מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014

ב-17 בפברואר 2014 התפרסמה כתבה בעיתון "גלובס" על התוכנית הכלכלית של ד"ר קרנית פלוג המכהנת כנגידת בנק-ישראל מאז חודש אוקטובר 2013. הכתבה התפרסמה בעקבות יום-עיון, בשם "פני החברה הישראלית - ישראל מאין ולאן", שנערך בחסות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. העיתון "גלובס" העניק את הכותרת הזו לכתבה המדוברת: "פלוג מציגה: זה מה שצריך לעשות כדי להציל את הכלכלה".

בהתאם לתפיסתה הכלכלית של ד"ר פלוג, ישראל חייבת לפתור בעיות קרדינאליות אחדות, למשל: א) הגברת התעסוקה של החרדים והערבים. ב) הגדלת הפריון. ג) טיפול בהון השחור המגיע לדבריה לשיעור של 20.7 מהתוצר במשק, או במילים אחרות, שיעור "ההון השחור" בישראל מגיע ל-200 מיליארד שקל מידי שנה.

סביר להניח שישנן בעיות נוספות המחכות לפתרונן, אולם כבר לפי הרשימה המצומצמת הזו שהובאה בקצרה בכתבה, אפשר להבין שהבעיות האלה כל-כך נדושות שכולם חוזרים עליהן כבר עשרות שנים - כל כמה חודשים, ללא סוף. גם הפתרונות לבעיות הללו הפכו עם הזמן לשגרתיות כאילו הן סוג של שבלונה היוצאת מפיהם של בכירי הפוליטיקה הישראלית הפועלים באורח שיגרתי מתוך הרגל של חשיבה כלכלית קונבנציונאלית. אולם, אולי צריך להסתכל על התמונה באופן שונה לחלוטין.

א.      אולי בכל זאת רוב הגברים החרדים עובדים, וכן כך גם רוב הערבים. שאם לא כן, איך אפשר להסביר את השיעור הגבוה של בעלי הדירות בשני המגזרים האלה. מסתבר ששני המגזרים האלה מנהלים כלכלה סגורה בלתי-מדווחת המתנהלת לצד הכלכלה הלאומית של מדינת-ישראל. מאחר והגדרת "העוני" בישראל נמדדת רק לפי המשכורת המדווחת לרשויות, בלתי סביר שאזרח חרדי או ערבי יוגדר "עני" רק על-פי הפרמטרים המתייחסים בעיקר לאזרח עירוני, יהודי וחילוני. אולי, ההגדרה של "עוני" חייבת לקחת בחשבון גם את כמות הנכסים הנמצאים בידי כל אזרח ואזרח. נקודה נוספת מתייחסת להבדלים ברמת-החיים בין מגזר למגזר: כך למשל, אזרח תל-אביבי המרוויח כ-5,000 ₪ בלבד לחודש, אך הוא צריך לשלם כ-3,000 ₪ שכר-דירה, אינו נחשב ל"עני" בעיני מוסדות המדינה. אולם אזרח ערבי שיש בבעלותו דירה אך משכורתו היא כ-2,800, נכנס באופן אוטומטי לקטגוריה של "עוני". אם נחשב מחדש את ההגדרה של ה"עוני" לפי ההכנסה הפנויה (בניכוי של שכ"ד או משכנתאות), אולי נגלה תמונה מפתיעה מאוד על הציבור הישראלי. יתרה מזאת, הערך-הכספי של ה"הכנסה הפנויה" תלוי באופן מובהק למקום מגוריו של כל אזרח ואזרח, משום שקיימים הבדלים מהותיים בין אזור לאזור ובין עיר לעיר. במילים אחרות, 1,000 ₪ בטול-כרם שווים הרבה יותר מאשר בתל-אביב.

ב.      הגדלת הפריון: גם בנקודה הזו צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסא הקונבנציונאלית. על-פי מחקרים בינלאומיים מסתבר, שהישראלים עובדים שעות מטורפות, אך הפריון של העובד הישראלי נמוך בהשוואה לעובד האמריקאי או הצרפתי. הגדלת הפריון בישראל יכולה להתבצע רק בהורדה של שעות העבודה ל-7 שעות עבודה ביום, חמישה ימים בשבוע, ללא הורדה בשכר. יתרה מזאת, מעבר ליום עבודה של 7 שעות, ידרבן את המובטלים לחפש עבודה גם מחוץ לשטח הגיאוגרפי אליו הם הורגלו במהלך חייהם, משום שהעובד יוכל לחזור לביתו בשעות סבירות. מעבר ליום עבודה של 7 שעות, יביא לחיסכון ניכר במשאבים לבעלי עסקים גדולים וקטנים כאחד - כמו בהוצאות על חשבונות חשמל ולמים.

ג.       טיפול בהון השחור: על-פי הערכות של בנק-ישראל, שיעור ה"הון השחור" בישראל מגיע לכדי 200 מיליארד ₪ מידי שנה. זהו סכום עצום ביותר המהווה כחמישית מהתוצר הישראלי המגיע ליותר מטריליון ₪ בשנה (אלף מיליארד ₪). ספק רב מאוד אם "ההון השחור" מתרכז בעיקר אצל כמה בעלי-מקצוע כמו שרברבים, מוסכניקים, חשמלאים, מורים או תלמידים בתיכון המעניקים שיעורי-עזר לתלמידים חלשים. מרבית הישראלים הם אנשים ישרים העובדים קשה למחייתם במטרה לכלכל את משפחותיהם כדי לא ליפול למעמסה של רשויות המדינה. בדיקה מעמיקה יותר מראה כי "ההון השחור" מסתתר דווקא אצל החברות הגדולות במשק משום שבעזרת מניפולציות חשבוניות הן מגדילות את הרווח השנתי שלהם על חשבון המדינה. דוגמא אחת תבהיר על מה מדובר. חברת "כימיקלים ישראל", (כיל), הרוויחה 6.63 מיליארד דולר בשנים 2012-2008. אולם, מהסכום הזה, היא שילמה תמלוגים למדינת-ישראל רק 408.5 מליון דולר שהם כ-6.2 אחוזים מסך-כל הרווחים. כעת ניתן להבין היכן באמת מסתתר הכסף הגדול? יתרה מזאת, העיתון "ישראל היום" פרסם ב-23 בפברואר 2014, כי במהלך 10 השנים האחרונות, חברת "כימיקלים ישראל" משכה דיבידנדים בסכום אגדי של 3.8 מיליארד דולר (יותר מ-13 מיליארד ₪ לפי ערכים של 2014). בישראל קיימות עשרות חברות כאלה הפועלות בדרך דומה והן אף מעניקות שכר חודשי שערורייתי למאות מנהלים בכירים ללא כל הצדקה כלכלית

.

הגופים הכלכליים הרשמיים של מדינת-ישראל מתגאים מאוד בנתוני המקרו של מדינת-ישראל. כך למשל, "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" מסרה כי התל"ג לנפש בישראל יגיע לשיעור של 40,000 דולר לקראת סוף שנת 2014. כמו כן נמסר כי התוצר של ישראל יגיע בסוף 2014 לסכום אגדי של 285 מיליארד דולר (שהם כטריליון ₪). כמו כן, בנק-ישראל הודיע ש"יתרות מטבע-החוץ" של ישראל הגיעו לסכום דמיוני של 85 מיליארד דולר - ועוד היד נטויה. במילים אחרות, ישראל נחשבת למדינה עשירה מאוד עם אחת האוכלוסיות מהמשכילות ביותר בעולם - אוכלוסייה שהקימה יותר מ-5,000 חברות הייטק. אולם, לצערנו הרב, לנתונים הללו אין כל משמעות על חיי היומיום של האזרח הישראלי הממוצע הנאלץ להתמודד עם משכורת חציונית של פחות מ-6,000 ₪ בלבד, בעוד שמחירה של דירת 4 חדרים בתל-אביב הגיע לסכום אסטרונומי של 2,740,000 ₪. בנק-ישראל וממשלת-ישראל התמכרו לחלוטין למיסים הגבוהים המוטלים על כל דירה חדשה הנבנית בישראל. כמו כל התמכרות, היא עוד תעלה לנו ביוקר, משום שמי שיצטרך לשלם את המחיר, הם אותם אזרחים ישראלים נאמנים היוצאים כל בוקר לעבודה ומשלמים מס אמת לרשויות המדינה.

שימו לב לנתון הבא: ברשות-הפלסטינית נבנית עיר חדשה בשם "רוואבי" בין רמאללה לאריאל. מחירה של דירת 4 חדרים בגודל של כ-120 מ"ר אינו עולה על יותר מ-300,000 ₪. זו אותה אדמה, אלה הם אותם חומרי-גלם ואלה הם אותם עובדים - אולם, איזה הבדל בלתי-נתפס במחירים. על-פניו נראה, שבנק-ישראל מעודד את ממשלת-ישראל להתייחס למדינה כאל "יצור כלכלי" המנותק מהמצב הכלכלי של האזרחים. אלא, שהפרדיגמה צריכה להיות הפוכה לחלוטין, משום שהאזרח הישראלי הוא "יצור הכלכלי אוטונומי" הנאלץ לכלכל את צעדיו בתחומי המגורים, המזון, הבריאות והחינוך. כול עוד רשויות המדינה מתייחסות לאזרח הישראלי כמו אל "כספומט", אנחנו נמשיך לקונן על כך שאנחנו מדשדשים באיכות החיים בישראל שאינה מצליחה להשתוות לזו של האירופאי הממוצע שחי בשנת 1995. במילים אחרות, אין שום קשר בין נתוני המקרו המעולים של מדינת-ישראל לבין "איכות חייו" של האזרח הישראלי הממוצע. וחבל!

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנק ישראל - מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2014.

המירוץ לנשיאות של דן שכטמן

בחודש יולי 2014 יסיים שמעון פרס את כהונתו, שהחלה ביולי 2007, כנשיא התשיעי של מדינת-ישראל. תקצר היריעה מלפרט את כל הישגיו של הנשיא פרס, אך מן הראוי הוא לציין שבכוח אישיותו ופועלו, הוא העלה את קרנה של מדינת-ישראל ותושביה לגבהים מרשימים בזירה המקומית והבינלאומית. ספק רב אם יש מישהו היכול להיכנס לנעליים הגדולות שהוא משאיר בבית-הנשיא. ברמה הציבורית, נדמה הוא, שהקהל הישראלי מבקש יורש שאינו נופל מרמתו של הנשיא שמעון פרס. זו לא גחמה, שאולי אינה מובנת לאחדים מהפוליטיקאים הישראלים, אלא זו שאיפה של הציבור הישראלי הרחב המבקש דמויות-מופת להזדהות עימן.

בחודש ינואר 2014 החליט פרופ' דן שכטמן להציג את מועמדותו לכהונת נשיא-המדינה הבא של ישראל באמצעות כתבה ששודרה בערוץ 1. פרופ' שכטמן, שזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 2011, היה יכול להיות מועמד ראוי מאוד לכהונה זו ואף הוא היה יכול לייצג את מדינת-ישראל כפי שישראל ראויה להיות מיוצגת. אין תימה איפה, שבימים הראשונים לאחר שהכתבה שודרה בערוץ 1, הוא זכה לאהדה ציבורית די מרשימה - ובצדק. אלא, שככול שהוא נחשף לציבור, משהו יסודי נסדק בתדמיתו לאור אמירותיו הפומביות בנושאים שונים ומגוונים המקיפים את החיים בישראל.

אין לי טענות בנוגע לאמירותיו של פרופ' שכטמן בנוגע למוסיקה המזרחית, משום שזכותו של כל אדם לאהוב את התרבות עליה הוא גדל והתחנך. אין שום חובה לאהוב מוסיקה מזרחית כשם שאין שום חובה לאהוב מוסיקה הודית או אירית. ההתקפה המשונה של ח"כ אריה דרעי על דברי פרופ' שכטמן בנוגע למוסיקה המזרחית, נובעת בעיקר מתפיסה-תרבותית חד-ממדית המותאמת לחשיבה הרדודה הרווחת במפלגת ש"ס. השליפות המתוקשרות של אריה דרעי בנוגע לנושאים חשובים המקיפים את החיים בישראל מתאפיינות בדרך-כלל בבורות עמוקה של אדם החרד מכל שינוי קטן בעולמו הצר.

הבעיה עם דברי פרופ' שכטמן אינה קשורה למוסיקה המזרחית, אלא היא נוגעת להקשר רחב יותר הקשור לתפיסת-עולמו בנוגע לחיים במדינת-ישראל - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בראיון ששערורייתי שהוא העניק לעיתון "כלכליסט" שהתפרסם ב-21 בינואר 2014. כבר לפי הכותרת של הכתבה היה אפשר להבין שפרופ' שכטמן הפך את עצמו לשופר של תעמולה אנטי-ישראלית כפי שהיא מבוטאת היטב גם בעיתון "הארץ". חלק מהאמירות של פרופ' שכטמן במהלך הראיון היו שגויות בעליל הנובעות מתפיסת-עולם מעוותת של מישהו שאינו ממש מחובר למציאות היומיומית של מדינת-ישראל.

כבר לפי הכותרת שניתנה לראיון שהתפרסם בעיתון "כלכליסט" אפשר היה להבין לאן נושבת רוחו של פרופ' שכטמן. שימו לב איך העיתון החליט לפתוח את הראיון בכותרת הזו המסתמכת על דברי שכטמן: "אנו דוהרים לקראת קטסטרופה. אינני יודע אם אפשר לעצור את זה, אבל אני מוכן לנסות". אני מקווה מאוד שלפרופ' שכטמן אין נטיות פאשיסטיות, אחרת איך אפשר להסביר את מסע ההפחדות שלו רק כדי שנבחר בו. אבל שימו לב לדבריו בנוגע לזה ש"הוא לא ממש בטוח שאפשר לעצור את הקטסטרופה", אבל פרופ' שכטמן "מוכן לנסות להציל את המדינה" - כמובן, בתנאי שנבחר בו לכהונת הנשיא. מסקנה: אם לא נבחר בו לנשיא, המצב במדינה ידרדר במהירות רבה יותר. אם לא היה מדובר על "חתן פרס נובל", אפשר היה לחשוב שאנחנו קוראים את דבריו של איזה קולונל פאשיסט מדרום-אמריקה. שכטמן המשיך במסע ההפחדות שלו כשהוא טען במהלך הראיון המיותר הזה, ש"החברה הישראלית היא חברה גוועת".

ובכן, נשאלת השאלה על מה שכטמן ביסס את הנחותיו על החברה הישראלית? על סמך מה הוא טען שאנו דוהרים לעבר קטסטרופה? לשכטמן יש השגות וטענות על רמת החינוך בישראל, על יוקר המחיה ועל בריחת המוחות. אולם, שום דבר מהנושאים האלה אינו מהווה "קטסטרופה" שרק שכטמן יכול להציל אותנו מהמשך הידרדרות במדינה. בקיצור, שכטמן ביסס את טענותיו על פנטזיה המשוללת כל יסוד עובדתי שהיא פרי מוחו הקודח רק בגלל שהוא רוצה להיבחר לנשיאות המדינה, וזאת באמצעות הפחדות איומות על הציבור הישראלי.

אפשר לשאול שאלה נוספת, האם שכטמן היה יכול לזכות בפרס נובל כלשהו אם הוא היה פועל לפי הכללים האקדמיים בהם הוא נקט כשהוא הפיץ את טענותיו כלפי מדינת-ישראל ותושביה? סביר להניח שלא. שימו לב לאבסורד הבא: שכטמן כנראה מחשיב את עצמו לאיש-מדע קפדן. אך כאשר מדובר על עניינים הקשורים למדינת-ישראל, שכטמן נוטה לאבד את הראש משום שלהטיל רפש מעופש במדינת-ישראל זו מטרה קלה מידי הנעשית מתוך הרגל-מגונה, וזאת בדומה לתעמולה האנטי-ישראלית המוכרת לנו היטב מאירופה ומהעולם-הערבי. במילים אחרות, כאשר מדובר על ישראל, אז הכל מותר, אפילו למי שמתיימר לנהוג על-פי הכללים המבוססים על עובדות במסגרת עבודתו המדעית.

האמירות ההזויות של פרופ' שכטמן לא הסתיימו בזה. לדעתו של שכטמן, "אנשים מתנהגים פה באלימות, בחוסר כבוד. אנחנו חברה אלימה". כדי להצדיק את טענתו ההזויה הזו, שכטמן הביא את דבריה של בתו שאינה רוצה לחזור לישראל, "משום שהיא חושבת שישראל היא מדינה אלימה שאי-אפשר לחיות בה". ובכן, היכן מתגוררת בתו של שכטמן? בארה"ב, שהיא אחת מהמדינות האלימות ביותר בעולם. אין לי שום טענה כלפי מישהו שהחליט לבחור לחיות מחוץ לישראל. אולם יש לי טענה גדולה מאוד כלפי אלה המתאמצים להפוך את ההחלטה שלהם לסוג של אידיאולוגיה המבוססת של שקרים גסים הנגועים באנטישמיות לטנטית.

לידיעתו של פרופ' שכטמן המדען: הציבור היהודי בישראל נחשב לציבור הכי פחות אלים בכל העולם המערבי והדמוקרטי בשיעור מעשי הרצח, האונס, השוד, התאונות-הדרכים ובנושאים פליליים נוספים. רק לשם השוואה, בעיר שיקגו לבדה נרצחים במלחמת-כנופיות בשנה אחת יותר בני-אדם, וזאת בהשוואה למספר החיילים האמריקאים שנהרגו במלחמה באפגניסטן. כך למשל, בשנים 2012-2009 נרצחו בעיר שיקגו 2,091 בני-אדם, בעוד שבאפגניסטן נהרגו 1,915 חיילים בשנים 2012-2001.  זוהי רק תמונה חלקית של האלימות האמריקאית הידועה לשמצה - החל מרצח של עשרות תלמידים בידי חבריהם וכלה במעשי שחיתות של נבחרי ציבור בכל הרמות והדרגות. בתו של שכטמן בחרה לחיות במדינה "לא אלימה" שבה נושא חשוב כמו "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" (נושא שהוא מובן לכל ישראלי) עלול להצית מלחמה של הכל בכל בין המפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית. גם ההתמוטטות הכלכלית של ארה"ב בשנת 2008 נעשתה כולה בידי פנטזיונרים שחשבו שיש להם עליונות מחשבתית על בני-תמותה רגילים. אני מקווה שהרמז מספיק ברור.

גם הנושא של "בריחת המוחות" מטריד את מנוחתו של פרופ' שכטמן. שוב, גם בנושא הזה שכטמן מדבר כאילו אנו חיים בשנות ה-50 של המאה הקודמת. לידיעתו של פרופ' שכטמן: ישראל מייצרת אקדמאים הרבה יותר ממה שהיא יכולה להכיל. כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית היא בעלת תואר אקדמאי - שהוא השיעור השני בגובהו בעולם אחרי קנדה. הציבור הענק הזה אינו מוביל את ישראל ל"קטסטרופה", אלא הוא מוביל את מדינת-ישראל לגבהים מרשימים הנראים מידי יום ביומו בכל רחבי הארץ. גם אם יש "בריחת מוחות" של מדענים ישראלים, זה עדיין לא אומר שאי-אפשר ליהנות מהידע שלהם גם אם הם נמצאים אלפי קילומטרים מישראל. אמצעי בתקשורת של המאה ה-21 מסייעים לכול פרט או מוסד להגיע בקלות לידע לו הם זקוקים. החשיבה המוטעית בנוגע ל"בריחת מוחות" מתאימה למדינה שאינה מחוברת למרכזי הידע בעולם והיא מתנהלת על-פי פרמטרים המתאימים למאה הקודמת. לאור כל מה שאנו יודעים על פרופ' שכטמן עד כה, סביר להניח שמדינת-ישראל זקוקה באופן נואש למועמד נשיאותי שמחובר באמת לישראל של המאה ה-21, ולא למועמד שיש לו אג'נדה המבוססת על הטיות שגויות הנובעות במקריאה שטחית של עיתון מסוים עם מסר-אחיד וחד-גוני בכל מה שקשור לחיים בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דן שכטמן - אמירות מסוכנות בדרך לבית הנשיא", מגזין המזרח התיכון, 20 בפברואר 2014.

פרשת מרטין שולץ

סביר להניח שמרבית הישראלים מעולם לא שמעו על מרטין שולץ, המתהדר בתואר המכובד "נשיא הפרלמנט האירופאי". שולץ, פוליטיקאי גרמני, הוזמן לנאום בכנסת ב-12 באפריל 2014 בשפה הגרמנית על עניינים שונים ומשונים הנוגעים ליחסים בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל "מתוך נקודת מבט אירופאית". ואולי כאן בעצם טמונה הבעיה עם הנאום המיותר שלו שעורר את חמתם של רבים - ובצדק. אין טעם לחזור על דברי ההבל שלו בנוגע ליחס שמעניקה ישראל לרצועת-עזה האלימה הגזענית, משום שבנפתולי ההיגיון האירופאי אותו מייצג שולץ, ישראל חייבת לסייע לאלה שרוצים להשמיד אותה. כנראה שירי של הטילים לעבר מטרות אזרחיות בישראל בידי טרוריסטים מוסלמים מרצועת-עזה לא ממש מטריד את מנוחתו האירופאית. שולץ לא היה מעז לדבר בסגנון כזה באף פרלמנט בעולם, ובמיוחד לא בפרלמנט ערבי או מוסלמי.

במהלך הנאום המיותר של שולץ בכנסת-ישראל, הוא טען ש"צעיר פלסטיני שאל אותי למה ישראלי יכול להשתמש ב-70 ליטר מים ליום ופלסטיני רק ב-17 ליטר מים ליום". למרות ששולץ אמר שהוא לא בדק את הנתונים, הוא בכל זאת טרח להטיח את הנושא השקרי הזה בפני חברי-הכנסת שחלקם החליט, בצדק, לעזוב את מליאת-הכנסת באמצע הנאום. שוב, גם במקרה הזה, שולץ לא היה מעז להטיח דברים כאלה בשום פרלמנט בעולם ללא בדיקה מקדימה. העניין הזה הפך כבר להרגל מגונה מאוד של כל מיני "פוליטיקאים זרים" המרשים לעצמם לאמץ בקלות רבה מידי כל טענה אנטי-ישראלית מתוך הרגל-מגונה הנובע מהמסורת האירופאית האנטישמית עליה הוא גדל. התהליך התודעתי העובר על גרמניה בעשור האחרון בנוגע לישראל רק מעצים את הבעיה הנוגעת לכלל המדינות האירופאיות (מאמר על גרמניה בעניין הזה יתפרסם בזמן הקרוב). דווקא נציגים גרמנים שצריכים להיזהר בדבריהם בשל ניסיון העבר העקוב-מדם, נוטים לעיתים להקל-ראש בטיעוניהם כאשר מדובר על ישראל. כאן, למעשה, מרטין שולץ נפל למלכודת של התעמולה הגרמנית המסורתית שאפשר להטיח ביקורת זדונית ביהודים גם אם מסתמכים על טענה שלא עברה בדיקה בסיסית ביותר (במקרה הטוב). גם מרטין שולץ יודע היטב שהאיחוד-האירופאי ממשיך למממן בעשרות מיליוני אירו מידי שנה ארגונים אנטי-ישראלים שיש להם אג'נדה פוליטית ברורה של הפצת שקרים נגד מדינת-ישראל ותושביה.

הבעיה היא לא רק בנוגע לשימוש בנתונים שקריים, אלא היא גם נוגעת ליחס של אחדים מהישראלים כלפי עצמם ומדינתם. ובמה דברים אמורים: בעיתון "ישראל היום" התפרסמה ידיעה קטנה ב-14 בפברואר 2014, בעמוד 5, על מפגש שנערך בין מרטין שולץ לבין נציגי שמאל ישראלים יממה לפני הנאום בכנסת. במפגש שנערך במלון המלך דוד בירושלים השתתפו נעמי חזן (שכיהנה כנשיאת הקרן החדשה לישראל), יוסי ביילין, רון פונדק (מהסכם אוסלו האומלל של 1993), העיתונאי עקיבא אלדר, הכלכלן מנואל טרכטנברג וח"כ חיליק בר ממפלגת העבודה. במהלך הפגישה, שולץ אמר ששמע ש"קיימת בעיה חמורה של חלוקת מים לא הוגנת מצד ישראל" בנוגע לרשות-הפלסטינית. איש מהנוכחים לא טרח להסתייג מדבריו או להציג לו נתונים המבוססים על עובדות ולא על תעמולה שנאמרה כלאחר-יד במהלך מפגש עם צעיר פלסטיני, לכאורה.

הבעיה היא, כמובן, נוגעת לכך שהאמירות של מרטין שולץ התאימו לתפיסת-העולם הפוליטית של הנוכחים במפגש עד כדי כך שהם לא טרחו לתקן, ולו במעט, את דבריו לקראת הנאום בכנסת ביום שלאחר מכן. כנראה ש"האוזן השמאלנית הישראלית" לא ממש מתפקדת ברגעים חשובים. העניין הזה הזכיר לי וויכוח ער ונוקב שהייתי עד לו לפני שנים אחדות עם אשת-שמאל קיצוני (שגם כותבת ספרים) בנוגע לשאלה "כמה מתיישבים יהודים יש ברצועת-עזה". היא טענה בנחרצות שיש כ-50,000 תושבים, אחרים טענו שלא יותר מ-8,000 נפש. תאמינו לי, זה היה הוויכוח הכי הזוי שהייתי נוכח בו מעולם. כעת בואו נבדוק לרגע קט את השאלה "האם צריכת מים היא גם עניין תרבותי".

צריכת-מים כעניין תרבותי

על-פי הנתונים של "רשות המים" בישראל, הצריכה העירונית לנפש בישראל עומדת בערך על 183 ליטר מים ליום. לשם השוואה, הצריכה הביתית לנפש בגרמניה עומדת על כ-122 ליטר ליום. לעומת זאת, הצריכה העירונית ברשות הפלסטינית עומדת על כ-103 ליטר ליום. במילים אחרות, הצריכה בגרמניה וברשות-הפלסטינית שונה באופן מובהק מהצריכה הממוצעת ליום בישראל. גרמניה הרי לא סובלת מבעיה של מחסור במים. יש לה בעיות חמורות אחרות כמו הבדלים תהומיים במחירי המים לצריכה הפרטית בין צפון-גרמניה לדרום-גרמניה - פער העומד על הבדלים במחירים עד פי חמישה בין הצפון לדרום שמעיק מאוד על משקי-הבית הפרטיים. כמו כן, בשל בעיות קשות של הובלת מים, צרכנים פרטיים בגרמניה מקבלים חשבונות מים בלתי הגיוניים בעליל כאילו הם ניהלו חוות-חקלאיות בסגנון אמריקאי. הפרטת משק המים בגרמניה יצרה עיוותים קשים מאוד בין אזור לאזור ואפילו בין שני יישובים הנמצאים בסמיכות זה לזה.

ישראל נחשבת למעצמה מובילה בעולם בתחום של פיתוח טכנולוגיות מים. הכישרון, היוזמה וההמצאות הישראליות שיפרו ללא היכר את ענף תעשיית המים הן בישראל והן במקומות רבים בעולם. כך למשל, בשנת 2013 הסתכם הייצוא הישראלי של טכנולוגיית מים שחצה את הרף של 2 מיליארד דולר. בישראל לבדה פועלות כ-280 חברות העוסקות בטכנולוגית מים. ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהתפלת-מים, וכן ישראל מחזיקה בשיא עולמי של טיהור מי-ביוב לשימוש חקלאי בסדר גודל של כ-85 אחוזים ממי-השופכין.

בזכות המאמץ הטכנולוגי והמדעי של ישראל ובזכות השקעות ממשלתיות נבונות, ישראל משפרת גם את חייהם של מוסלמים רבים ברשות-הפלסטינית, בירדן ובעזה למרות שהישויות הללו עוסקות בהסתה יומיומית נגד ישראל ובייצור של פעולות טרור נגד ישראל - חלק מהפעולות ההסתה האלימות הללו ממומנות בעזרת כספים המגיעים מהאיחוד האירופאי של מרטין שולץ. אבל, ישראל הסבלנית והסובלנית, מוחלת על כבודה למרות מסע ההסתה וההרג המתנהל נגדה מכיוונים רבים. ישראל עוסקת בשיפור חייהם של תושבי ישראל ושל תושבי העולם כולו, בעוד שהערבים עסוקים בייצור של ארגוני טרור שונים ומשונים - את האמת הפשוטה הזו יודע גם מרטין שולץ. כך למשל, אסמאעיל הנייה - ראש ממשלת החמאס בעזה -  יכול לבקש מישראל להציל את נכדתו החולה, אך בקביל לכך הוא אינו מהסס להצהיר על חיסולה של מדינת-ישראל או להורות על ירי של טילים לעבר מרכזי האוכלוסייה בישראל.

כאמור, צריכת המים הפרטית בגרמניה אינה שונה באופן מובהק מצריכת המים של תושב ברשות-הפלסטינית. איזה הסבר נוסף יכול להיות לנתון הזה? אולי האמת מסתתרת בשל הבדלים תרבותיים, כפי שיובהר להלן: בישראל מתגוררת עיתונאית גרמניה המועסקת בידי אחד מהעיתונים הקטנים בגרמניה. בין יתר הכתבות שהיא שולחת לעיתון מידי פעם, היא כותבת גם על החיים בישראל מתוך נקודת-מבטה. באחד מהכתבות שהתפרסמו לפני חודשים אחדים בעיתון, היא כתבה על "האובססיה של הישראלים להתקלח בכל יום". יתרה מזאת, היא אפילו כתבה משהו בסגנון הזה: "אתם לא תאמינו, אבל הישראלים אפילו מקלחים את ילדיהם מידי יום ביומו". הכוונה שלה לא הייתה רעה, אלא היא רק הביעה פליאה על כך שיש אנשים בעולם הזה שמתרחצים בכל יום, רחמנא ליצלן. (תגובות כאלה קיבלתי פעמים אחדות במהלך שהותי בגרמניה). יתרה מזאת, לפני חודשים אחדים שודרה בטלוויזיה הגרמנית המלצה רפואית לא להתרחץ מידי יום, משום שרחצה יומית "הורסת את העור". מסתבר, שההבדלים בצריכת המים נובעים בעיקר מהבדלים תרבותיים ולא נובעים בגלל איזו אפליה דמיונית המבוססת על שיחה דמיונית שערך נשיא הפרלמנט האירופאי. הרי לא יוכל להיות שישראל שולטת גם על המים של גרמניה. אבל, לכו תדעו מה מסתובב בראש של שולץ.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת מרטין שולץ - ליפול למלכודת של התעמולה האנטישמית", מגזין המזרח התיכון, 17 בפברואר 2014.

האסטרטגיה של אבו-מאזן נגד ישראל

בתרבות הפוליטית של הערבים קיים מנהג שיש לו רקע היסטורי עמוק עוד מראשית עליית האסלאם. המנהג מתבטא בכך "שאם אתה רוצה להצטייר כמתון", עליך להציג תוכנית מתקבלת על-הדעת, אך תכניס סעיף אחד שאתה יודע בוודאות שהוא יידחה על ידי יריבך. עצם הסירוב בנוגע לסעיף הזה, מעניק לך לגיטימציה לפעול נגד יריבך בכל האמצעים העומדים לרשותך, וכך ואף אחד לא יבוא אליך בטענות. לטקטיקה הזו יש יעד אסטרטגי שנועד להכניע את האויב בהדרגתיות מתוך ראייה היסטורית ארוכת-טווח הנובעת, בין היתר, מעליונות דתית ותרבותית דטרמיניסטית של האסלאם על שאר הדתות והתרבויות המתחרות לכאורה על הבכורה.

בניגוד לטענה של כמה בכירים ישראלים שנפגשו עם אבו-מאזן (מחמוד עבאס) ואף ניהלו עימו מגעים שוטפים, לאבו-מאזן אין כל אינטרס לסיים באופן-מוחלט את הסכסוך עם ישראל עוד בחייו, וזאת משום שהוא מעוניין להשאיר מורשת מדינית ולאומית של המשכיות המאבק נגד ישראל. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר לדורות הבאים אופציה ברורה של המשך המאבק-המזוין נגד קיומה של מדינת-ישראל, וזאת כחלק אינטגראלי מ"תורת-השלבים" של יאסר ערפאת שהתגבשה בשנת 1974 במהלך כינוס ה-12 של "המועצה הלאומית הפלסטינית". תוכנית זו, מעולם לא נעלמה לגמרי מ"השיח הלאומי" הערבי בנוגע ליעד הסופי במסגרת המאבק נגד ישראל. על הבסיס הזה נחתם "הסכם אוסלו" עם יאסר ערפאת בחודש ספטמבר 1993. היעד של "הלאומיות הפלסטינית" נותר כשהיה בהתאם ל"אמנה הפלסטינית" של שנת 1964, אך הטקטיקה עוצבה בהתאם לשינויי העיתים שהתחוללו לאחר מלחמת יום-הכיפורים. לערפאת, מתוקף היותו אישיות יוצאת-דופן בתרבות הפוליטית הערבית, היו הכלים המעשיים ליישם את הטקטיקה הזו מתוך שכנוע פנימי עמוק שהדבר נעשה במסגרת הרעיון השואב את השראתו מ"תורת השלבים". לערפאת עצמו היו שאיפות מרחיקות-לכת בנוגע להקמת "פלסטין הגדולה" הכוללת גם את מדינת ירדן. בכירים ירדנים עדיין משוכנעים שזו המטרה הסופית של הרשות-הפלסטינית גם תחת הנהגתו של אבו-מאזן. אין תימה איפה, שבכירים ירדנים מנהלים מגעים דחופים עם בכירים ישראלים בנוגע ליוזמה המדינית האחרונה של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי.

"תורת השלבים" של ערפאת הכילה 10 סעיפים שבאמצעותם מפורטות הדרכים להגשמת היעד הנכסף. כך למשל, בסעיף 4 נכתב כך: כל צעד בכיוון השחרור (של אדמה פלסטינית כלשהי) הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, כפי שנקבע בהחלטות הקודמות של המועצה הלאומית הפלסטינית". ערפאת, בדרכו המילולית המיוחדת רמז פעמים אחדות ש"הסכם אוסלו" הוא בסך-הכל יישומה בפועל של תוכנית "תורת השלבים". הדברים לא נועדו רק כדי לשכנע את הציבור הערבי והפלסטיני להעניק תמיכה בהסכם, אלא הדברים נאמרו מתוך הכרה אידיאולוגית ברורה בנוגע ליעד הסופי שערפאת והצמרת הבכירה של אש"פ חתרו אליה בהתמדה לאורך כל עשרות השנים האחרונות. אפילו הרעיון של "הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית" נועד לצרכים טקטיים תעמולתיים משום שהביטוי "דמוקרטיה" הוא מושג זר לחלוטין לתרבות הפוליטית הערבית כפי שאנו מכירים אותה גם בשנת 2014. הינה כי כן, 40 שנה עברו מאז, ואנו לא רואים באופק אפילו מדינה ערבית אחת הנחשבת למדינה דמוקרטית. מאז שנת 2011, העולם-הערבי כולו נמצא בשטף אחד ארוך של מרחץ-דמים שאין לו סוף, וזאת ללא שום קשר למדינת-ישראל וליחסיה עם הרשות-הפלסטינית. הבעיה היא, כמובן, נוגעת להיבטים תרבותיים עמוקים הקשורים למנטאליות הפוליטית השבטית של העולם-הערבי שאינם קשורים כלל לסכסוך הערבי-ישראלי.

במהלך שנים האחרונות, אבו-מאזן הביע הסתייגות לנוכח אינתיפאדת טרור המתאבדים שהחלה בשנת 2000 שתוצאותיה איימו למוטט כליל את הרשות-הפלסטינית תחת הנהגתו של יאסר ערפאת. בראיונות נוספים לתקשורת הישראלית ולתקשורת הבינלאומית, אבו-מאזן שלל מכל וכל את ההנחה ש"אינתיפאדה שלישית" עומדת לפרוץ בכל רגע נתון. ובכן, איך האמירות הללו מתיישבות עם הטענה שאבו-מאזן עדיין דוגל בהמשך "המאבק-המזוין" נגד ישראל?

ההתנגדות הנוכחית בנוגע לפעולות טרור קטלניות נגד ישראל היא טקטית בעיקרה, וזאת לנוכח יכולותיה הצבאיות והמודיעיניות של ישראל אל מול הרשות-הפלסטינית. אבו-מאזן אינו מתנגד לפעולות הנחשבות ל"התנגדות עממית" נגד ישראל כדי לשמר את הסוגיה הפלסטינית בתודעה התקשורתית כחלק משלים שמטרתו להפעיל לחץ בינלאומי נוסף על ישראל בדרך להגשמת היעד הסופי - לכשיבשילו התנאים. בל נשכח, אבו-מאזן היה בין מייסדי הפת"ח (התנועה לשחרור פלסטין) בשנות ה-60 של המאה הקודמת יחד עם יאסר ערפאת.

בתחילת פברואר 2014, אבו-מאזן העניק ראיון נינוח למדי לעיתון ה"ניו יורק טיימס" בו הוא שטח את הרעיונות המרכזיים המנחים אותו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם ישראל. ואלה היו עיקרי הדברים:

א. הצבת כוחות נאט"ו באזור בקעת-הירדן ובאזורים נוספים למשך כ-40 שנה.

ב.  למדינה הפלסטינית לא יהיה צבא, אלא רק כוח שיטור.

ג.  צה"ל יכול להישאר ביהודה שומרון 5 שנים לאחר חתימת ההסכם עם הרשות-הפלסטינית.

ד. ההתנחלויות הישראליות יפונו בפרק זמן של 5 שנים.

ה. ישראל לא תוכר כמדינה יהודית.

לכאורה, יש כאן התפתחות מחשבתית בנוגע להסדר מדיני עתידי עם ישראל. אלא שיש כאן טקטיקה ברורה המוצגת עבור התקשורת הבינלאומית על-מנת להפגין כלפי חוץ את המתינות הפלסטינית ואת רוחב-ליבה של הרשות-הפלסטינית כלפי ישראל. אם אבו-מאזן באמת היה רוצה להגיע להסדר כולל עם ישראל, הוא היה נענה בחיוב להצעות המרחיקות-לכת של ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, כבר בספטמבר 2008. אלא שאבו-מאזן (בעזרתם של כמה בכירים ישראלים, כמו ציפי לבני ואהוד ברק) החליט לא להיענות בחיוב להצעתו של אולמרט שלא התעקש על העיקרון החשוב בנוגע להכרה בישראל כמדינה יהודית - וזאת הייתה אחת מהטעויות הגדולות של אולמרט במגעיו עם אבו-מאזן.

הסעיף החמישי שהופיע ברעיונות של אבן-מאזן, בנוגע לכך ש"ישראל לא תוכר כמדינה יהודית", מרמז בבירור של הכוונות העתידיות של אבו-מאזן בנוגע ל"מורשת הלאומית" שהוא רוצה להשאיר אחריו לדורות הבאים. אבו-מאזן מנסה ליצור את התשתית הרעיונית להמשך המאבק בישראל גם אם ייחתם הסכם מדיני כלשהו עם הרשות-הפלסטינית, וזאת מתוך ראייה היסטורית ארוכת-טווח שתוצאותיה ידועות מראש על-פי הבנתו. ערביי-ישראל בגליל וקיומם של הבדואים בנגב מהווים גשר איתן עליו תונח האסטרטגיה הלאומית הפלסטינית לעשרות השנים הבאות.

שתי בעיות מרכזיות נוספות נמצאות בלב המחלוקת עם ישראל על-פי הבנתו של אבו-מאזן: א. בעיית ירושלים. ב. דרישת השיבה הפלסטינית המשתלבת היטב ברעיון של אי-הכרה בישראל כמדינה יהודית. לטענתו של אבו-מאזן, שפורסמה בתקשורת הישראלית פעמים אחדות, הוא אינו רוצה לחזור לצפת עיר הולדתו. ספק רב אם הערבים שהעלו על-נס את רעיון "זכות השיבה" מבינים כלל את המשמעות של מילה "צפת", או של המילים "בית לחם", "כרמל", "ירדן", "לבנון", "נגב", "גליל" ועוד מילים רבות נוספות הקשורות בקשר היסטורי עמוק לשפה העברית ולארץ-ישראל כולה. ועם זאת, גם כאן, אבו-מאזן מפגין לכאורה רוחב-לב תעמולתי מול ישראל, משום שהוא באופן אישי - אינדיבידואלי - ויתר על "זכותו" לשוב לצפת. אולם הוא אינו יכול "להכריח" את הפלסטינים לנהוג כמוהו, משום שזכות-השיבה היא עניין "אינדיבידואלי" במהותו. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר את הנושא הזה פתוח לחלוטין גם לאחר לכתו בדמותה של "מורשת לאומית מחייבת" לדורות הבאים. הלוליינות המילולית הזו מצליחה מאוד בתקשורת הבינלאומית ואף בקרב חלקים אחדים בתקשורת הישראלית שיש לה אוריינטציה פוליטית של הצדקה בכל מחיר של הצד הפלסטיני. מאידך, הדבר גם מעמיד את ישראל בדילמות קשות, שכן מדינת-ישראל מנהלת מאבק תודעתי מול הרשות-הפלסטינית, מול האיחוד-האירופאי וכעת גם מול ארה"ב של ברק חוסיין אובמה.

מאחר וישראל פיתחה "תלות פסיכולוגית" בארה"ב עד לדרגה של חרדת-נטישה, קיימת סכנה ממשית שישראל תיאלץ להתפשר על עניינים מהותיים ביותר הקשורים לביטחונה ולקיומה. אבו-מאזן, מאידך, מבין היטב שאת העניינים המהותיים החשובים לישראל, אפשר להפוך לסוג של משא-ומתן על "לוח זמנים" עם מתק-שפתיים תקשורתי הנועד לשרת את היעד האסטרטגי עד להשגתו בעתיד. במקרה הזה, הרשות-הפלסטינית מתנהגת כמעצמה גם לנוכח העורף האסטרטגי לו היא זוכה מהעולם-הערבי והאסלאמי, בעוד שישראל מתנהלת בחרדה גלויה כאילו היא הולכת לאבד את כל ידידותיה - ולא כך הוא הדבר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אבו-מאזן חושף את האסטרטגיה הפלסטינית מול ישראל", מגזין המזרח התיכון, 13 בפברואר 2014.

טרור אסלאמי - ינואר 2014

האירועים המרכזים של חודש ינואר 2014: בסוף חודש ינואר התכנסה ועידה בינלאומית בז'נבה על-מנת להגיע לנוסחה של פשרה-מוסכמת בסוריה לנוכח מלחמת-האזרחים העקובה-מדם שהחלה בחודש מרס 2011. על-פי הערכות אחדות, נהרגו בסוריה יותר מ-140,000 בני-אדם; מיליונים הפכו לפליטים; ערים שלמות נחרבו, וארגוני טרור אסלאמיים רדיקאליים מטילים את חתיתם על האוכלוסייה המקומית גם באמצעות חוקים דתיים נוקשים. הנקודה היחידה עליה הוסכם בוועידה הייתה החלטה על הפסקת-אש זמנית, בת 3 ימים, במטרה לאפשר את פינויים של פצועים ואספקת מזון לאלפי הנצורים בעיר. ועם זאת, דוברי האופוזיציה סורית שהגיעו לוועידת ז'נבה ציינו כי מאז שהחל הוועידה נהרגו אלפי בני-אדם נוספים בהפצצות מסיביות של הצבא הסורי שהשתמש בחביות-נפץ קטלניות שהוטלו מהאוויר על מרכזי הערים.

גם המצב בעיראק גלש מידי יום ביומו לאלימות חסרת-רסן בעיקר מצד טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. בעקבות מבצעים צבאיים שנערכו נגד אנשי הארגון שהשתלטו על מחוז אל-אנבאר, נהרגו מאות רבות של אזרחים, טרוריסטים מוסלמים ואנשי כוחות-הביטחון. גורמים באו"ם מסרו כי במהלך חודש ינואר 2014 נהרגו לפחות 900 אזרחים עיראקים בעשרות פעולות טרור קטלניות שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון אל-קאעידה. גורמים עצמאיים בעיראק מסרו כי המספר הכולל של ההרוגים במהלך החודש כולו, הגיע ליותר מ-1,200 בני-אדם - כולל טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים בכל רחבי עיראק.

בדרום-סודאן נמסר על הריגתם של אלפי בני-אדם במהלך חודש ינואר 2014 בעקבות ניסיון ההפיכה שגלש למלחמת-אזרחים עקובה מדם. גם ברפובליקה של מרכז אפריקה נמסר על הריגתם של אלפי בני-אדם במהלך העימותים הקטלניים שפרצו בין המיעוט המוסלמי לבין הרוב הנוצרי. אולם, בטבלה הנוכחית החלטנו להסתמך לפי-שעה רק על-פי דיווחים תקשורתיים שניתן לאמת אותם, וזאת למרות שברור לנו כי מספר ההרוגים במדינה זו אכן הגיע לאלפים - רבים מהם נוצרים שנרצחו בידי מוסלמים.

בסיכומו של דבר, בחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ינואר 2014

מדינה:	הרוגים: (כולל חיילי נאט"ו)	פצועים: (אומדן בלבד)
סוריה:	5,000	10,000
דרום-סודאן:	2,000 (רובם אזרחים)	אלפים
עיראק:	1,200 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	4,000
תימן:	425 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים שיעים וסונים)	מאות
ניגריה:	346 (רבים מהם נוצרים)	1,000
אפגניסטן:	315	1,000
פקיסטן:	293	1,000
לוב:	228 (כולל קרבות בין מליציות אסלאמיות)	מאות
מצרים:	173 (כולל טרוריסטים מוסלמים ואנשי תנועת "האחים המוסלמים")	מאות
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	170 (דיווח תקשורתי חלקי בלבד)	מאות
סודאן - דארפור:	91	--
סומליה:	81	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	70	--
לבנון:	36	--
רוסיה - קווקז:	25	--
בנגלדש:	18	מאות
אלג'יריה:	13	--
מאלי:	11	--
קירגיסטן:	11	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	8	--
הודו - קשמיר:	6	--
טוניסיה:	1	--
ישראל - רצועת-עזה:	3 (כולם טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	1 (טרוריסט מוסלמי ברמאללה)	--
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	8	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	6	--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	1	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים	לא היו בחודש זה	--
סה"כ:	10,540 הרוגים	17,000 פצועים

המלחמה בטרור האסלאמי:

במהלך חודש ינואר 2014 נערכו מבצעים צבאיים רבים נגד ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים בכל המרחב האסלאמי ואף מעבר לו - למשל בפיליפינים ובצפון הקווקז. במהלך החודש האחרון, ניתן לזהות באופן בולט עלייה ניכרת בפעילותם הטרוריסטית של ארגונים אסלאמיים הפועלים במצרים, בתימן, בסומליה, בפיליפינים, בלוב, בלבנון ובניגריה. במדינות אחדות, הושקעו מאמצים צבאיים ניכרים כדי להתמודד אם הארגונים הללו, כמו במצרים, בניגריה ובסומליה המשתפת פעולה בעיקר עם קניה במטרה למוטט את ארגון הטרור האסלאמי "אל-שבאב" הפועל בימים אלה בעיקר בדרום סומליה.

מדיניות החיסולים-הממוקדים של הנשיא אובמה, באה לידי ביטוי גם בחודש ינואר 2014 בתימן וסומליה. במהלך החודש כולו נהרגו 6 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים שנערכו בתימן, וכן על-פי פרסומים מקומיים נהרג טרוריסט אחד לפחות בחיסול-ממוקד אמריקאי שנערך בסומליה. ככול הידוע, בפקיסטן לא נערכו במהלך חודש ינואר 2014 חיסולים-ממוקדים - וזאת, גם לאור הביקורת הקשה של הציבור הפקיסטני המתנגד באופן נחרץ לכול פעילות אמריקאית צבאית בתחומי המדינה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2014", מגזין המזרח התיכון, 9 בפברואר 2014.

תרגילים תעמולתיים של ג'ון קרי

כולנו יודעים שקשה מאוד להפוך את העולם שלנו לגן-עדן פורח, ועם זאת מוטלת על כל אחד מאיתנו החובה לא להפוך את העולם שלנו לגיהנום אחד גדול. אולם, מסתבר, שהדרך לגיהנום רצופה לעיתים בכוונות טובות, לכאורה.

בסוף חודש ינואר 2014 התקיימה בגרמניה "ועידת מינכן לביטחון" זו השנה ה-50. זו ועידה בינלאומית המקבצת סביבה פוליטיקאים מן השורה הראשונה ואנשי מחקר בכירים כדי לדון בנושאים הקשורים לביטחון-העולמי במגוון רחב של נושאים, בעיות וסוגיות. אולם, למען האמת, בשנים האחרונות הוועידה הפכה לסוג של כינוס אקדמי לשם "הוצאת קיטור" מבלי לפתור אפילו בעיה ביטחונית אחת הקשורה לאתגרים האקוטיים הניצבים בפני מדינות רבות מאוד בעולם כמו מדינות אפריקה, מדינות אסיה, מדינות דרום-אמריקה ומדינות אחדות באירופה העומדות מול האתגר הכוחני של רוסיה תחת פוטין. כך למשל, עיתונאים אחדים מהתקשורת הגרמנית הכתירו את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כ"איש החזק בעולם". המנהיג הזה, הנמצא כבר למעלה מ-15 שנה בצמרת הפוליטית הבכירה של רוסיה, הצליח להפוך את מדינתו - עקב בצד אגודל - לגורם בינלאומי משמעותי בעיקר לנוכח השרלטנות האמריקאית בזירה הבינלאומית, וזאת במסגרת משנתו הפוליטית של הנשיא ברק חוסיין אובמה ובהנהגתו מאז שנת 2009.

המדינות האמריקאית הנוכחית יצרה ואקום בזירה הבינלאומית, כאשר גולת-הכותרת של השרלטנות האמריקאית באה לידי ביטוי רופס לנוכח מלחמת-האזרחים המתמשכת בסוריה, מלחמת-האזרחים בלוב, מלחמת-האזרחים בתימן, מלחמת-האזרחים בסומליה, מלחמת-האזרחים בעיראק, מלחמת-האזרחים במאלי, המשבר הביטחוני במצרים, בניגריה, בדרום-סודאן, ברפובליקה של מרכז אפריקה, באפגניסטן, בפקיסטן, באוקראינה, בקווקז ובמקומות רבים נוספים.

מי שזיהה את הרפיסות האמריקאית בזירה הבינלאומית היה "האיחוד האירופאי" המונהג מאחורי הקלעים בידי גרמניה הפועלת בשקט, אך בעוצמה כלכלית וצבאית הולכת הגוברת. גרמניה הייתה ונותרה אחת מהמדינות המסוכנות בזירה האירופאית לא רק בשל האירועים הקטלניים שהתרחשו במלחמת-העולם השנייה, אלא בעיקר לנוכח השינוי התודעתי המתחולל בגרמניה בעיקר בעשור האחרון. כל מי שעוקב אחרי התהליכים התודעתיים המתחוללים בגרמניה הבאים לידי ביטוי בסרטים, בסרטים דוקומנטריים, במאמרים, בספרים, בכינוסים ובעצרות-זיכרון, יכול לחוש את השינוי המתחולל בגרמניה בנוגע לתודעה-העצמאית של תושביה בנוגע לאירועים הקטלניים שהתחוללו במלחמת-העולם השנייה. חלק מהשינוי התודעתי והתדמיתי הזה נעשה גם בעזרתם של כמה אקדמאים ישראלים המשמשים כ"חותמת הכשר" למגמות החדשות והמסוכנות האלה.

צריך לשים לב למה שנאמר על-ידי בכירים גרמנים במהלך הוועידה שנערכה במינכן, וזאת במטרה לאותת על הכיוון שבה רוצה ללכת גרמניה "החדשה" של תחילת המאה ה-21: שרת-ההגנה של גרמניה, אורסולה ואן דר ליין, שהחלה את כהונתה בדצמבר 2013 עם הקמתה של ממשלה חדשה בראשותה של אנגלה מרקל, אמרה במהלך הוועידה ש"גרמניה אינה יכולה להישאר אדישה מול האיומים בעולם". וכתוצאה מכך, בכוונתה להגדיל את אחריותה של גרמניה בזירה הבינלאומית. לטענתה, גרמניה בזבזה זמן יקר בכך שהיא לא שיתפה פעולה עם מדינות אירופאיות נוספות בחיזוק הצבא. לדעתה, המשברים הביטחוניים של העולם קרובים עתה לפתחה של גרמניה יותר מתמיד. במסגרת התפיסה הביטחונית החדשה של גרמניה, ואן דר ליין ציינה את מעורבותה הצבאית של גרמניה באפגניסטן, במאלי, ברפובליקה של מרכז אפריקה ופירוק הנשק הכימי של סוריה.

גם נשיא גרמניה הנוכחי, יואכים גאוק, התייחס לסוגיה הנוגעת למעורבות הצבאית של גרמניה ברחבי-העולם. לדעתו, זיכרונות העבר אינם יכולים להוות מכשול למחויבות צבאית לנוכח האיומים הדרמטיים ודחופים על הסדר-העולמי. לדעתו, ריבוי המשברים הביטחוניים בעולם, מחייב את גרמניה להתגבר על עכבות פסיכולוגיות המונעות ממנה להיות מעורבת מבחינה צבאית. בהתאם לתפיסה הזו, גאוק טען כך: "כשם שגרמניה מובילה את אירופה במשבר הפיננסי של האירו, כך גם על גרמניה להתוות את הדרך למדינות אירופה בתחום הצבאי".

דברים בסגנון דומה נאמרו על-ידי מנהיגים גרמנים לפני מלחמת-העולם הראשונה וגם לפני מלחמת-העולם-השנייה. הכלכלה הגרמנית החזקה לאורך מאה השנים האחרונות, תמיד היוותה קטליזאטור לשאיפות צבאיות שחרגו הרבה מעבר לגבולותיה של גרמניה. בעשורים האחרונים גרמניה הצליחה לפתח את אחד מהצבאות החזקים והמתקדמים בעולם והיא נחשבת לאחת מיצואניות הנשק מהמובילות בעולם. גרמניה למעשה בנתה את האופוזיציה הצבאית הכימית של עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין. כמו כן, גרמניה מנהלת יחסים מעולים עם מרבית המדינות בעולם, אך במקביל לכך היא גם ניהלה רומן עם מרבית ארגוני הטרור האסלאמיים הקיימים מרחב המזרח-תיכוני ואף מעבר לו.

הוועידה שהתקיימה במינכן בסוף ינואר 2014, אם כן, הייתה צריכה לעסוק במגוון עצום מאוד של אתגרים ביטחוניים ובשינויים הגלובאליים הנובעים מתזוזה של כוחות חדשים לנוכח הרפיסות הבינלאומית של ארה"ב תחת הנהגתו של אובמה. אולם, מה שתפס את התקשורת הישראלית היו דבריו הבוטים של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, שאמר ב-1 בפברואר 2014 במהלך הוועידה: "יש כרגע שגשוג וביטחון רגעי בישראל. אולם זו אשליה. כל זה ישתנה אם השיחות עם הפלסטינים ייכשלו. הסיכונים לישראל גבוהים מאוד. אנשים מדברים על חרם על ישראל, וזה יחריף במקרה של כישלון". ג'ון קרי לא יצא באופן נחרץ נגד החרם, אלא הוא רק סימן את ישראל כמטרה.

וכך, בתרגיל תעמולתי רדוד במיוחד בסגנון האירופאי המסורתי, ג'ון קרי ניסה לחבוט בישראל כדי להסיט את הויכוח בנוגע לקריסתה של מדיניות-החוץ האמריקאית במזרח-התיכון - בעיקר מאז שהחלה כהונתו של הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה. מה שמפתיע הוא, ששרת-המשפטים של ישראל ציפי לבני, ושר-האוצר יאיר לפיד, תרמו את קולם למקהלת "המחרימים" במקום למצוא פתרונות הולמים שישרתו את הציבור הישראלי כמתבקש מתפקידם וממחויבותם כלפי מדינת-ישראל ואזרחיה. ועם זאת, בואו נבדוק כמה נקודות בנוגע לדבריו של ג'ון קרי ומקהלת המעודדות שלו:

1. השגשוג הכלכלי והביטחוני של ישראל הושג בעמל רב של מיליוני ישראלים מסורים וחרוצים, וזאת בניגוד מוחלט של כל רואי-השחורות בארץ ובעולם - שלכאורה היו מעוניינים בטובתה של מדינת-ישראל ואזרחיה.

2. בניגוד למה שהתרחש במדינות-ערב, ישראל טיפחה את "חלקת האלוהים הקטנה שלנו" בהתמדה וללא-ליאות. וכך, גדל הפער בין מדינות-ערב כולן לבין מדינת-ישראל - הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה אנושית.

3. ישראל, בניגוד לארה"ב, לא ייצרה בועות פיננסיות בשם הקפיטליזם האמריקאי הידוע שהמית אסון כלכלי על מיליוני אזרחים תמימים. כאשר התעשייה האמריקאית עוברת לסין והמדינות הערביות עוסקות בייצור של רצח המוני, תושבי מדינת-ישראל ממשיכים ליצור ולייצר מוצרים טכנולוגיים מועילים מן המעלה הראשונה.

4. המדינה היחידה שעברה מסכת שלמה של בדיקה קפדנית על-סף החולניות כדי להתקבל לארגון ה-OECD הייתה מדינת-ישראל. ג'ון קרי ומקהלת המעודדות שלו צריכים ללמוד איך התקבלה יוון לארגון (וכן, איך התקבלו עוד כמה מדינות אירופאיות מתוקנות לכאורה).

5. להסכם שלום עם הרשות-הפלסטינית לא תהיה שום משמעות מבחינה אזורית. הסכם כזה לא יגרום לאל-קאעידה להפסיק לחסל את שיעים בעיראק; זה לא יעצור את אסד מלבצע רצח המוני בתושבי סוריה; לוב לא תהפוך לשלווה ודמוקרטית; מלחמת האזרחים בתימן לא תסתיים; תנועת "האחים המוסלמים" במצרים לא תהפוך לארגון שוחר-שלום בודהיסטי; ארגון החמאס וארגון חיזבאללה לא יהפכו לקבלני ביצועים צייתנים של אבו-מאזן; וכמובן, לארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בסודאן, בניגריה, בסומליה, באפגניסטן, בפקיסטן, במאלי ובאיראן אין להם כל מושג היכן נמצאת ישראל.

6. התל"ג לנפש בישראל עומד על כ-38,000 דולר לשנת 2013 (וזאת, על-פי פרסומים כלכליים בינלאומיים). גם אם התל"ג הישראלי ירד לרמה של 30,000 דולר לנפש (ואף מתחת לזה) בגלל חרם בינלאומי מדומה, מדינת-ישראל יכולה להבטיח שגשוג כלכלי וביטחוני מן המעלה הראשונה לכול אזרחיה תוך כדי התאמות כלכליות מתבקשות של סדר-עדיפויות לאומי - וזאת, לתשומת-ליבו של שר-האוצר הנוכחי של מדינת-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ג'ון קרי - תרגיל בתעמולה אמריקאית רדודה", מגזין המזרח התיכון, 6 בפברואר 2014.