ינואר 2010: טרור אסלאמי

ב-8 בפברואר 2010 התייצב סגן-שר החוץ הישראלי, דני איילון, בפני סטודנטים באוניברסיטת אוקספורד כדי לשאת הרצאה על המדיניות הישראלית. ממש באותו יום, גם השגריר הישראלי בארה"ב, ד"ר מייקל אורן, נשא דברים בפני סטודנטים באחת מהאוניברסיטאות של מדינת קליפורניה. שתי ההרצאות הללו נקטעו פעמים אחדות בשל הפרעות חוזרות-ונשנות של סטודנטים ערבים ותומכיהם שנכחו בשתי ההרצאות.

כרגיל, אם ההרצאות הללו היו עוברות בשקט, סביר להניח שהתקשורת הישראלית לא הייתה מעניקה לאירועים הללו אפילו קמצוץ של סיקור חדשותי. שכן, כולנו התרגלנו "להעמיד" את ישראל במרכז ההתעניינות העולמית רק מתוך נקודת-מבט שלילית, עוינת וביקורתית. כתוצאה מכך, אנחנו ממשיכים "להסביר" את ישראל מהממד הצר של הסכסוך המקומי, תוך כדי התעלמות רשלנית מהסכסוך הרוחבי שיש במזרח-התיכון ומזה הקיים בעולם האסלאמי - סכסוך שאינו קשור כלל וכלל לישראל, אך הוא מציג בפרופורציה הנכונה את הסכסוך המקומי שלנו. העולם-המוסלמי הפך את ישראל ל"כלי" בידי התעמולה האסלאמית במטרה להתחמק מלעסוק בבעיותיהן האמיתיות של המדינות המוסלמיות. אולם, מדינת-ישראל הרשמית - הן זו מימין והן זו משמאל - יצקה ל"כלי" הזה "תוכן" שגוי בכך שהיא התנדבה להיות השחקן הראשי בחגיגת התעמולה הזו. הצגת העמדה הישראלית הפכה עם הזמן ל"הסברה מתגוננת" גם בעזרתם של הארגונים הישראלים מהשמאל הרדיקלי שהחלו לייצג ברחבי-העולם את האידיאולוגיה הפשיסטית של הארגונים הפלסטינים הדוגלים ברצח ובהשמדה.

בעזרת הצגה נכונה של עובדות ומספרים אפשר להעניק כלים הסברתיים נאותים גם לתומכי ישראל המשתוקקים להתמודד עם הטענות הרבות המועלות כלפי ישראל בפורומים בינלאומיים. לא רק האידיאולוגיה וכושר-הדיבור משחקים תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית, אלא גם ההצגה הויזואלית הנכונה של הנתונים העובדתיים המוגשים לקהל המתיישב באולם ההרצאות - עוד לפני שפותחים אפילו בהצגת הנושא המרכזי העומד לדיון. על-מנת להציג את העניין הישראלי בקונטקסט הנכון, נשאלת השאלה "כמה בני-אדם נהרגו במדינות המוסלמיות כתוצאה מפעולות טרור מקומיות" רק בחודש ינואר 2010. להלן הנתונים על מספר הנפגעים החל מ-30 בדצמבר 2009 ועד ל-31 בינואר 2010. הנתונים הקשים מדברים בעד עצמם גם ללא דברי הסבר ארוכים:[1]

בניית כלים הסברתיים
במדינת-ישראל קיימים עשרות גופי מחקר אקדמיים וממלכתיים שתפקידם לספק מידע, ולנתח מידע, בנושאים המשיקים לענייני המזרח-התיכון. בנוסף לכך, קיימים בישראל עשרות ארגוני תקשורת הנוטים לפרסם בעיקר דעות, רעיונות ופתרונות שחלקם שנויים-במחלוקת. והשאלה היא כמובן, האם מתבצעת העברת מידע מוסדרת לנציגים הישראלים על-מנת להציג את עמדתה של ישראל בקונטקסט הנכון?

לדוברים ישראלים מסוימים ישנה נטייה להעמיד את ישראל במרכז הבמה המזרח-תיכונית מתוך יהירות פוליטית ימנית או מתוך יהירות פוליטית שמאלנית, מבלי לחשוב על התוצאות העתידיות הנלוות לכך על מדינת-ישראל כחברה וכמדינה. לתקשורת הישראלית יש חלק חשוב בהתחזקותה של נטייה זו לאורך השנים, משום שהיא העמידה כל אירוע ישראלי זניח (הקשור לסכסוך) במרכז תשומת-הלב הציבורית תוך-כדי התעלמות מכוונת מאירועים אקוטיים אחרים המתרחשים במזרח-התיכון שאין להם נגיעה ישירה לישראל. כך למשל, צילום זניח של הנשיא אובמה מככב במהדורות החדשות במרכזיות, אולם פיגוע רב-נפגעים בפקיסטן, בעיראק או בתימן, נחשב לעניין שולי שאינו ראוי להיות מובא לידיעת הציבור הישראלי. זאת ועוד, כל נאום מדיני של נשיא אמריקאי כלשהו נפתח בשאלה היהירה (או הפחדנית) "האם הנשיא הזכיר בנאומו את ישראל או לא". ואם בכל-זאת הנשיא האמריקאי טרח להזכיר את שמה של ישראל, לקול מצהלותיה של התקשורת הישראלית, אז השאלה הבאה היא כמובן: "כמה פעמים הוא הזכיר את שמה של ישראל בנאומו".

וכך, בעזרת הפוליטיקה הישראלית (הנשענת על גורמי שוליים בעיקר) ובעזרת התקשורת הישראלית השטחית, הציבור הישראלי התרגל לבחון את האירועים בעולם-המוסלמי רק באמצעות הקשר הישיר שיש לאירועים הללו לישראל. לפיכך, אין להתפלא על כך שדוברים ישראלים אינם מצליחים להסביר את הסכסוך המקומי באופן פרופורציונאלי למתרחש במרחב האסלאמי. במשך שנים רבות טרחנו להעמיד את עצמנו במרכז ההתרחשויות במרחב האסלאמי, עד שזו נהפכה לחטוטרת מעיקה. גם משרד-החוץ הישראלי הפך מאז הסכם אוסלו ל"משרד-החוץ לענייני פלסטין" בלבד, בשל הרצון שלנו להראות לעולם כולו את שאיפתנו האמיתית והכנה לשלום.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור
הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח-התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהופיעו במקורות בינלאומיים רבים במהלך התקופה הנדונה. האלימות הפוליטית הפנימית והטרור האסלאמי פועלים בהיקף-רחב במדינות רבות כמו בסוריה,[2] בטורקיה, באלג'יריה, באיראן וגם בתאילנד ובפיליפינים.[3] כך למשל, בדגסטן (רפובליקה אסלאמית בפדרציה הרוסית), נהרגו בשנת 2009 למעלה מ-230 שוטרים וחיילים בפיגועי התאבדות ובפעולות טרור של גורמים אסלאמיים. ברבות מהמדינות המוסלמיות (57 מדינות) אין דריסת-רגל לארגונים לזכויות-אדם היכולים לפעול באורח גלוי ולפרסם ממצאים מרשיעים ללא כל חשש. יתרה מזאת, בשום ארגון אמריקאי (או אירופאי) לא תמצאו את שמותיהם המלאים של מאות האנשים שחוסלו על-ידי הצבא האמריקאי בעשרות הסיכולים-הממוקדים שנערכו בפקיסטן ובאפגניסטן מאז כניסתו של ברק חוסיין אובמה לבית-הלבן.[4] אף לא אחד מאבירי זכויות-האדם המבקרים את ישראל ללא-הרף, היו מעיזים להיכנס לאזורים האלימים של פקיסטן, אפגניסטן, תימן, או סוריה, כדי לספור גופות ולספר לעולם את מה שבאמת מתחולל במדינות הללו.[5]
==
1. מספר הנפגעים כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים. מרבית הנפגעים הם אזרחים חפים-מפשע.
2. בסוריה ובטורקיה קיים מיעוט כורדי גדול הסובל מרדיפה שיטתית כחלק ממדיניות מכוונת של המשטר. התנקשויות בחייהם של פעילים כורדים אופיינית למדי למשטר העלווי של סוריה.
3. בתאילנד ובפיליפינים נהרגו אלפי בני-אדם באירועי טרור ועימותים אלימים בין כוחות-הממשלה לבין פעילי טרור אסלאמיים.
4. דוברים פקיסטנים מסרו כי בשנת 2009 נהרגו בפקיסטן בלבד יותר מ-700 בני-אדם בסיכולים ממוקדים אמריקאים - מרבית הנפגעים היו אזרחים תמימים.
5. בסומליה נהרגו בשנת 2009 לפחות 1,700 בני-אדם. בסודאן נהרגו בשנת 2009 לפחות 2,500 בני-אדם. באפגניסטן נהרגו בשנת 2009 לפחות 2,400 בני-אדם, 302 חיילים אמריקאים, ו-108 חיילים בריטים. בשנת 2009 עיראק הוציאה להורג 77 בני-אדם לאחר שהם הואשמו בפעילות טרור ברחבי המדינה. בשנת 2009 נהרגו 121 עיתונאים ברחבי-העולם. בפקיסטן נהרגו בשנת 2009 בפיגועי טרור יותר מ-3,020 בני-אדם וכ-7,300 נפצעו. על-פי פרסומים אחדים בנגריה נהרגו בינואר 2010 לפחות 1,000 בני-אדם בעימותים אלימים שפרצו בין מוסלמים לנוצרים.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2010", מגזין במזרח התיכון, 12 בפברואר 2010.