אחת מהמטרות הראשיות של הדיפלומטיה הבינלאומית היא למנוע עימות בין מדינות, קבוצות וארגונים - גם אם הם חלוקים לחלוטין בדעותיהם. בעולם הנוכחי בו קיימות לפחות 200 מדינות ועוד אלפי ארגונים בינלאומיים, השיח הדיפלומטי מאלץ את הנוגעים בדבר להתפרש על מגוון עצום של נושאים שיש בהן עניין בינלאומי החל מפוליטיקה וכלכלה, וכלה בנושאים תרבותיים אקזוטיים. מעבר לכל זה, הדיפלומטים שואפים לייצג את מדינותיהם באופן הראוי ביותר והטוב ביותר, שכן התדמית מכתיבה לעיתים קרובות התייחסויות חיוביות או שליליות גם אם לא עומד מאחוריהן הסבר עובדתי כלשהו. בניית תדמית מדינתית מסוימת, דורשת תשומת-לב רבה והשקעת מאמצים רבים ששותפים לה המערכת הפוליטית, התקשורת והציבור כולו. לא לחינם, מדינות רבות פותחות מרכזי-תרבות ברחבי-העולם, והן אף מגייסות תקציבים גדולים על-מנת לקדם את התיירות הפופולארית למדינותיהם גם בעתות משבר ומצוקה. עניין תרבותי פעוט - כמו משחק טניס - יכול להוות קטליזטור ראשוני לשיתוף פעולה בין שתי מדינות עוינות. אירוע מוזיקלי מרשים (לאונרד כהן, קיץ 2009) יכול להותיר רושם עז יותר מעשרות דוברים תקיפים ורהוטים. מדינות אחדות, שהן בעלות תודעה דיפלומטית גבוהה, נוקטות בלשון זהירה ומפויסת למרות שבמעשיהן יש תוקפנות רבה גם בעניינים הנוגעים לחיי-אדם. על-מנת להבין את הקשר הרחב בעניין זה, להלן דוגמא אחת שתבהיר את הנושא: נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, נקט בלשון זהירה ופייסנית כלפי העולם-המוסלמי, אולם בדיקה מדוקדקת בשאלת מדיניותה הצבאית של ארה"ב, מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגישתה ההרסנית של ארה"ב בשאלת הסיכולים הממוקדים הגורמים למאות הרוגים חפים-מפשע.
במהלך עשרות השנים האחרונות, בעיקר מאז הסכם אוסלו מ-1993, הדרג הפוליטי בישראל העמיד את הסכסוך הערבי-ישראלי במוקד תשומת-הלב הציבורית. העמדה הפוליטית של הציבור נמדדה על פי פרמטרים הנוגעים לקשר הישיר של מפלגה מסוימת לשאלת הסכסוך ופתרונו. עניינים אחרים כמו חינוך, תרבות, כלכלה, איכות הסביבה, בריאות וקשרים בינלאומיים נמדדו על-פי עמדותיהן של המפלגות בשאלת עתידם של יהודה ושומרון שנכבשו בידי צה"ל ב-1967 בעקבות כניסתה של הממלכה הירדנית למערכה הצבאית שתוכננה על-ידי עבד אל-נאצר (1918-1970) - נשיא מצרים דאז. ההתמקדות הפוליטית והציבורית בשאלת עתידם של יהודה ושומרון, השפיעה גם על הדיפלומטיה הבינלאומית של ישראל, שכן לכאורה הדיפלומטיה הישראלית ייצגה את העמדה הפוליטית של הממשלה המכהנת שהתחלפה בממוצע פעם בשנתיים. מאז 1967 כיהנו בישראל 19 ממשלות. הבחירה הפוליטית של הציבור מופעלת, כמעט אוטומטית, בהתאם לאתגרים האקוטיים הנציבים מול מדינת-ישראל באותה עת. מחד-גיסא, קיימת גמישות פוליטית המתאימה את עצמה בהתאם לאתגר, אולם מאידך היא מבטלת את יכולותיה של הפוליטיקה המעשית לממש מדיניות אפקטיבית וארוכת-טווח. מה שנראה כגמישות פוליטית פנימית המסגלת את עצמה לגודל האתגר העומד בפני החברה בכללותה, הדבר עדיין אינו מבטל את הצורך לבסס מדיניות דיפלומטית ארוכת-טווח ללא שום קשר לממשלה כזו או אחרת.
כאמור, היעדים העיקריים של הדיפלומטיה הם למנוע עימותים בינלאומיים ולקדם את האינטרסים הכוללים של המדינה שבשמה פועלים. כאשר ההתמקדות הישראלית היא רק בעניין פוליטי (למשל הסכסוך הערבי-ישראל), הדבר מצמצם מאוד את טווח ההתייחסויות הבינלאומיות כלפי מדינת-ישראל. אם הדיפלומטיה הישראלית היא בבואה ישירה של הממשלה המכהנת שנבחרה על-פי רוב בהתאם לפרמטר אחד בלבד (למשל, פתרון הסכסוך), אזי כל הפעילות דיפלומטית מכוונת לעבר מטרה אחת, דהיינו לקדם קו-פוליטי מסוים של הממשלה הנבחרת בזירה הבינלאומית. הממשלה מתחלפת, אולם האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל אינם מתחלפים - ואלה נוגעים בעיקר להעמקת הקשרים עם מדינות זרות כדי לבסס את מעמדה הבינלאומי של ישראל. ועם זאת, ישנן שתי טעויות תפיסתיות הרווחות הציבור הישראלי: האחת - התמקדות בעניין גורלם של שטחי יהודה ושומרון, והשנייה - מתייחסת בעיקר למשפט המקומם "כל העולם נגדנו". סין, הודו, ארה"ב, רוסיה, מדינות מזרח-אירופה, קנדה, אוסטרליה ומדינות אחדות באפריקה אינן נגד מדינת-ישראל והן גם מהוות יחדיו יותר ממחצית מהאוכלוסייה בעולם.
דיפלומטיה של עם הספר
לישראל יש יתרונות יחסיים רבים. לעיתים קרובות, מדינת-ישראל ממקדת את תשומת-הלב הבינלאומית גם בשל סקרנות אובססיבית הנובעת מהיסטוריה של ארץ-ישראל ומההיסטוריה של עם-ישראל. הסקרנות הזו אינה נובעת רק מרגשות של רוע ומשטמה, אלא היא מורגשת בעוצמות משתנות גם בשל השפעתה של היהדות על שתי הדתות הגדולות. לפיכך, היחס כלפי מדינת-ישראל נובע גם בגלל המסר המוסרי ביהדות המכתיב בדרך-כלל את הפרקטיקה הלאומית שלנו. על כן, גם אם לא נרצה להודות בכך, היחס כלפי מדינת-ישראל שונה מהיחס לאומות אחרות בשל הערכים האנושיים שאנו דוגלים בהם ומטיפים להם כבר אלפי שנים.
השאיפה האמיתית שלנו לקיים מערכת יחסים הדוקה עם מדינות מוסלמיות, גרמה לנו לערב אין-ספור מדינות, אישים וגופים בינלאומיים כדי "להוכיח" לעולם כולו את רצוננו בשלום. מאות מנהיגים בינלאומיים הגיעו לישראל בעשורים האחרונים, ולכול אחד מהם הייתה תוכנית פנטסטית להביא שלום לאזור. כמו כן, עשרות ועדות אזוריות ובינלאומיות נערכו ומאות ניירות עמדה נכתבו במהלך השנים הללו ששרטטו "בהגיון צרוף" את הפתרון המיוחל. כל פגישה עם מנהיג זר החלה והסתיימה ב"שאיפה הכנה לשלום" בין ישראל לבין מדינות-ערב. וכך, ככול שעירבנו יותר ויותר אישים וגופים בינלאומיים במצבנו האזורי, כך הלכנו והסתבכנו בפלונטר בינלאומי בלתי-פתיר. הצלחנו להפוך בעיה מקומית לבעיה בינלאומית, שכן לעשרות המדינות המעורבות ב"מאמצי השלום", יש אינטרס לאומי צר הסותר לעיתים קרובות את האינטרס הישראלי - למשל במקרה של טורקיה האסלאמיסטית. לכול אסטרטגיה יש מחיר, ולאסטרטגיה הזו היה לה, ויש לה, מחיר מופקע ובלתי-נסבל בעליל.
הטעות הראשית של הדיפלומטיה הישראלית היא החשיבה המופשטת המדברת על "פתרון הסכסוך" כעניין סופי. וזאת, בשעה שהיה צריך לחשוב על אסטרטגיה דיפלומטית הנוגעת בעיקר ל"ניהול הסכסוך". המשמעות היא שהשלום האזורי אינו "אירוע" אלא "תהליך". כך למשל, הדוגמא האירופאית תבהיר מעט את העניין: יבשת אירופה נלחמה בינה לבין עצמה במשך 1,000 שנים. רק ב-20 השנים האחרונות עוצבו, פחות או יותר, גבולותיה הסופיים של היבשת. ברחבי-העולם קיימים עוד עשרות סכסוכי גבולות ובעיות לאומיות קשות מנשוא - כמו בעייתם של הכורדים, הארמנים, הצוענים, הקופטים במצרים, הכיבוש הטורקי בקפריסין, הכיבוש הסיני בטיבט ועוד עשרות דוגמאות נוספות.
המימד התקשורתי בישראל
ללא כל ספק, התקשורת הישראלית מכתיבה טון מוטעה ושגוי. האווירה הבינלאומית כלפי ישראל מוכתבת במידה רבה גם בעזרתה של התקשורת הישראלית. דוגמא אחת תבהיר את העניין: ב-27 בינואר חל יום השואה הבינלאומי. נאומיהם של נשיא המדינה בפרלמנט הגרמני ושל ראש-הממשלה באושוויץ שודרו בקצרה בחדשות של השעה 20:00 בערוץ 2. אולם מה שיותר חמור, התוכנית "האח הגדול" שודרה דווקא ביום הזה לפני הסרט הדקומנטרי "לגלות את סוביבור" העוסק במחנה-ההשמדה שבו נרצחו 200,000 יהודים. הביזיון הזה, מציג את החברה הישראלית באור מעוות ובלתי-נסלח, שכן הוא מציג את זיכרון השואה באור הפוך לחלוטין ממה שאנו מציגים לעולם-הרחב. גם ביום כזה, התקשורת הישראלית אינה מצליחה להתעלות מעבר לעשיית הרייטינג הזול והנחות בדומה לשאר ימות השנה. כך למשל, פרשת עובדת-הניקיון של משפחת ראש-הממשלה, קיבלה אין-ספור אזכורים, "תחקירים", "גילויים" ו"פרשנויות" יותר מאשר האסון האנושי שהתרחש בהאיטי בשל רעידת האדמה שהתרחשה ב-13 בינואר 2010.
האובססיה התקשורתית למעשי פשע עסיסיים המתרחשים לעיתים בישראל, מתאפיינת בכותרות ראשיות ומתלהמות הפותחות את מהדורות החדשות, וזאת בהשוואה למעשה של טבח המוני המתרחש בפקיסטן, באפגניסטן, בעיראק, בתימן, בסעודיה, בניגריה ובמקומות נוספים. תמונה מטופשת של הנשיא אובמה בעת משחק גולף, מקבלת עדיפות גדולה יותר בהשוואה לאסון טבע המתרחש בקליפורניה או בכל מקום אחר בעולם. כל רכילות פוליטית זערורית, מקבלת כותרות ראשיות ושובל שלם של פרשנים המחפשים הצדקה לקיומם לשכרם הגבוה. כל מהדורת חדשות נפתחת במפגן של התלהמות מילולית גם בעניינים פעוטים וחסרי-ערך הנוגעים לחיים בישראל. כל ערבי-ישראלי או פלסטיני המציג את עצמו מסכן ואומלל, מקבל כותרת יותר מאשר כל פיגוע המוני רב-נפגעים המתרחש באחת מהמדינות המוסלמיות. בדרך זו, התקשורת הישראלית מציגה את החברה הישראלית כעסוקה בעצמה באופן אובססיבי תוך כדי התעלמות מכוונת ואדישה למתרחש ברחבי-העולם. לפיכך, אין להתפלא כל כך שעיתונאים ישראלים אחדים הביעו התנגדות (בלתי אנושית) או הסתייגות (בלתי אנושית) בנוגע לסיוע הישראלי שהוגש להאיטי בעקבות רעידת-האדמה.
הטון התקשורתי הזה מכתיב גם את הדימוי העצמי של הישראלים וגם את תדמיתה של ישראל בעיני זרים. הטון הזה גם משפיע על מעמדה הבינלאומי של ישראל ועל מעמדה של ישראל בעיני המדינות העוינות אותה מסביב. כך למשל, פעילותו של ארגון חיזבאללה לפני 2006 ופעילותה של תנועת החמאס בעזה, הוכתבו בהתאם לטון התקשורתי המתקיים בישראל (למשל, "תיאוריית קורי העכביש" של חסן נסראללה). במילים אחרות, התקשורת הישראלית, בחלקה, עסוקה ב"סימון מטרות" לאלה המעוניינים לפגוע בישראל כחברה וכמדינה - הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הרדיקליזם הלאומני של המנהיגות הערבית בישראל מדגים היטב את עומק הבעיה הרובצת לפתחנו.
תרבות תקשורתית אחרת
החברה ישראלית מצטיינת במגוון רחב של נושאים - החל בתחומים כלכליים וכלה בטכנולוגיה, מדע ותרבות. כאשר מסלקים את רעשי הבכיינות התקשורתית הטיפוסית, מגלים חברה מדהימה בעלת יכולות יוצאות-דופן בהיקפן, כפי שראינו בשעה שישראל הגישה סיוע רפואי מהיר לתושבי האיטי הפצועים. הכבוד הלאומי שלנו לא יושג בהתלהמות תקשורתית אנטי-ישראלית בסגנונו של עיתון הארץ או בתוכנית פרובוקטיבית ביום השואה הבינלאומי על-פי סגנונו של ערוץ 2. הסגנון התקשורתי הוא חלק מהתרבות, והתרבות - על שלל מרכיביה - היא חלק חשוב בדיפלומטיה הבינלאומית המתפרשת על מגוון רחב של נושאים המוקדשים לטובת האנושות כולה. אם התקשורת הישראלית אינה טורחת לגייס את הציבור הישראלי לטובת תושבי האיטי בשעתם הקשה, הדבר רק מוכיח את עומקו של המשבר התקשורתי השורר בישראל ואת התרחקותה של התקשורת הישראלית מהחברה הישראלית - השואפת למצוינות אישית ולאומית.
במהלך עשרות השנים האחרונות, בעיקר מאז הסכם אוסלו מ-1993, הדרג הפוליטי בישראל העמיד את הסכסוך הערבי-ישראלי במוקד תשומת-הלב הציבורית. העמדה הפוליטית של הציבור נמדדה על פי פרמטרים הנוגעים לקשר הישיר של מפלגה מסוימת לשאלת הסכסוך ופתרונו. עניינים אחרים כמו חינוך, תרבות, כלכלה, איכות הסביבה, בריאות וקשרים בינלאומיים נמדדו על-פי עמדותיהן של המפלגות בשאלת עתידם של יהודה ושומרון שנכבשו בידי צה"ל ב-1967 בעקבות כניסתה של הממלכה הירדנית למערכה הצבאית שתוכננה על-ידי עבד אל-נאצר (1918-1970) - נשיא מצרים דאז. ההתמקדות הפוליטית והציבורית בשאלת עתידם של יהודה ושומרון, השפיעה גם על הדיפלומטיה הבינלאומית של ישראל, שכן לכאורה הדיפלומטיה הישראלית ייצגה את העמדה הפוליטית של הממשלה המכהנת שהתחלפה בממוצע פעם בשנתיים. מאז 1967 כיהנו בישראל 19 ממשלות. הבחירה הפוליטית של הציבור מופעלת, כמעט אוטומטית, בהתאם לאתגרים האקוטיים הנציבים מול מדינת-ישראל באותה עת. מחד-גיסא, קיימת גמישות פוליטית המתאימה את עצמה בהתאם לאתגר, אולם מאידך היא מבטלת את יכולותיה של הפוליטיקה המעשית לממש מדיניות אפקטיבית וארוכת-טווח. מה שנראה כגמישות פוליטית פנימית המסגלת את עצמה לגודל האתגר העומד בפני החברה בכללותה, הדבר עדיין אינו מבטל את הצורך לבסס מדיניות דיפלומטית ארוכת-טווח ללא שום קשר לממשלה כזו או אחרת.
כאמור, היעדים העיקריים של הדיפלומטיה הם למנוע עימותים בינלאומיים ולקדם את האינטרסים הכוללים של המדינה שבשמה פועלים. כאשר ההתמקדות הישראלית היא רק בעניין פוליטי (למשל הסכסוך הערבי-ישראל), הדבר מצמצם מאוד את טווח ההתייחסויות הבינלאומיות כלפי מדינת-ישראל. אם הדיפלומטיה הישראלית היא בבואה ישירה של הממשלה המכהנת שנבחרה על-פי רוב בהתאם לפרמטר אחד בלבד (למשל, פתרון הסכסוך), אזי כל הפעילות דיפלומטית מכוונת לעבר מטרה אחת, דהיינו לקדם קו-פוליטי מסוים של הממשלה הנבחרת בזירה הבינלאומית. הממשלה מתחלפת, אולם האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל אינם מתחלפים - ואלה נוגעים בעיקר להעמקת הקשרים עם מדינות זרות כדי לבסס את מעמדה הבינלאומי של ישראל. ועם זאת, ישנן שתי טעויות תפיסתיות הרווחות הציבור הישראלי: האחת - התמקדות בעניין גורלם של שטחי יהודה ושומרון, והשנייה - מתייחסת בעיקר למשפט המקומם "כל העולם נגדנו". סין, הודו, ארה"ב, רוסיה, מדינות מזרח-אירופה, קנדה, אוסטרליה ומדינות אחדות באפריקה אינן נגד מדינת-ישראל והן גם מהוות יחדיו יותר ממחצית מהאוכלוסייה בעולם.
דיפלומטיה של עם הספר
לישראל יש יתרונות יחסיים רבים. לעיתים קרובות, מדינת-ישראל ממקדת את תשומת-הלב הבינלאומית גם בשל סקרנות אובססיבית הנובעת מהיסטוריה של ארץ-ישראל ומההיסטוריה של עם-ישראל. הסקרנות הזו אינה נובעת רק מרגשות של רוע ומשטמה, אלא היא מורגשת בעוצמות משתנות גם בשל השפעתה של היהדות על שתי הדתות הגדולות. לפיכך, היחס כלפי מדינת-ישראל נובע גם בגלל המסר המוסרי ביהדות המכתיב בדרך-כלל את הפרקטיקה הלאומית שלנו. על כן, גם אם לא נרצה להודות בכך, היחס כלפי מדינת-ישראל שונה מהיחס לאומות אחרות בשל הערכים האנושיים שאנו דוגלים בהם ומטיפים להם כבר אלפי שנים.
השאיפה האמיתית שלנו לקיים מערכת יחסים הדוקה עם מדינות מוסלמיות, גרמה לנו לערב אין-ספור מדינות, אישים וגופים בינלאומיים כדי "להוכיח" לעולם כולו את רצוננו בשלום. מאות מנהיגים בינלאומיים הגיעו לישראל בעשורים האחרונים, ולכול אחד מהם הייתה תוכנית פנטסטית להביא שלום לאזור. כמו כן, עשרות ועדות אזוריות ובינלאומיות נערכו ומאות ניירות עמדה נכתבו במהלך השנים הללו ששרטטו "בהגיון צרוף" את הפתרון המיוחל. כל פגישה עם מנהיג זר החלה והסתיימה ב"שאיפה הכנה לשלום" בין ישראל לבין מדינות-ערב. וכך, ככול שעירבנו יותר ויותר אישים וגופים בינלאומיים במצבנו האזורי, כך הלכנו והסתבכנו בפלונטר בינלאומי בלתי-פתיר. הצלחנו להפוך בעיה מקומית לבעיה בינלאומית, שכן לעשרות המדינות המעורבות ב"מאמצי השלום", יש אינטרס לאומי צר הסותר לעיתים קרובות את האינטרס הישראלי - למשל במקרה של טורקיה האסלאמיסטית. לכול אסטרטגיה יש מחיר, ולאסטרטגיה הזו היה לה, ויש לה, מחיר מופקע ובלתי-נסבל בעליל.
הטעות הראשית של הדיפלומטיה הישראלית היא החשיבה המופשטת המדברת על "פתרון הסכסוך" כעניין סופי. וזאת, בשעה שהיה צריך לחשוב על אסטרטגיה דיפלומטית הנוגעת בעיקר ל"ניהול הסכסוך". המשמעות היא שהשלום האזורי אינו "אירוע" אלא "תהליך". כך למשל, הדוגמא האירופאית תבהיר מעט את העניין: יבשת אירופה נלחמה בינה לבין עצמה במשך 1,000 שנים. רק ב-20 השנים האחרונות עוצבו, פחות או יותר, גבולותיה הסופיים של היבשת. ברחבי-העולם קיימים עוד עשרות סכסוכי גבולות ובעיות לאומיות קשות מנשוא - כמו בעייתם של הכורדים, הארמנים, הצוענים, הקופטים במצרים, הכיבוש הטורקי בקפריסין, הכיבוש הסיני בטיבט ועוד עשרות דוגמאות נוספות.
המימד התקשורתי בישראל
ללא כל ספק, התקשורת הישראלית מכתיבה טון מוטעה ושגוי. האווירה הבינלאומית כלפי ישראל מוכתבת במידה רבה גם בעזרתה של התקשורת הישראלית. דוגמא אחת תבהיר את העניין: ב-27 בינואר חל יום השואה הבינלאומי. נאומיהם של נשיא המדינה בפרלמנט הגרמני ושל ראש-הממשלה באושוויץ שודרו בקצרה בחדשות של השעה 20:00 בערוץ 2. אולם מה שיותר חמור, התוכנית "האח הגדול" שודרה דווקא ביום הזה לפני הסרט הדקומנטרי "לגלות את סוביבור" העוסק במחנה-ההשמדה שבו נרצחו 200,000 יהודים. הביזיון הזה, מציג את החברה הישראלית באור מעוות ובלתי-נסלח, שכן הוא מציג את זיכרון השואה באור הפוך לחלוטין ממה שאנו מציגים לעולם-הרחב. גם ביום כזה, התקשורת הישראלית אינה מצליחה להתעלות מעבר לעשיית הרייטינג הזול והנחות בדומה לשאר ימות השנה. כך למשל, פרשת עובדת-הניקיון של משפחת ראש-הממשלה, קיבלה אין-ספור אזכורים, "תחקירים", "גילויים" ו"פרשנויות" יותר מאשר האסון האנושי שהתרחש בהאיטי בשל רעידת האדמה שהתרחשה ב-13 בינואר 2010.
האובססיה התקשורתית למעשי פשע עסיסיים המתרחשים לעיתים בישראל, מתאפיינת בכותרות ראשיות ומתלהמות הפותחות את מהדורות החדשות, וזאת בהשוואה למעשה של טבח המוני המתרחש בפקיסטן, באפגניסטן, בעיראק, בתימן, בסעודיה, בניגריה ובמקומות נוספים. תמונה מטופשת של הנשיא אובמה בעת משחק גולף, מקבלת עדיפות גדולה יותר בהשוואה לאסון טבע המתרחש בקליפורניה או בכל מקום אחר בעולם. כל רכילות פוליטית זערורית, מקבלת כותרות ראשיות ושובל שלם של פרשנים המחפשים הצדקה לקיומם לשכרם הגבוה. כל מהדורת חדשות נפתחת במפגן של התלהמות מילולית גם בעניינים פעוטים וחסרי-ערך הנוגעים לחיים בישראל. כל ערבי-ישראלי או פלסטיני המציג את עצמו מסכן ואומלל, מקבל כותרת יותר מאשר כל פיגוע המוני רב-נפגעים המתרחש באחת מהמדינות המוסלמיות. בדרך זו, התקשורת הישראלית מציגה את החברה הישראלית כעסוקה בעצמה באופן אובססיבי תוך כדי התעלמות מכוונת ואדישה למתרחש ברחבי-העולם. לפיכך, אין להתפלא כל כך שעיתונאים ישראלים אחדים הביעו התנגדות (בלתי אנושית) או הסתייגות (בלתי אנושית) בנוגע לסיוע הישראלי שהוגש להאיטי בעקבות רעידת-האדמה.
הטון התקשורתי הזה מכתיב גם את הדימוי העצמי של הישראלים וגם את תדמיתה של ישראל בעיני זרים. הטון הזה גם משפיע על מעמדה הבינלאומי של ישראל ועל מעמדה של ישראל בעיני המדינות העוינות אותה מסביב. כך למשל, פעילותו של ארגון חיזבאללה לפני 2006 ופעילותה של תנועת החמאס בעזה, הוכתבו בהתאם לטון התקשורתי המתקיים בישראל (למשל, "תיאוריית קורי העכביש" של חסן נסראללה). במילים אחרות, התקשורת הישראלית, בחלקה, עסוקה ב"סימון מטרות" לאלה המעוניינים לפגוע בישראל כחברה וכמדינה - הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הרדיקליזם הלאומני של המנהיגות הערבית בישראל מדגים היטב את עומק הבעיה הרובצת לפתחנו.
תרבות תקשורתית אחרת
החברה ישראלית מצטיינת במגוון רחב של נושאים - החל בתחומים כלכליים וכלה בטכנולוגיה, מדע ותרבות. כאשר מסלקים את רעשי הבכיינות התקשורתית הטיפוסית, מגלים חברה מדהימה בעלת יכולות יוצאות-דופן בהיקפן, כפי שראינו בשעה שישראל הגישה סיוע רפואי מהיר לתושבי האיטי הפצועים. הכבוד הלאומי שלנו לא יושג בהתלהמות תקשורתית אנטי-ישראלית בסגנונו של עיתון הארץ או בתוכנית פרובוקטיבית ביום השואה הבינלאומי על-פי סגנונו של ערוץ 2. הסגנון התקשורתי הוא חלק מהתרבות, והתרבות - על שלל מרכיביה - היא חלק חשוב בדיפלומטיה הבינלאומית המתפרשת על מגוון רחב של נושאים המוקדשים לטובת האנושות כולה. אם התקשורת הישראלית אינה טורחת לגייס את הציבור הישראלי לטובת תושבי האיטי בשעתם הקשה, הדבר רק מוכיח את עומקו של המשבר התקשורתי השורר בישראל ואת התרחקותה של התקשורת הישראלית מהחברה הישראלית - השואפת למצוינות אישית ולאומית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דיפלומטיה ישראלית של תרבות, מדע וטכנולוגיה", מגזין המזרח התיכון, 29 בינואר 2010.
No comments:
Post a Comment