השגריר הבריטי בישראל אינו מבין את המזרח-התיכון

אני לא נכנס לנושא הקשור ליהדותו של השגריר הבריטי בישראל, מת'יו גולד, המכהן בישראל משנת 2010. אני כמובן לא נכנס לשאלה מדוע לאחר 4 שנות כהונה בישראל, השגריר הבריטי עדיין לא הפנים את מה מתרחש באמת בעולם-הערבי וביחסו כלפי מדינת-ישראל. ועם זאת, אני כן רוצה להיכנס לכמה נושאים הקשורים לדעותיו של השגריר - ומהן להבין היכן למעשה שוגים גם טובי ידידיה של ישראל, כדוגמת מת'יו גולד הנחשב לאחד מהשגרירים המעולים ביותר המכהנים כרגע בישראל.

אין לי כל צל של ספק שהשגריר הבריטי אכן צריך לייצג נאמנה את המדיניות הרשמית של ארצו. סביר להניח שהשגריר הבריטי עושה את זה היטב במהלך פגישותיו החמות עם נציגים רשמיים של הצמרת המדינית בישראל ועם נציגים פוליטיים מזרמים שונים. ועם זאת, סביר להניח שקירבתו של השגריר למזרח-התיכון יכולה לספק לו הצצה מעט יותר אינטימית ומושכלת על הנעשה באזור כולו ולא רק בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי - זהו סכסוך הלובש צורה ופושט צורה, מדי כמה שנים, בהתאם להתפתחויות המקומיות שאינן בהכרח קשורות לישראל. ברוב המקרים, דווקא העימותים בתוך הזירה הערבית-אסלאמית הם אלה שמכתיבים את היחס לישראל, וזאת ללא שום קשר למעשיה או למחדליה של ממשלת ישראל כלשהי. הסכסוך הזה, המתפרש על מגוון רחב של תחומים, אינו קשור כלל לשאלה עד כמה מדינת-ישראל מוכנה להתפשר על נושאים החשובים לרווחתה ולביטחונה שלה  ושל אזרחיה.

ב-22 באפריל 2014, פרסם השגריר הבריטי בישראל מאמר בעיתון ידיעות אחרונות תחת הכותרת "הפעם תורכם להושיט יד". מבלי להיכנס כרגע לתוכן של המאמר, כבר על-פי הכותרת אפשר להבין את הקונספציה השגויה של השגריר המבוססת על הנחה שהכול תלוי רק בישראל וברצונה הטוב. והינה, בקושי עברו 3 ימים מאז פרסום המאמר של השגריר, וכבר נמסר מפי נציגים רשמיים של הרשות הפלסטינית  על הקמת ממשלת אחדות-לאומית עם תנועת החמאס השולטת בעזה מאז חודש יוני 2007. תנועת החמאס השתלטה על כל רצועת-עזה לאחר עימות אלים שהביא להריגתם של מאות בני-אדם - רובם כאלה מזוהים עם תנועת הפת"ח. על האידיאולוגיה הגזענית של תנועת החמאס כלפי ישראל אין צורך להרחיב. גם על התרגילים הלולייניים של אבו-מאזן במהלך המשא-ומתן עם ישראל אין הרבה מה להוסיף משום שהכול כמעט ידוע. כל מה שצריך לעשות כרגע זה להפנים את ההנחה שהרשות הפלסטינית של אבו-מאזן אינה מעוניינת להגיע להסכם שלום כלשהו עם מדינת-ישראל.

כאן בעצם נשאלת השאלה החשובה, איך יכול להיות שהתפרסם מאמר בסגנון כזה מפי אחד מבכירי השגרירים המכהנים בישראל? על-פי פרסומים אחדים, בין ישראל לברטניה שוררת מערכת יחסים הדוקה הקשורה בין-היתר גם להעברתו של מידע מודיעיני ומדיני חשוב בין שתי המדינות. סביר להניח שבמסגרת הזו, מתקיימים דיונים משותפים בהם מועלים נושאים הקשורים גם למשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית וכן מועלים תחזיות אחדות שיש להן נגיעה להתפתחויות מקומיות ואזוריות כאחת. אם כך, למרות המידע הרב המוזרם לשגריר מפי גורמים שונים, הוא החליט לדבוק בקונספציה הרווחת באירופה (ובמקומות נוספים) שאת האחריות לכישלון המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית יש להטיל רק על כתפיה של מדינת-ישראל.

על-מנת להבין באיזה עולם-מושגים שגוי ופנטזיונרי מתנהלת המדיניות האירופאית בנוגע לישראל, להלן משפטים אחדים שהובאו במאמר שהתפרסם על-ידי השגריר מת'יו גולד, בו הוא פונה לציבור הישראלי:

"ראשית, דמיינו שלום שתומך באופן בסיסי במצב הביטחוני של ישראל. ישראל בטוחה, החיה בשלום לצד מדינה פלסטינית שמכירה בזכותה של ישראל להתקיים ועובדת לצידה של ישראל כדי למנוע טרור, הברחות נשק ואיום מצד קבוצות מיליטנטיות. מצב שבו לישראל ולמדינה הפלסטינית יש אינטרס משותף לדאוג לשלום על-ידי שיתופי פעולה... בנוסף, דמיינו שלום שיבטיח את מעמדה של ישראל בעולם. אלה הקוראים להחרים את ישראל ייראו כמו פוליטיקאים חובבנים, ללא רוח מפרשים. משטרים אוטוריטאריים שמבקשים לעשות שימוש באו"ם כדי להטיף לישראל על זכויות אדם יימצאו את עצמם מבודדים. הסכם שלום יפתח בפני ישראל אפשרויות לשיתופי פעולה חדשים ועמוקים ויאפשר לה ליצור בריתות עם מדינות רבות באזור, שלהן אינטרסים ביטחוניים משותפים עמה.... הקמת מדינת ישראל חיזקה את התקווה, שחשוב לא לאבדה, כי העם היהודי יידע חירות, שלום וביטחון. הפעם, ישראל צריכה להגיש את היד ראשונה". (ידיעות אחרונות, 22 באפריל 2014, עמוד 20).

שימו לב לשני משפטי המפתח של הרעיון כולו המתבסס פעם נוספת של קונספציה שגויה מן היסוד. א) הכותרת של המאמר הייתה "הפעם תורכם להושיט יד". ב) בסיום המאמר נכתב, "הפעם, ישראל צריכה להגיש את היד ראשונה".

לצערנו הרב, אנו נאלצים למסור לשגריר הבריטי שהסכסוך הערבי-ישראלי לא החל עם תחילת כהונתו בישראל בשנת 2010. אם לא הייתי יודע שהשגריר עצמו כתב את המאמר הזה, הייתי חושב שהמאמר נכתב בידי חוצן המתכחש לחלוטין לעובדות ההיסטוריות הקשורות לסכסוך הערבי-ישראלי ולסכסוך בין הלאומיות הפלסטינית הגזענית לבין הלאומיות היהודית המנהלת מאבק מתמשך פעם נגד הטורקים, פעם נגד הבריטים ופעם נגד הערבים. כל אחד מהגורמים הללו שניהל מאבק נגד הלאומיות היהודית בארץ-ישראל, טען לאורך שנים רבות שרק הוא זכאי לשלוט על הארץ.

מאחר והמאמר של השגריר כלל נושאים חשובים, תוך כדי התעלמות מהניסיון ומהלקח ההיסטורי שלנו, להלן תובנות אחדות, בקיצור נמרץ, כדי להשלים מעט את התמונה המזרח-תיכונית - ובמיוחד זו הקשורה לסכסוך בין הלאומיות היהודית לזו המכונה "פלסטינית".

א. החשש מחרם על ישראל: ובכן, מדינת-ישראל ידעה חרמות ונידויים מאז שנת 1948 הן בידי הגוש הערבי-האסלאמי והן בידי כל הגוש הקומוניסטי בעידודה הנמרץ של רוסיה הסובייטית. והינה, כיום, אנו ניצבים מול עולם-ערבי מפורר השרוי כולו במלחמות-אזרחים מדממות ומול אימפריה סובייטית שאינה קיימת עוד. ישראל המשגשגת מותירה מאחור את כל העולם-הערבי כולו למרות עוצמתו ועושרו האנושי. כמובן שיש לכם הסבר תרבותי - שהוא לא נעלם לחלוטין גם מעיני כל מי שהתגורר אי-פעם בלונדון.

ב. הטקסט של השגריר שנכתב בשנת 2014, דומה להפליא לטקסטים דומים שנכתבו לארוך עשרות השנים האחרונות, אך בעיקר לאחר הסכם אוסלו האומלל שנחתם בשנת 1993. תמיד הבטיחו לנו "שיתופי-פעולה אזוריים" אם רק נסכים ל"עוד משהו", אך בתמורה קיבלנו טרור, אלימות, הרג, רצח, שוד, גזל וביזה מצד "הפלסטינים" הטוענים שיש להם זכויות בלעדיות על כל ארץ-ישראל. בקיצור, יש כאן תנועת לאומית פיקטיבית הדוגלת באלימות משום שהיא לא מצליחה לשכנע בצדקתה.

ג. האו"ם כבמה אנטי-ישראלית: הבעיה אינה באו"ם עצמו כארגון בינלאומי, אלא הבעיה נעוצה בראש ובראשונה במדינות כדוגמת בריטניה המאפשרות למדינות אלימות וגזעניות להכתיב את סדר-היום הבינלאומי המוקדש בעיקרו להטפה אנטי-ישראלית. הבעיה אינה קשורה לישראל, אלא דווקא לתפקידן של המעצמות הגדולות כדוגמת בריטניה, צרפת, ארה"ב ומדינות אירופאיות נוספות המאפשרות את הפרסה הזו. ישראל יכולה להתקיים ללא האו"ם, אך השאלה היא איך האו"ם ייראה ללא ישראל שהיא אחת מהמדינות המתקדמות והדמוקרטיות ביותר בעולם. לגזענות השוררת באו"ם כלפי ישראל יש רקע היסטורי עמוק שבריטניה שותפה לו בעיקר מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת.

ד. לישראל יש חשבון היסטורי עם בריטניה בעיקר בכל הקשור לאירועים של 1948-1933. בריטניה סגרה לחלוטין את שערי ארץ-ישראל לפליטים היהודים שניסו לברוח מאירופה הנאצית, אך במקביל לכך היא לא ניסתה לעצור את ההסתננות של הערבים לתחומי ארץ-ישראל. והינה אנו ניצבים כיום עם בעיית מסתננים המכונים "פלסטינים" שהם הפירות הבאושים של המדיניות הבריטית כלפי יהודי ארץ-ישראל.

ה. מאז שנת 1860, כשראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל, הוגשו עשרות הצעות ותוכניות מדיניות כדי לפתור את המשבר המקומי. למרבית ההצעות הסכימו הנציגים הישראלים, אולם הצד הערבי התמיד בסירובו משום שהבעיה אינה נוגעת לבעיה טריטוריאלית בלבד, אלא היא נוגעת לבעיה תרבותית עמוקה הקשורה ביחסו של האסלאם כלפי דתות אחרות ובמיוחד לדת היהודית. בעיה זו, הנראית לכאורה מוזרה מעט בעיני משקיף-זר, רובצת גם לפתחה של בריטניה הגדולה על אדמתה היא.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "השגריר הבריטי, מת'יו גולד, לא מבין את המזרח התיכון", מגזין המזרח התיכון, 24 באפריל 2014.

אלברט איינשטיין לא אכל חומוס בברלין

המאמר הנוכחי עוסק בישראלים שבחרו לחיות בעיר ברלין למרות העבר אפל בנוגע לתוכנית ההשמדה הגרמנית של העם-היהודי. ששת המאמרים הקודמים היו: א) גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית. ב) התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית. ג) תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הגרמנית. ד) התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני. ה) השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים. ו) מכון גתה - ללמד גרמנית את הישראלי הברברי.

במאמר הקודם ציינתי כי, על שורה ארוכה של מוסדות יהודיים בגרמניה מוצבת שמירה הדוקה לאורך כל שעות היממה. האם אתם מכירים מוסד גרמני אחד הפועל בישראל עליו מוצבת שמירה הדוקה שכזו? מה זה אומר על החברה הישראלית, ומאידך מה זה אומר על החברה הגרמנית מאז 1945? במילים אחרות, מה הטעם לדבר על "חידוש" הקהילה היהודית בברלין אם קהילה זו צריכה לחשוש בכל רגע ורגע - הן בשל התגובות של הארגונים הנאציים הפועלים בגרמניה והן בגלל עלייתו של הגורם האסלאמי הרדיקלי בכל רחבי גרמניה? באופן פרדוקסאלי, למרות העבר האפל והנורא של גרמניה בעיני הישראלים, הרבה יותר קל להיות גרמני בישראל מאשר ישראלי בגרמניה. יש לכך סיבות רבות שחלקן נטועות היטב באופי הישראלי הליברלי ובאופייה של התרבות היהודית ממנה, לעיתים, אנו מנסים להתעלם או להעלים. כך למשל, רק בשנתיים האחרונות היו לנו מלכת-יופי ממוצא אתיופי, זוכת "דה ווייס ישראל" ממוצא ערבי-נוצרי, זוכת "אקס פקטור ישראל" ממוצא פיליפיני וזוכה "מסטר שף" ממוצא גרמני. במילים אחרות, החברה הישראלית הרבה יותר סובלנית וליברלית ממה שנוטים לתאר אותה בתקשורת הישראלית בשל הטיות פוליטיות מובהקות שאינן עושות חסד עם מדינת-ישראל כחברה וכמדינה.

בעקבות סדרת כתבות ומאמרים על תופעת היורדים הישראלים שעלתה לכותרות במהלך 2013, שר-האוצר יאיר לפיד כתב בתחילת אוקטובר 2013 בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים האלה: "מילה לכל אלה שנמאס להם והם עוזבים לאירופה. אתם תופסים אותי במקרה בבודפשט. באתי לכאן לנאום בפרלמנט נגד האנטישמיות ולהזכיר להם איך ניסו לרצוח כאן את אבא שלי רק מפני שליהודים לא הייתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלי במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות. אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר".  עצם השימוש במילה "ברלין", עורר תגובות אמוציונאליות קרועות-לב בקרב הקהילה הישראלית בברלין. ההתקפה של לפיד למעשה הכניסה אותם למגננה פבלובית (כמו איזה טייס-אוטומטי) של הצדקות בכל מחיר בנוגע לבחירה האישית שלהם. זו אכן בחירה אישית ולא שום דבר אחר מעבר לכך.

למען הסר ספק, אני מחזיק בדעה שכל אחד מאיתנו צריך לחיות היכן שטוב לו. קיומה של מדינת-ישראל מאפשר לכולנו לחיות חיים לאומיים מאוד נוחים ופוריים, גם אם יש כמה ישראלים שהחליטו אחרת ולכן בחרו לחיות מחוץ לישראל. ויחד עם זאת, אני כמובן נגד אלה שהפכו את הבחירה האישית שלהם - לא לחיות בישראל - לסוג של אידיאולוגיה אנטי-ישראלית הנשענת על הטיות אנטישמיות מובהקות. מי שמעוניין להזדהות עם מדינת-ישראל, הדבר ניתן להיעשות מכל מקום על פני כדור-הארץ. אולם אלה שבחרו לעזוב את ישראל מסיבות אידיאולוגיות, זה עדיין לא אומר שהם צריכים להטיף לאחרים לחשוב כמותם או לעסוק בהפצתה של אידיאולוגיה זדונית ואנטי-ישראלית - כפי שקורה לאחדים מבין הישראלים שעזבו את ישראל. מי שעזב, אז שיעזוב אותנו במנוחה! לתמיד.

יש הרבה מאוד טענות הזויות למה לא לחיות בישראל. אולם, כמו שאמריקאים עוזבים את ארה"ב וכמו שגרמנים עוזבים את גרמניה מכל מיני סיבות, כך גם ישנם ישראלים שהחליטו לעזוב את ישראל. אלא, שבניגוד למדינות אחרות, אלה שעוזבים את ישראל הופכים את הרעיון-העזיבה לסוג של אידיאולוגיה שאין לה קשר ממשי למציאות. הם המנסים להפוך בעיה אישית לבעיה לאומית, ומכאן גם דברי ההבל המתלווים לטענותיהם בנוגע לסיבות שבגללן הם החליטו לעזוב את ישראל.  בחלק מהמקרים, אלה הן טענות השואבות את השראתן מהאידיאולוגיה האנטישמית הקלאסית שבחלקה מקודמת על-ידי אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל. לשמחתנו, אין שום חובה לגור בישראל. אולם, אחדים מאלה המטיפים לעזיבה, עדיין בכל-זאת מתגוררים ב"גיהינום הישראלי" ועדיין נהנים להתגורר ב"גיהינום הציוני" - השם ישמור.

לפני חודשים אחדים ניהלתי שיחה עם ישראלי לשעבר המתגורר באחת ממדינות אירופה כבר שנים רבות. זו הייתה אחת מהשיחות ההזויות ביותר שערכתי עם ישראלים יורדים, משום שהאיש טען שהוא עזב את ישראל בגלל ש"לישראל אין חוקה", ובלי חוקה "ישראל לא תשרוד". הבנתם את הרעיון?

 ובכן, להרבה מדינות מוצלחות (פחות או יותר) אין חוקה. אולם נצא מתוך נקודת הנחה שהחוקה כלשהי נדרשת למען שרידותה של מדינה כלשהי. כמובן הדוגמא האמריקאית משמשת נר לרגלי אלה הדוגלים בחוקה. אולם, האם באמת החוקה האמריקאית מצליחה להגן על ארה"ב או על האזרחים האמריקאים? האם החוקה האמריקאית בעצם משמשת כלי דרכו ניתן להתעמר באוכלוסיות רחבות כדי לשמור על שרידותה של האליטה הכלכלית של ארה"ב? איך זה יכול להיות שארה"ב הגדולה עם החוקה "המפוארת" אינה מצליחה לנסח כהלכה "חוק בריאות ממלכתי" הנחשב בישראל לעניין שהוא המובן מאליו, וזאת במדינה הפועלת ללא חוקה? מהעבר השני, ניקח לדוגמא את סוריה שהיא בעלת חוקה המנוסחת לתלפיות. כל מי שמעיין בחוקה הסורית יכול לגלות עולם מופלא של פנטזיה חוקתית ל"איך המדינה צריכה להתנהל". אולם, למרות החוקה המפוארת של סוריה, עליה עמלו טובי המשפטנים בשנות ה-70 של המאה הקודמת, היא אינה מצליחה לקיים אפילו שמץ של מדינה מסודרת ומאורגנת כהלכה לטובת אזרחיה ולא רק לטובת סקטור מסוים במדינה בדומה למה שמתחולל בארה"ב. לעיתים, חוקה משמשת מגן דווקא לשכבות החזקות המדינה שיש להן אינטרס עליון לשמר את כוחן ועוצמתן הפוליטית והכלכלית.

סקירה קלה של בלוגים העוסקים ברשמיהם של ישראלים המתגוררים בברלין, מעלה שיש להם טיעונים שונים ומשונים בנוגע לבחירתם להתגורר בגרמניה בכלל ובברלין בפרט. אולם, עצמם הבחירה להתגורר בגרמניה מאלץ את הכותבים לעסוק בהשוואות יומיומיות כדי לתת לגיטימציה לבחירתם. אלא שבמקרה הזה, האילוץ הזה משמש גם תמריץ להמציא סיבות שונות ומשונות בגינן הם עזבו את ישראל. תמיד אפשר לחלום על אלברט איינשטיין אוכל חומוס בברלין בקור מקפיא של מינוס 5 מעלות ולחשוב שבכך אנחנו מחדשים את הקהילה היהודית בגרמניה למרות תוכנית ההשמדה הגרמנית. לכאורה, זהו ניצחון. אולם זהו סוג של "ניצחון" המחזק דווקא תפיסות אירופאיות מסורתיות בנוגע ליהדות, ליהודים ולישראל עליה נשענת מרבית החשיבה האנטישמית האירופאית המסורתית. במילים אחרות, על-פי תפיסה זו,  זהו סוג של פרזיטיות יהודית הנהנת מעמלם של אחרים או מנצלת את עמלם של האחרים. הקמת עוד חומוסייה ברלין בוודאי שאינה מעלימה לחלוטין את הלך-הרוח הזה שעדיין שריר וקיים בחברה הגרמנית. פריחתה של הקהילה היהודית בגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כנראה לעולם לא תחזור על עצמה בשל הסיבות הידועות והן בשל חוזקה ועוצמתה של ישראל.

בין יתר הסיבות המועלים בידי הישראלים, אפשר למצוא טיעונים הקשורים ל"תרבות" ול"אווירה תרבותית" הקיימת לכאורה בגרמניה, כחלק ממערך השוואתי מלאכותי דרכו מתקיים הוויכוח בנוגע לגרמניה ולישראל. במילים אחרות, כאילו אותם ישראלים "מסכנים" חיפשו לצפות באיזו הצגה כלשהי או ביקשו למצוא בתל-אביב איזו תערוכה מיוחדת, אך לשווא. אולם למען האמת, על כל קילומטר מרובע בתל-אביב יש יותר תרבות מאשר בכל ברלין הגדולה. מאידך, אין טעם לעסוק בהשוואות, משום שכל השוואה מכניסה את אחד מהצדדים למגננה מיותרת המחזקת באופן מלאכותי תפיסות ודעות מוטעות הן בנוגע לחברה הישראלית והן בנוגע לחברה הגרמנית. במילים אחרות, אפשר להסתכל על הגירה כגורם ממנו ניתן ליהנות ולהעשיר את החברה הישראלית כולה מבלי להפוך את הנושא לעוד גישה אנטי-ישראלית מלאכותית ומאולצת. שר-האוצר, יאיר לפיד, טעה בגישתו משום שכחבר-בממשלה מוטלת עליו החובה לקרב קהילות ישראליות ויהודיות למדינת-ישראל ולא להרחיקן ממנה, וזאת כחלק מדו-שיח פורה המתקיים בין הקהילות היהודיות המתגוררות ברחבי-העולם לבין מדינת-ישראל. זהו דו-שיח המעשיר את חיינו ללא הרף אשר מחזק עוד יותר את מדינת-ישראל כחברה יהודית, ליבראלית, הישגית ופלורליסטית. חג חירות שמח.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראלים בברלין - אלברט איינשטיין לא אכל חומוס בברלין", מגזין המזרח התיכון, 17 באפריל 2014.

ארה"ב מחזקת את הסרבנות הערבית

איזה מזל שיש את ישראל כדי להוציא את העצבים על כישלון מדיניות-החוץ של ארה"ב ברחבי העולם. שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, העיד בוועדת-החוץ של הסנאט ב-8 באפריל 2014 על שלל המשברים המתחוללים בעולם שחלקם נגרמו בשל הרשלנות האמריקאית של הממשל הנוכחי תחת שרביטו של ברק חוסיין אובמה. אולם מה שתפס את הכותרות הראשיות בתקשורת הישראלית היו אמירותיו השרלטניות של ג'ון קרי כי ישראל אשמה בכישלון השיחות עם הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן בגלל ש"אסירים (טרוריסטים) לא שוחררו וכן הוכרז על בנייה של 700 יחידות דיור בירושלים". כל הכבוד ג'ון!

חמש פעמים הפלסטינים אמרו "לא": לא להמשך השיחות הישירות עם ישראל; לא להארכת המגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית; לא להכרה במדינת-ישראל כמדינה יהודית; לא להסכם מסגרת; ולא לפגישה עם ג'ון קרי ברמאללה. אך, האמריקאים ממשיכים לשחק את המשחק הילדותי "לא ראינו, לא שמענו". ככה מחזקים את הסרבנות הערבית הידועה (בדומה לוועידת חרטום של אוגוסט 1967).

הברדק האמריקאי במדיניות-החוץ נמשך כרגיל. אין סדר. אין קו ברור. אין מנהיגות ואין שליטה. חמש דקות לאחר מה שנאמר על-ידי ג'ון קרי, פקידים אמריקאים בכירים הנמצאים בקרבתו של קרי טרחו להתקשר לגורמי ממשל ישראלים בכירים כדי להסביר, לתרץ ולשכנע שלא הייתה לקרי כל כוונה להטיל את כל האשמה על ישראל. אכן סדר מופתי יש במסדרונות הממשל האמריקאי. ככה, פחות או יותר, נראית כל מדינות-החוץ האמריקאית מאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן. כלפי-חוץ מאשימים את ישראל בכל דבר כמו אחרוני התועמלנים האירופאים הקלאסיים של המאה ה-19, אך מאחורי הגב מנסים להפגין מידה מסוימת של שיתוף-פעולה הנובע מתוך אינטרס אגואיסטי קר ומנוכר. מעניין מה היה קורה לג'ון קרי אם הוא היה באמת מאשים רק את הרשות הפלסטינית כפי שהוא היה צריך לעשות? סביר להניח שמרבית העיתונאים מהשמאל הקיצוני בארה"ב היו מכפישים את שמו כאחרון העבריינים. איזה כיף שיש את ישראל!

הבעיה אם ג'ון קרי ועם חלקים אחדים בתקשורת הישראלית היא שהם לא ממש מבינים אפילו את מה שהם אומרים או כותבים. שימו לב על מה מדובר. השיחות עם הרשות הפלסטינית מתקיימות כדי להגיע לפיתרון של הסכסוך ובכך להגיע להכרעה בדבר הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית ביו"ש. זאת המטרה העיקרית של הרשות הפלסטינית, של חלקים אחדים מהתקשורת בישראל וגם של השמאל הישראלי הקיצוני. המשמעות היא, שהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, היא אינטרס עליון מן המעלה הראשונה. אולם ראו איזה פלא, במקום לחתור לעבר המטרה העליונה של הלאומיות הפלסטינית הכוזבת, הם מתעסקים בעניין שחרורם של כמה טרוריסטים מוסלמים רוצחים כאילו זה העניין החשוב ביותר ברעיון הלאומי הפלסטיני ההזוי.

תתארו לעצמכם שדוד בן-גוריון היה מעכב את ההחלטה על הכרזת העצמאות במאי 1948 רק לאחר שאחרוני הישראלים ישוחררו ממחנות המעצר של הבריטים. תתארו לעצמכם שהמנהיגות הישראלית של אותם זמנים הייתה דוחה ללא סוף את הכרזת העצמאות רק לאחר שיושלמו כל התנאים האופטימאליים הנוגעים לעניינים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים הקשורים לקיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. דווקא הגמישות הרעיונית של המנהיגות הישראלית, מאז ועד היום, מאפשרת לנו לקיים את אחת מהמדינות המתקדמות בעולם. מסתבר ש"הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים" מאז פרסום "הספר הלבן" של שנת 1922. שום דבר עקרוני לא השתנה בחשיבה הערבית.

ארה"ב מקיימת מערך מודיעיני חובק-עולם ואדיר ממדים. כל ידיעה עיתונאית המשודרת ברדיו או בטלוויזיה, וכל שיחת טלפון, וכל פקס, וכל דואר-אלקטרוני נאספים ומקוטלגים במחשבים עתירי זיכרון ויכולת. ארה"ב עושה מאמצים עליונים להשתלט על כל המידע הרלוונטי מבחינתה במטרה לקבל החלטות מדיניות וכלכליות נבונות שישרתו את האינטרס האמריקאי. אולם, מסתבר, שאין כל בעיה במידע. אין מחסור במידע. יש המון מידע על כל דבר. הבעיה היא, מה עושים עם המידע הזה ואיך מפיקים ממנו "תובנה" העתידה לשרת את המדיניות האמריקאית בשלל תחומים ועניינים. לכל חוקר זוטר אקדמי לענייני המזרח-התיכון יש כיום יכולת לאסוף מידע פי כמה וכמה טוב יותר מאשר סוכנות-ביון כלשהי שפעלה לפני 20 שנה. כיום, פעולה פשוטה הנעשית בעזרת המחשב מפיקה תוצרת מודיעינית מעניינת, וזאת ההשוואה לעשורים קודמים שבהם היו נדרשים מבצעים מיוחדים כדי להגיע לתוצרת מודיעינית זהה. ובכן, מידע לא חסר למקבלי ההחלטות האמריקאים בנוגע לכוונות האמיתיות של הרשות-הפלסטינית בכל הקשור למשא-ומתן עם מדינת-ישראל. מרבית הכוונות הללו כבר הוסברו כאן במגזין זה במהלך השנים האחרונות, וזאת למרות שאין לנו את היכולות של האמריקאים לאסוף מידע על כל נושא ונושא בעולם. אם כך הוא הדבר, מה היא הבעיה האמיתית בחשיבה האמריקאית בשנים האחרונות?

הבעיה האמריקאית בעניין הפלסטיני זהה לבעיה הרובצת לפתחם של חלקים אחדים בתקשורת הישראלית. קודם כל יוצרים אג'נדה פוליטית מסוימת, ורק לאחר מכן יוצקים לתוכה את התוצרת המודיעינית. במילים אחרות, האידיאולוגיה הפוליטית מכתיבה את "המסקנה" למרות המידע שנאסף. פעם קראו לזה "קונספציה" - מושג שהיה קשור לכישלון של ראשי המערכת המודיעינית הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים של 1973. כך למשל, פרופסור יחזקאל דרור פרסם מאמר בעיתון הארץ כשהתזה המרכזית בו היא, "בלא תהליך שלום של ממש, מצבה המדיני-ביטחוני של ישראל יידרדר" (9 באפריל 2014, עמוד 17). בכל אופן, יש לנו שלושה דברים לומר בנוגע למסקנתו: א) לא נכון. ב) לזה קוראים קונספציה. ג) לזה קוראים קונספציה שגויה משום שהיא נובעת מתפיסה פוליטית ואידיאולוגית המתעלמת מהתנהגותה של המנהיגות הפלסטינית המושחתת.

אם אמירותיו השגויות של פרוספר דרור היו נכונות, מדוע הרשות הפלסטינית אינה ממהרת להקים מדינה פלסטינית עצמאית לאור "הכיבוש הישראלי המעיק"? אם הכיבוש הישראלי כל כך נורא ואיום, מדוע צריך להתעקש על שחרורם של טרוריסטים מוסלמים אחדים או על בנייה של כמה מאות יחידות דיור? מדוע הרשות הפלסטינית דוחה את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בגלל כמה טרוריסטים מוסלמים ברברים? התשובות לכך הן ברורות וידועות. היום זה שחרור טרוריסטים מוסלמים רוצחים ומחר זה גודל-הדף עליו יחתמו שני הצדדים. במילים אחרות, לאבו-מאזן אין את הרצון ולא את היכולת לקבל החלטות היסטוריות למרות "הכיבוש הישראלי" המעיק. טוב, אז, כנראה שהכיבוש הישראלי לא ממש מעיק על הרשות הפלסטינית, משום שבאמת אין כיבוש. הפלסטינים, כמו כל הערבים, לכודים בתוך בועה תודעתית ללא מוצא, ומכאן חוסר-היכולת והרצון לשנות כליל את מצבן האומלל של 22 מדינות ערביות המתפקדות בקושי-רב.

באתר YNET, התפרסמה כתבתו של אטילה שומפלבי על דברי קרי בכותרת הזו: "המתקפה של קרי - ארה"ב מפחיתה מעורבות" (9 באפריל 2014). אולם המשפט המעניין ביותר בכל הכתבה היה, "היום, בידיעות אחרונות: הפרשן המדיני שמעון שיפר חושף מה קרה מאחורי הקלעים". טוב, אז חיפשתי את "החשיפה" של שמעון שיפר שהוא הפרשן המדיני של העיתון "ידיעות אחרונות". חיפשתי לדעת מה באמת קרה מאחורי הקלעים. להפתעתי גיליתי בעמוד 6 של העיתון כתבה קטנה של שמעון שיפר המסתכמת בכמה מילים שכבר נשחקו עד דק בתקשורת הישראלית של השבועות האחרונים. אולם המשפט האחרון במאמר הזה מסביר את האג'נדה של העיתון בשנים האחרונות. וכך סיים שיפר את המאמר: "לא באמת מדובר כאן בחילופי האשמות בין ישראל לפלסטינים אלא בשאלה מנהיגותית פשוטה: לאן בעצם מוביל אותנו רה'מ נתניהו?". בקיצור, לא "חשיפה", אלא עוד סתם מאמר דעה שבו מואשם נתניהו כאילו הוא מנהל משא-ומתן עם עצמו ולא עם הרשות-הפלסטינית הסרבנית והגזענית.

יש עוד דבר נוסף שאמר קרי בוועדת-החוץ של הסנאט: "איראן יכולה לפתח נשק גרעיני בתוך חודשיים". זה ה"פוף" האמיתי שלא זכה להתייחסות נאותה מצד התקשורת הישראלית. ה"פוף" האמריקאי עוד מעט יהפוך ל"בום" איראני. המשמעות היא, שאיראן תשיג נשק גרעיני בכל מקרה, אולם לפי ההתנהגות הוורבלית של הממשל האמריקאי הנוכחי, ג'ון קרי תמיד יוכל להטיל את האשמה על ישראל. התרגלנו.

הליגה-הערבית העניקה תמיכה איתנה בליווי של סיוע כספי לרשות-הפלסטינית לאור ההתפתחויות האחרונות במשא-ומתן ולאור סירובו של אבו-מאזן להכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית. בכך, הוכח פעם נוספת שהלאומיות הפלסטינית היא בסך הכל זרוע קולוניאליסטית של הליגה-הערבית. כל מה שנותר לנו לעשות הוא, להמשיך לפתח את חלקת האלוהים הקטנה שלנו ביתר-שאת כפי שעשינו בהתמדה לאורך 150 השנים האחרונות בארץ-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ג'ון קרי - תענוג שאפשר להאשים את ישראל בכישלון", מגזין המזרח התיכון, 10 באפריל 2014.

תרגילי ההונאה של אבו-מאזן והרשות הפלסטינית

אמרנו לכם פעמים רבות ששום דבר לא ייצא מהשיחות המדיניות בין הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן המטורלל לבין מדינת-ישראל. אמרנו לכם שהרשות-הפלסטינית של אבו-מאזן המטורלל לא מסוגלת בכלל להחליט של הקמת מדינה פלסטינית גם אם הם יקבלו את מרבית הדרישות המטורללות שלהם. והינה, כפי שהייתה צפויה התנהגותה של הרשות-פלסטינית של אבו-מאזן המטורלל, כך הייתה צפויה גם טענותיהם של בכירים ישראלים שניסו בעקיפין להטיל את האשמה על ישראל. המשחק-המכור הזה של הטלת אשמה על ישראל בכל מחיר, הוא כנראה חלק חשוב ב-DNA של "תעשיית-השלום" השרלטנית המוכתבת בעזרת כמה ארגונים אנטי-ישראלים שיש להם אג'נדה ידועה מראש. במילים אחרות, זה לא משנה מה תעשה הרשות-הפלסטינית הגזענית המטורללת - תמיד יימצא מישהו שיטיל את כל האשמה על ישראל (כמו תום פרידמן הרשלן)

במשחק המטופש הזה של הטלת אשמה על ישראל משתתפים גם חלק מחברי מפלגת העבודה הקורסת וכמובן כמה חברים ממפלגת מר"צ, המתנהגים כאילו הסכסוך המפותל עם הרשות-הפלסטינית החל רק לפני ימים אחדים. אבו-מאזן, לא רק שהוא אינו יכול להגיע להסדר מדיני עם ישראל, אלא הוא גם לא מעוניין בכך באמת ובתמים. "החלום הפלסטיני" הפך לחלום ענק שאינו ניתן להגשמה לאור מסע התעמולה האינטנסיבי שנעשה בעשרות השנים האחרונות - הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. כיום הגענו למצב ש"החלום הפלסטיני" הפך לפחד גדול מאוד, משום שאם הוא יוגשם בחלקו, הרשות-הפלסטינית תצטרך להתנהג כריבון אחראי ולא כמו איזה גוף וולונטרי המקבל מימון ממדינות תומכות. הפחד מהגשמת המציאות בנוגע לקיום ריבונות עצמאית כלשהי מפחיד את הפלסטינים משום שהם יצטרכו להתעסק בפינוי אשפה וגביית מיסים, וכן בקיום של שלטון-החוק ובניהול תקין של ענייני המדינה. יתרה מזאת, אם הם יצטרכו להתנהג כמו ריבון אמיתי, או אז תתגלה האמת המרה על עומק השחיתות של בכירי הרשות הפלסטינית בכל תחום ותחום המרכיבים את חייו של האזרח הערבי ברשות-הפלסטינית - וזאת, בדומה למדינות ערביות אחרות הכורעות תחת נטל החיים הריבוניים. לחיות במדינה ערבית, משמעותה לחיות במדינה כושלת מהיסוד ועד לטפחות.

אבו-מאזן לא רוצה להיפרד מ"החלום הפלסטיני הענק". יש גם לא מעט עיתונאים ופוליטיקאים ישראלים החוששים מהרגע בו אבו-מאזן יסכים למשהו שהוא סוג של פשרה היסטורית עם מדינת-ישראל. אותם עיתונאים ופוליטיקאים ישראלים המזינים את הלאומיות הפלסטינית במקסמי-שווא, עלולים למצוא את עצמם מובטלים אם אבו-מאזן היה מסכים להתניע את התהליך המדיני ולקבל מדינה כי "הכיבוש כל כך מעיק על הפלסטינים".  אולם, "הכיבוש" לא מעניין את הפלסטינים. "הכיבוש" כנראה גם אף פעם לא עניין אותם מיוחד. נכון, הפלסטינים כל הזמן מדברים על "סיום הכיבוש", אבל הם לא מתכוונים לסיום הכיבוש הישראלי ביו"ש, אלא סיום הנוכחות היהודית בארץ-ישראל. אם כך הוא הדבר, אנחנו תמיד, כיהודים, יכולים להצהיר "די לכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל". אנחנו תמיד יכולים להתחיל מתישהו. בסופו של דבר אולי המסר ייקלט גם בארץ וגם ברחבי-העולם. "הכיבוש הישראלי" מאוד נוח לרשות הפלסטינית של אבו-מאזן המטורלל. הכיבוש הישראלי מאוד נוח לכמה ארגוני שמאל קיצוניים מהסוג הידוע. "הכיבוש הישראלי" עושה טוב לשמאל הישראלי הקיצוני המחפש תקציבים בינלאומיים כדי להצדיק את קיומו בארץ. "הכיבוש הישראלי" מאוד טוב לכמה כלי תקשורת בישראלי משום שבלעדי ה"כיבוש" הזה אף אחד לא היה קורא אותם בחו"ל או בישראל. "הכיבוש הישראלי" גם מאוד טוב לליגה-הערבית, משום שבאמצעות החלטה אחת בלבד בנוגע לישראל אפשר לכסות על כל מעשי האלימות, הרצח, הביזה, האונס, השעבוד, הטבח, הטיהור האתני המתחוללים בכל פינה בעולם-הערבי - מלבנון המתפוררת ועד ללוב המתפרקת.

אבו-מאזן המטורלל הוא בלוף אחד גדול כמו הלאומיות הפלסטינית. לאומיות זו, היא הבלוף אחד גדול כמו הלאומיות הלבנונית, הסורית, העיראקית, המצרית, התימנית, האלג'ירית, הטוניסאית, הלובית והירדנית. על הבלוף הגדול הזה יכול לכסות רק משהו גדול מאוד כמו הסכסוך עם ישראל. אם אין סכסוך, כל הבלון "הלאומי" מתפוצץ ברעש גדול כפי שאכן קורה מאז שהחל "האביב הערבי" האומלל.

ציפי לבני חטפה סטירת-לחי חזקה מאבו-מאזן. היא בנתה את הקריירה שלה בשנים האחרונות על הסכסוך עם הפלסטינים. מה אתם יודעים - היא הפכה לתקווה הלבנה של השמאל הישראלי. גם שר-האוצר שלנו, יאיר לפיד, חטף סטירה עצומה משום הוא לא הפסיק לאיים ש"אם אין תהליך מדיני עם הפלסטינים" אין שום סיבה לישיבתה של מפלגתו בממשלת נתניהו. גם יאיר לפיד, בדומה לציפי לבני, הצהיר באחד מההצהרות המיותרות שלו ש"הימין הקיצוני בישראל שמח על כישלון שיחות עם הפלסטינים". ליאיר לפיד יש בדרך כלל הודעות מתלהמות של טוקבקיסט מצוי. גם במקרה הזה הוא לא מבין שהאמירות שלו על "הימין הקיצוני בישראל" מחזק את התעמולה האנטי-ישראלי באירופה, משום שהמושג "ימין קיצוני" מתייחס בדרך כלל לארגונים ניאו-נאצים. הדבר נכון בעיקר לגרמניה המחפשת ללא הרף סימנים להיותה של מדינת-ישראל היורשת החוקית של הנאציזם הגרמני. אז יאיר לפיד חטף סטירה מאבו-מאזן, אך האמירות המתוסכלות שלו על הסכסוך עם הפלסטינים, מתקבלות לחיק-החמים של הארגונים האנטי-ישראלים הפועלים באירופה.

גם המנהיגות של האיחוד האירופאי חזרה על המנטרה "לא לתת לקיצונים משני הצדדים לנצח", כאילו יש כאן באמת שני צדדים קיצוניים ולא רק צד אחד שהוא כולו הצד הפלסטיני המטורלל. ככה אירופה בונה את הדמיה הוירטואלית שלה על הסכסוך בדומה ליאיר לפיד. כל הכבוד יאיר! אולי האיחוד האירופאי לא באמת רוצה להביא לסיומו של הסכסוך הזה? שר-החוץ של גרמניה שוב שיחרר הצהרה מיותרת "שהניסיון להגיע לפיתרון של 2 מדינות ל-2 עמים חיוני למען השלום במזרח-התיכון". ככה, בחשיבה שרלטנית גרמנית טיפוסית, כורכים יחדיו את "השלום במזרח-התיכון כולו" עם ישראל. ככה סתם ללא שום קשר. אבל כנראה שגם גרמניה לא ממש רוצה שהסכסוך הזה יסתיים, אחרת היא הייתה עושה משהו רציני ואמיתי נגד הרשות הפלסטינית המטורללת והגזענית.

גם חלק מהאקדמאים הישראלים לא רוצים שאבו-מאזן יגיע לפשרה עם ישראלים. משום שהסכסוך הזה בנה להם קריירה בינלאומית שהעניקה להם תמיכה כספית כדי להמשיך להתעסק עם הסכסוך הזה עד כלות. לא, הם לא רוצים שאבו-מאזן המטורלל יגיע לפשרה עם ישראל. כי אם יקרה הדבר הנורא הזה, הם יצטרכו למצוא הצדקה לקיומם המיותר. לא שאין נושאים נוספים לדבר עליהם בהקשר הישראלי, כמו ערביי-ישראל (סליחה, פלסטינים), בדואים, המסתננים מאפריקה או קיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. יש נושאים רבים, אולם הסכסוך עם הפלסטינים הוא הבסיס העיקרי ממנו הם שואבים את השראתם בנוגע לשאר העניינים "הדחופים" שעל סדר-היום-הלאומי או האנטי-ישראלי.

מרבית הערבים, חלקים מהתקשורת הישראלית, חלקים מהאקדמיה הישראלית וחלקים מהפוליטיקה הישראלית אינם באמת רוצים שאבו-מאזן המטורלל יגיע לפשרה עם ישראל. הם גם יעשו הכל כדי אבו-מאזן לא יחליט על פשרה היסטורית עם ישראל. אפילו יו"ר מפלגת העבודה, עם הקול צווחני שלו, לא ממש רוצה שאבו-מאזן יגיע לפשרה עם ישראל, משום שמפלגת העבודה (או מה שנותר ממנה) בנתה את עצמה על נושא אחד בלבד הקשור לפלסטינים - כל שאר התחומים החברתיים לא הצליחו לספק את תאוותם של חברי מפלגת העבודה לקצת אקשן מתלהם ורווי יצרים.

הרשות-הפלסטינית המטורללת והגזענית מאיימת על ישראל בחרמות ובהליכה לבית-הדין הבינלאומי בהאג. צריך להזכיר לפלסטינים ולאוהדיהם המטורללים בכנסת-ישראל, שפעם, לא לפני הרבה זמן, כל העולם-הערבי והמוסלמי, יחד עם הגוש-הסובייטי, החרים את ישראל. והינה בשנת 2014, אין דבר כזה "הגוש הסובייטי" ומרבית המדינות הערביות מפורקות בשל מלחמות אזרחים וטרור פנימי בלתי-נסבל. הליכה להאג, רק תחשוף את כל בכירי הרשות הפלסטינית המטורללת לתביעות של ישראלים בגין פשעי-מלחמה. יכול להיות שאנו מתקרבים לרגע בו גם יאיר לפיד, גם ציפי לבני וגם חברי מפלגת-העבודה (הבודדים) יגיעו למסקנה שהגיע הזמן לסיים דווקא את הכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל. בשעה טובה, חברים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תעשיית השלום מתחזקת את אבו-מאזן המטורלל", מגזין המזרח התיכון, 7 באפריל 2014.

האם באמת מכון גתה רוצה ללמד את הישראלים גרמנית

המאמר הנוכחי הוא המשך הפרויקט המחקרי העוסק בנושאים הקשורים לגרמניה וליחסיה עם מדינת-ישראל. חמשת המאמרים הקודמים היו: א) גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית. ב) התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית. ג) תפקדיה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הגרמנית. ד) התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני. ה) השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים.

בדומה ל-90 מקומות ברחבי-העולם בהם הפועל מכון גתה, כך פועל המכון גם בישראל. כמובן שהמכון מקבל תקציבים ממשלתיים אדירים ממשלת גרמניה והוא למעשה שלוחה של הממשלה הגרמנית בהפצת התרבות הגרמנית בכל רחבי העולם. לצד הפצת התרבות הגרמנית, המכון מקיים כנסים תרבותיים והרצאות העוסקות במגוון רחב מאוד של נושאים הקושרים הן לתרבות הגרמנית והן לתרבות המקומית בה פועל המכון. מכון גתה בישראל החל לפעול בתל-אביב משנת 1979, ובירושלים המכון החל לפעול בשנת 1988. כמעט אין צורך להסביר פעם נוספת את היחסים הטעונים בין ישראל לגרמניה לאור לקחי העבר. ועם זאת, בניגוד לרגישות המתבקשת, במסגרת המכון מתקיימים כנסים והרצאות, שהם סוג של שיח לטנטי בו מנסים לדחוף בכוח את "השילוש-הקדוש הגרמני" - כפי שהסברתי במאמר הקודם. גרמניה מאוד רוצה להיבחן ללא קשר ישיר לשואה, אך היא אינה מוכנה להעניק את הפריווילגיה הזו לישראל לאור הסכסוך הערבי-ישראלי, ובמיוחד זה הפלסטיני המשמש עילה להתקפות זדוניות נגד ישראל.

מכון גתה בישראל מקיים גם מסגרות לימודיות בהן רוכשים כישורים בשפה הגרמנית לצרכים שונים ומגוונים. הניסיון לדרבן את הקהל הישראלי ללמוד גרמנית, לדעתי חצה קווים אדומים אחדים וזאת לאור סרט תדמית שהוצג בשנת 2013 במסגרת האתר של המכון. בסרט הקצר נראה צעיר ישראלי שחום עם התנהגות מעט ברוטאלית כשלצידו פוסעת בחורה גרמניה מהסוג הבלונדיני. שניהם מתהלכים על חוף-הים (בתל-אביב כמובן), כשהם נתקלים בבחורה השואלת את הבלונדינית בשפה הגרמנית מה היא עושה עם הדביל הזה. לאחר דין ודברים קצר, שתי הבחורות מנסות ללמד את הישראלי הברברי איך לבטא מילה מסוימת בגרמנית. אתם כמובן שואלים את עצמכם, מה לא בסדר בתמונה הזו? אבל עצם העלאת השאלה, היא כבר הבעיה עצמה. זאת אומרת, זו בעיה הקשורה לתפיסות המקובלות בנוגע לתדמית של הישראלים שחלקן נובעות מתפיסות אנטישמיות היסטוריות. לכאורה, הסרט היה אמור להיות מצחיק, אולם הוא רחוק מאוד מלהצחיק מישהו, משום שההנחה עליה התבסס הסרט, כדי לדרבן את הישראלים ללמוד גרמנית, הוא שגוי מן היסוד. דווקא הסרט הקצר הזה, חושף פעם נוספת את ההיררכיה השוביניסטית האופיינית לתרבות הגרמנית הרואה את עצמה נעלה על התרבויות האחרות. לדידה, המעבר בין "אדם ברברי" ל"אדם תרבותי" מתבצע רק דרך השפה הגרמנית. האם לזאת התכוון מכון גתה בפרסום הסרט המדובר? הרי אפשר היה לפנות לציבור הישראלי בעשרות אופנים ודרכים כמו למשל האפשרות להיחשף לתרבות נוספת על זו הישראלית באמצעות השפה הגרמנית. כמובן שהיה אפשר לפנות גם לציבור הסטודנטים בישראל - זה המנסה לברר אפשרויות של לימודים בגרמניה. אלא, שמכון גתה בישראל החליט להפיץ סרט שבעצם חושף פעם נוספת את הזרמים התודעתיים הקיימים בחברה הגרמנית עליהם כתבתי בסדרת המאמרים שהתפרסמו במגזין זה. שילוב של ישראלים בהפקת הסרט, אינה מפחיתה מהטענה שהובאה במשפט הקודם.

בשנת 1980 התפרסם בגרמניה ספר ילדים מאת הסופר הידוע האנס גיאורג נואק (2005-1926). לפחות על-פי מקור מחקרי אחד, הספר יצא לאור כבר בשנת 1962, ופעם נוספת במהדורה חדשה בשנת 1995. הספר למעשה עוסק במשפחה גרמנית המתמודדת עם בעיות שונות ומגוונות בקונטקסט היסטורי של 1945-1932. אחד מילדי המשפחה "מנסה" להתמודד אם השאלה "האם יהודים מרעילים כמו פטריות רעל". כמובן שהסופר דוחה על-הסף את הטענה ש"היהודים הם מרעילים". אלא, שהסופר מכניס בדלת האחורית לתוך מחשבתו של אחד מילדי המשפחה את האמירה "הרי גם בפטריות רעל קשה להבחין". כך, באופן סמוי מכניסים תעמולה אנטישמית שכיחה למרות שלכאורה מתנגדים לה. התרגיל הזה, גם אם הוא לעיתים נעשה לא בכוונה, מתבצע בשל רשלנות מחשבתית הנובעת לעיתים מסתם אטימות אירופאית טיפוסית, ובמיוחד זו הגרמנית. ועם זאת, ראוי לציין שהדוגמא הזו אינה משקפת את כלל ספרות-הילדים בגרמניה, אולם הבולטות שלה בהחלט מורגשת על-פי מחקרים אחדים שנעשו בידי חוקרים ישראלים בנוגע לספרות הילדים הגרמנית.

יש מרחק רב של שנים בין שתי הדוגמאות הללו שהובאו עד כה. אולם הלוליינות המחשבתית הגרמנית איכשהו תמיד מובילה אותנו לאותו מקום ממנו גרמניה רוצה לשכוח ממנו, להתעלם ולהתכחש לו. כאן, למעשה, נשאלת השאלה מה אנחנו בעצם יודעים על גרמניה. האם האיחוד של 1990 והעוצמה הכלכלית הגרמנית מכתיבה התנהגות לאומית החוזרת על עצמה?

ב-10 בנובמבר 1989, המוני מזרח-גרמנים, שהתאספו ליד חומת-ברלין בדוחק רב, החלו לעבור בהמוניהם לצד המערבי של העיר. השוטרים והחיילים שהוצבו משני צידי הגבול איבדו את השליטה על הנעשה. הטלוויזיה הגרמנית ורשות בינלאומיות העבירו את האירועים בשידור חי מזה ימים אחדים לקראת האירוע הגדול. לאורך החומה שררה אווירה מחשמלת לצד התרגשות בלתי רגילה לנוכח אירוע של פעם בחיים. כל מזרח-גרמני שעבר לצד המערבי קיבל סכום מסוים של כסף כאות של רצון טוב מצד ממשלת גרמניה-המערבית. בין אלה שעברו לצד המערבי הייתה גם בחורה צעירה, בת 35, בשם אנגלה מרקל. בכסף שהיא קיבלה, היא קנתה לראשונה בחייה שווארמה טורקית הידועה בגרמניה בשם "דונר" - והשאר היסטוריה.

חצי שנה לפני כן, נערכה בשטוטגרט שבמערב-גרמניה הפגנה פוליטית של סטודנטים, צעירים ומהגרים שקראו לממשלת גרמניה להגיע לפשרה מרחיקת-לכת עם הגוש הקומוניסטי. חלק מהמפגינים נשאו שלטים באנגלית עליהם היה כתוב: Better Red Than Dead. משום מה, לא היו שלטים כאלה בגרמנית, למרות שהביטוי היה שגור בגרמניה בפי כל מי שהחשיב את עצמו לשמאלני עם ניחוח "מתקדם". כנראה שהביטוי בגרמנית, ((Lieber Rot Als Tot, נשמע רע מאוד. עד לנפילת חומת ברלין, הפגנות כאלה נערכו כמעט מידי שבוע בערים המרכזיות של גרמניה-המערבית. כשנה לפני האירוע הזה, נערכה בעיר באזל שבשווייץ הפגנה של תנועות שמאלניות בשיתוף של ארגוני מהגרים מהעולם-השלישי בדרישה לפתוח את שערי שווייץ להגירה חופשית לכול בני-האדם. בשנת 2014, החליטו תושבי שווייץ במשאל-עם להגביל את ההגירה לשווייץ בטענה מוזרה מעט שהתבטאה במושג "חרדה מצפיפות", וזאת לאור העובדה שכ-20 אחוזים מתושבי שווייץ הם זרים.

מהאנקדוטות הקטנות הללו אנחנו יכולים להסיק שבדרך כלל קשה לנו להגיע למסקנות היסטוריות בזמן-אמת במהלך אירועים המתרחשים בו-זמנית. מאידך, הצטברות של אירועים המונחים זה על זה, ברוב המקרים, הם שיוצרים את "השכבה ההיסטורית" ממנה ניתן להסיק מסקנות מתוך פרספקטיבה של מרחק מהאירועים וממקום התרחשותן. על-פי מה שמתרחש באירופה בשנים האחרונות, אפשר לראות סימנים אחדים לכך שהמדינה הטריטוריאלית הלאומית באירופה מתחילה "להתכנס" לתוך עצמה למרות קיומם של ארגונים אזוריים (על-לאומיים) שנוצרו כדי להסיר את המחסומים הנובעים מגבולות גיאוגרפיים ומשוני תרבותי, וזאת לאור ניסיון העבר המר, הלא-רחוק. בשל העמדה "המכונסת" הזו, הדבר מוביל לנקיטת עמדות פוליטיות ותודעתיות המנוגדות לעיתים לאופי הליבראלי שהוכתב (באופן מלאכותי) לפני שנים לא רבות. לאור הלחץ הגובר על המדינה הטריטוריאלית בנושאים הקשורים בעיקר לנושאי הגירה ואינטגרציה, החברה מתחילה להתייחס למהגרים כאל "אחרים". כך למשל, משאל-העם שנערך בשווייץ בתחילת 2014, נעשה בגלל הלחץ הציבורי העצום שהופעל על המערכת הפוליטית כדי להגביל את חוקי ההגירה למדינה. עלייתן של המפלגות הקיצוניות באירופה בשנים האחרונות הוסברה בעיקר על הרקע הזה, וזאת לצד בעיות כלכליות מתמשכות. עוצמתה הכלכלית של גרמניה מציבה אתגר לאומי מול מדינות אירופאיות נוספות הרואות את עצמן ראויות להשפיע על הפוליטיקה בתוך היבשת ומחוצה לה בנושאים אקוטיים המעסיקים את המערכת הפוליטית הבינלאומית. העוצמה הכלכלית הגרמנית, המשולבת בפיתוח של עוצמה צבאית אפקטיבית, למעשה מכתיבה את התנהגותן של מדינות אירופאיות נוספות.

בשנים האחרונות אפשר לראות בטלוויזיה הגרמנית פרסומות העוסקות בקריאה לצעירים הגרמנים להצטרף לצבא ולזכות בקריירה צבאית מעניינת במגוון תחומים ועיסוקים. יתרה מזאת, לאורך כל שנת 2013, נערכו מפגשים רבים מאוד בין קצינים גרמנים לתלמידי תיכון במסגרת בתי-הספר ברחבי גרמניה כדי לשכנעם להצטרף לשירות צבאי. שוב נשאלת השאלה מה בעצם אנחנו יודעים על גרמניה?

בישראל נמצאים, בכל רגע נתון, יותר מ-50 עיתונאים גרמנים. לעומת זאת, בגרמניה פועלים מעט מאוד עיתונאים ישראלים. לפיכך, הסיקור הישראלי על הנעשה בגרמניה מצטמצם לידיעות מועטות בלבד שחלקן הגדול עוסק בכדורגל ובכלכלה. לעומת זאת, הסיקור הגרמני בישראל הוא יומיומי ומתפרש על מגוון רחב של תחומים כמו הסכסוך הערבי-ישראלי, העניין הפלסטיני, מהגרים, אתיופים, גיוס חרדים, בעיות דיור, פרשיות שחיתות ועוד. כך למשל, ברדיו בוואריה, המשדר חדשות 24 שעות ביממה, כמעט כל יום מתפרסמת ידיעה אחת לפחות בנושא ישראלי. ובכן, האם ההתמקדות שלנו בנושא מצומצם אחד, למעשה מעלימה מעינינו שורה ארוכה של התפתחויות חשובות המתחוללות בחברה הגרמנית מאז האיחוד של 1990? על שורה ארוכה של מוסדות יהודיים בגרמניה מוצבת שמירה הדוקה לאורך כל שעות היממה. האם אתם מכירים מוסד גרמני אחד הפועל בישראל עליו מוצבת שמירה הדוקה שכזו? מה זה אומר על החברה הישראלית, ומאידך מה זה אומר על החברה הגרמנית מאז 1945?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מכון גתה - ללמד גרמנית את הישראלי הברברי", מגזין המזרח התיכון, 3 באפריל 2014.

טרור אסלאמי - מרס 2014

שתי התפתחויות מעניינות התרחשו במהלך חודש מרס 2014: ארגון הטליבאן הפקיסטני החל בשיחות עם ממשלת פקיסטן, ובכך ירד עד מאוד מספר ההרוגים מפיגועי טרור במהלך החודש האחרון. כמו כן, ממשלת הפיליפינים הגיעה להסכם עם ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בדרום המדינה, וזאת לאחר 45 שנים של עימותים קטלניים מאוד שגבו את חייהם של יותר מ-120,000 בני-אדם. אולם, למרות ההסכם החשוב הזה, בדרום-הפיליפינים פועלים ארגוני טרור אסלאמיים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה שעדיין אינם מוכנים לקבל את ההסכמות שנחתמו עם ממשלת הפיליפינית.

בניגוד להתרחשויות הללו, בניגריה נהרגו במהלך החודש האחרון יותר מ-900 בני-אדם בהתקפות רצחניות של טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם" ובהתקפות של מליציות מוסלמיות חמושות הפועלים בצפון המדינה. רבים מההרוגים היו נוצרים המתגוררים בצפון ניגריה. ארגונים סיוע אחדים מסרו כי בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2014, נהרגו יותר מ-1,500 בני-אדם בפיגועי טרור קטלניים של טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם".

גם במהלך החודש האחרון נהרגו באפגניסטן מאות בני-אדם בעשרות פעולות טרור קטלניות ובפעולות צבאיות יזומות שנערכו בידי כוחות-הביטחון של אפגניסטן הפועלים נגד טרוריסטים מוסלמים מארגון הטליבאן הפועלים כמעט בכל רחבי אפגניסטן. מקורות רשמיים באפגניסטן מסרו כי במהלך 10 השנים האחרונות נהרגו 13,700 מאנשי כוחות-הביטחון של אפגניסטן בפעולות טרור ובהתקפות של טרוריסטים מוסלמים מארגון הטליבאן.

בסוריה ובעיראק נמשך מרחץ-הדמים ללא כל הכרעה ברורה לאחד מהצדדים הלוחמים במדינות הללו. למרות הסיוע הרב ששתי המדינות האלה מקבלות ממדינות זרות, מידי יום יומו נהרגים עשרות בני-אדם בפעולות טרור ובקרבות קטלניים בין כוחות-הביטחון לבין טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של יותר מ-150,000 בני-אדם מאז שהחלה מלחמת-האזרחים בסוריה בחודש מרס 2011. כך הוא המצב גם בדארפור, בדרום-סודאן ובתימן. פיגועי טרור נוספים התבצעו במהלך חודש מרס 2014 בסין, באלג'יריה, בטוניסיה, בקניה, בלבנון ובלוב.

במהלך התקופה הנדונה נהרגו 17 בני-אדם בפעולות צבאיות של ישראל שהתבצעו באזור עזה, ביהודה ושומרון וברמת-הגולן. לפחות 15 מההרוגים היו טרוריסטים מוסלמים או כאלה שעסקו בפעילות עוינת נגד ישראל. כמו כן נורו לעבר ישראל יותר מ-70 טילים בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ברצועת-עזה. במהלך החודש נתפסה בידי ישראל, לאחר פעילות מודיעינית מרשימה, אוניית-נשק איראנית שניסה להעביר טילים מתקדמים לידי ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים בסיני וברצועת-עזה.

בסיכומו של דבר בחודש מרס 2014 נהרגו 7,040 בני-אדם; בחודש פברואר 2014 נהרגו 7,422 בני-אדם; ובחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. בחודשים ינואר-מרס 2014 נהרגו 25,002 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות.. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם; ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - מרס 2014

מדינה:	הרוגים: (כולל חיילי נאט"ו)	פצועים: (אומדן בלבד)
סוריה:	3,500 (רבים מהם טרוריסטים. מקורות עצמאיים מסרו על 2,867 הרוגים)	4,000
עיראק:	1,000 (כולל טרוריסטים מוסלמים. מקורות עצמאיים מסרו על 1,886 הרוגים)	1,500
ניגריה - טרור אסלאמי	900 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	3,000
אפגניסטן:	418 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	1,000
סודאן - דארפור:	310 (רובם אזרחים)	--
פקיסטן:	190	--
דרום-סודאן:	143	--
תימן:	138	--
סומליה:	108 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	--
מצרים:	71	מאות
מאלי:	62 (רובם טרוריסטים מוסלמים)	--
לבנון:	40	עשרות
סין - טרור אסלאמי:	34	עשרות
אלג'יריה:	22	--
לוב:	20	--
הודו - קשמיר:	16	--
טורקיה:	11	--
קניה - טרור אסלאמי	8	--
רוסיה - קווקז:	6	--
טוניסיה:	3	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	3	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	1	--
ישראל - עזה:	9 (מהם 8 טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל הרשות הפלסטינית:	6 (מהם 3 טרוריסטים מוסלמים ו-2 בעקבות זריקת אבנים)	--
ישראל - סוריה:	2 (טרוריסטים מוסלמים)	--
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	2	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	17	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר מידע	--
סה"כ:	7,040 הרוגים	9,500 פצועים

המלחמה בטרור האסלאמי:

במהלך חודש מרס 2014 נערכו מבצעים צבאיים רחבי-היקף בניגריה. דוברים צבאיים בניגריה מסרו כי במהלך התקופה הנדונה נהרגו מאות טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם". מבצעים דומים נערכו באפגניסטן, במצרים, במאלי, בעיראק, בסודאן ובתימן.

במהלך החודש נהרגו 2 חיילי נאט"ו בפעילות צבאית שנערכה באפגניסטן. מתחילת שנת 2014 נהרגו באפגניסטן 19 חיילי נאט"ו. כמו כן נמסר על הריגתם של 17 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בתימן. ככול הידוע לא נערכו חיסולים-ממוקדים בפקיסטן ובסומליה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש מרס 2014", מגזין המזרח התיכון, 1 באפריל 2014.