לכול הדעות, המנהיגות הערבית בישראל חיה בתרמית אחת גדולה ועמוקה, והיא גם נוטה לקדם את התרמית הזו בקרב הציבור הערבי על-מנת להמשיך ולתחזק את הלאומנות הערבית הנמצאת כפסע אחד בלבד לפני פריצתה של מלחמת-אזרחים במדינת-ישראל. ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), משחק היטב את התפקיד הפוליטי שהוא שנטל על עצמו מאז שהוא נכנס לכנסת-ישראל. דהיינו, הוא נצמד בכל כוחו ל"כיסא ולתקציב הציוני", אך הוא גם פועל במקביל לכך, כדי להביא להריסתו של "החזון הציוני" כחלק ממערך אידיאולוגי ברור וידוע לכול. בשום מדינה ערבית אחרת אחמד טיבי לא היה יכול לפעול באותה נינוחות כפי שהוא "פועל" בישראל. אם אחמד טיבי היה מתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הקיימות כיום (57 מדינות), סביר להניח שאת מרבית זמנו הוא היה מבלה במאסר או שהוא היה מעדיף לחיות בנוחות ובנינוחות בורגנית באחת מהמדינות המערביות - בדומה למאות אלפי מוסלמים הבורחים ממדינותיהם הכושלות בשל תחושת מחנק אישית ודיכוי פוליטי וכלכלי בלתי-נסבל. והמצב באמת בלתי-נסבל, שכן על-פי דוחות האו"ם שהתפרסמו בינואר 2010, הדיכוי במדינות הערביות נחשב לקשה ולחמור ביותר מבין כל המדינות הקיימות בעולם.
לפיכך, ניתן להעריך שכל הישגיו של אחמד טיבי הושגו הודות ותודות לקיומה של מדינת-ישראל, וכן לרוחב-ליבה, לכלכלתה, לעושרה, לרמת החינוך שבה ולמגוון האפשרויות העומדות בפני כל אחד - ללא יוצא מהכלל. במילים אחרות, הישגיו של אחמד טיבי - החל מתחום לימודיו וכלה במעמדו הפוליטי - שייכים כולם למדינת-ישראל בלבד ולא לאיש המכונה "אחמד טיבי". שכן, ללא מדינת ישראל, ח"כ אחמד טיבי היה נחשב לעוד "אחמד טיבי" נוסף במרחבים הגדולים והשוממים הקיימים במצרים, בסוריה, בירדן או בערב-הסעודית. את העובדה הפשוטה הזו, ח"כ אחמד טיבי נוטה לשכוח, וזאת בדומה לאחדים ממנהיגיה של הלאומנות הערבית הפועלת במדינת-ישראל. אחת מהשאלות הרבות שאחמד טיבי צריך לשאול את עצמו היא: לאן נעלמו מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לשנת 1945? או לאן נעלמו הנוצרים שהתגוררו במרחב האסלאמי עד לאחרונה? תשובה כנה אמיתית תוביל אותו למסקנה אחת מתבקשת בנוגע לכפיות-הטובה שהוא מפגין כלפי מדינת-ישראל שהוא חי ופועל בתחומה. העניין הזה, מוביל אותנו לעבר אמירתו של ח"כ אחמד טיבי בנוגע להכנות הנעשות בישראל לקראת הצטרפותה לארגון הבינלאומי של המדינות המפותחות, ה-OECD.
ב-20 בינואר 2010, הגיע לישראל מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, כדי להגיש לממשלת-ישראל את הדוחות הסופיים לקראת הצטרפותה של ישראל לארגון במאי 2010 או בעתיד מאוחר יותר. ב-19 בינואר 2010, ההתלהמות הלאומנית של אחמד טיבי לבשה צורה נוספת לקראת בואו של אנחל גורייה, בכך שהוא טען כי "הארגון אינו צריך לקבל את ישראל לשורותיו משום שהיא נוהגת אפליה כלפי אזרחיה הערבים". אולם אחמד טיבי לא יצא, למשל, נגד טורקיה המדכאת ברצחנות את המיעוט הכורדי למרות היותה חברה בארגון. היבט זה נוגע לבעיה תרבותית רחבה האופיינית למרבית המוסלמים בעולם והיא גם אופיינת למדי בדמותו של קו-פוליטי עיקרי במדינות הערביות במזרח-התיכון. דהיינו, שתיקה כללית ומכוונת כלפי מעשיהן הרצחניים של המדינות המוסלמיות, לעומת "רעשנות לאומנית" כלפי מדינות המקיימות משטר דמוקרטי וליברלי ראוי לחיקוי כדוגמת ישראל.
הציבור הערבי בישראל כבעיה תרבותית
אמירתו זו של אחמד טיבי, למעשה חשפה את התרמית הערבית הגדולה ששותפה לה גם התקשורת הישראלית - על כל מרכיביה וחלקיה. הבעיה של ערביי-ישראל אינה נעוצה באפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה, אלא היא נעוצה בתרבות הערבית-אסלאמית הגורמת לנחיתות תרבותית, לנחיתות כלכלית, לנחיתות השכלתית ולנחיתות מעמדית כתוצאה משילובם של כל הגורמים הללו. ח"כ אחמד טיבי יודע היטב על מה מדובר - שכן די להסתכל על נתוני הפשיעה בקרב ערביי-ישראל כדי להבין את התמונה בכללותה (שאחמד טיבי תורם לה בשל רשלנותו הפוליטית).
גם אם מדינת-ישראל הייתה משקיעה מיליארדים של שקלים בציבור הערבי המתגורר בישראל, מאומה לא היה משתנה, כפי שמאומה לא השתנה בעזה, ברשות הפלסטינית, בירדן, במצרים, בסוריה, בסעודיה, בעיראק ובלבנון, למרות שהעולם-המערבי שפך במדינות הללו מאות מיליארדי דולרים ולמרות הרווחים העצומים של מדינות-הנפט במהלך העשורים האחרונים. הסיבה נעוצה בכך שהחברה הערבית-אסלאמית עדיין דבקה בערכים גזעניים, אנטי-פמיניסטים ויוהרה דתית כלפי אחרים בשל היותם - בהתאם לקוראן - בני הקופים והחזירים.
לצד השבחים הרבים להם זוכה ישראל מצד ארגון ה-OECD, באחד מהדוחות שהוגשו לישראל ב-20 בינואר 2010, הייתה ביקורת בנוגע ל"מדדי העוני הקיימים בקרב ציבור הערבי בישראל". כמובן שהתקשורת הישראלית עטה על הנתון הזה בטענות שונות ומשונות. הכותרת השכיחה שניתנה הייתה: "ישראל היא המדינה הענייה והאי-שוויונית ביותר בעולם המפותח". העיתון הכלכלי "דה-מרקר" העניק כותרת לאחד מהמאמרים שהוקדשו לנושא בשם: "זנב מדובלל לאריות" (דה-מרקר, 21 בינואר 2010, עמוד 3). כותרות ברוח דומה התפרסמו גם בשאר העיתונות הכתובה בישראל (כמו סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות"), ובכך למעשה הם תרמו לתרמית הערבית הגדולה. הבעיה היא שהתקשורת הישראלית (יחד עם כמה בעלי עניין) נוטה להתבלבל בין "פערים גדולים" לבין "עוני". פערים גדולים בין שתי קבוצות אוכלוסייה, אינם בהכרח מורים על "עוני". כך באופן דומה, התקשורת הישראלית ממהרת להגדיר כל "העדפה תרבותית" יהודית כ"גזענות", בעוד שהעדפה דומה מצד הציבור הערבי היא עניין "תרבותי". הבה נבדוק כמה נתונים מעניינים על-מנת להבהיר את התמונה:
ישראל הפכה לאחד מממרכזי ההייטק החשובים בעולם, שכן מספר החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק (כ-63 חברות) עולה על כל מדינות אירופה יחדיו. כ-4,000 חברות הזנק (סטארט-אפ) פועלות בישראל. ההשקעה הישראלית במחקר ופיתוח נחשבת לגבוהה בעולם - כ-4.5 אחוזים ביחס לתוצר. שיעור האקדמאים בישראל נחשב לגבוה בעולם - מתקרב במהירות לכדי 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, בדומה לקנדה. ישראל הקטנה מייצרת כ-1.2 אחוזים מסך-כל התוצרת המדעית בעולם. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בשיעור הפרסומים המדעיים לנפש. ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר הזוכים בפרס נובל ביחס למספר התושבים - 1.3 למיליון תושבים. מדינת ישראל דוהרת קדימה, והיא משאירה מאחור את המדינות הערביות ואת כל מי שנצמד אליהן רעיונית ותרבותית. כל ההישגים הללו נובעים מהמסגרת התרבותית היהודית ולא מהמסגרת התרבותית הערבית-אסלאמית. וזאת משום, שהתרבות היהודית דוגלת ביוזמה אישית (שכן, "הכל פתוח והרשות נתונה"), בעוד שהתרבות האסלאמית דוגלת ש"הכל מן אללה" ואין צורך להתאמץ.
נבדוק לרגע באיזה תחום האוכלוסייה הערבית בישראל בכל זאת מגלה יוזמה אישית. התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) לנפש בישראל עומד על כ-30,000 דולר לשנה (על-פי "שווי כוח-קנייה"). בהתאם לחישובים אחדים שנעשו בישראל, התל"ג לנפש בקרב הציבור הערבי בישראל עומד על כ-10,000 דולר לשנה. המשמעות היא שהציבור היהודי הנמרץ, עובד, מייצר ויוזם פי שלושה (3) מאשר העובד הערבי בישראל. אך שימו לב לנתון הבא: המיעוט הערבי בישראל המונה פחות מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, מייצר למעלה מ-60 אחוזים מהעבירות הפליליות המתבצעות בישראל. מאחורי הנתון זה מסתתרת אידיאולוגיה ברורה שאין לה שום קשר לעוני או לפערים חברתיים, אלא היא קשורה למערכת תרבותית הנובעת מהדת המוסלמית האלימה והגזענית - וזאת בדומה למה שמתחולל בשאר המדינות המוסלמיות המוכרות לנו כיום.
על-מנת להבין את הקשר הרחב, נבדוק לרגע מה התחולל בעולם-המוסלמי בשבועות הראשונים של חודש ינואר 2010: בפקיסטן נהרגו מאות בני-אדם במעשי רצח הדדיים; בניגריה, מוסלמים שרפו נוצרים, ולאחר מכן התפתחו עימותים רצחניים שגרמו למותם של מאות אנשים; באפגניסטן נהרגו מאות אנשים במעשי רצח הדדיים ובחיסולים ממוקדים של הצבא האמריקאי; במצרים גברו העימותים הרצחניים בין המוסלמים לקופטים; בעיראק נהרגו עשרות בני-אדם בפיגועי התאבדות ובמעשי רצח הדדיים; בעזה, תנועת החמאס מנהלת דיכוי שיטתי של האוכלוסייה המקומית בשם האסלאם; בסוריה, המיעוט העלווי מנהל מסע מתכונן היטב של רצח בקרב המיעוט הכורדי המתגורר בסוריה; בלבנון, המיעוט השיעי מאיים לפתוח בעימות מזוין נגד האוכלוסייה הסונית והנוצרית; בסודאן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים רצחניים; בסומליה, נרצחו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים המתחוללים בין הפלגים האסלאמיים השונים; בטורקיה, השלטון האסלאמי ממשיך במסע דיכוי ורצח של כורדים המתגוררים בטורקיה; במלזיה, מוסלמים הציתו כנסיות רבות רק בגלל שהותר לנוצרים להשתמש במילה "אללה"; בתימן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים בין פעילי אל-קאעידה לממשלה המרכזית של צנעא; והצבא הסעודי חיסל למעלה מ-400 בני-אדם ביום אחד בלבד בגבול עם תימן. כל זה התחולל רק בשלושת השבועות הראשונים של חודש ינואר 2010. מסקנה: הג'יהאדיזם כמו הסטליניזם והנאציזם עוסק ברצח-המונים.
דה-אסלאמיזציה של הציבור הערבי בישראל
מדינת-ישראל אינה מדינה רב-תרבותית. הישגיה של ישראל נובעים בהקשר הישיר לדת היהודית הנטועה היטב בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל כבר אלפי שנים. מדינת-ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, פלורליסטית וחופשית. כל מי שמוכן לקבל את הרעיון הזה, מוזמן ליטול חלק בעשייה היומיומית המתחוללת בישראל ללא הרף. כל מי שאינו מוכן לקבל את הרעיון הבסיסי הזה, מוזמן לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הפזורות במרחב. אולם, אלה מקרב הערבים בישראל המעוניינים להשתלב בחיים הפוריים המתקיימים בישראל, מוטלת עליהם החובה להתנתק מהמורשת האסלאמית האלימה והגזענית שהפכה את חייהם של מיליוני אנשים לגיהנום אחד ארוך ומתמשך. וזאת, לתשומת ליבו של ח"כ אחמד טיבי.
לפיכך, ניתן להעריך שכל הישגיו של אחמד טיבי הושגו הודות ותודות לקיומה של מדינת-ישראל, וכן לרוחב-ליבה, לכלכלתה, לעושרה, לרמת החינוך שבה ולמגוון האפשרויות העומדות בפני כל אחד - ללא יוצא מהכלל. במילים אחרות, הישגיו של אחמד טיבי - החל מתחום לימודיו וכלה במעמדו הפוליטי - שייכים כולם למדינת-ישראל בלבד ולא לאיש המכונה "אחמד טיבי". שכן, ללא מדינת ישראל, ח"כ אחמד טיבי היה נחשב לעוד "אחמד טיבי" נוסף במרחבים הגדולים והשוממים הקיימים במצרים, בסוריה, בירדן או בערב-הסעודית. את העובדה הפשוטה הזו, ח"כ אחמד טיבי נוטה לשכוח, וזאת בדומה לאחדים ממנהיגיה של הלאומנות הערבית הפועלת במדינת-ישראל. אחת מהשאלות הרבות שאחמד טיבי צריך לשאול את עצמו היא: לאן נעלמו מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לשנת 1945? או לאן נעלמו הנוצרים שהתגוררו במרחב האסלאמי עד לאחרונה? תשובה כנה אמיתית תוביל אותו למסקנה אחת מתבקשת בנוגע לכפיות-הטובה שהוא מפגין כלפי מדינת-ישראל שהוא חי ופועל בתחומה. העניין הזה, מוביל אותנו לעבר אמירתו של ח"כ אחמד טיבי בנוגע להכנות הנעשות בישראל לקראת הצטרפותה לארגון הבינלאומי של המדינות המפותחות, ה-OECD.
ב-20 בינואר 2010, הגיע לישראל מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, כדי להגיש לממשלת-ישראל את הדוחות הסופיים לקראת הצטרפותה של ישראל לארגון במאי 2010 או בעתיד מאוחר יותר. ב-19 בינואר 2010, ההתלהמות הלאומנית של אחמד טיבי לבשה צורה נוספת לקראת בואו של אנחל גורייה, בכך שהוא טען כי "הארגון אינו צריך לקבל את ישראל לשורותיו משום שהיא נוהגת אפליה כלפי אזרחיה הערבים". אולם אחמד טיבי לא יצא, למשל, נגד טורקיה המדכאת ברצחנות את המיעוט הכורדי למרות היותה חברה בארגון. היבט זה נוגע לבעיה תרבותית רחבה האופיינית למרבית המוסלמים בעולם והיא גם אופיינת למדי בדמותו של קו-פוליטי עיקרי במדינות הערביות במזרח-התיכון. דהיינו, שתיקה כללית ומכוונת כלפי מעשיהן הרצחניים של המדינות המוסלמיות, לעומת "רעשנות לאומנית" כלפי מדינות המקיימות משטר דמוקרטי וליברלי ראוי לחיקוי כדוגמת ישראל.
הציבור הערבי בישראל כבעיה תרבותית
אמירתו זו של אחמד טיבי, למעשה חשפה את התרמית הערבית הגדולה ששותפה לה גם התקשורת הישראלית - על כל מרכיביה וחלקיה. הבעיה של ערביי-ישראל אינה נעוצה באפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה, אלא היא נעוצה בתרבות הערבית-אסלאמית הגורמת לנחיתות תרבותית, לנחיתות כלכלית, לנחיתות השכלתית ולנחיתות מעמדית כתוצאה משילובם של כל הגורמים הללו. ח"כ אחמד טיבי יודע היטב על מה מדובר - שכן די להסתכל על נתוני הפשיעה בקרב ערביי-ישראל כדי להבין את התמונה בכללותה (שאחמד טיבי תורם לה בשל רשלנותו הפוליטית).
גם אם מדינת-ישראל הייתה משקיעה מיליארדים של שקלים בציבור הערבי המתגורר בישראל, מאומה לא היה משתנה, כפי שמאומה לא השתנה בעזה, ברשות הפלסטינית, בירדן, במצרים, בסוריה, בסעודיה, בעיראק ובלבנון, למרות שהעולם-המערבי שפך במדינות הללו מאות מיליארדי דולרים ולמרות הרווחים העצומים של מדינות-הנפט במהלך העשורים האחרונים. הסיבה נעוצה בכך שהחברה הערבית-אסלאמית עדיין דבקה בערכים גזעניים, אנטי-פמיניסטים ויוהרה דתית כלפי אחרים בשל היותם - בהתאם לקוראן - בני הקופים והחזירים.
לצד השבחים הרבים להם זוכה ישראל מצד ארגון ה-OECD, באחד מהדוחות שהוגשו לישראל ב-20 בינואר 2010, הייתה ביקורת בנוגע ל"מדדי העוני הקיימים בקרב ציבור הערבי בישראל". כמובן שהתקשורת הישראלית עטה על הנתון הזה בטענות שונות ומשונות. הכותרת השכיחה שניתנה הייתה: "ישראל היא המדינה הענייה והאי-שוויונית ביותר בעולם המפותח". העיתון הכלכלי "דה-מרקר" העניק כותרת לאחד מהמאמרים שהוקדשו לנושא בשם: "זנב מדובלל לאריות" (דה-מרקר, 21 בינואר 2010, עמוד 3). כותרות ברוח דומה התפרסמו גם בשאר העיתונות הכתובה בישראל (כמו סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות"), ובכך למעשה הם תרמו לתרמית הערבית הגדולה. הבעיה היא שהתקשורת הישראלית (יחד עם כמה בעלי עניין) נוטה להתבלבל בין "פערים גדולים" לבין "עוני". פערים גדולים בין שתי קבוצות אוכלוסייה, אינם בהכרח מורים על "עוני". כך באופן דומה, התקשורת הישראלית ממהרת להגדיר כל "העדפה תרבותית" יהודית כ"גזענות", בעוד שהעדפה דומה מצד הציבור הערבי היא עניין "תרבותי". הבה נבדוק כמה נתונים מעניינים על-מנת להבהיר את התמונה:
ישראל הפכה לאחד מממרכזי ההייטק החשובים בעולם, שכן מספר החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק (כ-63 חברות) עולה על כל מדינות אירופה יחדיו. כ-4,000 חברות הזנק (סטארט-אפ) פועלות בישראל. ההשקעה הישראלית במחקר ופיתוח נחשבת לגבוהה בעולם - כ-4.5 אחוזים ביחס לתוצר. שיעור האקדמאים בישראל נחשב לגבוה בעולם - מתקרב במהירות לכדי 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, בדומה לקנדה. ישראל הקטנה מייצרת כ-1.2 אחוזים מסך-כל התוצרת המדעית בעולם. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בשיעור הפרסומים המדעיים לנפש. ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר הזוכים בפרס נובל ביחס למספר התושבים - 1.3 למיליון תושבים. מדינת ישראל דוהרת קדימה, והיא משאירה מאחור את המדינות הערביות ואת כל מי שנצמד אליהן רעיונית ותרבותית. כל ההישגים הללו נובעים מהמסגרת התרבותית היהודית ולא מהמסגרת התרבותית הערבית-אסלאמית. וזאת משום, שהתרבות היהודית דוגלת ביוזמה אישית (שכן, "הכל פתוח והרשות נתונה"), בעוד שהתרבות האסלאמית דוגלת ש"הכל מן אללה" ואין צורך להתאמץ.
נבדוק לרגע באיזה תחום האוכלוסייה הערבית בישראל בכל זאת מגלה יוזמה אישית. התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) לנפש בישראל עומד על כ-30,000 דולר לשנה (על-פי "שווי כוח-קנייה"). בהתאם לחישובים אחדים שנעשו בישראל, התל"ג לנפש בקרב הציבור הערבי בישראל עומד על כ-10,000 דולר לשנה. המשמעות היא שהציבור היהודי הנמרץ, עובד, מייצר ויוזם פי שלושה (3) מאשר העובד הערבי בישראל. אך שימו לב לנתון הבא: המיעוט הערבי בישראל המונה פחות מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, מייצר למעלה מ-60 אחוזים מהעבירות הפליליות המתבצעות בישראל. מאחורי הנתון זה מסתתרת אידיאולוגיה ברורה שאין לה שום קשר לעוני או לפערים חברתיים, אלא היא קשורה למערכת תרבותית הנובעת מהדת המוסלמית האלימה והגזענית - וזאת בדומה למה שמתחולל בשאר המדינות המוסלמיות המוכרות לנו כיום.
על-מנת להבין את הקשר הרחב, נבדוק לרגע מה התחולל בעולם-המוסלמי בשבועות הראשונים של חודש ינואר 2010: בפקיסטן נהרגו מאות בני-אדם במעשי רצח הדדיים; בניגריה, מוסלמים שרפו נוצרים, ולאחר מכן התפתחו עימותים רצחניים שגרמו למותם של מאות אנשים; באפגניסטן נהרגו מאות אנשים במעשי רצח הדדיים ובחיסולים ממוקדים של הצבא האמריקאי; במצרים גברו העימותים הרצחניים בין המוסלמים לקופטים; בעיראק נהרגו עשרות בני-אדם בפיגועי התאבדות ובמעשי רצח הדדיים; בעזה, תנועת החמאס מנהלת דיכוי שיטתי של האוכלוסייה המקומית בשם האסלאם; בסוריה, המיעוט העלווי מנהל מסע מתכונן היטב של רצח בקרב המיעוט הכורדי המתגורר בסוריה; בלבנון, המיעוט השיעי מאיים לפתוח בעימות מזוין נגד האוכלוסייה הסונית והנוצרית; בסודאן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים רצחניים; בסומליה, נרצחו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים המתחוללים בין הפלגים האסלאמיים השונים; בטורקיה, השלטון האסלאמי ממשיך במסע דיכוי ורצח של כורדים המתגוררים בטורקיה; במלזיה, מוסלמים הציתו כנסיות רבות רק בגלל שהותר לנוצרים להשתמש במילה "אללה"; בתימן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים בין פעילי אל-קאעידה לממשלה המרכזית של צנעא; והצבא הסעודי חיסל למעלה מ-400 בני-אדם ביום אחד בלבד בגבול עם תימן. כל זה התחולל רק בשלושת השבועות הראשונים של חודש ינואר 2010. מסקנה: הג'יהאדיזם כמו הסטליניזם והנאציזם עוסק ברצח-המונים.
דה-אסלאמיזציה של הציבור הערבי בישראל
מדינת-ישראל אינה מדינה רב-תרבותית. הישגיה של ישראל נובעים בהקשר הישיר לדת היהודית הנטועה היטב בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל כבר אלפי שנים. מדינת-ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, פלורליסטית וחופשית. כל מי שמוכן לקבל את הרעיון הזה, מוזמן ליטול חלק בעשייה היומיומית המתחוללת בישראל ללא הרף. כל מי שאינו מוכן לקבל את הרעיון הבסיסי הזה, מוזמן לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הפזורות במרחב. אולם, אלה מקרב הערבים בישראל המעוניינים להשתלב בחיים הפוריים המתקיימים בישראל, מוטלת עליהם החובה להתנתק מהמורשת האסלאמית האלימה והגזענית שהפכה את חייהם של מיליוני אנשים לגיהנום אחד ארוך ומתמשך. וזאת, לתשומת ליבו של ח"כ אחמד טיבי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אחמד טיבי והתרמית הערבית הגדולה", מגזין המזרח התיכון, 22 בינואר 2010.
No comments:
Post a Comment