועד היום, מאפשרת לנו לקיים את אחת מהמדינות המתקדמות בעולם. מסתבר ש"הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים" מאז פרסום "הספר הלבן" של שנת 1922. שום דבר עקרוני לא השתנה בחשיבה הערבית.

ארה"ב מקיימת מערך מודיעיני חובק-עולם ואדיר ממדים. כל ידיעה עיתונאית המשודרת ברדיו או בטלוויזיה, וכל שיחת טלפון, וכל פקס, וכל דואר-אלקטרוני נאספים ומקוטלגים במחשבים עתירי זיכרון ויכולת. ארה"ב עושה מאמצים עליונים להשתלט על כל המידע הרלוונטי מבחינתה במטרה לקבל החלטות מדיניות וכלכליות נבונות שישרתו את האינטרס האמריקאי. אולם, מסתבר, שאין כל בעיה במידע. אין מחסור במידע. יש המון מידע על כל דבר. הבעיה היא, מה עושים עם המידע הזה ואיך מפיקים ממנו "תובנה" העתידה לשרת את המדיניות האמריקאית בשלל תחומים ועניינים. לכל חוקר זוטר אקדמי לענייני המזרח-התיכון יש כיום יכולת לאסוף מידע פי כמה וכמה טוב יותר מאשר סוכנות-ביון כלשהי שפעלה לפני 20 שנה. כיום, פעולה פשוטה הנעשית בעזרת המחשב מפיקה תוצרת מודיעינית מעניינת, וזאת ההשוואה לעשורים קודמים שבהם היו נדרשים מבצעים מיוחדים כדי להגיע לתוצרת מודיעינית זהה. ובכן, מידע לא חסר למקבלי ההחלטות האמריקאים בנוגע לכוונות האמיתיות של הרשות-הפלסטינית בכל הקשור למשא-ומתן עם מדינת-ישראל. מרבית הכוונות הללו כבר הוסברו כאן במגזין זה במהלך השנים האחרונות, וזאת למרות שאין לנו את היכולות של האמריקאים לאסוף מידע על כל נושא ונושא בעולם. אם כך הוא הדבר, מה היא הבעיה האמיתית בחשיבה האמריקאית בשנים האחרונות?

הבעיה האמריקאית בעניין הפלסטיני זהה לבעיה הרובצת לפתחם של חלקים אחדים בתקשורת הישראלית. קודם כל יוצרים אג'נדה פוליטית מסוימת, ורק לאחר מכן יוצקים לתוכה את התוצרת המודיעינית. במילים אחרות, האידיאולוגיה הפוליטית מכתיבה את "המסקנה" למרות המידע שנאסף. פעם קראו לזה "קונספציה" - מושג שהיה קשור לכישלון של ראשי המערכת המודיעינית הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים של 1973. כך למשל, פרופסור יחזקאל דרור פרסם מאמר בעיתון הארץ כשהתזה המרכזית בו היא, "בלא תהליך שלום של ממש, מצבה המדיני-ביטחוני של ישראל יידרדר" (9 באפריל 2014, עמוד 17). בכל אופן, יש לנו שלושה דברים לומר בנוגע למסקנתו: א) לא נכון. ב) לזה קוראים קונספציה. ג) לזה קוראים קונספציה שגויה משום שהיא נובעת מתפיסה פוליטית ואידיאולוגית המתעלמת מהתנהגותה של המנהיגות הפלסטינית המושחתת.

אם אמירותיו השגויות של פרוספר דרור היו נכונות, מדוע הרשות הפלסטינית אינה ממהרת להקים מדינה פלסטינית עצמאית לאור "הכיבוש הישראלי המעיק"? אם הכיבוש הישראלי כל כך נורא ואיום, מדוע צריך להתעקש על שחרורם של טרוריסטים מוסלמים אחדים או על בנייה של כמה מאות יחידות דיור? מדוע הרשות הפלסטינית דוחה את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בגלל כמה טרוריסטים מוסלמים ברברים? התשובות לכך הן ברורות וידועות. היום זה שחרור טרוריסטים מוסלמים רוצחים ומחר זה גודל-הדף עליו יחתמו שני הצדדים. במילים אחרות, לאבו-מאזן אין את הרצון ולא את היכולת לקבל החלטות היסטוריות למרות "הכיבוש הישראלי" המעיק. טוב, אז, כנראה שהכיבוש הישראלי לא ממש מעיק על הרשות הפלסטינית, משום שבאמת אין כיבוש. הפלסטינים, כמו כל הערבים, לכודים בתוך בועה תודעתית ללא מוצא, ומכאן חוסר-היכולת והרצון לשנות כליל את מצבן האומלל של 22 מדינות ערביות המתפקדות בקושי-רב.

באתר YNET, התפרסמה כתבתו של אטילה שומפלבי על דברי קרי בכותרת הזו: "המתקפה של קרי - ארה"ב מפחיתה מעורבות" (9 באפריל 2014). אולם המשפט המעניין ביותר בכל הכתבה היה, "היום, בידיעות אחרונות: הפרשן המדיני שמעון שיפר חושף מה קרה מאחורי הקלעים". טוב, אז חיפשתי את "החשיפה" של שמעון שיפר שהוא הפרשן המדיני של העיתון "ידיעות אחרונות". חיפשתי לדעת מה באמת קרה מאחורי הקלעים. להפתעתי גיליתי בעמוד 6 של העיתון כתבה קטנה של שמעון שיפר המסתכמת בכמה מילים שכבר נשחקו עד דק בתקשורת הישראלית של השבועות האחרונים. אולם המשפט האחרון במאמר הזה מסביר את האג'נדה של העיתון בשנים האחרונות. וכך סיים שיפר את המאמר: "לא באמת מדובר כאן בחילופי האשמות בין ישראל לפלסטינים אלא בשאלה מנהיגותית פשוטה: לאן בעצם מוביל אותנו רה'מ נתניהו?". בקיצור, לא "חשיפה", אלא עוד סתם מאמר דעה שבו מואשם נתניהו כאילו הוא מנהל משא-ומתן עם עצמו ולא עם הרשות-הפלסטינית הסרבנית והגזענית.

יש עוד דבר נוסף שאמר קרי בוועדת-החוץ של הסנאט: "איראן יכולה לפתח נשק גרעיני בתוך חודשיים". זה ה"פוף" האמיתי שלא זכה להתייחסות נאותה מצד התקשורת הישראלית. ה"פוף" האמריקאי עוד מעט יהפוך ל"בום" איראני. המשמעות היא, שאיראן תשיג נשק גרעיני בכל מקרה, אולם לפי ההתנהגות הוורבלית של הממשל האמריקאי הנוכחי, ג'ון קרי תמיד יוכל להטיל את האשמה על ישראל. התרגלנו.

הליגה-הערבית העניקה תמיכה איתנה בליווי של סיוע כספי לרשות-הפלסטינית לאור ההתפתחויות האחרונות במשא-ומתן ולאור סירובו של אבו-מאזן להכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית. בכך, הוכח פעם נוספת שהלאומיות הפלסטינית היא בסך הכל זרוע קולוניאליסטית של הליגה-הערבית. כל מה שנותר לנו לעשות הוא, להמשיך לפתח את חלקת האלוהים הקטנה שלנו ביתר-שאת כפי שעשינו בהתמדה לאורך 150 השנים האחרונות בארץ-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ג'ון קרי - תענוג שאפשר להאשים את ישראל בכישלון", מגזין המזרח התיכון, 10 באפריל 2014.