הבחירות בטורקיה והיחסים בין ארדואן לישראל

הבחירות שהתקיימו בטורקיה ב-12 ביוני 2011 הביאו לבחירתו בפעם השלישית של רג'פ טאיפ ארדואן - מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית, ה-AKP. מה עוד אפשר להגיד על ראש-הממשלה הנוכחי של טורקיה שזכה בשנת 2010 בפרס בינלאומי לזכויות-אדם על שם מועמר אל-קדאפי? ארדואן, אפילו היה יקיר האומה האיראנית כאשר הוענקה לו בפברואר 2009 "אזרחות כבוד" של העיר טהרן ברוב כבוד והדר. יתרה מזאת, "ירח הדבש" בין טורקיה לסוריה אילץ את ארדואן לכנות את הדיקטטור העלווי, בשאר אל-אסד, בתואר "ידידי הטוב" - לא פחות ולא יותר. כאשר בית-הדין הבינלאומי הוציא צו-מעצר נגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, בגין אחריותו לפשעים נגד האנושות בחבל דארפור, ארדואן יצא להגנתו של אל-באשיר בטענה ש"מוסלמי אינו יכול לבצע רצח-עם". אם מישהו ברחבי העולם היה משמיע את הצירוף "טורקיה-איראן-סוריה", סביר להניח שהייתה עולה בעיני רוחו תמונה של מדינות מוסלמיות ברוטאליות המהוות סכנה לאזור כולו ולעולם-החופשי הדוגל בדמוקרטיה וליברליזם.

מאז שהסתיים מבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009 ועד לבחירות האחרונות של חודש יוני 2011, ארדואן התהלך בתוך ענן ווירטואלי של אופוריה בלתי-נשלטת לאור מעמדו המתחזק גם בזירה הבינלאומית: הוא תקף את ישראל חדשות לבקרים; הוא הידק את היחסים עם סוריה וקשר עמה ברית אסטרטגית שיש בה מניעים כלכליים כבדי-משקל; הוא אימץ לחיקו את תנועת החמאס בעזה כחלק מהאידיאולוגיה הדתית המאפיינת את מפלגתו; הוא חיזר אחרי האיראנים גם תוך כדי הפרה בוטה של "משטר הסנקציות" שהוטל על איראן; והוא אף הצהיר שאם ישראל תתקוף את לבנון הוא לא יהסס להתעמת עמה. ארדואן רצה להציב את טורקיה בחזית היוקרה הבינלאומית - כפי שהוא חשב שראוי להיות מעמדה הבינלאומי המתחדש של המדינה הטורקית תחת הנהגתו. אין תימה איפה, שארדואן דרש לבסס חוקה חדשה שתסלול את דרכו לכס הנשיאות הטורקית לעשור הקרוב. בעיני רוחו, ארדואן ראה את עצמו מנהיג של אימפריה מוסלמית-סונית המטילה את חתיתה על המרחב האסלאמי ופועלת מתוך נקודת-הנחה שהקהילה הסונית כולה זקוקה להגנה של מעצמה כדוגמת טורקיה. אולם, מאז שהחלו המהומות העממיות בעולם-הערבי, משהו השתבש בתוכניותיו של ארדואן.

בבחירות של יוני 2011, ארדואן לא הצליח להשיג רוב של שני-שליש בפרלמנט הטורקי - רוב הדרוש כדי לנסח מחדש את החוקה הטורקית שתהא מבוססת על-פי רעיונותיו של ארדואן. מפלגתו של ארדואן זכתה ברוב של כ-50 אחוזים (326 מושבים) בפרלמנט המורכב מ-550 מושבים. גם הכורדים זכו להצלחה מרשימה בעקבות בחירתם של 36 מועמדים עצמאיים, וזאת לאחר שמפלגתם - BDP - נפסלה בידי ועדת הבחירות. כמו כן "מפלגת העם הרפובליקנית" זכתה ב-135 מושבים ו"המפלגה הלאומית" זכתה ב-53 מושבים. המשמעות של החלוקה הזו היא, שהציבור הטורקי אומנם העניק לארדואן תקופת כהונה שלישית, אולם החברה הטורקית לא העניקה לארדואן היתר גורף לעשות ככול העולה על רוחו בנוגע לאופייה של טורקיה. מייד לאחר הבחירות התקשורת הטורקית החלה לשרטט את האתגרים העתידיים הרובצים לפתחה של טורקיה לאחר הבחירות: א) שינוי בחוקה הטורקית. ב) הבעיה הכורדית. ג) היחסים עם סוריה. כך, לפי הסדר הזה, בהתאם לדעתה של התקשורת הטורקית מהזרם המרכזי.

לאור תוצאות הבחירות של ה-12 יוני 2011, ארדואן הצהיר כי הוא מעוניין לבצע שינויים בטורקיה באמצעות הידברות עם כל גורמי האופוזיציה במטרה להגיע להבנה רחבה ככול האפשר. מאידך, האופוזיציה הטורקית אינה מתכננת להעניק לארדואן תקופת כהונה שלווה ורגועה משום שמדיניותו של ארדואן בשנים האחרונות חשפה את טורקיה לביקורת בינלאומית בנושאים הנוגעים לענייני חוץ ופנים כאחד. ובכן, מה הם הנושאים הנוספים העלולים להשפיע על מעמדה של טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן בשנים הקרובות?

אירופה והתאגר הטורקי
בחירתו המחודשת של ארדואן במתכונת הנוכחית, לאור תוצאות הבחירות של יוני 2011, משחקת לידיה של אירופה. מצד אחד, לארדואן צפוי מאבק פנימי עיקש עם כל גורמי האופוזיציה המתנגדים לתוכניותיו הרדיקליות בנוגע לזהותה העתידית של המדינה. ומאידך, המשך כהונתו של ארדואן בשנים הבאות, הפך את הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופאי כ"לא רלוונטית" באופן גורף בעיני גורמים רבים באיחוד האירופאי. כך אירופה מקבלת את טורקיה עם נשיא מעט מוחלש, אך הוא נותר חזק מספיק כדי לעורר התנגדות עזה באירופה הנוצרית המתמודדת עם גלי הגירה בלתי נסבלים של מוסלמים מאסיה ומאפריקה.

ישראל והאתגר הטורקי
כאמור, בשנתיים האחרונות ישראל שימשה "שק-החבטות" של ארדואן על כל צעד ושעל. ביטוי נוסף לכך היה עם ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן במאי 2010. מאז אותה עת, מדינת-ישראל שימשה בידי ארדואן כלי פוליטי-דתי שהצליח לעורר תחושות עזות של משטמה בקרב המוסלמים בטורקיה ובקרב המוסלמים ברחבי המזרח-התיכון כולו. בל נשכח שארדואן עדיין מנסה לשחק תפקיד ראשי בדרמה המזרח-תיכונית. לפיכך, כל התקרבות זעירה בין שתי המדינות, ישראל תצטרך לשלם מחיר מופקע ובלתי-נסבל מבחינתה. במילים אחרות, לישראל אסור להיכנע לגחמות של טורקיה בעניין הפלסטיני, וזאת לאור הלקח המר בנוגע לתיווכה של טורקיה במשא-ומתן בין ישראל לסוריה בתקופת ממשלת אולמרט. כשהחל המשא-ומתן בין סוריה לישראל בתיווכה של טורקיה, הזהרתי ממה שעלול להתרחש אם ישראל תקבל את התיווך הטורקי. ללא קשר לעניין הפלסטיני המדומה, דווקא הציר ישראל-סעודיה-טורקיה יש בו פוטנציאל חיובי ליציבותו של המזרח-התיכון בתקופה בה השפעתה של ארה"ב באזור הולכת ופוחתת.

ישראל-סעודיה-טורקיה
האם לאור ההתפתחויות האקוטיות בעולם-הערבי מאז ינואר 2011, אפשר להעלות על-הדעת שיתוף-פעולה צבאי-מדיני-כלכלי בין טורקיה, ישראל וסעודיה?

למרות אופיין השונה של טורקיה, סעודיה וישראל, הן הצליחו לפתח במדינותיהן עוצמה כלכלית לצד עוצמה צבאית. שלוש המדינות הללו יושבות על מוקדי-חיכוך אקוטיים, אולם מדיניות הגרעין של איראן השיעית מהווה את הסכנה הגדולה ביותר ליציבותו של המזרח-התיכון הסוני ולמדינת-ישראל. על-פי הערכות אחדות, קיימות הבנות רבות וחשובות בין ישראל לסעודיה בעניין האיראני ובעניינים נוספים. אם טורקיה של ארדאון תצליח להתעלות מעבר לשאיפות האישיות של מנהיגיה המבקשים להכתיב "סדר-מדיני עות'מאני" חדש במזרח-התיכון, אז סביר להניח ששיתוף-הפעולה האזורי יתגלה כעניין חיוני ליציבותו של המזרח-התיכון - בעיקר בתקופה בה ארה"ב של ברק חוסיין אובמה מהססת לפעול בתקיפות נגד מדינות רדיקאליות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טורקיה העניקה לרג'פ טאיפ ארדואן תקופת כהונה שלישית", מגזין המזרח התיכון, 18 ביוני 2011.

מהתבוסה הגדולה של 1967 לתבוסות הקטנות של 2011

העולם-הערבי עובר בימים אלה של שנת 2011 חורבן לאומי, פוליטי, כלכלי וחברתי. מאז ימי התבוסה הגדולה ומחפירה של ה-5 ביוני 1967, מצב-הרוח הערבי (בהכללה) לא ידע שפל כזה לאור החורבן הקשה המתחולל כיום במצרים, בלוב, בתימן, בסודאן, בסוריה, בטוניסיה, בעיראק, בסומליה, בבחריין ובמקומות נוספים. מצב-הרוח באיראן ובחיזבאללה גם הוא אינו מזהיר במיוחד לאור ההתפתחויות האלימות בסוריה המערערות את יציבותו של הציר האסלאמי הרדיקלי - שסוריה מהווה בו מרכיב חשוב במסגרת הפעילות הטרוריסטית האזורית וקידום ההשפעה השיעית של איראן במזרח-התיכון.

להיכן שלא נפנה את מבטנו נוכל להבחין בפרטים קטנים המורים לנו על התמונה כללית האופיינית לברבריות הערבית-האסלאמית הלובשת צורה ופושטת צורה. גם חברי-הכנסת הערביים ממשיכים לקדם מבחינה אידיאולוגית את הלאומנות הערבית הנשענת על גזענות, אלימות וטרור. די לבחון מעט את אמירותיהם של ח"כ אחמד טיבי וחבריו הפשיסטים כדי להבין שאנו נמצאים צעד אחד לפני מלחמת-אזרחים בישראל - שהיא "החלום הרטוב" של הלאומנות הערבית הקיצונית שיש לה אחיזה פוליטית גם בפרלמנט הישראלי.

ב-5 ביוני 2011 הלאומנות הערבית הגזענית ציינה שוב את כישלונן של מדינות-ערב להשמיד את מדינת-ישראל בחודש יוני 1967 - היא מלחמת ששת-הימים. הערבים, בעידודו של עבד אל-נאצר, החליטו לקרוא לזה "נכסה", דהיינו סוג של "מפלה קלה" ו"עיכוב קל בתוכניות". במילים אחרות, את תוצאותיה הנוראות של המלחמה ביוני 1967 על העולם-הערבי, היה צריך להסתיר באמצעות מילים העשויות לשכך מעט את ההלם הגדול שנפל על ראשה של מנהיגות הערבית של אותה עת. ההלם היה גדול, קשה, מכאיב ובלתי-נסבל לכול אדם בר-דעת בעולם-הערבי. חודשים ארוכים עברו עד שהתמונה התבהרה לתושבי המדינות הערביות על ממדי התבוסה הצבאית המחפירה. חייליו של נאצר שהיו מעבר לתעלת-סואץ קיבלו הוראה לטבוח בחיילים המצרים הנמלטים מסיני כדי שלא יפיצו את הבשורה על גודלה של התבוסה הצבאית. צנזורה נוקשה וקפדנית נערכה לכול העיתונים הזרים שהזכירו את ממדי התבוסה הערבית. המפלה הייתה כל-כך מבישה, עד שאפילו מנהיגי מפלגת הבעת' של סוריה נתפסו בעיני ברית-המועצות הקומוניסטית כמנהיגות של "חמומי מוח". כבר 44 שנים ש"חמומי המוח" האלה שולטים בסוריה ביד-רמה.

עבד אל-נאצר רצה להעביר "מסר" לתושבי המזרח-התיכון ש"חל עיכוב מסוים" בתוכנית העיקרית שנועדה להביא להשמדתה של מדינת-ישראל. אולם, במקום מהלך צבאי אחד שיביא להכנעתה של ישראל, החלה להתגבש "תוכנית השלבים" לקראת המטרה הסופית שיש בה אלמנט מדיני, צבאי, טרוריסטי ותעמולתי. כל טקטיקה נשקלה בהתאם ליעד הסופי של "תוכנית השלבים". והנה, גם בשנת 2011 אנחנו ממשיכים להתמודד עם הסירוב הערבי הטיפוסי להכיר במציאות כדי להתמודד עמה נכוחה גם ללא עזרתן של מילים מעורפלות בשפה הערבית שתפקידן, כרגיל, להסתיר את האמת הכואבת.

"יום הנכסה" של 1967 הוא למעשה "יום התבוסה הערבית" (אל-הזימה - בערבית). "יום הנכבה" - האסון של 1948 - גם הוא "יום התבוסה" של המדינות הערביות וכישלונן להשמיד את המדינה היהודית שאך זה קמה. שני האירועים הגדולים הללו המציינים את התבוסה המחפירה של הערבים בניסיונם לחסל את המדינה היהודית. התבוסה הערבית הנוספת במלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973, חיזקה את ההנחה שאי-אפשר לנצח את מדינת-ישראל בדרכים קונבנציונאליות גם אם מפתיעים אותה. מסתבר, שהעולם הערבי נע ונד מתבוסה אחת לתבוסה נוספת - לעיתים קשה מקודמתה. כשאין הפקת לקחים ראויה, אז נגררים להרפתקאות צבאיות חיצוניות ופנימיות כאחת. המשמעות היא שאין מדינה ערבית אחת במרחב כולו שלא עסקה ברצח המונים - או של אזרחיה היא, או של שכנותיה.

גם בשאר אל-אסד רצה להיבנות מ"יום הנכסה" של 1967 כדי להסיט את תשומת-הלב העולמית מהטבח היומיומי המתבצע בהוראתו המפורשת. "יום תבוסה" של 1967 לא מוזכר מסוריה בקול תרועה רמה בשל הבושה הגדולה - גם בגלל שאביו של בשאר אל-אסד, חאפז, היה אחראי למפלה הצבאית הגדולה ברמת-הגולן. אולם זה לא מנע בשאר אל-אסד לרכב על גלי התבוסות של "נכבה" ושל "הנכסה". ב-5 ביוני 2011 שוב הגיעו המוני פרועים סורים לגבול עם ישראל בעידודו הנמרץ של המשטר העלווי. הטלוויזיה הסורית מיהרה לסקר את האירועים בשידור חי לאורך כל היום. אולם האופוריה העלווית הייתה קצרה מאוד למרות המאמצים המלאכותיים של שדרני התחנה להפיח רוח-חיים מחודשת בתעמולה הסורית הקורסת. יום לאחר מכן, המשטר הסורי חטף "לאטמה" (סטירה) כאשר המוני פלסטינים התמרמרו על-כך שאסד גייס צעירים פלסטינים, תמורת 1,000 דולר לאדם, כדי למות למענו בעימות המיותר עם חיילי צה"ל. במהלך המהומה הגדולה שהתפתחה בהלוויית ההרוגים, נרצחו 14 בני-אדם מירי של חמושים פלסטינים לעבר קרוביהם האבלים והזועמים של ההרוגים. למשטר הסורי התברר פעם נוספת כי השימוש ב"עילה הפלסטינית" למטרות פוליטיות פנימיות הוא לכול היותר חרב-פיפיות - בדומה לתזכורת הכואבת של תבוסת יוני 1967. מי היו אלה "החמושים הפלסטינים" שרצחו 14 בני-אדם? אלה היו פעילי טרור מארגונו של אחמד ג'יבריל - העומד לרשותה של משפחת אסד העלווית בתפקיד של קבלן-ביצועים לכול עת.

תושבי סוריה לא התרשמו במיוחד ממאמציו של בשאר אל-אסד לגייס את "העניין הפלסטיני" לטובת הישרדותו של המשטר העלווי המאוס. כבר בשעות הערב של ה-6 ביוני 2011 הטלוויזיה הסורית עברה למתכונת שידורים בהולה לאור האירועים הקשים בג'יסר על שוע'ור. על-פי הטענה הרשמית של סוריה, "כנופיות חמושות" פתחו באש לעבר חיילים ושוטרים בכניסה לעיירה תוך כדי פיצוצו של גשר בכניסה לעיירה וירי של פצצות אר.פי.ג'י. בתקרית הקשה נהרגו, על-פי הטענה הסורית, כ-120 חיילים ושוטרים. הטלוויזיה הסורית הזדרזה לשדר סרטון קצר בו נראים אנשים בלתי מזוהים מסתובבים בין גופות של חיילים ושוטרים שהיו פזורות על אם הדרך. במסגרת הדיווח הבהול נמסר שהגופות עברו התעללות קשה ואחדות מהן אף הושלכו למי הנהר. בהוראת השלטונות, הטלוויזיה הסורית דיווחה שתושבי העיירה ביקשו מהצבא להתערב כדי להפסיק את פעילותן של "הכנופיות החמושות". עד כאן הדיווח הסורי הרשמי בנוגע לאירוע.

התקשורת הסורית יצרה אווירת מלחמה לקראת הכניסה הצבאית לעיירה בשעות הבוקר של ה-10 ביוני 2011. תשדירים על אימוני הצבא הוקרנו בטלוויזיה הממלכתית ללא הרף לאורך כל היום כדי לאותת לתושבים שהצבא מוכן ומזומן לכול עימות שיש בו סממנים של מרידה נגד השלטון העלווי. מערכת ההסברה הסורית הלכה עוד צעד אחד קדימה במהלך היום כאשר הטלוויזיה הממלכתית הקרינה לראשונה כתבות קצרות על "הפגנות קטנות" של אזרחים לאחר תפילת יום-השישי. קרייני התחנה מסרו שלמעשה זו "התגודדות של אזרחים בודדים" שאינם מהווים סיכון למשטר אף-על-פי שאחדים מהם זרקו אבנים והפכו פחי-זבל אחדים. במילים אחרות, זה לא משהו כאוטי שהמשטר אינו יכול להתמודד איתו. כמובן שלאחר מכן הטלוויזיה הממלכתית שידרה כתבות על "אזרחים סורים רגילים" המתבטאים בפומבי על האירועים בסוריה כפי שהמשטר העלווי מצפה מהם. הביטוי "השבח לאלוהים" (אל-חמדולה - כפי שהמילה נשמעת בדיבור שגור), חזר על עצמו כסוג של מפלט משאלות שהתשובות עליהן יכולות להיות קשות ומרות. הסיכוי להפיכה צבאית בסוריה נגד בשאר אל-אסד גובר מיום ליום.

ובכן, מה שהתחולל בג'יסר אל-שוע'ור ב-6 ביוני 2011, היה "מרד צבאי" של חיילים וקצינים שהתנגדו לבצע טבח בתושבי מחוז אידליב שבצפון-סוריה. "הכנופיות החמושות" הן למעשה חיילים שהחליטו להצטרף למתקוממים כדי להפיל את המשטר העלווי הרצחני. חיילים נוספים ערקו לכוחות המתקוממים גם במחוזות נוספים ברחבי-סוריה מאז שהחלה ההתקוממות העממית ב-15 במרס 2011. לדידו של המשטר, עריקות של חיילים בודדים הן חלק מהמשחק הפוליטי הקשוח המתקיים בסוריה לאור המבנה העדתי הבעייתי שלה. אולם עריקות של מחלקות שלמות, זהו סיפור שונה לחלוטין היכול להקרין מהשפעתו גם על יחידות העילית המורכות מבני העדה העלווית. אסד החליט להעניש את תושבי ג'יסר אל-שוע'ור ב-10 ביוני 2011 באמצעות 40 טנקים ומאות חיילים הנעזרים בירי מסיבי של מסוקים לעבר העיירה שהתרוקנה ממרבית תושביה. עד לשעות הבוקר של ה-11 ביוני 2010, מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של עשרות בני-אדם ועל בריחתם של אלפים נוספים לעבר הגבול עם טורקיה - שם מחכים להם מחנות פליטים שהוכנו מבעוד מועד. הפרדוקס הוא שהפליטים הסורים בורחים לחבל אלכסנדרטה (האטיי) שסופח לטורקיה על חשבון סוריה ב-1939. בעיני סורים רבים, גורלו של חבל אלכסנדרטה אינו פחות חשוב מגורלה של רמת-הגולן שאבדה בעקבות הימור צבאי סורי כושל במלחמת ששת-הימים, יוני 1967.

צריך לשים-לב למה שנאמר מפי הפליטים הסורים שהגיעו למחנות הפליטים בטורקיה: א) תושבים אחדים טענו כי לצד הצבא הסורי, הפועל במחוז אידליב, משרתים לובשי-מדים בעלי זקן שאינם דוברי ערבית. ב) תושבים אחדים שברחו בג'יסר אל-שוע'ור טענו כי הם אינם מאמינים שחיילים סורים פעלו ברצחנות כזו נגד תושבי העיירה. אחדים מהם טענו (בהתאם לתעמולה הסורית) שזו קונספירציה צבאית מערבית או טבח של שכירי-חרב הפועלים בשם סעד אל-חרירי.

כשהחלה ההתקרבות האידיאולוגית בין סוריה של אסד לבין טורקיה של ארדואן (על חשבון ישראל), טענתי שהברית הזו לא תחזיק מעמד זמן רב. למרות החבטות הפומביות של טורקיה שנשלחו לעבר בשאר אל-אסד בעקבות הדיכוי האכזרי של המשטר העלווי, ההימור הכושל של רג'פ טאיפ ארדואן אינו נעלם מעיני הציבור הטורקי המתכונן לקראת הבחירות שיערכו ב-12 ביוני 2011. ספק רב אם הדבר ישפיע על תוצאות הבחירות בטורקיה, אולם התנאים להתקוממות עממית בטורקיה קיימים כפי שהם קיימים בכל מדינה מוסלמית רדיקלית. טורקיה של ארדואן אינה חסינה מהתקוממות כזו - משום שהכול עניין של זמן ושל הנסיבות המתאימות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יום הנכבה, יום הנכסה, יום הלאטמה ויום הכאפה", מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2011.

נאום התשובה של נתניהו בקונגרס לנאומו של אובמה

יש משהו משותף בפנטזיה האנטישמית המשותפת של תומס פרידמן מהעיתון "הניו יורק טיימס" ושל מזכ"ל ארגון חיזבאללה, חסן נסראללה: שניהם מייחלים שהמוני ערבים יצעדו לעבר מדינת-ישראל על-מנת לאתגר (באלימות) את ממנהיגות הישראלית ואת תושביה החיים על אדמתם ההיסטורית. לשמאלנים ולרדיקלים רבים ישנה פנטזיה בלתי-מוסברת לראות דם ערבי שפוך בידי יהודים. כנראה שזה המשך ישיר לעלילות-הדם האירופאיות הידועות לשמצה. לפני חודשים אחדים הציע מועמר אל-קדאפי מלוב הצעה דומה - אולם, תושבי לוב החליטו להתקומם דווקא נגד שלטונו של קדאפי בלוב. גם בשאר אל-אסד הציע הצעה דומה - אולם, תושבי סוריה החליטו לפעול דווקא נגד המשטר העלווי של אסד בהתקוממות עממית שפרצה ב-15 במרס 2011. ברוח הימים האלה של התקוממויות עממיות הרווחות בעולם-הערבי, אני מציע למקסיקנים לשטוף בהמוניהם את ארה"ב ולפרק את חומת ההפרדה הקיימת בין מקסיקו לארה"ב. ברוח הימים האלה, אפשר להציע לאינדיאנים לתופס חזקה על אדמותיהם ההיסטוריות שנלקחו בכוח הזרוע של האדם הלבן. ברוח הימים אלה אפשר להציע גם לכושים בארה"ב לצאת מהגטאות המקיפות את וושינגטון ולצעוד לעבר הבית-הלבן - משום שבמרחק של רבע שעה מהבית-הלבן, שוכן אחד מהגטאות הקשים והאלימים ביותר הקיימים בארה"ב. באופן דומה, אנחנו יכולים להציע להמוני הפטריוטים האמריקאים בדרום ארה"ב לצאת לעבר וושינגטון וניו-יורק כדי לסלק את חבורת השמאלנים ההזויה שהשתלטה על התקשורת האמריקאית והשתלטה גם על הפוליטיקה של הבית-הלבן. סביר להניח שאפשר גם להציע לרפובליקנים, החשים שבחירתו של אובמה היא תאונה פוליטית מצערת, שיעלו בהמוניהם לבית-הלבן כדי להביא לסילוקו של אובמה בכוח-הזרוע רק בגלל חילוקי-דעות מדיניים וכלכליים הסותרים את הרוח האמריקאית (או מה שנותר ממנה בשנתיים האחרונות).

כל מי שקרא אי-פעם את האידיאולוגיה הערבית שהתפרסמה בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי מאז 1948, יכול היה למצוא פעמים רבות את הרעיון המדבר על "מיליוני ערבים העולים על ישראל מכל עבריה". על בסיס אותו רעיון, אפשר להציע למיליוני ישראלים לעלות על רמאללה, בית-לחם וחברון כדי להביא לסיומו של הכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל. ברוח הימים האלה, של שנת 2011, סביר להניח שהאופציה הזו תהיה רלוונטית אם הישראלים יחושו שארצם נמצאת בסכנה גדולה לנוכח הצעותיהם האנטישמיות של תומס פרידמן וחסן נסראללה. יכול להיות שדווקא החולשה המדינית של ישראל, תדרבן את הציבור הישראלי לנקוט פעולה יזומה כדי להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. מי שמתכנן צונמי מדיני לישראל, חייב לקחת בחשבון את האפשרות של צונמי התיישבותי יהודי ביהודה ושומרון ואולי אף מעבר להם. ראוי לציין שזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים על יהודה ושומרון עולות לאין-שיעור על זכויותיו ההיסטוריות של תומס פרידמן (היהודי) על אדמת ארה"ב של אמריקה האינדיאנית.

אובמה שוב נאם לעולם-הערבי
בדרך-כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". כיום אפשר להוסיף ש"הדרך לגיהנום רצופה גם בנאומים מיותרים לעולם-הערבי". ברק חוסיין אובמה, נשיא ארה"ב, הנשיא של המעצמה הגדולה בעולם, ביקש להעניק לעולם הרחב עוד נאום - מהגיגיו המלומדים - בנוגע לשינויים החשובים המתחוללים בעולם-הערבי ולמהפכות העממיות שהחלו בינואר 2011. הנאום שנישא ב-19 במאי 2011 הועבר בשידור ישיר במדינות רבות, ובכללן ישראל. הנאום של אובמה היה מיועד לעולם-הערבי, אולם אובמה כמו טירון פוליטי בן-יומו, נפל למלכודת הערבית שהוא עצמו הזהיר מפניה בנאומו. ובכן, במה דברים אמורים?

בחלק הראשון של נאומו, אובמה אמר בנוגע למנהיגות הערבית המסורתית את המשפטים הללו: "...יותר מידי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי-מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית". במילים אחרות, המותג "ישראל" שימש את המנהיגות הערבית כ"כלי" בו ניתן היה באמצעותו לשלוט ואף ללכד את האוכלוסייה סביב מנהיגות מסוימת - גם אם זו הייתה מנהיגות מפוקפקת ביותר. יתרה מזאת, באמצעות המותג "ישראל", הותקפו המנהיגים הערבים הן בשל אוזלת ידם לנוכח האתגר הישראלי, או בשל הקשרים המדיניים שנקשרו בין מדינות ערביות אחדות לבין מדינת-ישראל - כדוגמת מצרים וירדן. המשמעות של הדבר היא, שמדינת-ישראל הפכה לכלי פוליטי בו שיחק העולם-הערבי הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית כחלק ממסך-העשן שהסתיר היטב את תפקודה הלקוי של המדינה הערבית ושל המנהיגות הערבית.

ימים אחדים לפני הנאום, מקורביו של אובמה הדליפו שהנאום יעסוק בעיקר במתחולל בעולם-הערבי ולא בסכסוך הערבי-ישראלי או בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. שעות אחדות לפני הנאום הודלף לתקשורת הבינלאומית שהנושא "הישראלי" יופיע רק בחלק האחרון של הנאום. ואכן, המותג "ישראל" הופיע רק בשליש האחרון של הנאום, אולם בעצת יועציו הנאמנים, אובמה החליט להעניק "סוכרייה" לעולם-הערבי בדמותו של משפט הבא: "הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים מוכרים בין שתי המדינות". ברגע בו אובמה הזכיר את הביטוי "גבולות 1967", דומה היה שהסוכרייה שהוא ביקש להעניק לעולם הערבי נתקעה בגרונו - וכל מה שנאמר לאורך כל הנאום בנוגע לעולם-הערבי נשכח כלא-היה. עשרות אנשים עברו על הנאום לפני הקראתו מפי אובמה. מן הסתם, אובמה ערך סימולציות אחדות לפני הופעתו המתוקשרת. כל מילה נבחנה וכל אות נבדקה. אך ברגע המכריע, שוב אובמה התגלה כטירון פוליטי בזירה הבינלאומית למרות עשרות היועצים המקיפים אותו - או, אולי דווקא בגללם.

אף אחד לא זוכר באמת את "נאום אובמה השני" של מאי 2011 על העולם-הערבי. סביר להניח שכולם גם שכחו שהוא לא הזכיר בנאומו את סעודיה הנמצאת תחת משטר אסלאמי אלים ומדכא, ולא את לבנון השבויה בידי ארגון חיזבאללה, בידי איראן ובידי סוריה של אסד העלווי. אובמה גם לא ציין במילה אחת את האסון האנושי המתחולל בסודאן על שני חלקיה, ואף לא את סומליה הנמצאת תחת מתקפת טרור קשה ואכזרית של ארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. אובמה רצה לרכב על הגל העממי ששטף את העולם-הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2011, אולם הוא מצא את עצמו נאלץ להתגונן ולהסביר את דבריו ביתר-בהירות ימים אחדים לאחר מכן. אובמה, בדומה למנהיגי המדינות הערביות, השתמש גם הוא במותג "ישראל" ככלי שמטרתו למצוא-חן בעיני שומעיו הרדיקלים מבית ומחוץ.

למחרת הנאום, ב-20 במאי 2011, עיתון הארץ יצא בכותרת-משנה דמיונית בעמוד הראשון: "נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ריתק את העולם בנאום על מהפכות בעולם הערבי". שימו לב לכותרת הבאה שהתפרסמה ככותרת ראשית באותו מועד: "אובמה בנאום היסטורי: מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 1967". זה מה שהבין עיתון הארץ וזה גם מה שהבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לפיכך, תגובתו המהירה של נתניהו לדברי אובמה נועדו כדי להסיר מייד את הספק בנוגע לעמדתה הרשמית של ממשלת-ישראל. שימו לב לאחת מהנקודות של "תוכנית אובמה" המסוכנת: פתרון הסוגיה הטריטוריאלית עוד לפני פתרון סוגיית ירושלים והפליטים". זו הנקודה המסוכנת ביותר לישראל - אובמה לא נתן הסבר מניח את הדעת לרעיון, וישראל עד כה לא דרשה הבהרות לשינוי בעמדה האמריקאית.

לאובמה הייתה הזדמנות נוספת להסביר את עצמו ימים אחדים לאחר מכן בנאום נוסף בפני הוועדה השנתית של השדולה הפרו-ישראלית. בעקבות הנאום, הכותרת שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-23 במאי 2011 הייתה: "אובמה חזר על קביעתו: הגבולות יתבססו על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים". אפילו עיתון הארץ לא היה מוכן להודות באי-ההבנה הגדולה שנוצרה לאחר דבריו של אובמה בנאום המשעמם על המצב במזרח-התיכון. ההבדלים הם לא רק עניינים של סמנטיקה, אלא הבעיה היא איך הצד השני - הערבים - עלולים להבין את דבריו של אובמה. מאז אותו נאום, של ה-19 במאי 2011, דוברים פלסטינים תופסים את דבריו של אובמה כ"קביעה מדינית" מחייבת.

הזכרת הביטוי "גבולות 1967", הייתה גול עצמי, וכולו מבית היוצר של אובמה שהתגלה פעם נוספת שלמרות מאמצעיו הוא עדיין אינו מבין את המציאות במזרח-התיכון. למעשה אובמה הכניס את עיקרון הגבולות של 1967 עוד לפני שנחתם סעיף אחד בהסכם השלום בין "הרשות הפלסטינית" לישראל. מהבחינה הזו, ישראל חשה שאובמה למעשה קבע לישראל את קו-הגבול עוד לפני שהסתיימו הדיונים הקשים על הפליטים, ירושלים וגושי ההתיישבות היהודית ביו"ש. הרעיון של אובמה להשאיר את הבעיות הגדולות הללו לסוף התהליך, הוא שוב טעות של טירון פוליטי ולא של נשיא המתיימר להנהיג את עולם החופשי. ברגע שאובמה ציין את גבולות 1967, לשאר הדברים החשובים שאמר בנוגע לישראל מתגמדים לנכוח האיום העלול להיווצר בעתיד לגורלה של מדינת-ישראל. יום לאחר הנאום, נערכה פגישת עבודה בבית-הלבן בין אובמה לנתניהו.

בסיום הפגישה בין אובמה לנתניהו בבית-הלבן ב-20 במאי 2011, נתניהו העניק הרצאה היסטורית כדי להעניק תוקף מוסרי לדבריו בשאלת עמדתו בנוגע לפתרון המדיני הרצוי ביו"ש. רק מנהיג אמיץ בעל עקרונות ושכנוע עצמי המתבסס גם על הכרה היסטורית עמוקה, היה יכול לעמוד מול נשיא אמריקאי ומול התקשורת העולמית דווקא בשעה שרבים טענו כי קיים מתח בלתי-נסבל בין אובמה לנתניהו. קשה לדמיין את אהוד ברק או את ציפי לבני מציגים את העמדה הישראלית המתבססת גם על טיעונים היסטוריים עמוקים כפי שעזה זאת נתניהו. "ההרצאה" הזו, כפי שכינתה זאת התקשורת השמאלנית בארה"ב, הראתה בעליל שנתניהו היה ונותר אחד מהמדינאים המוכשרים ביותר של מדינת-ישראל.

גם ההדלפה מפי מקורבי אובמה ש"בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי נוכל", הראתה בעליל על גודל המצוקה אליה הכניס את עצמו הנשיא האמריקאי שהצליח פעם נוספת להפוך את "הנאום החשוב" שלו לפארסה בינלאומית. ראוי להזכיר את ההתעקשות האמריקאית שהתקבלה בעזרת יועצים שרלטנים שיש להתמקד בוויכוח בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל בנושא "ההקפאה בהתנחלויות". האזהרה הישראלית שנמסרה לאמריקאים כי הפלסטינים ינצלו את ההקפאה כי למשוך זמן, נפלה על אוזניים ערלות בבית-הלבן. והנה אנחנו נמצאים שנתיים וחצי לאחר בחירתו של אובמה, ודומה הוא שהסכסוך הערבי-ישראלי חזר לנקודת ההתחלה גם בגלל רשלנות אידיאולוגית מבית היוצר של השמאל האמריקאי הקיצוני. הלוליינות הפלסטינית הטיפוסית קיבלה גיבוי אמריקאי בעזרתו על ברק חוסיין אובמה.

נאום התשובה של בנימין נתניהו בקונגרס
ספק רב אם קיימת בפוליטיקה הישראלית אישיות פוליטית היכולה לשאת נאום מרשים וקולע כפי שבנימין נתניהו עשה זאת בקונגרס האמריקאי ב-24 במאי 2011. ספק רב אם קיימת אישיות בינלאומית המסוגלת לרתק כך את הפוליטיקה האמריקאית הצינית והמיוזעת. כאשר בנימין נתניהו סיים את דבריו, ניתן היה להבין שהנאום היה מרשים מאוד לפי פרצופיהם המכורכמים של שדרני החדשות והפרשנים בישראל. הקרנבל התקשורתי השלילי המתנהל סביב אישיותו של בנימין נתניהו מאז שהחלה כהונתו, אינו מאפשר לרבים בתקשורת הישראלית לבחון את דבריו ואת מעשיו באור מעט יותר מושכל והגיוני. הפרשנות שנלוותה לנאום הראתה בעליל כי התקשורת הישראלית הציבה עוד לבנה אחת בתחושה הציבורית הכללית המתייחסת לתקשורת כאיום אסטרטגי על מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, חופש הביטוי אינו חופש השיסוי - בעיקר אם מדובר בראש ממשלה מכהן שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה נפל למלכודת הערבית למרות הזהרתו מפניה", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2011.